בפרשת חיי שרה מציב אליעזר עבד אברהם את המבחן המפורסם למציאת כלה ליצחק:
"וְהָיָה הַנַּעַר אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה... אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (בראשית כ"ד, י"ד).
על ניסוח זה אומרת הגמרא במסכת תענית (ד ע"א):
"ארבעה שאלו שלא כהוגן, לשלושה השיבום כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם..."
מדוע שאל שלא כהוגן? מבארת הגמרא: "יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא" – כלומר, התנאי של אליעזר היה רחב מדי, ובאופן תאורטי יכלה לענות לו נערה בעלת מום חמור, ורש"י מוסיף שלא פירש בשאלתו שאינו רוצה בעלת מום, והיה יכול להיכשל ולקחתה. אלא שהקב"ה עשה עמו חסד והשיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.
הקושיא ההלכתית: מה החשש בקידושין של שליח?
וכאן עולה שאלה מובהקת בדיני שליחות ומקח טעות:
מדוע אנו מגדירים זאת כשאלה "שלא כהוגן"? הרי אליעזר פועל כשליח של יצחק (או אברהם). קיימא לן בדיני שליחות: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" – שליח שקידש אישה בעלת מום חמור עבור שולחו, הקידושין כלל אינם חלים, משום שברור שאין אדם רוצה באישה בעלת מום, והשליחות בטלה מעיקרה ככל מקח טעות! אם כן, מה היה החשש האמיתי בניסוח שלו?
לשאלה זו ניתן להציע שלוש דרכים:
1. איסור הלבנת פנים
גם אם מבחינה ממונית והלכתית הקידושין בטלים, מעשה כזה גורר בושת וכלימה נוראה לאותה נערה. אליעזר היה עומד ומציע נישואין לנערה, וכאשר יתברר המום – יצטרכו לבטל את העניין ולשלוח אותה בבושת פנים. תפילה ושאלה שיכולה להוביל לביזוי בת ישראל – נחשבת כשאלה שלא כהוגן.
2. מחילת המשלח והסכמתו בדיעבד
יצחק אבינו, במידותיו הנעלות, היה עשוי לקבל עליו את המצב ולמחול על המום כדי למנוע את ביושה של הנערה.
כאן יש לדון: האם במקח טעות שנעשה על ידי שליח, מועילה מחילת המשלח להכשיר את הקניין הראשון?
יש שרצו לחלק: במקח ישיר, הקונה יכול למחול על המום ולקיים את הקניין למפרע; אך בשליחות, כיוון שהשליח עיוות – השליחות פקעה מיד ברגע המעשה, ואינה קיימת עוד כדי שתוכל לחול.
מכל מקום, גם אם השליחות פקעה לגמרי – מסתבר שיצחק היה בוחר לקדשה שנית בעצמו כדי שלא תתבייש, ונמצא שאליעזר גרם לו למעשה להינשא לבעלת מום.
3. גדרי מחילה בשליחות מול פחות משתות
בהמשך לחקירה זו, האם אנו מניחים שמשלח מוחל? ראיה לכך שאין אומרים "מסתמא מוחל" בשליח מצינו בדיני אונאה (קידושין מ"ב ע"ב): באונאה של פחות משתות אדם רגיל מוחל, אך בשליח נפסק ש"לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", ואפילו בפחות משתות המקח בטל. לכאורה מוכח שבשליחות אין מועילה סברת מחילה!
אך יש לדחות: אין זה משום שאינו יכול למחול אם ירצה, אלא שסתמא דמילתא אדם אינו מוחל על עיוות של שליח. במקרה של אליעזר, החשש היה שמא יצחק יבחר למחול במפורש מפני כבודה של הנערה.
קושיית התוספות: וכי לא היה רואה שהיא חיגרת?
התוספות במסכת תענית שואלים שאלה פשוטה במציאות:
אליעזר אמר: "הנער אשר אומר אליה הטי נא כדך" – הרי הוא עדיין לא פנה אליה! קודם שיפנה, יביט בה: אם יראה שהיא חיגרת או סומא, פשוט לא יפנה אליה! כיצד אם כן שאל שלא כהוגן?
מתרצים התוספות יסוד מחודש:
מדובר במומים סמויים שאינם ניכרים במבט ראשון:
חיגרת – כגון שיש לה "רגל של עץ" (פרוטזה), ובהליכה רגילה הדבר מוסווה.
סומא – שיש לה עיניים יפות במראיהן, אך אינה רואה בהן מאומה.
לכאורה יש להקשות: אם המום מוסווה לגמרי עד שאי אפשר להבחין בו – מדוע זו שאלה שלא כהוגן? הרי מה היה עליו לעשות?
אלא שהגמרא מלמדת אותנו שאליעזר היה צריך להתפלל ולבקש בפירוש מהקב"ה שלא יארע לו מכשול של מום סמוי כזה, ומשלא עשה כן – שאל שלא כהוגן.
השלכה לפסיקה למעשה: שאלת המהרש"ם ב"רגל של עץ"
יסוד זה של התוספות עמד במרכז פסק דין מרתק שהובא לפני המהרש"ם (חלק ב', סימן רכ"ה):
מעשה באדם שהשתדך עם אישה, ולפני כתיבת התנאים יצא עמה לטיול ממושך ושוחח עמה מספר שעות, ולאחר מכן כתבו תנאים. לימים נודע לחתן שהכלה חיגרת באחת מרגליה ויש לה "רגל של עץ", וביקש לבטל את השידוך בטענת מקח טעות.
טענה הכלה: "טיילת עמי שעות ארוכות, ראית כיצד אני מתהלכת, ומסתמא ראית ומחלת!"
טען החתן: "לא שמתי לב לכך כלל בשעת הטיול". עם מי הדין?
פסק המהרש"ם שהדין עם החתן, והוכיח זאת ישירות מדברי התוספות אצלנו:
הרי התוספות הוצרכו להעמיד את החשש של אליעזר ב"רגל של עץ" – מוכח מכאן שגם כאשר אדם רואה את האישה עומדת או מתהלכת, טבעי הדבר שלא ישים לב לרגל של עץ, ואין בעצם הפגישה וההליכה עמה הוכחה שידע ומחל.
האם הראיה של המהרש"ם מוכרחת?
על פסק זה יש מקום לדון ולחלק:
הליכה מול עמידה: אצל אליעזר, ייתכן שפנה אליה כשהיא עומדת ליד הבאר מבלי שראה אותה צועדת מרחק רב. לעומת זאת, במעשה של המהרש"ם מדובר בטיול של ממש לאורך שעות!
סומא מול חיגרת: הגמרא השוותה חיגרת לסומא. אילו היה מדובר בכלה סומאת עיניים, האם היה החתן נאמן לטעון שטייל עמה שעות ולא הבחין בעיוורונה? ודאי שלא! ואם כן, על כורחך שאצל אליעזר מדובר שלא הלך עמה כלל, וממילא אין ראיה גמורה למקרה שבו טיילו יחדיו שעות ממושכות.
(אמנם יש שדחו חילוק זה, ואמרו שאף בסומא מדובר שהייתה עיוורת רק בעין אחת, ודבר זה אינו ניכר כל כך בהליכה, וצריך עיון בדבר). [עפ"י תורת מורנו הגרא"ג זצוק"ל]
