Wednesday, October 28, 2026

שיטת עיון הטלזאית

אם נרצה לתאר בקצרה את דרכי לימודו של רבנו, אין לנו אלא לקרוא

את דברי רבנו עצמו בתארו את מורו ורבו הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל,

אשר רבנו היה מתלמידיו המובהקים כפי שמעיד על עצמו: "כאמור,

למדתי תורה מפיו של ר' שמעון במשך שתי שנים, משנת תרנ"ה עד שנת

תרנ"ז, ומן הזמן ההוא, זה כשלשים ושמונה שנה לא זכיתי לראות פניו...

ובכל זאת כמה הושפעתי מתורתו של ר' שמעון! המעיין בספרי דרכי משה

ויחד עם זה בספרו הבהיר של מרן בעל היובל שליט"א (זצ"ל) יראה, שכמה

וכמה יסודות נאמרו ונשנו בשני הספרים הללו בתוכן אחד, אם כי לא

בסגנון אחד, כי גם שני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד". (ספר היובל

להגר"ש שקאפ עמ' מד)

וכזאת מעיד עליו גם רבו, כפי שכותב אליו במכתבו (עיין לעיל במכתבי

הברכה): "והנה בכלל דרך הליכותיו היא לפי רוחי וטעמי". ועל כן יהיו

דברי רבנו על רבו, כתיאור מקצת דרכי עצמו; ואלו הם דבריו הנצרכים

לעניננו כפי שהובאו במאמרו הנ"ל:

לא יובל אישי אנו חוגגים היום, אלא יובל של מהלך מקורי בלמוד התורה, זהו מהלך

הלמוד הטלזי הידוע, שבעל היובל הי' הראש וראשון בזה; ואם מיסד הישיבה הטלזית

הי' הגאון הגדול בדורו ר' אליעזר גורדון זצ"ל, הנה הי' מרן שליט"א (זצ"ל) מיסד השטה

הטלזית בתלמוד.

מהו מהלך הלמוד בטלז?

בעל היובל מבאר לנו זאת בדברים קצרים מאד, בהקדמתו לספרו הנפלא "שערי ישר"

באמרו שם: '...אבל ראוי להתבונן לדעתי מה שאמרו ז"ל בחגיגה ט"ו ור"מ היכי גמר

תורה מפומי' דאחר, והא ארבר"ח אר"י מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה

יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ד' צבאות יבקשו תורה

מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, ומסיק הש"ס ל"ק הא בגדול הא בקטן. וראוי

להביט לפ"ז איך סתים ר"י דבריו, שדבריו רק בקטן ולא בגדול. וי"ל דכאשר נדקדק מה

שאמר ר"י יבקשו תורה מפיהו, ולא אמר ילמדו ממנו, דבאמת הלומד מחברו אינו לומד

מפי המלמדו אלא שומע ושוקל בפלס שכלו והוא מבין הדבר, וזה אינו לומד מפי המלמדו

רק משכל של המלמד; ותורה מפה נחשבת אם מקבל הדברים כפי ששמע בלי בקורת, ועל

ענין זה אמר ר"י שלקבל תורה מפה, אינו ראוי רק אם הרב דומה למלאך ד' צבאות.

ולפ"ז מרומז בדברי ר"י ההבדל בין קטן לגדול, דקטן לומד תורה מפה, שאינו ראוי לבקר

מה לקרב ומה לרחק, וגדול שיש בכחו לבקר אינו לומד תורה מפה. וכ"כ ראוי לעורר

לכל ההוגה בספרי "אחרונים" שלא ילמדו תורה מפיהם, שלא לעשות יסוד מכל האמור

בדבריהם טרם יבקרו היטב את דבריהם. וכעין זכר לדבר זה יש ללמוד מהא דאמרי' בגמ'

ב"מ פרק השוכר את הפועלים דאר"ח אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל ומפ'

שם שהי' זורע פשתים ומגדל נישבי וצד צבאים ועושה קלפים וכותב חומשים, לרמז דכל

מה שיש בכחנו להחל מהתחלת התורה, עלינו לעשות בעצמנו לפי ערך שהורשה לנו

לחקור ולהתבונן, ולא לסמוך על דברי הגדולים שקדמונו.

