חמס

 אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ

אִלֵּין תּוֹלְדָת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחְלְתָּא דַה׳ הַלֵּיךְ נֹחַ

צדיק וצדקה

א. ״איש צַדִּיק״ – ״גְּבַר זַכַּאי״, ״ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו ו) ״וְחַשְׁבַּהּ לֵיהּ לְזָכוּ״. התואר צַדִּיק והשם צְדָקָה מתורגמים בשורש זכ״ה, אבל זָךְ משורש זכ״ך מתורגם בשורש דכ״י (חילוף ז/ד) הנקשר לטהרה: ״שמן זית זָךְ״ (שמות כז כ) ״זֵיתָא דַּכְיָא״, כמו ״בדמי טָהֳרָה״ (ויקרא יב ד) ״בְּדַם דְּכוּ״.

התרגום כטעמים?

ב. לפי פיסוק הטעמים נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹרֹתָ֑יו ״בְּדֹרֹתָיו״ מוסב על ״תמים״, אולי כרמז למדרש שנולד מהול. ואולם מרש״י נראה שפיסק ״נח איש צדיק תמים, היה בְּדֹרֹתָיו״.

לכאורה אין להוכיח מהי דעת אונקלוס שהרי תרגומו המילולי סובל את שתי האפשרויות. אמנם בתאג׳ שבו קיים פיסוק טעמים גם לת״א הטעימו: ״נֹחַ גְּבַר זַכַּאי, שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי״, כטעמי המקרא. ויותר מפורש במיוחס ליונתן שתרגם בתוספת מלים: ״נֹחַ הֲוָה גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים בְּעוֹבְדִין טָבִין הֲוָה בְּדָרוֹהִי״ (נח היה איש צדיק, תמים במעשים טובים היה בדורותיו).

אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ – ביראתו

ג. הִתְהַלֵּךְ אֶת פְּלוֹנִי משמעו ללכת עמו דוגמת ״וגם ללוט הַהֹלֵךְ את אברם״ (בראשית יג ה) ״דְּאָזֵיל עִים אַבְרָם״. לכן תמהו חז״ל: הכיצד נח ״התהלך את האלהים״ (עמו, בלוייתו) בעוד שאברהם הלך ״לפניו״ בלבד? והשיבו מה שהשיבו.

ואולם לפי אונקלוס השאלה כלל אינה קיימת: על פי תפיסתו, יחס ישיר בין אדם לה׳ הוא דבר בלתי אפשרי עקב רוממות הבורא ואינסופיותו. מטעם זה לא ניתן לתרגם כצורתה תיבת יחס מסוג ״עם״ ה׳. התרגום ״בְּדַחְלְתָּא דַה׳ הַלֵּיךְ נֹחַ״ מלמד שנח כלל לא הלך ״את״ (עם) ה׳ אלא הלך ביראתו. כנגד זאת באברהם שבו נאמר ״התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז א) תרגם ״פְּלַח קָדָמַי״ וכן ״ה׳ אשר התהלכתי לפניו״ (בראשית כד מ) ״ה׳ דִּפְלַחִית קֳדָמוֹהִי״. מן התרגום מתבררת קרבתו של אברהם לבורא העולה על זו של נח: אברהם אכן הלך ״לפני״ ה׳ לעומת נח שהליכתו ״את האלהים״ מתורגמת כהליכה ביראתו.

(יא) 

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס

וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא קֳדָם ה׳ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין

הימנעות ממושגים מופשטים

״חָמָס״ – ״חָטוֹפִין״, כבלשון חז״ל: ״קידשה בגזל בחמס ובגניבה כיצד? כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו״ (קידושין נב ע״א). ותרגם כדעת ר׳ יוחנן ״לא נחתם דינם אלא על הגזל״ (סנה׳ קח ע״א). ומכאן נתבאר לרד״ק התרגום הירושלמי לעוף הטמא ״ואת הַתַּחְמָס״ (דברים יד טו) ״וְיָת חַטוֹפִיתָא״, ״שחומס שאר העופות וגוזל אותם״ (״שרשים״, חמס). אבל ״עֵד חָמָס״ (שמות כג א) ״סָהִיד שְׁקַר״, עיין שם הטעם.

ולכאורה מכיוון שחָמָס הוא שם עצם, מתבקש לתרגמו חִטְפָא או חַטְפָא כתיוב״ע ״רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד״ (יחזקאל מה ט) ״חִטְפָא וּבִזָא״. מדוע תרגם אונקלוס ״חָטוֹפִין״ (חמסנים)? לדעת ״מרפא לשון״ השינוי מתבקש בגלל מליצת ״וַתִּמָּלֵא הארץ חמס״, ״שהחמס אין בו ממש למלא הארץ״. ויש להוסיף טעם אחר, כללי: אונקלוס נמנע מלתרגם מושגים מופשטים בתרגום מילולי, השווה: ״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל״ (במדבר כג כא) ״לֵית פָלְחֵי גִלּוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל״; ״כי לא נַחַשׁ ביעקב ולא קֶסֶם בישראל״ (במדבר כג כג) ״נַחָשַׁיָּא״, ״קַסָמַיָּא״ (מנחשים, קוסמים); ״וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים״ (דברים יא כט) ״יָת מְבָרְכַיָּא״.

