וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ – המונח העברי "יָדַע", במובן של הכרת האחד את השני, רומז ליסוד המטאפיזי הטמון בתפקוד המיני. מונח זה מצביע על אקט של הכרה הדדית. ה"אני" מכיר בקיומו האישי של ה"אתה". באמצעות הנישואין מתרחש המעבר המופלא מקשר של "אני-לו" (I-it) למערכת יחסים של "אני-אתה" (I-thou) (איש וביתו / Family Redeemed, עמ' 94).
קָנִיתִי אִישׁ אֶת י"י – בהקשר זה, משמעות המילה "אִישׁ" היא אדון. הסדר החברתי המתהווה כלל את זכות הבכורה, שבה הבכור הפעיל סמכות על אחיו. משום כך, תיאור לידתו של הבל הוא לקוני – וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, רמז לכך שלידתו לא נתפסה בעיני חוה כחשובה כמו זו של קין. יתרה מזו, עצם שמו של הבל רומז להבל או לסיכלות. תפקידו של הבל נועד להיות עוזר לקין; ומשבחר לפרוץ דרך עצמאית ולהפוך לרועה צאן, הוא מרד והפר את הסדר החברתי.
(ה) וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו – החטא נובע משני מקורות שונים. חטא יכול להיוולד מכעס: כאשר קין נתקל בדחיית מנחתו על ידי הא-ל, הוא לא היה מסוגל לקבל את התוכחה המשתמעת מכך; הוא טען שהבנתו חסינה מטעויות, אפילו בענייני דת. עם זאת, קיים טיפוס חוטא שני והפוך, הנרמז בסיפא של הפסוק: "וַיִּפְּלוּ פָּנָיו". כאן החטא אינו נובע מיוהרה, אלא מביטול עצמי. חוטא מסוג זה כפוף ומשועבד לכל דבר ולכל אדם. הוא נווד רוחני – אין הוא רוצה לחטוא, ובכל זאת הוא נכנע לפיתוי; הוא רוצה לשוב בתשובה, אך מרגיש שאינו מסוגל; הוא חש בקריאת הקדושה, אך אינו נענה לה (לפני ה' עמ' 91).
(ח) וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ – קין היה חזק מהבל משום שקין היה עובד אדמה, איש קבע והתיישבות, בעוד שהבל היה רועה צאן, נווד. לנווד אין קשר נפשי עם אדמתו; הוא תמיד יכול למצוא שטחי מרעה חדשים. כיוון שלא העניק דבר לאדמה, אין היא מעניקה לו דבר בתמורה. קין יכול היה לקום ולהרוג את אחיו משום שהיה החזק יותר; היו לו זיקות עמוקות לאדמה, והוא נלחם עבורן. הבל היה "חלש" ולא ידע כיצד להגן על עצמו, שכן לא היו לו קשרים נפשיים שיעוררו אותו לפעולת הגנה. העונש ההולם ביותר עבור קין היה להפוך בעצמו לנווד, המתהלך בארץ חסר מנוח ונעזב (חול וקודש עמ' 10).
(יב) לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ – כאשר ביצע קין את פשע רצח האחים הראשון, העמיק הניכור בין האדם לאדמה; הסכסוך נעשה מר מאי פעם. קין נידון הן לעמל עקר ונטול פרי והן לנדודים מתמידים. האדמה דחתה אותו לחלוטין; היא שללה ממנו אף מחסה ומקלט. אמא אדמה מגיבה לחטא ומגנה את החוטא בעקשנות ובחוסר רחמים, "...כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג). החטא מטמא לא רק את בני האדם, אלא גם את האדמה עצמה. האדמה מתחללת, מזדהמת מפשע, וזקוקה לכפרה או לטהרה. כאשר האדם מקולל, אמא אדמה נתבעת בדין יחד עמו. במקרה של רצח, הכפרה לאדמה יכולה להיעשות אך ורק באמצעות דמו של הרוצח. כאשר חברה מסרבת לחיות על פי החוק הא-לוהי, הטבע מסרב לשתף פעולה ואינו מוכן להשתעבד לשלטונו של האדם. עם כל חטא, התהום מתרחבת: הטבע מתחיל להתקומם נגד נוכחותו של האדם, ובתגובה האדם מנסה להכניע טבע מורד ועוין. מאבק זה, ברגע שהחל, מסתיים בתבוסתו של האדם. אמא אדמה פולטת את בנה הסורר; האדם מגורש מסביבתו הטבעית. האדם אינו ישות מופשטת ואוניברסלית המשוטטת בנתיביו האינסופיים של היקום מבלי למצוא זיקה לחלק ממנו; הוא מוגבל לעולם קונקרטי וסופי. עליו, בדומה לצמח, להכות שורש בפיסת אדמה מוגדרת ולחיות בצוותא עם הטבע. לפיכך, הקללה הקשה ביותר עבור האדם היא לנדוד ממקום למקום, מבלי יכולת להכות שורש בשום מקום (צמיחתו של האדם המוסרי / עמ' 54–59).
(יג) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא – לאחר שרצח את הבל, סבר קין שימצא אושר וביטחון. הוא האמין שבאמצעות השתלטות על מחציתו השנייה של העולם יתממשו שאיפותיו. אולם לאחר החטא הוא הבין את ההפך הגמור: במקום לצבור עוצמה נוספת, הוא איבד את הכול. הוא ניגש אל פשע הרצח הנתעב מנקודת מבט תועלתנית ופרגמטית, כשהבין שבאמצעות מעשהו הוא הפך הן למנוכר מן הטבע והן למנותק ומרוחק מא-לוהים. מצפונו לא הוטרד ממה שעולל להבל, אלא שתודעתו הוטרדה מתוצאות מעשהו. אף על פי כן, קיבל הקב"ה את תשובתו (הרהורים בקול רם – ספר בראשית עמ' 65–66).
