(2) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם – שבני האצילים ראו את בנות האדם. מיהם היו אותם "בְּנֵי הָאֱלֹהִים"? האישיויות הדמוניות שהשתוקקו לכוח ולהזדמנויות בלתי מוגבלות היו בניהם של יחידי הסגולה בעלי הזכויות, של השליטים ו"הברונים השודדים", אשר דימו בנפשם כי הם מתחרים באלוהים, הכל-יכול. הם מרדו בחוק המוסרי. אם אישה הייתה נאה ועוררה תאווה, הם שבו אותה וחיללו את קדושתה האנושית ואת כבודה.
כִּי טֹבֹת הֵנָּה – מפני שהיו יפות. בני האלוהים נכנעו ליופיין של בנות האדם. היופי מפעיל על האדם השפעה היפנוטית, ומנשל אותו מחירות המחשבה והפעולה. היהדות טוענת בעקשנות ובהתמדה כי חוויית היופי איננה גואלת כלל ועיקר. אם תחקרו את הרקע של היטלר ופמלייתו, תמצאו ביניהם מוזיקאים מחוננים רבים, מבקרי אמנות וכיוצא באלה, אשר אהבו יופי – אך גם התענגו על שפיכות דמים.
וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים – ולקחו להם נשים. אנשים אלה רכשו דחפים חדשים והחלו להפגין דרישות חדשות שחרגו מהגבולות שקבע הרצון האלוהי. הם החלו לשלוח יד לדבר שאינו שייך להם.
מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ – מכל מי שבחרו. התורה מדגישה את שחרורם מכל מערכת נורמטיבית המפריעה להדוניזם (רדיפת התענוגות) האנושי. הם גרסו כי לשום סמכות – ארצית או טרנסצנדנטית – אין זכות לקבוע כיצד על האדם ליהנות מן החיים. האדם ההדוניסטי אינו מגיב אך ורק לדחפים ביולוגיים בלתי נמנעים, אלא מתנסה ברעיון כיצד לייצר תענוגות חדשים ומצבים מלאכותיים, חסרי תקדים ומתוחכמים, המאתגרים את הגוף להגיב. אסור לאדם לשלוח יד אל אינסופיות החושים, אל חוסר הגבולות הבשרי, אל המרחבים העצומים שהבשר תובע מן האדם. האדם רשאי לרדוף אחר הנאה רק אם הוא יודע כיצד ומתי לסגת ולהיבלם. החברה ההדוניסטית זהה במהותה לחברה המערבית הדמוקרטית ברדיפתה אחר תענוגות ואושר. חברה כזו רודפת הנאה, מתעקשת על התערבות ממשלתית מינימלית בחיים הפרטיים, סולדת מפיקוח, דורשת חירות בלתי מוגבלת בעיקר בענייני מוסר מיני, ומתעבת משמעת הנכפית מלמעלה (נוראות הרב, ג:120–121).
(6) וַיִּנָּחֶם י"י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם – וה' התחרט על שעשה את האדם. נרטיב זה חושף פרדוקס: הבורא מתפכח מאשליותיו ביחס לבריאתו שלו. בין הערביים של היום השישי המסתורי, כאשר השקיף אלוהים על הבריאה שנולדה זה עתה מתוך האין, הוא אמר בביטחון כי כל אשר ברא היה "טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). העולם זרח ביופיו ובטוהרו הראשוני. אלוהים היה שבע רצון ומרוצה מבריאתו. אולם בסיומו של סיפור הבריאה, המקרא מספר לנו דבר מזעזע: העולם לא הגשים את תקוותיו ואת רצונו של הבורא. כאשר השקיף אלוהים על העולם בימי נח, הוא ראה שאין זה העולם שהוא ברא. בריאת האדם נראתה, כביכול, כ"כישלון" מוחלט.
(11) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס – והארץ נשחתה לפני אלוהים, והארץ נתמלאה גזל. רש"י מציין כי גזר דינו של דור המבול נחתם בשל שקיעתם בגזל. לכאורה, על שאר חטאיו של אותו דור אפשר היה למחול. הרמב"ן מרחיב רעיון זה ומציע כי האיסור על גזל וגנבה הוא חוק שכלתני והגיוני, והמודעות לפגיעתו הייתה צריכה להיות ברורה לכול. המילים שנראות לכאורה מיותרות, "לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים", מופיעות משום שהאיסור על גנבה יכול היה לנבוע רק מתוך מרד גלוי באלוהים. באופן דומה, התורה מתארת במקום אחר את חטאו של אדם שהופקד בידיו חפץ יקר ערך למשמרת, והוא מנכס אותו לעצמו תוך הכחשה שאי פעם קיבל את החפץ לשמירה – כמעילה בה' (ויקרא ה, כא). מי שירא את אלוהים באמת נמנע מלחטוא כנגד חברו (מוריה, 1976).
(12) וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס... כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ – והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. המילה "הִשְׁחִית" אינה מרמזת רק על השחתה מוסרית, אלא גם על השחתה טבעית. כל היצורים חרגו מגבולם. התפתחו תהליכים מסוימים ששינו את טבעם של בעלי החיים ושל האדם. הם החלו לשלוח ידם אל רכוש הזולת, ולשלול מאחרים את קניינם החוקי. "חָמָס" הוא האקט האוניברסלי של פגיעה בזכויותיו ובפריבילגיות של הזולת, ניכוס של מה שאינו שייך לאדם, המעשה של פריצת גבולות העצמי והתפשטות אל עבר מה שאינו-עצמי. גנבה היא מקרה פרטי של חָמָס, שבו נלקחים טובין מוחשיים מבעליהם החוקיים.
(17) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל – ואני, הנני מביא את המבול. כאשר משה עמד בפני איומו של אלוהים להשמיד את ישראל ולהעמיד במקומם עם מזרעו שלו, דחה משה את ההצעה, וביקש מאלוהים למחות את שמו מספרו אם יממש איום זה (שמות לב, י; לג, לב). לעומת זאת, כאשר עמד נח מול החלטתו של אלוהים להשמיד את העולם, הוא לא התפלל למען בני דורו.