(יב) 

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ

וַחֲזָא ה׳ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבַּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֲנָשׁ אוֹרְחֵיהּ עַל אַרְעָא

א. ראה לעיל בפסוק ה על צערו של הרמב״ם בתרגום ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה״ – ״וַחֲזָא ה׳ ״ (ולא: וּגְלֵי קֳדָם ה׳).

הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – האדם בלבד

ב. לדעת המיוחס ליונתן גם בעלי החיים חטאו, לכן תרגם ״כי השחית כל בשר״ – ״אֲרוּם חַבִּילוּ כָּל בִּשְׂרָא כָּל חַד וְחַד יָת אוֹרְחֵיהּ״. אבל לפי ת״א ״אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֲנָשׁ אוֹרְחֵיהּ״, רק בני האדם חטאו בהשחתת זרע [״חַבִּילוּ אוֹרְחֵיהּ״ כמו ״וְשִׁחֵת אַרְצָה״ (בראשית לח ט) ״וּמְחַבֵּיל אוֹרְחֵיהּ עַל אַרְעָא״].

לדעת ״נפש הגר״ זוהי גם המחלוקת שבין רש״י ורמב״ן: רש״י למד מהריבוי ״כָּל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן״. אבל לדעת רמב״ן ״כל בשר״ מוסב על האדם בלבד בדומה לפסוק ״יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי״ (ישעיהו סו כג). השווה ת״א ״או בשר כי יהיה בְעֹרוֹ מִכְוַת אש״ (ויקרא יג כד) ״אוֹ אֱנָשׁ״. ואולם ״באורי אונקלוס״ כתב שמחלוקת התרגומים היא עקרונית: ת״א מצמצם בדרך הקבע בתיאורי חטא משיקולים חינוכיים, לעומת תרגומי ארץ ישראל הנוטים לדרוש ולבאר חטאים שאינם בכתוב.

(יג) 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ

וַאֲמַר ה׳ לְנֹחַ קִיצָא דְכָל בִּסְרָא עָל לִקְדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֵּילְהוֹן עִם אַרְעָא

קץ – לשון סוף ולשון אבדון

א. בדרך כלל אונקלוס מתרגם מִקֵּץ – סוֹף כגון, ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם״ (בראשית ח ו) ״וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין״, ״וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים״ (בראשית מא א) ״וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין״. אבל כאן תרגם ״קֵץ כָּל בָּשָׂר״ – ״קִיצָא דְכָל בִּסְרָא״ משורש קצ״ץ, כי בנוסף להוראת סוף, זמן קצוב, יש במשמעו גם כריתה וגדיעה כמו ״וְקַצֹּתָה את כפה״ (דברים כה יב) ״וּתְקוּץ יָת יְדַהּ״. ורמז למדרש ״קץ כל בשר – הגיע זמנן להקצץ״ (ב״ר לא ב).

החמס ״נכנס״ עד כסא הכבוד

ב. ראב״ע פירש ״קץ כל בשר בָּא״ במשמע הגיע: ״וטעם בָּא – הגיע קץ אידם״. אבל אין זו דעת אונקלוס שתרגם ״קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי״ – ״עָל לִקְדָמַי״ (נכנס), ולא תרגם ״אֲתָא לִקְדָמַי״ (הגיע, עיין להלן ז א). והדין עמו, כי הכתוב הטעים ״בא לְפָנַי״ המביע את חומרת העונש שכביכול ״נכנס״ עד כסא הכבוד כדרשת חז״ל שגם החמס בא ״לפני״ הבורא. לכן תרגם ״קץ כל בשר בָּא לפני״ – ״עָל לִקְדָמַי״: כביכול החטא ועונשו ״נכנס״ לפני הבורא. ודוגמתו ״הכצעקתה הבאה אלי״ (בראשית יט כא) ״הַכִקְבִלַתְהוֹן דְּעַלַת לִקְדָמַי״, שנכנסה לפני.

מִפְּנֵיהֶם – של מי?

ג. ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם״ – ״אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא״. ולא תרגם ״מִן קֳדָמֵיהוֹן״ בתרגום מילולי (או ״בְּדִילְהוֹן״ – בסיבתם), כדי לשלול מן ההבנה ש״מפניהם״ מוסב על ״כל בשר״ הנזכר לפניו, הכולל גם בעלי חיים. ומכיוון שבפסוק הקודם נתבארה דעת אונקלוס שהשחתת האדם היא שגרמה למבול, תרגם גם כאן ״מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא״ המטעים את מעשיהם הרעים של בני האדם. ואולי על פי לשון ת״א, נקבע במוסף ראש השנה ״לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם