קיימת מחלוקת עדינה ומלאת ניואנסים בין הגמרא בסנהדרין (כט ע"א) לבין מדרש בראשית רבה (כ, ב). רש"י על התורה הולך בעקבות גישת המדרש.
אנו לומדים בפרשה שהנחש שכנע את חווה לאכול מעץ הדעת, ושהיא מצידה האכילה את בעלה. הקב"ה כביכול ערך ביקור וכינס "בית דין", שהסתיים בדרגות ענישה שונות שהוטלו על כל אחד משלושת הנאשמים הללו.
המדרש אומר כך:
"עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן, אלא אמר הקב"ה נחש זה בעל תשובות ואם אומר אני לו עכשיו הוא אומר לי 'אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוויך והלכו אחרי צווי', אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו."
קריאה מדוקדקת מראה לנו שהקב"ה ניהל דו-שיח עם אדם ודו-שיח עם חווה, אך לא התנהלה שיחה כזו עם הנחש. למעשה, עונשו נמסר לו עוד לפני שכל אחד מהם קיבל את עונשו.
המדרש מסביר שהקב"ה דילג ישירות לפסק הדין מבלי לאפשר לנחש להציג קו הגנה, משום שצפה מראש את טענתו החזקה והפוטנציאלית: "אתה ציווית אותם ואני ציוויתי אותם; מדוע התעלמו מדבריך ונאחזו בדבריי?"
לפי שיטה זו, הנחש ידע את הטענה הזו אך מעולם לא ניתנה לו ההזדמנות להעלות טענת הגנה. זכות זו נשמרה לנאשמים האנושיים בלבד.
רש"י משקף גישה זו באומרו על פסוק זה: אין "מהפכים בזכותו של מסית". אפילו אם הוא מספיק חד כדי להמציא טענת הגנה, ה"בית דין" לא יעניק לה שום התייחסות.
אולם לגמרא גישה שונה, ולפיה יחסו של הקב"ה לנחש היה בתוך מערכת המשפט הרגילה החלה על בני אדם.
העניין היה פשוט שהנחש לא חשב בעצמו על טענת ההגנה הזו, והקב"ה לא סייע לו בהעלאת טענות, משום שמסית אינו ראוי למחווה כזו.
להלן הקטע מאותה גמרא:
(סנהדרין כט.) "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני וכו', ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר? 'דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין!' ופירש שם רש"י וז"ל: לפי שלא טען — הנחש, לא טען הקב"ה בשבילו, עכ"ל."
רבי שמואל לומד הלכה מפסק דינו של הנחש: אין טוענים טענות הגנה לטובת מסית (אלא אם כן הוא חושב עליהן בעצמו).
לנחש הייתה טענת הגנה מנצחת. הוא יכול היה לטעון: "אם הרב והתלמיד אומרים כל אחד מה לעשות, יש להישמע לרב ולא לתלמיד!"
אולם, כפי שמסביר רש"י, הנחש לא חשב על כך והקב"ה לא עזר לו, כיוון שמפתה או מסית אינו ראוי ליד מושטת [לאחר שהכשיל אחרים והפיל אותם ברשתו].
לפי שיטה זו, בית הדין היה מקשיב להגנתו של הנחש אילו היה מעלה אותה בעצמו, אך הוא לא היה פיקח דיו למצוא לעצמו מוצא.
מדוע חולקת הגמרא על המדרש? ושאלה נוספת (המובאת בשו"ת 'אור המאיר' סימן מ"ט): כיצד נעלמה מעיני הנחש טענה כה פשוטה להגנתו?
ובדרך אפשר:
הקב"ה (לאדם): "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?"
אדם: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל."
הקב"ה (לחווה): "מַה זֹּאת עָשִׂית?"
חווה: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל."
הקב"ה (לנחש): "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה..."
הקב"ה (לחווה): "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ..."
הקב"ה (לאדם): "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ..."
מתקציר זה אנו רואים שהנחש שמע את אדם משתמש בטענת ההגנה "היא נתנה לי", ואת חווה משתמשת בטענת "הוטעיתי", וזאת ללא השלכות מיידיות ונראות לעין. הנחש סבר שאדם יוצא פטור בכך שהוא מאשים את חווה, וחווה יוצאת פטורה בכך שהיא מאשימה אותו — ומשום כך הסיק שהטענה "היה עליה להקשיב לך" לא תועיל.
הקב"ה לא "האיר את עיניו" של הנחש על ידי גילוי עונשיהם תחילה. כתוצאה מכך, הוא לא ידע מהי הטענה שיכלה לפעול לטובתו, והקב"ה לא גילה לו אותה אלא רק לאחר חריצת דינו.
לאחר מכן, כאשר אדם וחווה נענשו בפועל, הבין הנחש את הטענה שהחמיץ — דבר שהוסיף לו עוד סבל מוצדק בעודו זוחל אל תוך הביצות.
הבה נשתדל תמיד להיות ההשפעה הטובה שמשפרת את חייהם של הסובבים אותנו. עושה הצרות נענש ראשון...
----
הגמרא בבבא בתרא (טז ע"א) אומרת שהיצר הרע והשטן חד הם. בפרשתנו אנו רואים שהנחש הוא היצר הרע. הוא חובש את כובע הקטגור, מוסיף 1 לגימטריה שלו ותוקף אותנו על כך שהקשבנו לו:
נחש = 363
השטן = 364
