(2) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם – שבני האצילים ראו את בנות האדם. מיהם היו אותם "בְּנֵי הָאֱלֹהִים"? אותם אישים דמוניים אשר השתוקקו לעוצמה ולהזדמנויות בלתי מוגבלות היו בניהם של המעטים המיוחסים, של האדונים והבָּרוֹנִים השודדים שסברו כי הם מתחרים באלוהים, בכל יכול. הם מרדו בחוק המוסרי. אם אישה הייתה נאה ועוררה בהם תשוקה, הם לקחו אותה בשבי וחיללו את קדושתה ואת כבודה האנושי.
כִּי טֹבֹת הֵנָּה – כי יפות היו. בני האלוהים נכנעו ליופיין של בנות האדם. היופי מפעיל השפעה היפנוטית על האדם, ומפשיט אותו מחירות המחשבה והפעולה שלו. היהדות עומדת בעקשנות ובהתמדה על כך שחוויית היופי אינה גואלת כלל וכלל. אם תחקרו את הרקע של היטלר ופמלייתו, תמצאו ביניהם מוזיקאים מחוננים רבים, מבקרי אמנות וכיוצא באלה, שאהבו יופי – אך גם התענגו על שפיכות דמים.
וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים – יחידים אלו סיגלו לעצמם דחפים חדשים והחלו להפגין דרישות חדשות שחרגו מן הגבולות שהציב הרצון האלוהי. הם החלו לשלוח את ידם אל עבר דבר שלא היה שייך להם.
מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ – מכל אשר בחרו. התורה מדגישה את שחרורם מכל מערכת נורמטיבית המפריעה להדוניזם (רדיפת התענוגות) האנושי. הם טענו כי שום סמכות – ארצית או טרנסצנדנטית – אינה רשאית לחוקק כיצד על האדם ליהנות מחייו. האדם ההדוניסטי אינו מגיב אך ורק לדחפים ביולוגיים בלתי נמנעים, אלא מתנסה ברעיון כיצד לייצר תענוגות חדשים ומצבים מלאכותיים, חסרי תקדים ומתוחכמים, המאתגרים את הגוף להגיב. אסור לאדם להושיט יד אל עבר אינסופיות החושים, אל חוסר הגבולות הבשרי, אל המרחבים העצומים שהבשר תובע מן האדם. מותר לרדוף אחר עונג רק אם יודעים כיצד ומתי לסגת ולהיבלם. החברה ההדוניסטית זהה במהותה לחברה המערבית הדמוקרטית ברדיפתה אחר עונג ואושר. חברה כזו רודפת אחר תענוגות, עומדת על מינימום התערבות ממשלתית בחיים הפרטיים, סולדת מפיקוח, תובעת חירות בלתי מוגבלת בעיקר בענייני מוסר מיני, ומתעבת משמעת הנכפית מלמעלה (נוראות הרב, ג:120–121).
(6) וַיִּנָּחֶם י"י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם – וה' התחרט על שעשה את האדם. נרטיב זה חושף פרדוקס: הבורא מתפכח מאשליותיו ביחס לבריאתו שלו. בדמדומי היום השישי המסתורי, כאשר השליך אלוהים מבט על הבריאה שזה עתה נולדה מן האין, הוא אמר בביטחון כי כל אשר ברא היה "טוֹב מְאֹד" (בראשית א:לא). העולם זהר ביופיו ובטוהרו הבראשיתיים; א-לוהים היה שבע רצון ומסופק מבריאתו. ואולם, בסיומו של סיפור הבריאה, המקרא מוסר לנו דבר מזעזע: העולם לא הגשים את תקוותיו ואת רצונו של הבורא. כאשר השליך אלוהים את מבטו על העולם בימי נח, הוא ראה שאין זה העולם שהוא ברא. בריאת האדם נראתה כ"כישלון" מוחלט, כביכול.
(11) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס – רש"י מציין כי גזר דינם של אנשי דור המבול נחתם בשל עיסוקם בגזל. לכאורה, על שאר חטאיו של אותו דור אפשר היה למחול. הרמב"ן מרחיב רעיון זה ומציע כי האיסור על גזל וגנבה הוא מושכל הגיוני, והמודעות לעבירתו הייתה צריכה להיות ברורה לכול. המילים שלכאורה מיותרות – "לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים" – מופיעות משום שהפרת האיסור על גנבה יכלה לנבוע אך ורק ממרד גלוי באלוהים. ברוח דומה, התורה מתארת במקום אחר את חטאו של אדם שהופקד בידו חפץ יקר ערך למשמרת, ולאחר מכן ניכס אותו לעצמו תוך הכחשה שאי פעם קיבל את הפיקדון לשמירה, כמעילה בה' (ויקרא ה:כא). מי שירא את אלוהים באמת, נמנע מלחטוא כנגד חברו (מוריה, 1976).
(12) וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס... כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ – והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. המילה "הִשְׁחִית" רומזת לא רק להשחתה מוסרית, אלא גם להשחתה טבעית. כל הברואים חרגו מגבולם. התפתחו תהליכים מסוימים ששינו את טבעם של בעלי החיים ושל האדם. הם החלו לשלוח יד אל רכושו של הזולת, ולשלול מאחרים את נכסיהם החוקיים. "חָמָס" הוא המעשה האוניברסלי של הסגת זכויותיו וסמכויותיו של האחר, ניכוס דבר שאינו שייך לך, הפעולה של חריגת האדם מגבולותיו והושטת יד אל מה שמחוץ לעצמו. גנבה היא מקרה פרטי של חמס, שבו נלקחים טובין מוחשיים מבעליהם החוקיים.
(17) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל – ואני, הנה אני מביא את המבול. כאשר משה עמד מול איומו של אלוהים להשמיד את ישראל ולהעמיד במקומם זרע ממנו, משה דחה את ההצעה, וביקש מאלוהים למחוק את שמו מן התורה אם יממש איום זה (שמות לב:י, לג:לב). לעומת זאת, כאשר נח ניצב מול החלטתו של אלוהים להחריב את העולם, הוא לא התפלל למען בני דורו.