בדברים הקצרים האלה בטא בעל היובל את שטת הלמוד הטלזית שהוא הי' יוצרה

ומחוללה. הישיבה הטלזית שממנה הושפעו אח"כ כל הישיבות כמעט לא היתה

מטרתה רק כדי שהתלמידים יבקשו תורה מפיה, אלא ביחוד לפתח את כשרונם שיבקרו

כל דבר ודבר, ולשקול במאזני הבחינה כל סברא וסברא, וע"כ הצליחה השיטה הטלזית,

לגדל גם "גדולים" ולא רק "קטנים".

השיטה הטלזית הביאה את הבקורת החפשית; כמובן לא בקורת הראשונים שכל

דבריהם קדש קדשים לנו, - אך בקורת התבונה הטהורה, במקום שאין על זה קבלה

שאין להרהר אחרי'.

ובאמת "אין כל חדש תחת השמש", וגם החידוש הזה שנתחדש בבית מדרשה של

הישיבה הטלזית איננה אלא החזרת העטרה ליושנה. וכבר אמרו חז"ל "לא בשמים היא"

ואין משגיחין בבת קול" (ב"מ נ"ט). ומה מאירים הם דברי הר"ן בדרשותיו על מה

שנאמר "אשר נתן לנו תורת אמת" כי האמת מסורה לנו, כלומר שהאמת התורנית תלוי'

בהשכל האנושי, וכפי הבנתנו ותפיסתנו בזה כך הוא המכוון של התורה, וע"כ אפשר

מחלוקת בין מתיבתא דארעא ובין מתיבתא דרקיע, וההלכה היא דוקא כהראשונים ולא

כהאחרונים. ועוד יותר פוסק הרמב"ם - בפ"י מהל' יסודי התורה הלכה ד - ש"אם אחד

אומר בדין מדיני תורה שד' צוה לי שהדין כך הוא להלכה כדברי פלוני, הרי זה נביא

השקר ויחנק אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש תורה שאמרה לא בשמים היא".

ואמנם כך הי' תמיד דרכם של הראשונים שנלחמו זה עם זה במלחמתה של תורה, ומזה

נתרחבה ונתפשטה חכמת התלמוד עד לאין שיעור. אבל בדורות האחרונים שנטמטמו

הלבבות שכחנו את עיקר העיקרים הזה, והשתמשנו גם בזה רק ביסוד של "אמונת

חכמים" לבד, ולא הרגשנו שזו באה לנו רק מסבת רשלנות עיונית, וכי מלבד האמונה יש

לנו גם תורה שעל כל אחד החיוב להבינה ולהשיגה עד כמה ששכלו מגיע, באופן

שכאמור השטה הטלזית החזירה בזה רק העטרה ליושנה.

"שיטת העיון" - כך קורא ר' שמעון בעצמו את שיטתו, שזו היא שיטתם של הראשונים,

אלא שבדורות האחרונים נשתכחה מעט השיטה המקורית, והיו לנו חריפים ובקיאים

למכביר, אבל המעיינים היו מעטים; היו לנו בעלי חדוד ובעלי פלפול למכביר, אבל לא

מעמיקים, שאלו נמצאו רק אצל יחידי סגולה המעטים מאד, ובא רבי שמעון ועשה את

העיון והעמקות לרשות הרבים.

הוא אומר בהקדמתו הנ"ל בהא דאר"ח "אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל" וכו'

יש ללמוד דכל מה שיש בכחנו להחל מהתחלת התורה עלינו לעשות בעצמנו לפי ערך

שהורשה לנו לחקור ולהתבונן.

