כל תכונה המתגלה בחיים, מוכרת היא בעצמיותה, מהותה, בהגמרה. תוכן הרוחות שבקיבוצים, בשליטת הנפשיות האנושית המתגלה, בערך הגודל והעומק אשר לאמונה, מתגלה ההויה הפנימית אשר למתדבקים בה. ראשית הצמח הישראלי במילואו בתור אומה, יצא בעז, בחומר דין ואדירות גבורה, לא תחיה כל נשמה. ומה הוא השפע התדירי המחיה את רוח ישראל, מה הוא המכון האידיאלי? החסד והרחמים, טובת הכלל, טובת העולם, עליית החיים, הגדלת המציאות לכל פרטיה וענפיה, הרמת האדם למרומי השלום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, העלאת החי למרומי השקט והשלוה הקבועה, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. המינות יצאה בראשיתה בהכרזת החסד והאהבה, בשאלת איך מעשרים את התבן ואיך מעשרים את המלח, איך משלמים טוב לרעים, ואיך מברכים את המקלל. וסופה, חרב ודם, אכזריות ורצח, מלחמות דמים שאינן פוסקות, ומשטמה עמוקה בין עם לעם, בין שבט לשבט ובין איש לאיש. והיינו דאמור רבנן בשיח סוד קודש, סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא. המגמות המעשיות והרוחניות מתגלות הן לא בצעדים הראשונים, כי אם באופי הקבוע, שהוא הולך ומתגלה כל מה ששטף התולדה הולך ונמשך. הנני נוטה אליה כנהר שלום. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך.
1. האונטולוגיה של ההיסטוריה: טלאולוגיה ומהות הדרגתית
הרב פותח בהנחה אריסטוטלית-הגליאנית: המהות מתגלה רק בתכליתה ("בהגמרה").
ביקורת הפנומנולוגיה המיידית: תופעה חברתית או דתית אינה נמדדת לפי המוצהר בה עם לידתה (השלב הגולמי או הפלקטי), אלא לפי הדינמיקה האבולוציונית-היסטורית שהיא מפיקה לאורך זמן.
הקשר הגליאני: בדומה לעקרון ה-Entwicklung (התפתחות) של הגל, שבו רוח העולם מתממשת דרך סתירות עד להתגלמותה השלמה, הרב קוק טוען ש"שטף התולדה" (ההיסטוריה הדינמית) הוא המרחב שבו האידאה האלוהית פורקת את קליפותיה וחושפת את אופייה המהותי.
2. הדיאלקטיקה של הישרדות מול אידיאל: "ראשית הצמח הישראלי"
הרב זצ"ל אינו מטשטש את הקושי המוסרי שבספר יהושע ובמלחמות הכיבוש ("לא תחיה כל נשמה"), אלא ממסגר אותו דיאלקטית:
שלב ההתכנסות והכלים (גבורה/דין): כדי שאידיאה מופשטת של קדושה ומוסר תוכל להתקיים בעולם גשמי ואלים, היא חייבת תחילה "בית קיבול" חומרי וריבוני חזק ובלתי מתפשר. ההתחלה הישראלית מתאפיינת במידת הדין הלאומית כדי להבטיח את הישרדותו הפיזית והתרבותית של הלאום כנגד הברבריות הפגאנית.
הפוטנציאל הטלאולוגי (חסד ושלום עולמי): ברגע שהקיום מובטח, נחשף הייעוד האמיתי – לא אימפריאליזם לוחמני, אלא אוניברסליזם מוסרי של שלום קוסמי ("לא ישא גוי אל גוי חרב", "וגר זאב עם כבש"). הלאומיות איננה מטרה, אלא כלי שרת לחזון אסכטולוגי כולל.
3. הביקורת על הנצרות ("המינות"): אשליית המוסר המופשט
בחלק השני מעמיד הרב זצ"ל ביקורת תאולוגית-פנומנולוגית חריפה על הנצרות המוקדמת:
מוסריות נטולת כלים פוליטיים: הנצרות פתחה במוסר מוקצן, פציפיסטי ואולטרה-אינדיבידואלי ("מברכים את המקלל", דקדוקי חסידות מדומים).
ההיפוך הדיאלקטי לאלימות: מכיוון שהמוסר הנוצרי ניתק עצמו מתיקון עולם ממשי, מחיי חברה ריבוניים ומחוק לאומי מאוזן – ברגע שהוא פגש את מוקדי הכוח והשלטון הפוליטי, הוא קרס לאכזריות קיצונית (מלחמות הדת, האינקוויזיציה והשנאה הבין-אישית). אידיאל שאינו מקרקע את עצמו בחיי מעשה מוביל בסופו לחורבן.
בספר משפט המלוכה בישראל לרב ד"ר שמעון פדרבוש כתוב "החוק של התורה על החרמת עמי כנען שנאמר בשעה רותחת של אכזריות אלה העמים כלפי ישראל הנרדף והנודד". והעיר הרצי"ה "התורה איננה ענין של אותה שעה וריתחתה אלא של חיי עולם ושל עצם ענינם וערכם של ישראל ושל אותם הגויים בסדר עולם ואדם".
