שחוק

המילים "שחוק" ו"צחוק" הן בעלות משמעות זהה (האותיות שׂ' ו-צ' מתחלפות ביניהן בלשון המקרא, כפי שמצינו בפסוק "וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק" במקום "ליצחק", שנקרא כך על שם "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים"). במקורן, מילים אלו הוגדרו כדי לתאר את התנועה הפיזית שעושה הגוף מתוך שמחה בעת השגת שלמות כלשהי — בין אם זו שלמות עצמית, תועלתית או שלמות הנובעת מתוך ניגוד (היפוך). מאחר שהשלמות שמתוך הניגוד היא זו שמעוררת צחוק בעוצמה הגבוהה ביותר, רוב השימושים במילה "שחוק" מתייחסים דווקא לסוג זה, כפי שיבואר בהמשך.

לצד זאת, מצינו במקרא שימושים בשורש שח"ק גם ביחס להשגת שלמות עצמית:

"לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (תהילים קד, כו) — הקב"ה שמח כביכול ו"משחק" בהתבוננות בלווייתן, בהיותו יצור שלם ומופלא בגודלו ובעוצמתו.

"מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת" (משלי ח, ל) — החוכמה מעידה שהבורא התבונן בה ללא הרף ושמח בשלמותה. השימוש בבניין הכבד (פיעל — "מְשַׂחֶקֶת") נובע מכך שהחוכמה עצמה מחוללת את הצחוק.

בנוסף, הפועל מופיע הן כפועל עומד (פעולה של האדם על עצמו) והן כפועל יוצא (הפעלת אחרים):

פועל עומד: מי שמביא את עצמו לידי צחוק ושמחה, כמו שנאמר על יצחק: "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק" (בראשית כו, ח).

פועל יוצא: מי שמצחיק או משעשע אחרים, כפי שאמרו פלשתים: "קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ" (שופטים טז, כה).

באותו אופן מתפרש הפסוק "מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ" (משלי ח, לא) — המבטא את השמחה היתרה וההתרגשות שממלאות את האדם כאשר הוא משיג את שלמות החוכמה.

שימושי המילה "שחוק" בהשגת שלמות תועלתית

במקרים אלה, הצחוק והשמחה נובעים מרווח, הצלחה או טובה ממשית שהאדם זכה לה:

"וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת" (שמואל א יח, ז) — שמחת הנשים בעקבות ניצחון ישראל בקרב.

"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים" (שמואל ב ו, ה) — שמחה על הזכות להעלות את ארון הברית למקומו המכובד.

"עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ" (איוב ח, כא) וכן "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהילים קכו, ב) — ביטוי להקלה וישועה לאחר צרה.

"עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק" (קהלת ג, ד).

"תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים" (ירמיהו ל, יט) וכן "וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (ירמיהו לא, ג) — חגיגות ושמחה על בניין ירושלים ובית המקדש.

בכל המקורות הללו, ה"שחוק" הוא תוצאה ישירה של רווח, הצלחה וטובה מוחשית.

שימושי המילה "שחוק" בהשגת שלמות מתוך הניגוד (היפוך)

כאן הצחוק נובע מפער בלתי נתפס ומפרדוקס שמפתיע את התודעה:

"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" (בראשית יז, יז) — אברהם שמח וצחק בקרבו למשמע האבסורד המוחלט: האם גבר בן מאה ואישה בת תשעים יולידו לפתע ילד?

"כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כא, ו) — תגובת הסביבה לפלא המנוגד לטבע.

"יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק" (תהילים ב, ד) — לעגו של הבורא לנוכח הניגוד המגוחך: בני אדם בשר ודם, חלשים ומוגבלים, מעזים להתאסף ולמרוד בה' ובמשיחו.

"גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק" (משלי א, כו).

במקרים אלה, ההתעוררות לצחוק נובעת מ"שלמות החיסרון" — כאשר כל הפרטים הבלתי-אפשריים מתלכדים יחד לתמונה אבסורדית מובהקת.

הקשר שבין שלמות הניגוד לבין צחוק של לעג

רק מתוך המשמעות הזו — שלמות הנובעת מהיפוך — נולדה ההוראה של "שחוק" כלעג והתלוצצות:

חיסרון רגיל או פגם פשוט מעוררים באדם זלזול או לעג בלבד, ללא צחוק.

אך כאשר שורה של חסרונות מתחברים זה לזה לכדי מערכת שלמה ומגובשת, הם יוצרים אבסורד כה מובהק שהוא פורץ החוצה בצורת צחוק של לעג.

דוגמה מובהקת לכך היא "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" (בראשית יח, יב):

שרה לא רק זלזלה ברעיון שנשמע לה בלתי מתקבל על הדעת, אלא צחקה ממנו בקרבה, מאחר שהדבר נתפס בעיניה כבלתי אפשרי באופן מוחלט.

ההבדל בין שקר פשוט לשקר מגוחך:

כשמישהו משמיע שקר רגיל, אנו חשים כלפיו בוז או לעג על כך ששיקר, אך איננו צוחקים. לעומת זאת, כשאדם מציג שקר מופרך לחלוטין, שאין לו שום אחיזה במציאות ולא ניתן אפילו לדמיינו — אנו פורצים בצחוק. הצחוק מתעורר משום שהחיסרון כאן אינו סתמי, אלא "מושלם" ומופלג במידת מופרכותו.

עיקרון זה מסביר את כל מופעי ה"שחוק" שמשמעותם לעג במקרא: הם מופיעים תמיד כאשר הנושא בנוי מרצף חסרונות המתאימים זה לזה בהרמוניה אבסורדית, או כאשר מדובר בפגם וחיסרון כה עצום ויוצא דופן, שעצם מופרכותו הופכת אותו למעורר צחוק. 

אותו הצחוק – אך ממניעים הפוכים

מתוך הדברים הללו עולה שייתכן מצב שבו שני אנשים צוחקים מאותו עניין בדיוק, אך מתוך כוונות וסיבות שונות לחלוטין.

משל לשני מאזינים:

נניח שאדם מספר לשני חברים על מאורע חריג, מוזר ומופלא שהתרחש בעולם:

המאזין הראשון מאמין לסיפור: הוא מכיר את המספר כאיש אמין וישר.

המאזין השני בטוח שמדובר בשקר מוחלט: המאורע נשמע לו מופרך לחלוטין, והוא אינו מכיר את המספר כדי לסמוך עליו.

שניהם יפרצו בצחוק למשמע הדברים, אך מסיבות מנוגדות:

המאמין צוחק מעצם הדבר המופרך: הוא מתפעל מכך שאירוע כה מוזר ובלתי שגרתי ("שלמות החיסרון") אכן מתקיים במציאות.

הספקן צוחק מלגלוג על המספר: הוא צוחק על טיפשותו של הדובר שחושב שהוא יכול "למכור" לו סיפור כה הזוי ומופרך.

ההבדל בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה

זהו בדיוק ההבדל שבין צחוקו של אברהם לבין צחוקה של שרה כאשר התבשרו שייוולד להם בן בזקנותם (אף שבשניהם השתמש המקרא באותו השורש: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" לעומת "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ"):

צחוקו של אברהם נבע מאמונה ושמחה: אברהם הכיר היטב את בוראו ואת יכולתו הבלתי מוגבלת, והאמין בבשורה באופן מוחלט. צחוקו ביטא פליאה עצומה מכך שדבר כה מנוגד לטבע הולך להתממש במציאות. משום שצחק מתוך אמונה והשתאות, לא נחשב לו הדבר כחטא או כפגם.

צחוקה של שרה נבע מספקנות ולעג: שרה לא הפנימה באותו רגע את עוצמת היכולת האלוהית במידה כזו; הבשורה נשמעה לה בלתי אפשרית מיסודה, וצחוקה היה מופנה כלפי המבשר שמסר דבר שאין לו שחר. לכן הוטחה בה תוכחה: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?".

מתוך כבוד לשכיחה, נמנע הפסוק מלפרט "ותצחק שרה עליו" (על המבשר), אף שבדרך כלל כאשר השורש שח"ק מציין לעג, הוא מלווה באותיות היחס ל', על, או אל — כגון: "וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם", "לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק", "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה", "אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ", "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן", "שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ", ועוד.

שלושת מובני ה"שחוק" בלשון

לסיכום, מתברר שלמילה "שחוק" (או "צחוק") יש שלושה מובנים עיקריים:

שחוק של שמחה: הבעת הפנים והתנועה הגופנית הנוצרות בעקבות השגת שלמות (בין אם עצמית, תועלתית או שלמות מתוך ניגוד).

שחוק של לעג: צחוק הנובע מהתבוננות באבסורד קיצוני ובחיסרון מופלג ("שלמות על צד ההיפוך").

שחוק כמשחק ושעשוע (בילוי ופנאי): פעולה שנעשית במכוון לשם הנאת הגוף והנפש, לשעשוע ולהנעמת הזמן. מדובר בעיסוק שאינו חיוני לקיום העולם, ואינו משאיר אחריו תוצר מוחשי קבוע (בשונה ממלאכות יצרניות כמו בניית בית או נטיעת כרם). גם פעילות זו מכונה "שחוק" משום שהאדם עוסק בה כדי להשיג את אחד משלושת מיני השלמות, וכך להביא את עצמו לידי עונג, שמחה וצחוק.

משחקים ושעשועים להנאת הגוף (לפי החושים)

פעילויות הפנאי והמשחק שנועדו לענג את הגוף מתחלקות לשלושה תחומים, לפי החושים:

חוש הראייה: מופעי להטוטים, קסמים ואחיזת עיניים, מופעי אש, מים, רוח, צלליות וכדומה — דברים המעניקים עונג ושובע לעין.

חוש השמיעה: שירה בפה או נגינה בכלי נגינה, חריזה שירית ומשחקי מצלול, וכל עיסוק המנעים לאוזן.

חוש המישוש והתנועה: חיבוק ונישוק, התגוששות והיאבקות, ריקודים ומחולות, קפיצות ודילוגים, רכיבה על סוסים, שחייה בים או ציד — תנועות גופניות שכל הגוף מתענג ונהנה מהן.

מדוע אין משחק בחושי הטעם והריח?

בדרך כלל אין משחקים שמיועדים לחוש הטעם או הריח, שכן אכילה, שתייה והרחה אינן נעשות כ"משחק" או שעשוע גרידא אלא כפעולות ממשיות. עם זאת, בזמן האחרון המציאו שעשוע מיוחד המשלב את שניהם: עישון עלי ה"טבק" (סיגריות ומקטרת); טעם העשן ולחותו משעשעים את חוש הטעם, וריח העשן משעשע את חוש הריח.

משחקים ושעשועים להנאת הנפש והשכל

לעומת שעשועי הגוף, ישנם משחקים שנועדו להסב עונג לנפש ולמחשבה: בדיחות והלצות, חידות ומשלים, משחקי קובייה, לוחות משחק ודמקה, קלפים, משחקי כדור, הפרחת יונים, מרוצי סוסים, קרבות חיות, ומופעי תיאטרון וקרקס. כל אלה דורשים הפעלת מחשבה, וההתבוננות בהם גורמת עונג אינטלקטואלי ורגשי.

שני סוגי משחק: משחק ממשי לעומת משחק ייצוגי (חיקוי והטעיה)

באופן כללי, ניתן לחלק את כל עולם המשחק לשתי קטגוריות מרכזיות:

משחק ממשי ("על צד האמת"):

פעילות שמתבצעת בדיוק כפי שהיא מתקיימת במציאות המעשית, אלא שבמקום לעשותה לצורך קיומי עושים אותה לשם הנאה. למשל: רכיבה על סוסים, שחייה במים או הדלקת אש. ביומיום אנו רוכבים על סוס כדי להגיע ממקום למקום לצורך יישוב העולם; אך כשאנו רוכבים להנאתנו — הפעולה אותה פעולה, אלא שתכליתה השתנתה מעבודה לשעשוע.