כשאנו מעלעלים בספרו הנ"ל אנו רואים כי באמת קיים את הקדמתו הנ"ל, והוא מסיר

כמה קושיות ותיובתות, ומאיר ומדריך בענינים עמומים וסתומים מאד, על ידי מה שהוא

מתחיל מהתחלת התורה, כלומר על ידי זה שהוא קובע את המושג של הכתוב גופא.

למשל: כמה פלפולים שונים נאמרו ונכתבו זה מאות בשנים על שיטתו של הרמב"ם

בספק איסור מן התורה לקולא, שכמה וכמה סתירות יש על זה, וכל אחד מצא בזה מקום

להתגדר כדי לבקש תירוצים על זה בפלפולים רחוקים מאד, שכל מבין ומעמיק הרגיש כי

לא לזה נתכון הרמב"ם.

אבל בעל היובל דנן מוצא לזה עצה פשוטה על ידי זה שהוא מתחיל מהתחלת התורה,

כלומר על ידי זה שהוא קובע את עצם כונת התורה בספיקות והוא אומר:

'...דאף היכא שהתירה התורה להדיא את הספיקות לא נתהפך האיסור להיתר, ורק

אמרה התורה שרשאי האדם לעשות כן להכניס עצמו לספק מכשול אף שאם יפגע

באיסור יהי' עליו עונש קצת. לפי זה בכל האיסורין שלא נתפרש דין הספקות בתורה,

לא לאיסור ולא להיתר, ודאי ראוי לכל אדם לחוש לנפשו לפרוש מן הספק כמו

בספק סכנה וכו', ואם כן מה שגלתה לנו תורה בשלשה מקומות וכו', וזהו באמת

חידוש גדול ונפלא מאד, אבל אין לנו להתחכם בזה וגזירת הכתוב הוא, ובשאר

האיסורין לא גלתה לנו תורה חידוש זה, וכל בעל שכל יעשה כפי רצונו. ובזה

מיושבת שיטת הרמב"ם מכל מה שהשיגו עליו' (ש"א פ"ז).

והדברים הנ"ל מדברים בעדם. הלא זוהי תפיסה כל כך פשוטה ועמוקה במושג התורה

בספיקות, עד שבצדק אפשר להתפלא איך לא עמדו על זה כל אלה שבקשו על זה עצות

מרחוק ועיילי פילא בקופא דמחטא. כי כל הקושיות שעל הרמב"ם היו רק מכח זה

שהבינו את שיטתו הנ"ל שספיקות דאורייתא מה"ת לקולא הוא שהתורה מתירה זאת

בודאות מה שלא נמצא כלל באמת בשום מקום בתורה.

או למשל מה רבו הקושיות על שיטת הרמב"ם דבכל איסורי דרבנן יש הלאו של "לא

תסור" מדאורייתא. אבל ה"שערי ישר" מתרץ את כל אלה בישרות גמורה על פי

"התחלת התורה", כלומר בהתעמקות מעט בכוונת התורה בלאו זה ואומר כך:

'...שאני לאו זה משאר לאוים; דבכל אזהרת התורה איכא אזהרה על עצם המעשה

כמו לא תאכל חלב, דהאיסור על עצם האכילה, ובלאו דלא תסור באה האזהרה

לשמוע בקול חז"ל. ולפי זה בספק איסור תורה אם יפגע באיסור עבר על לאו דלא

תאכל חלב, אבל אם שתה יין נסך דרבנן על ידי ספק הנה עצם השתי' מותרת היא

מה"ת ועבירת סירוב אזהרתם ליכא דגם באיסור תורה ליכא על הספיקות אזהרת ד'

מיוחד" (שם בפרק הנ"ל).

"ר' שמעון דריש טעמא דקרא" אפשר להגיד גם כן על ר' שמעון דנן, בעל היובל; פעמים

רבות הוא מוצא לו דרך מיוחדה איך לצאת מסבך הפלפולים, פשוט על פי דרשת טעמא

דקרא.

