1. יסוד הסוגיה בנזיר: אין אדם מכניס עצמו לספק
בגמרא במסכת נזיר (ח ע"א) מובאת מחלוקת יסודית:
אדם שאמר: "הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור", והלך ומצא שהכרי נגנב או אבד, ואיננו יודעים כעת האם אכן היו שם מאה כור והנזירות חלה, או שלא היו שם מאה כור והנזירות בטלה.
לדעת רבי יהודה, הנזירות כלל אינה חלה! והטעם לכך הוא הכלל: "ספק נזירות להקל".
ומבארת הגמרא את סברת רבי יהודה: אין אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מוודאו.
במה ספק נזיר חמור מוודאי נזיר?
נזיר ודאי: לאחר שמשלים את ימי נזירותו בטהרה, מביא את קרבנותיו (חטאת, עולה ושלמים) ויוצא ידי חובתו.
ספק נזיר: אינו יכול להקריב את קרבנותיו, מחשש שמא אינו נזיר ונמצא שמכניס "חולין לעזרה"! הרי לנו מצב שבו הספק יוצר חומרה ומבוי סתום שאינו קיים בוודאי. לכן, אנו אומדים את דעתו של הנודר שלא הייתה לו כוונה מעולם לחולל נזירות במצב של ספק כזה.
2. קושיית התוספות: הרי יש תקנה בתנאי!
התוספות (שם, ד"ה שיהא) מקשים קושיא עצומה:
מדוע נאמר שספיקו חמור מוודאו? הרי יש לו תקנה פשוטה ביותר: יתנה בנזירותו!
יאמר כך: "אם היו בכרי מאה כור – הריני נזיר מן הדיבור הראשון; ואם לא היו בו מאה כור – הריני מקבל על עצמי נזירות חדשה מעכשיו!"
נמצא שממה נפשך הוא נזיר ודאי, ויכול להביא את כל קרבנותיו ללא שום חשש חולין בעזרה! (ולפי רבי שמעון, כך מוכרח לעשות). אם ישנה תקנה כה פשוטה שפותרת את הספק – מדוע קובע רבי יהודה שהנזירות מתבטלת מעיקרה?
3. תירוץ התוספות: החשש מטומאה קודם התנאי
מתרצים התוספות יסוד מופלא:
החשש שמא "ספיקו חמור מוודאו" מתייחס לאפשרות שייטמא למת קודם שיתנה!
כגון שעדיין לא נודע לו שהכרי נגנב, או שטרם שם על לבו להתנות, ובתוך זמן זה נטמא.
במצב כזה, הוא נעשה ספק נזיר טמא – ומאחר שכבר נטמא, שוב אינו יכול להתנות ולהביא קרבן טומאה, שכן קרבן טומאה אינו בא בנדבה או בתנאי. כאן נתקע במבוי סתום חמור ביותר.
מחשש זה בלבד, אומר רבי יהודה שמתחילה אין אדם מקבל על עצמו נזירות של ספק.
4. הקושיא מסברת ה'שער משפט': הרי בפועל לא נטמא!
וכאן מתעוררת קושיא עצומה לאור מה שנתבאר לעיל:
הרי באדם זה שלפנינו, סוף כל סוף הוברר שלא נטמא באותם ימים! כעת הוא עומד לפנינו בטהרה, ומסוגל להתנות ולהביא את קרבנותיו כדין!
ואם כן, נשווה זאת ליסודו של השער משפט:
ב'שער משפט' למדנו, שאף על פי שבשעת המקח היה חיסרון וטעות – כיוון שעד שנודע ללוקח כבר התבטל החיסרון במציאות (כגון שנוסף השם "חיים" לתינוק, או שלא ירדו גשמים בחורף) ונשלמה כוונתו, אין זה מקח טעות והמקח קיים!
אם כן, מדוע בנזיר אנו מבטלים את הנזירות למפרע? הרי בפועל נתברר שלא נטמא, ומדוע לא נאמר שמאחר שבמציאות לא התממש החשש והספק אינו חמור מוודאו – תחול הנזירות למפרע ויתנה כעת?
5. החילוק בין מקח טעות לקבלת נזירות
מתוך קושיא זו מוכרחים אנו לחלק חילוק יסודי בין שני התחומים:
בדיני מקח טעות (ממונות): ביטול המקח תלוי בתוצאה ובחסרון ההנאה. הלוקח רוצה לקבל חפץ שלם ומתאים. לכן, אם למעשה קיבל את מלוא מבוקשו ובמציאות לא ניזוק ולא נפגם רצונו – אין עוד עילת ביטול, ואנו אומרים שנשלמה כוונתו.
בקבלת נזירות (נדרים ואיסורים): כאן אין הדבר תלוי בתוצאה המעשית, אלא בעצם גמירות הדעת ברגע הקבלה. אדם בשעת קבלת הנדר חרד ביותר מעצם הכניסה למצב הלכתי מסוכן של ספק איסור ("שמא איטמא ואהיה חסר אונים ללא כפרה"). כיוון שברגע הנדר היה זה מצב ש"ספיקו חמור מוודאו", ההתנגדות הנפשית והרתיעה של הנודר מפקיעות את גמירות הדעת מעיקרה.
לכן, גם אם התברר למפרע שניצל מאותו מכשול ולא נטמא – אין בזה כדי לרפא את היעדר הכוונה וגמירות הדעת שהיו בשעת הדיבור, והנזירות בטלה מעיקרה. [עפ"י תורת מורנו הגרא"ג זצוק"ל]