משחק ייצוגי וסמלי ("על צד הדוגמה וההטעיה"):

פעילות שאין לה קיום ממשי בפני עצמה, אלא היא נוצרת רק כחיקוי, דמיון או הטעיה של המציאות לצורך השעשוע:

הטעיה מכוונת של החושים והשכל: קסמים ואחיזת עיניים המתעתעים בראייה, או בדיחות מתוחכמות המתעתעות בהיגיון ובנפש.

משחק ייצוגי ואומנותי: הצגות תיאטרון, שבהן מדמים אירועים דרמטיים — גשם, שלג, ברקים, רעמים, ים סוער וספינות מיטלטלות, ומציגים מלכים, שרים, ארמונות, משפטים והוצאות להורג — כאילו הדבר מתרחש במציאות.

בשפות הלועזיות (כמו יידיש וגרמנית) מבחינים בין שני המינים הללו:

למשחק הממשי קוראים "שפיל" (Spiel).

למשחק של חיקוי, בדיחה והטעיה קוראים "שערץ" או "שפאס".

מדוע משחק ההטעיה והחיקוי מצחיק יותר?

הניסיון מוכיח שמשחק המבוסס על חיקוי, הפתעה והטעיה מעורר צחוק ושמחה בעוצמה גבוהה בהרבה ממשחק ממשי. לדוגמה: שמיעת בדיחה טובה מביאה לידי צחוק מתגלגל הרבה יותר משמיעת שיר יפה, אף ששניהם משמחי לב.

ההסבר לכך נעוץ בעיקרון שהוזכר קודם: צחוק מתפרץ בעוצמתו המרבית דווקא מתוך "שלמות שבאה מתוך הניגוד" (הפרדוקס והאבסורד), משום שהיא נדירה, מפתיעה וזרה להרגל היומיומי. משחקי הטעיה, חיקוי ובדיחות בנויים בדיוק על הניגוד הזה בין הדמיון למציאות, ולכן כוחם לעורר צחוק גדול בהרבה מכל שעשוע ממשי אחר.

מופע מורכב ושונות החוויה אצל הצופים

לפעמים אירוע בידורי כולל בתוכו שילוב של כמה סוגי שעשוע יחד, ורבים מוצאים בו הנאה — אך לא מאותה הסיבה:

צופה אחד נהנה מהמרכיב החזותי שמענג את חוש הראייה;

צופה שני נהנה מהצלילים שמענגים את חוש השמיעה;

צופה שלישי נהנה מהתנועה (חוש המישוש) או מהרעיון המבריק שמענג את הנפש והשכל.

הכול תלוי באופי המופע, בנטיות לבם של הצופים ובמבנה אישיותם השונה.

יתרה מזו: ייתכן מצב שבו המציג ("המשחק") אינו שמח כלל, ורק הקהל הצופה בו הוא ששמח וצוחק. אף על פי כן, גם אדם שאינו שמח מכונה בלשון המקרא "צוחק" או "משחק", וזאת מנקודת מבטם של הצופים הנהנים מפעולתו.

דוגמה מובהקת לכך היא שמשון:

"קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ" (שופטים טז, כה), וכן "הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן" (שם, כז).

אין ספק ששמשון השבוי והמושפל לא שמח כלל באותה שעה; הוא רק ביצע את מה שנכפה עליו, ואילו הפלשתים שהתבוננו בו הם ששמחו ולעגו לו — ובכל זאת המעשה מיוחס אליו כמי ש"משחק".

מעמדו המוסרי וההלכתי של השחוק: גנות, רשות ומצווה

מבחינה ערכית, עולם השחוק והשעשוע מתחלק לשלוש מדרגות:

1. שחוק של גְּנוּת (שלילי ופסול)

מצב שבו האדם הופך את הבילוי והשעשוע לעיקר חייו ומבלה את רוב זמנו בבטלה: פעם במשחקי קובייה והימורים, פעם בזמרה, בטיולים סתמיים ובשמיעת דברי הבל, ליצנות ודופי.

בגדרו של שחוק מגונה זה נכלל גם מי שלועג לאדם תמים שאינו מבין הלצות וציניות, וגורם לו בכך עלבון וצער. על סוג זה של הוללות התאונן הנביא ירמיהו:

"לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז" (ירמיה טו, יז).