למשל: מה רבו הפלפולים, על הקושיא הידועה של מהר"י באסאן על האי כללא של ספק

ממונא לקולא וספק איסורא לחומרא, הא בכל ספק ממונא יש גם כן ספק איסורא של

הלאו דלא תגזול?

אבל הוא מבאר זאת על פי הקדמה כללית:

"דכל עניני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו אינם כדרך כל מצוות התורה,

דבכל המצוות חיוב קיומם עלינו הוא בעיקר לקיים מצוות ד', ובחיוב ממונות אינו

כן, דקודם שחל, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי. ועוד כלל עיקרי בזה, דהיכא

שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ אין אנו דנים כלל על ענין שמירת

איזו מצוה, אלא מי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ. ולפי זה מה

דאמרו חז"ל בכללי ההלכות בספיקא של ממון, ודאי שמצאו כן על פי הכרעת השכל

שעל פי תורת המשפטים הדין נותן כך. ולפי זה ברור דספק גזל אסור מה"ת ככל

ספק איסור בתורה, אלא דספק גזל הוא דבר רחוק מן המציאות, דבכל ספק ממון

הורו לנו חז"ל איזה משפט על פי תורת המשפטים, וכיון שאיכא בזה איזה דין משפטי

כבר ליכא ספק איסור גזל, אלא או שהוא ודאי גזל, או שהוא ודאי היתר" (ש"ה

פ"א).

וכשם שהוא מחלק בין איסור לאיסור: בין איסור לא תגזול לשאר איסורים שבתורה, כן

הוא מחלק בין מצוה למצוה. למשל: אנו אומרים "פריעת בעל חוב מצוה", אבל כמה

סתירות עומדות לנו אם נתפוס את המצוה הזו רק במושג שאר המצוות שבין אדם

למקום או שבין אדם לחברו.

ועל כן הוא מחדש בזה את החידוש דלקמן:

"שחיוב זה של שיעבוד הגוף הוא חיוב משפטי גם בלא מצות התורה, כשם

שסוגי הענינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, וכמו שלא יתכן בשום פנים

לומר דהענין מה שאנו מיחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר על פי

התורה שלא לגזול ממנו, אלא הדבר הוא בהיפוך, דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת

הקנין בחוקי גבולי הבעלים; כמו כן נראה דגם מצות פריעת בע"ח מצוה הוא אחרי

החלטת קנין החוב על פי דין משפטי".

ועל פי זה הוא מחלק בין מצות פריעת בע"ח למצות החזרת רבית; דהראשונה הוא ענין

משפטי גם בלי המצוה, לא כן השני', מצות החזרת רבית, שהיא איננה רק מצוה גרידא

שהוא מחויב לעשות לד', כסוכה ותפילין.

והוא מוסיף על זה עוד כעין דברי התנצלות על מה שהוא עושה את אחת המצוות לענין

משפטי אנושי, ואומר:

"דאף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה, איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות

דבר בלי מצות צווי ואזהרת התורה? אבל כשנעמיק בענין היטב, יש להבין ענין זה,

דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ד' למלאות רצונו ית' הוא גם כן ענין חיוב והכרח

עפ"י משפט השכל וההכרה".

ומכאן אנו רואים את ר' שמעון שלנו, לא רק בתור דורש טעמא דקרא, אך גם כן בתור

דורש את רוח התורה ומשפטיה בכלל.

ואמנם יש להאריך עוד בדוגמאות שונות מספרו הנפלא הזה, אבל גם מהדוגמאות

המעטות האלה יש לראות דמות דיוקנא של תורתו של רבי שמעון. ואמנם על כל בית

מדרש אנו אומרים אין בית מדרש בלי חידוש, אבל בית מדרשו של רבי שמעון הוא כולו

חידוש מחד גיסא, בעוד שמאידך גיסא הוא רק החזרת עטרה ליושנה, כי בעיקר

הדברים, הוא החזרת תורתן של ראשונים ליושנן.

