"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית י"ח, א')
רש"י מבאר שהקדוש ברוך הוא נגלה אל אברהם כדי לבקר את החולה: היה זה ביומו השלישי למילה – יום שבו הכאב מתגבר – וה' בא לדרוש בשלומו.
לאור זאת, עולות כמה סוגיות יסודיות בגדרי מצוות ביקור חולים:
א. ביקור חולה ישן: שיטת הרא"ש והשלכותיה
בפירושו לתורה מדייק הרא"ש: מהעובדה שנאמר "וירא" ולא מוזכרת לאחר מכן אמירה או דיבור, מוכח שעצם ההגעה נועדה לביקור בלבד. מכאן לומדים דרך ארץ – מצווה לבקר חולה גם כאשר לא משוחחים עמו, כמו במקרה שבו מצאו ישן; שכן עצם הידיעה שיקבל החולה מאוחר יותר על כך שפלוני טרח ובא לראותו, מסבה לו נחת רוח.
לפי זה, יוצאים ידי חובת המצווה אף ללא דיבור, וגם אם המבקר אינו "בן גילו" (שבכוחו להקל מעט מחוליו), משום שהנחת שיש לחולה מעצם הידיעה על הביקור מהווה חלק מקיום המצווה.
סביב דברי הרא"ש הללו יש לדון בכמה שאלות:
השארת פתק: האם מי שהגיע לבית החולים ומצא שהחולה אינו בחדרו, והשאיר לו פתק המעיד על בואו, מקיים בכך את המצווה? מצד אחד, גם כאן החולה ידע שבאו לבקרו ותצמח לו מכך נחת רוח. מצד שני, ייתכן שגרע הדבר, שהרי בפועל לא שהה במחיצתו כלל.
סדר קדימויות בין חולים: כאשר יש באפשרותו לבקר אחד משני חולים – האחד ער והשני ישן – האם לפי הרא"ש הוא רשאי להקדים את מי שירצה? מסתבר שיש עדיפות לבקר את החולה הער, שכן אצלו מתקיימות שתי תועלות בו-זמנית: נוחות וסעד בעצם שעת הביקור, ונחת רוח כללית מכך שבאו לראותו.
פטור מצדקה מדין 'עוסק במצווה': האם ההולך לבקר חולה ישן פטור מלתת פרוטה לעני משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה"? לדעת הרא"ש, כיוון שמקיים בכך מצווה גמורה, הוא אכן פטור. עם זאת, אם הגיע עני לחדר בעת שהמבקר יושב לצד החולה הישן, לכאורה יתחייב לתת צדקה – בדומה ללובש ציצית שחייב בצדקה בשעה שאינו טורח באופן פעיל בעשיית המצווה.
ב. ביקור חולה כאשר המבקר מודר הנאה מנכסיו
במסכת נדרים (לט ע"א-ע"ב, ונפסק בשולחן ערוך יו"ד רכ"א, ד) מובא: שמעון שהדיר את ראובן מהנאה מנכסיו, וחלה שמעון – מותר לראובן להיכנס לבקרו (מעומד אך לא מיושב). הטעם לכך הוא שהמדיר לא התכוון למנוע מעצמו דברים שחיותו תלויה בהם, וביקור חולים נחשב לדבר שמחיה את הנפש.
אולם יש להקשות: אף שמובן מדוע נחת הרוח של החולה אינה נאסרת, כיצד מותר למבקר ליהנות מנכסי החולה (מכניסה לביתו)? הרי המבקר מפיק כאן הנאה ממונית עקיפה: בעת שהוא עסוק בביקור, הוא נפטר מלתת פרוטה לעני מדין "פרוטה דרב יוסף" (עוסק במצווה פטור מן המצווה). ואם תאמר שזו הנאה עקיפה בלבד – הגמרא בנדרים (לג ע"ב) אוסרת בדיוק מטעם זה השבת אבידה למודר הנאה.
יישוב לקושי זה ניתן למצוא בדברי התוספות (שבועות מד ע"ב, ד"ה "ורב"): בשומר אבידה יש הנאה ממונית ניכרת, כיוון שהוא נדרש לטפל בה פעמים רבות (לשטחה, לנערה ולהצניעה), ובכל פעם נפטר מצדקה. לעומת זאת, במצוות בעלות משך זמן קצר ומוגדר (כמו נטילת לולב או תקיעת שופר), אפשר לקיים את המצווה במקום ובזמן שאין בהם עניים, ועל כן אין רואים בכך הנאה ודאית.
לפי סברה זו, גם בביקור חולים ייתכן שמותר משום שהמבקר יכול לבחור שעה שבה אין עניים מצויים. מנגד, אם מדובר במי שמבקר באופן יומיומי וקבוע – ייתכן שהדין ישתנה.
דיון מעשי בשיטת התוספות:
אם אדם מקיים מצווה בחפץ האסור בהנאה (כגון לולב של איסורי הנאה, שהותר משום ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו") ובחר מקום שאין בו עניים, אך לפתע בכל זאת הזדמן לשם עני – כיצד עליו לנהוג? מסתבר שבמצב כזה עליו לתת פרוטה לעני, כדי שלא ייהנה בפועל מאיסורי הנאה על ידי הפטור.
הוא הדין להלכה בהשבת אבידה: למרות שקיימא לן שמודר הנאה יכול להחזיר אבידה (משום שאין זה שכיח שיבוא עני באותה שעה), אם בפועל הזדמן עני – יתחייב לתת לו צדקה כדי שלא להפיק הנאה ממונית מבעל האבידה, וממילא לא ייחשב כשומר שכר.
חידוש זה עומד גם מול דברי הריטב"א (סוכה כה ע"א), לפיו לא רק שעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת, אלא אף אסור לו להפסיק ממצוותו כדי לקיימה. במקרים אלו, הצורך להימנע מהנאה מאיסור גובר, ומחייב אותו להפסיק ולתת צדקה. [הגרא"ג זצוק"ל]