2. שחוק של רְשׁוּת (מותר ולגיטימי)

בילוי מבוקר שהאדם עושה מדי פעם לשתי מטרות חיוביות:

הפוגה ורענון הנפש: כדי לנקות את הראש מטרדות היומיום, מהדאגות ומהמועקות שלופתות אותו.

ביטוי שמחה חיובי: כאשר זכה לטובה וברכה מאת הבורא, והוא מבקש לתת פורקן לשמחתו באמצעי משמח.

תנאי ברור לשחוק של רשות הוא שלא יהיה כרוך באיסור — כגון שחוק וקלות ראש בין גברים לנשים או מעשים פסולים אחרים. מותר אך ורק שעשוע שאין בו שמץ של עבירה.

סוג זה כולל את הפסוקים המתארים שמחת ניצחון וצהלת חיים טבעית, כגון:

"וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת" (שמואל א יח, ז);

"וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (ירמיה לא, ג);

"מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, ה).

בכל אלה מדובר בשעשוע ומשחק של רשות, הראויים כשהם נעשים במידה ובטהרה.

3. שחוק של מצווה (מדרגה עליונה)

שחוק ושעשוע נחשבים למצווה כאשר מטרתם היא לרומם את רוח האדם, לטהר את מחשבותיו ולהצליל את דעתו מהבלי העולם הזה וטרדותיו, כדי שליבו יהיה פנוי ומזומן לעבודת ה'.

דרגה זו מתבטאת בכמה רמות:

כהכנה ללימוד תורה ולהשגת נבואה:

כפי שמסופר בתלמוד (מסכת שבת ל, ע"ב) על רבה, שבטרם פתח בשיעור ההלכה נהג להקדים ולספר "מילי דבדיחותא" (מילתא דבדיחותא — הלצה מחכימה) כדי לשמח את ליבו ואת לב תלמידיו, ולפתוח את תודעתם לקלוט את עומק ההלכה בבהירות. בדומה לכך נאמר על אלישע הנביא: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג, טו) — שהשתמש במוזיקה כדי לעורר שמחה המאפשרת השראת שכינה.

במהלך עבודת המצווה עצמה:

כדי לקיימה מתוך שמחה וטוב לבב, בדומה לשירת הלווייתים ונגינתם בבית המקדש בזמן הקרבת הקורבנות.

כאשר השעשוע עצמו הופך לפולחן של הודיה:

זוהי המדרגה המשובחת ביותר — כאשר השירה, הנגינה והריקוד הם עצמם ביטוי של תודה והלל לבורא על כל הטוב שגמל. זהו בדיוק פשר מעשיו של דוד המלך:

"וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים..." (שמואל ב ו, ה);

ותשובתו למיכל: "וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'" (שם, כא).

במקרה זה, ה"שחוק" התבטא בתנועות הגוף — בפיזוז, בכרכור ובריקוד סוער לכבוד ה', כפי שנאמר: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק" (דברי הימים א טו, כט).

סיכום: שחוק ממשי לעומת שחוק של הטעיה במקרא

בכל המקורות הללו, המילה "שחוק" מורה על פעילות ממשית ("על צד האמת"), בין אם לשם עונג חושי ובין אם לשמחת הנפש:

"וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק" (בראשית כו, ח) — שעשוע של חיבה;

"הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ" (בראשית לט, יד);

"קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ" (שופטים טז, כה);

"וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם" (איוב מ, כ);

"הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר?" (איוב מ, כט);

"לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (תהילים קד, כו).

בכל אלה מדובר במעשים אמיתיים ומוחשיים שאין בהם העמדת פנים.

לעומת זאת, שימושי השורש שח"ק/צח"ק המציינים הטעיה, העמדת פנים או בדיה:

"וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (בראשית יט, יד) — לוט נראה בעיניהם כמי שמהתל בהם ומנסה להטעותם בבדיה שקרית;

"וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" (משלי כו, יט) — המתנצל לאחר מעשה וטוען: "רק התבדחתי, לא התכוונתי ברצינות".

[עפ"י היריעות שלמה]