המעיין בספרי "דרכי משה" ויחד עם זה בספרו הבהיר של מרן בעל היובל שליט"א

(זצ"ל) יראה, שכמה וכמה יסודות נאמרו ונשנו בשני הספרים הללו בתוכן אחד, אם כי

לא בסגנון אחד, כי גם שני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד.

וגם אלה הדוגמאות שהבאתי מהספר "שערי ישר" הנ"ל אתם מוצאים בספרי הנ"ל.

למשל היסוד בהגדר של "לא תסור" אתם מוצאים בחלק א' "דרך הקדש" (ש"א פ"ד)

בנוסח כזה: "חקירה בהגדר של לא תסור אם הוא רק ענין כבוד כללי, או דהוי כאלו הם - כלומר כל איסור דרבנן או מצוה דרבנן - כתובים בתורה גופא".

  • היסוד בענין ספיקא דאוריתא לחומרא אתם מוצאים בח"ב מספרי הנ"ל (ש"ט י"ד)

    בנוסח זה:

    "חקירה בגדר ספיקא דאוריתא לחומרא, אם החומרא הוא בגדר ודאי או בגדר ספק,

    כלומר, אם דזה גופא, היינו מציאות ספק חלב אסרה התורה, ואם כן החומרא הוא

    בגדר ודאי, דהא זה ודאי דלעת עתה הדבר מכוסה בספק, או דבאמת לא אסרה

    התורה רק מציאות חלב ולא ספק, אך בספק הרי יוכל להיות גם כן דהוי מציאות

    חלב, ועלינו לחוש לזה, ולפי זה גם החומרא הוא בגדר ספק, דרק מספיקא אנו

    חוששים. ודעת הרמב"ם הוא כהצד השני, ולהכי פסק דרק מדרבנן לחומרא, כי

    החששא שאנו חוששים מצד ספק הרי זה לא מפורש בתורה גופא".

    וגם את היסוד בטעמו של ס' ממונא לקולא וספק איסורא לחומרא אתם מוצאים בח"א

    (ש"ה ט') בנוסח כזה:

    "בכל ספק ממונא, יש גם ספק איסורא, ובכל ספק איסורא יש גם ספק ממונא -

    להסוברים דע"י איסור הנאה נפקעה בעלותו - אלא דמביטים אנו על עיקר הספק

    ולא על המסתעף, ובממון, כל האיסור דלא תגזול הוא מסתעף מהממון כלומר דכיון

    דמחויב הוא לשלם לו ממונא, והוא לא יעשה כן עובר על לאו הנ"ל, אך כיון דספק

    ממונא לקולא, ואין עליו חיוב לשלם, ממילא שוב אין כל ספק איסור בזה".

    העתקתי את לשוני בספרי, כדי להראות עד כמה הדברים קרובים זל"ז בתכנם. ואם כי,

    כמובן, חדשתי את כל אלה מדעת עצמי, אבל עכ"פ הושפעתי מתורתו הבהירה, כשם

    שהושפעו ממנו כמעט כל גדולי התורה שבזמננו, בין שקבלו ממנו את התורה באופן

    ישר, ובין שקבלו זאת באופן בלתי ישר.

    דברים אלו מהווים, מבלי משים, תיאור שיטת לימודו שלו. נוסיף כאן

    כמה מובאות נוספות מתוך ספריו:

    מטרתי היא לתת דרכים ונתיבות מקוריים איך למצוא בין תלי תלים של הלכות את

    הנקודה המרכזית שבהן, איך להוציא מתוך אלפי אלפים של פרטים את הכללים,

    המושגים והגדרים המאחדים אותם, ולהראות על היסודות שמהם הורכבו אלה.

    (מהקדמתו לדרך הקדש חלק ב).

    החדוש העקרי שב"דרכי משה" - אם אפשר לאב שיעיד על בנו ולמחבר על חבורו - הוא

בזה שמשתדל דוקא להחזיר את העטרה ליושנה, כלומר, את דרך הלמוד של הראשונים

ז"ל.