התוצאות הטרגיות של חטא אדם הראשון ידועות היטב: הוא אכל מן הפרי שנאסר עליו בציווי א-לוהי – במהותו, הפרי לא היה כשר. על מעשה זה העניש אותו הא-ל באופן מיידי וגירש אותו מגן עדן. לעומת זאת, קין רצח את אחיו – לכאורה חטא חמור בהרבה; ובכל זאת, קין הגיע להסדר עם הא-ל (מדרש תנחומא ט). מדוע לא מחל הא-ל לאדם כפי שמחל מאוחר יותר לקין? התשובה היא שכאשר נשאל אדם הראשון על ידי הא-ל על חטאו, הוא גלגל את האשמה על חוה. אדם הוכיח כי אינו מסוגל לקחת אחריות על חטאו שלו. קין, לעומת זאת, הודה בסופו של דבר בחטאו (נוראות הרב, כרך ו, עמ' 258).
(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי י"י וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן – קין התיישב ממזרח לעדן. כאשר הביט לעבר עדן, ארצו המובטחת, היו פניו מועדות מערבה – לעבר האופק, בכיוון שקיעת השמש. בדומה לכך, כשמשה עלה על ההר לצפות על ארץ ישראל, הוא פנה מערבה. למילה "קֶדֶם" משמעות נוספת של "מוקדם" או "עתיק" (למשל: "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם", דברים לג, טו). כיוון התקדמותו של האדם מימי קדם ועד ימינו היה מערבה. תולדות הציוויליזציה הן סיפור התפשטות התרבות מן המזרח הרחוק והתיכון לעבר יוון, ומאוחר יותר למערב אירופה. האדם מתקדם לעבר השמש השוקעת. הא-ל הטביע באדם מצפן טבעי עם רצון ושאיפה לנוע מערבה; לעומת זאת, פנייה מזרחה מבטאת נסיגה. מבחינה היסטורית, ישראל הוגלה מזרחה – תנועה בכיוון המייצג כישלון. התשובה, לעומת זאת, מבטאת חזרה למקורותיו של האדם ושחזור צעדיו לאחור. במסעו של האדם מערבה לעבר עדן, הוא מעד בהפרת החוק המוסרי, ונאלץ לחזור לנקודת ההתחלה. הרעיון הקבלי של "שְׁכִינָה בְּמַעֲרָב" משקף את שאיפתו של האדם – בין אם במודע ובין אם שלא במודע – להתקרב אל הא-ל (על התפילה, עמ' 175–177).
(כב) וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה – התורה מציינת במיוחד את אחותו של תובל קין, מפני שעל פי פרקי דרבי אליעזר (פרק כב), היא פיתתה את "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" – בני השרים והאצילים המוזכרים בהמשך (בראשית ו, ב) – ובכך האיצה את השחתת האדם שהובילה למבול. קסמי הפיתוי שלה שבו את לבם והביאו להתעלמות מחרידה מן הצו הא-לוהי המרכזי המזהיר את האדם שלא לשלוח יד אחר המושך והיפה שאינו שייך לו. נעמה – התגלמות היופי שאינו מקודש ושלא עבר סובלימציה – אינה נתפסת במדרש רק כאישיות פרטית אלא כרעיון; לא רק כאדם בשר ודם, אלא כסמל ליופי בלתי גאול. ככזו, היא מופיעה בדרמה המקראית בתחפושות רבות: לעתים שמה דלילה, המפתה את שמשון; לעתים היא נקראת תמר, המשחיתה נסיך. היא מלוהקת לתפקיד נסיכה או מלכה, הממיטה אסון בל יתואר על עם קדוש וממלכת כוהנים, שמלכה – החכם מכל אדם – זנח את חוכמתו כשנתקל ביופי מוחץ וחסר מעצורים (עימות עמ' 57).
(כו) אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם י"י – רש"י מפרש פסוק זה במשמעות שהחלו לכנות עבודה זרה ואלילים בשמו של הא-ל; בנקודת זמן זו הופצה העבודה הזרה. לפי הרמב"ם: "וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים, נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם, וְלֹא הִכִּירוּהוּ" (משנה תורה, הלכות עבודה זרה א, ב). הרמב"ם מונה שלושה שלבים של התרחקות מן הא-ל: שם ה' נעלם מפי האדם, ה' נעלם מתודעתו, והאדם מאבד את עצם היכולת להכיר בא-לוהים. המצווה היסודית ביהדות אינה מסתכמת בידיעת הא-ל, אלא בהיותנו מודעים לו תמיד. ניתן להשוות את מודעות האדם לא-לוהים למודעותה של אם לילדה: אין זו מודעות מקוטעת וחולפת, אלא מצב תודעתי קבוע ותמידי. המודעות היציבה והחריפה לנוכחות הא-ל מטהרת את האדם מגסות, מוולגריות, מעזות פנים ומהתנהגות מגונה. כאשר הרמב"ם מציין כי הא-ל נעלם מדעתם של עובדי האלילים, כוונתו היא שהם איבדו את המודעות לנוכחותו המתמדת, דבר שהוביל להתבהמותם. סילוק הא-ל מן התודעה מביא בהכרח לאובדן הקוד המוסרי (מסעו של אברהם עמ' 22–27).
