פירוש ראשון: קלקול והשחתה – מוסב על האדם
המשמעות הלשונית של "עצב": השורש ע.צ.ב מתפרש כאן כקלקול, נזק והפסד, בדומה לפסוקים:
"לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן" (ישעיהו נ') – לשון חורבן וקלקול.
"עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (ישעיהו נ"ח) – תרגום יונתן מפרש "לתקלותיכם".
"מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם" (קהלת י') – יוזק וייפגע מהם, מקביל ל"יִסָּכֶן בָּם" (לשון סכנה).
מסיבה זו גם האלילים נקראים "עֲצַבִּים", מפני שהם מקלקלים ומשבשים את מחשבות ההולכים אחריהם.
ביאור הפסוק: הפסוק אינו מתאר את ה', אלא את מצב האנושות – האדם עצמו נשחת והתקלקל עד עומק לבו.
בני הדור לא חזרו בהם מאורך הרוח ומידת הרחמים שהרעיף עליהם ה', ואף לא נשמעו לתוכחות המוסר. חטאם לא נבע רק מתאווה רגעית או יצר בלתי נשלט, אלא הגיע לכדי השחתה אידאולוגית ומחשבתית: הם פיתחו כפירה עמוקה בהשגחה ("סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ"). על קלקול שורשי זה במחשבתם נאמר "ויתעצב אל לבו" – הקלקול פשה עד לבבם, ולכן נגזרה כליה.
היתרון בפירוש זה: אין צורך להסביר את "וַיִּנָּחֶם" או "וַיִּתְעַצֵּב" כפשוטם ("דיברה תורה כלשון בני אדם" בייחוס שינוי דעת או צער לקב"ה). לפי פירוש זה, "ויתעצב אל לבו" מוסב על האדם, ומובן מדוע בפסוק הבא נזכר שוב שם ה' בנפרד ("וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה"), שכן הפסוק הקודם דיבר על האדם.
פירוש שני: צמצום והסתפקות בשמחה – מוסב על ה' ועל נח
המשמעות הלשונית של "עצב": השורש מתפרש מלשון צמצום, תיחום והגבלה מדויקת, כמו "טפח עצב" בלשון חז"ל (טפח מצומצם ומדויק).
"וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו" (מלכים א' א') – אביו לא הגביל או צמצם את מעשיו.
"כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ" (תהלים נ"ו) – קוטעים ומצמצמים את דבריי מלהישמע.
"וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" (ישעיהו ס"ג) – ייחסו לקב"ה גבולות וחוסר יכולת ("וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ").
שני סוגי צמצום:
צמצום מתוך צער (דאגה ומחסור): כמי שמקמץ בהוצאותיו מתוך חרדה ודאגה שמא יתרושש, או מי שעמל על שדה שלם ולבסוף נותרה לו חלקה קטנה ואינו מוצא בה נחמה.
צמצום מתוך שמחה (הסתפקות): אדם עשיר המסתפק במועט מתוך בחירה, שאינו רודף מותרות ותענוגות חולפים, ושמח בחלקו.
ביאור הפסוק:
נח הוא "הלב": כשם שהלב הוא המובחר באיברי הגוף ומקור חיותו, כך הצדיק נקרא "לב העולם" – מקור החיות הרוחנית של כל הבריאה (כמו שחז"ל כינו את הסנהדרין "לבם של ישראל", וכמבואר ב'נפש החיים').
משל האילן והשולחן: אדם הנוטע אילן שלם, טורח ומגדל אותו, וכל מטרתו היא לייצר ממנו שולחן אחד מובחר בגודל ארבע על ארבע. כאשר השולחן מוכן ומושלם, הוא שמח בו שמחה גמורה; שאר חלקי העץ שנזרקים לאבדון אינם מצערים אותו, כיוון שמעולם לא היו תכלית כוונתו.
המשמעות של "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ": הקב"ה, כביכול, צמצם את כוונת הבריאה כולה אל "לִבּוֹ" של הדור – אל נח הצדיק.
אף שכל שאר בני האדם השחיתו את דרכם והלכו לאבדון, ה' מצא נחמה ושמחה באותו יחיד שהגשים את תכלית הבריאה כולה ("בשביל צדיק אחד נברא העולם"). צמצום זה נעשה בשמחה (ולא בצער), וכך מתבארים הפסוקים: "וַיִּנָּחֶם ה'" – היתה לו נחמה בבריאת האדם בזכות נח; וכן "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם – וְנֹחַ מָצָא חֵן" – יש לי נחמה בעשיית כולם, בזכות היחיד שמצא חן בעיניי.