כי אם 'כל הנחלים הולכים אל הים' כלומר, שכל הספרות הפלפולית הנה מים התלמוד

היא נובעת ואל אותו הים היא שבה ללכת, אבל לא כל הנחלים שוים במדת ההרחק

שלהם מן הים, ומרוב ההרחק עליהם לסובב, כשהם שבים ללכת, סחור סחור בדרך

עקלתון. ואותו היחס הוא ג"כ בין ים התלמוד והנחלים הנובעים ממנו.

וספרי "דרכי משה" מצטינים בזה שהמה עוסקים בדרך הים גופא ועוד יותר בהמקור

שבו.

כי למותר להגיד שהתורה שבע"פ איננה מגדל הפורח באויר - רק על הלכות אחדות

רשמו חז"ל (חגיגה י, א) גופא שהנן פורחות באויר ואין להן על מה שיסמוכו, זהו היוצא

מן הכלל, שלפי דברי המדקדקים מחזיק את הכלל - אך על זאת התורה אשר שם משה

לפני בני ישראל, התורה שבכתב, היא בנויה "וכל תורה שאין לה בית אב איננה תורה".

להבין את סדר הבנינים המרובים, נחוץ לתפוס מקודם את היסודות שעליהם המה

בנויים, כדי להשיג את הפרטים האין-סופיים נחוץ לקבוע בדיוק את הכלל שהפרטים רק

מסתעפים ממנו, וכדי שנוכל להבדיל בין מים למים נחוץ לדעת את המקור שממנו המה

באים.

בקצור, הנני מתעסק ביחוד בהכללים, ועל הפרטים אני אומר כהלל הזקן "ואידך פרושא

היא זיל גמור".

ובחבורי זה, כמו בחבורי הקודמים, לקחתי לי לקו ולמשקולת ליסוד היסודות ולשורש

השרשים את המקרא גופא להתעמק בו ולראות בו חזות הכל.

אינני דורש טעמא דקרא, כי זהו ענין יותר להאגדה ולא לההלכה, אך דורש אני אחרי

המושג של הקרא, אחרי הגדרתו ואחרי ההכללה שבו.

ומזה אנו באים ממילא לדרך הים, ים התלמוד, עם כל הנחלים ההולכים ממנו; שמנקודה

אחת במושג המקרא יתבררו ויתחוורו כמה וכמה שמעתתות שנראות בהשקפה

הראשונה לתלויות באויר, ולפעמים הרבה פלוגתות וספיקות, אבעיות ושקלי וטריא,

שהתחבטו בהן בעלי התלמוד גופא או הראשונים והאחרונים, הנה אחרי העיון אנו

רואים, שהמקור לכל ההתחבטות הנ"ל הוא רק נקודה קטנה במושג המקרא שאינה

ברורה כל כך.

למשל, בשמעתתא א' שבספרי זה, שהנני מאריך בה הרבה בעניני דיינות ועדות והנני

מישר בזה בעזהי"ת הרבה עקובים בש"ס ופוסקים בראשונים ואחרונים. הנה להיסוד

העיקרי בשמעתתא זו לקחתי את המקרא גופא "עפ"י שני עדים או על פי שלשה עדים

יקום דבר" (דברים יט, טו) לקבוע את גדרו, שעדות אינה באה רק כדי לברר את ידיעת

הדין אך בשביל הקמת הדבר שיהא מבורר בעצם, ובזה מתיישבות ממילא הרבה קושיות

של ראשונים ואחרונים.

או, למשל, השמעתתא האחרונה שבספרי זה המטפלת הרבה בעניני תנאי ואונסין, הנה

אחרי שהארכתי הרבה מאד בהחלוקי דעות שאנו מוצאים בזה בראשונים ואחרונים

ובהרבה סתירות שאנו מוצאים בזה בש"ס גופא בהבבלי והירושלמי, גליתי אחרי כך, כי

המקור לכל הספיקות והכרכורים האלה הוא המקרא גופא, שהוא הבית אב לגדר אונסין

בכלל היינו הכתוב: "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו) שהנקודה העיקרית שבו

אינה ברורה למדי.

