ידע את חוה – אמרו המפרשים שפעל ידע ישמש על התשמיש. כי על ידי ידיעת צורת הנאהבת תתעורר הדבקות בה, והם דברים דחוקים, ול״נ כי שרש ידע משותף בשורש יעד (בהפוך אתוון) יעד יורה על קביעות דבר והגבלתו בזמן או במקום (בעשטיממען) כמו (שמואל ב כ׳) מן המועד אשר יעדו, בלתי אם נועדו (עמוס ג׳) ומי יועידני (ירמיהו מ״ט) לשון יעוד וקביעות זמן, מי יועידני (איוב ט׳) פרשוהו לשון עדות מי יעיד לי, וכן שרש ידע מצאנוהו על הקביעות והגבלה (כבאיוב ל״ח) ידעת השחר מקומו, פרשו בו אם אתה קבעת והגבלת מקום השחר, (ובזה שפיר אמר הגר״א (משלי ב׳ ה׳) כי דעת היא ידיעה ברורה, כפי השגת האדם, בחכמה ובינה, יעו״ש. כי ע״י כח הדעת התברר החכמה והבינה, ואז הן קבועות וחזקות בדעתו, ולא ימצא עוד רוח הספקות מקום לזוז אותן מלבו, ובזה נכונים גם דברי רנ״ו (במדות ח״ש פ״ה) כי בשם דעת נכללו גם אותן היסודות החזקות ונאמנות בעצמותן שאי אפשר לחלק עליהן, כמו אין דבר עושה את עצמו, אין הר בלא בקעה, אין אורך בלי נקודה, ואין דבר נמצא ואינו נמצא בעת אחת, ושפיר כאלה מכונים בשם דעת, לפי שהן יסודות קבועות לבנות עליהן בית החכמה בלימודיות) וכן וידוע חולי (ישעיהו כ״ג) כלומר חלאים קבועים בו תמיד, כתרגומו ומזומן למרעין, ומזה לדעתי (שמואל א כ״א) ואת הנערים יודעתי, כלומר קבעתי להם מקום מיוחד להמתין שם, וכמו ששרש ידע ויעד משותפים להוראת הקביעות, ככה הם משותפים להוראת ההתחברות, ונועדו אליך הנשיאים, התחברותם והתקבצותם יחד, עדה, התחברות הפרטים יחד, (פעראיין) וכן וידוע חולי, ר״ל מדובק בחלאים (מיט קראנקהייטען בעהאפטעט) ושפיר פי׳ הרח״ו (בנהפ״ח) ענין עץ הדעת טוב ורע, כלומר שנתחברו יחדיו הטוב והרע להיותם זה בתוך זה ממש, כי דעת פי׳ התחברות. ולזה ישמש שרש ידע על האהבה, ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, כלומר אהבתיו. וכן יודע ה׳ דרך צדיקים, כי אין אהבה כ״א התחברות רצון האוהב והנאהב יחד ודבוקים זה בזה, ובבחינה זו הונח גם כן שם דעת, על אותה ההשכלה המחברה יחדיו שתי קצות החכמה והבינה. כמ״ש הגר״א במשלי שבדעת כלולות יחד החכמה והבינה, ושפיר ישמשו הכתובים שרש ידע על חבור זו״נ, ודומה ממש ללשון יעדה ייעדנה הנאמר באמה העבריה ר״פ משפטים עמש״ש. ואינם כ״א הפוך אתוון, כמו כבש כשב וכדומה.
---
1. דחיית פירוש המפרשים המקובל
המפרשים הסבירו שידיעה משמשת לתשמיש כיוון שעל ידי הכרת צורת הנאהבת מתעוררת דבקות. המחבר רואה בכך פירוש דחוק, ומציע במקומו תשתית לשונית המבוססת על שיכול אותיות (היפוך אתוון) בין השורשים יד"ע ו-יע"ד.
2. משמעות ראשונה: קביעות והגבלה
שורש יע"ד: מורה על קביעת זמן או מקום ("המועד אשר יעדו", "מי יועידני").
הקבלתו ל-יד"ע:
"יִדַּעְתָּ שחר מקומו" – קביעת מקום השחר.
"וידוע חולי" – חלאים הקבועים בו תמיד ("מזומן למרעין").
"ואת הנערים יודעתי" – קבעתי להם מקום מיוחד.
במחשבה (הגר"א ורנ"ו): "דעת" היא הכרה ברורה וקבועה בנפש (הכרות יסוד אקסיומטיות שאינן ניתנות לערעור) המבססת את החכמה והבינה.
3. משמעות שנייה: התחברות, דבקות ואהבה
שורש יע"ד: מורה על התאספות וחיבור ("ונועדו אליך", "עדה" כהתאגדות פרטים).
הקבלתו ל-יד"ע:
"עץ הדעת טוב ורע" – כפי שביאר הרח"ו, התחברות וערבוב הטוב והרע זה בתוך זה.
ביטויי חיבה ואהבה ("כי ידעתיו", "יודע ה' דרך צדיקים") – אהבה מהותה חיבור והידבקות הרצונות של האוהב והנאהב.
ברובד השכלי – הדעת היא הכוח המחבר יחד את שתי קצוות החכמה והבינה.
שורש יד"ע בתשמיש אינו מושאל מראייה או זיכרון, אלא נובע מעצם משמעותו המקורית: התחברות ודבקות גמורה (מקביל ללשון "אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ" באמה עברייה – לשון חיבור ואישות, בחילוף אותיות ד'-ע').