מפני שמהמקרא הזה אנו יודעים גדר אונסין רק בשלילה, שהסבה, מעשה העברה, לא

תסבב את המסובב, העונש, שהוא הפועל יוצא מזה; אך גם זאת יודגש, שבנד"ז האונס

מועיל רק כדי לפטור את בעל האונס, אבל שום איש אינו מתחייב מזה. וממילא בא

הספק מה היא הנקודה העיקרית שאנו צריכים להדגיש בזה את החילוף הראשון, ההבדל

בין שלילה ובין חיוב הגיוני, או את ההבדל בין פטור ובין חיוב ממש.

ולמותר להגיד, כי דוגמאות כאלה ישנן בספרי למאות, ולא הבאתי רק את התחלתו

וסופו ללמד מזה גם על כל תוכו, וברם, כי גם ספר, שתחילתו וסופו לבדם דברי תורה,

אינו טעון גניזה.

הדרכים הנ"ל מובילים אותנו לדרך ההכללה בכלל, ע"י זה נהירים לנו הרבה פרטים

שונים, שכל אחד מהם נראה בהשקפה הראשונה כבודד וערירי שאין לו בן זוג כלל, ועל

ידי זה, על ידי קביעת המושג שבהם, מתאחדים הם כולם לכלל אחד, ואחרי כך כבר לא

קשה הדבר למצוא את הצד השוה והבנין אב שיש בהכללים השונים גופא, להביא גם

בהם את האחדות.

לדוגמא, כללתי גדרי תנאי ברירה ואונס בשמעתתא אחת, שמעתתא ה' הנ"ל,

שבהשקפה הראשונה נראה מעין ערבוב פרשיות, אך כשיעבור המעין על שמעתתא זו

הוא רואה תיכף את הקשר ההגיוני שבין הכללים והמושגים השונים האלה.

ומהאי טעמא הכנסתי לתוך ספרי זה שרק החלק הראשון נדפס לע"ע, ד' יעזרני

להוציא בקרוב גם את החלק השני את קניני ממונות, אישות ועבדות, ואין בזה

תערובות של מין בשאינו מינו וכלאים של ענינים שונים, אע"פ שבש"ס גופא המה

חלוקים לסדרים מיוחדים; כי באמת רק סדרים שונים יש בכאן, אבל בתוכן קשה אדרבא

להפריד ביניהם, אחר שכולם נכנסים במושג קנין ובעלות, וכל הדברים האלה המה רק

פרטים מהכלל שכוללם יחד, זהו המושג בעלות בעצמה.

וגם זאת עלי להעיר, כי אמנם ה"מהלך החדש" הזה כבר מרחף באויר הד' אמות של

הלכה, באויר של כותלי הישיבות הגדולות, ביחוד אלו שבליטא, איזה עשרות בשנים.

הראש וראשון לזה היה הארי שבחבורה הגאון האדיר העמקן הגדול מרן ר' חיים הלוי

סולוביציק זצ"ל, שכל גדולי הרמי"ם בזמנינו המה תלמידיו מבית מדרשו בולוזין, או

תלמידי תלמידיו, אבל עדין לא התלבש ה"מהלך" הנ"ל בצורה קבועה ומסוימה, יש מזה

רק תורה שבעל פה, ואין מזה כמעט תורה שבכתב, כלומר: ספרים נדפסים.

הנקודה המרכזית ביסוד שיטתו העולה מתוך הדברים האלו היא

ה"הכללה". בנקודה זו הרחיב המחבר במבואו הגדול לחקר ההלכה בפרק

ג (נדפס בראש חלק א של המדות לחקר ההלכה) ושם כתב כך:

"שתי גישות מקוריות לחקר ההלכה והן: הגישה מן הפרט אל הכלל והגישה מן הכלל אל

הפרט".

עבודת השכל בעיקרה היא לעשות מן הפרטים שהוא תופסם בחושיו - כללים, ומן

הכללים סוגים, וכמו שאנו אומרים למשל: סוג דומם, סוג צומח וכו'. ואמנם עבודת

השכל היא לא רק מן הפרט אל הכלל, אך ג"כ להיפך מן הכלל אל הפרט. כי אחרי

שקבענו את הכלל בשכלנו אנו באים מתוך כך לתפוס גם פרטים שכאלה שעדיין לא

חדרו לתוך חושינו, אלא שאנחנו מציירים לנו בדמיוננו שאילו יבואו לפנינו מקרים

שכאלה וכאלה, אז יכנסו לתוך המסגרת של כלל פלוני או אלמוני".

וממשיך ומביא לכך דוגמא הלכתית (שם אות ג ואילך):

"כי ראשית כל בא בתורה הפרט, והמשנה והתלמוד עוסקים ביחוד בזה להפוך את

הפרטים לכללים - זוהי הגישה מן הפרט אל הכלל, ואחרי כך להכניס כמה וכמה פרטים

אל הכללים הקבועים וקיימים. למשל כתוב בתורה 'כי יגח שור את איש' 'כי תצא אש

ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה' 'ושלח את בעירה ובער' 'כי יפתח איש בור או כי

יכרה איש', ובאה המשנה (בבא קמא א, א) והוציאה מזה ארבעה אבות נזיקין, השור

והבור המבעה וההבער. ומכל פרט ופרט נעשו כללים; הקרן כבר איננה רק קרן לבד אלא

יש הרבה פרטים שונים שנכנסים לכלל קרן, וכן האש וכו'. ובזה גופא כבר ישנן שתי

הדרכים: הגישה מן הפרט אל הכלל - לעשות מהפרטים אבות נזיקין; וג"כ הגישה מן

הכלל אל הפרט להוציא אחרי כן מן האבות כמה וכמה תולדות.

וכל הדברים הללו באים ממקור אחד, המקור של הפשטה: להפשיט את החיצוניות מתוך

הפנימיות, או להוציא את התוך מתוך הקליפה, כי אם אנו מביטים למשל על החיצוניות

של הקרן אז אין לנו רק קרן בלבד לא יותר. אבל כשאנו מפשיטים מזה את החיצוניות אנו

מוצאים בזה את הפנימיות של "כוונתו להזיק" וכן משן נעשה 'יש הנאה להיזקה' וכדומה".

על נקודה זו שעבודת ההכללה (הלוא היא ההפשטה), היא יסוד ה"מהלך

החדש" המרחף באויר כותלי הישיבות שהגיע מיסודו של הגר"ח מבריסק,

עמד גם נכדו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בתארו את שיטת לימודו של סבו,

אביו (הגר"מ זצ"ל) ודודו (הגרי"ז זצ"ל); ובספרו "בסוד היחיד והיחד"

(230-218) מרחיב בהסברת נקודה זו. ההתמקדות בנקודה זו בדווקא

מעוררת בנו תמיהה, מדוע אין התייחסות מפורשת ל"חפצא וגברא" או

ל"שני דינים" וכד'. לענ"ד יש בזה יסוד גדול בכל דרך הלימוד. על הלומד

ללמוד את הסוגיא כפי שהיא, להפשיטה מחיצוניותה ולהתבונן בפנים,

מתוך כך יעלו ויצוצו מבני הסוגיא ויתבררו היסודות, רק אז יהיה אפשר

לראות אם שייך לדבר על המושגים הנ"ל אם לאו; מי שמחפש כבר

בראשית העיון את החילוקים הללו סופו שיעוות את הסוגיא כדי למוצאם.

לפיכך הדבר מדויק שיסוד שיטת לימוד זו עומד על נקודה אחת

ההפשטה.