בדרך כלל אנו מעבירים את חיינו בלי שום קשר ל"מאין באת ולאן אתה הולך", איננו מתעסקים בזה. משל לאדם שצועד בתוך מסלול שהוא חשוך כולו, אבל במקום שהוא הולך, בהיקף של ארבע אמות, זה מואר כדי שהוא יראה כיצד ללכת, עתה, מי שלא מסתכל מעבר לד' אמות, לא מעניין אותו כל מה שנעשה מסביב, כי אין בכלל מסביב, יש רק את זה, כאן כל המציאות נמצאת, ויותר מזה אין לו. כך, אף אנחנו, כאותו אדם הרואה רק את אותה אלומת אור, ואת הפסיעות שהוא פוסע בתוך אותה אלומת אור, אבל הוא לא מתבונן מאין זה בא ולאן זה הולך, מה קורה שם. אבל הלא אנו רואים, שבתוך המסלול שאנו הולכים בו קורה כאן משהו, זה מתחיל באיזה שהוא מקום שאין לנו מושג עליו, וזה הולך לאיזה שהוא מקום ששוב אין לנו מושג עליו, אם כן עלינו להתבונן היכן אנחנו.
"דע מאין באת, ולאן אתה הולך" (אבות פ"ג מ"א). מי שלא יודע את זה, מי שלא מסתכל בדברים האלה, הוא נמצא בתוך מערכת אחרת, מערכת שבה אין תפילה, ואם יש תפילה, אז זו תפילה עלובה וקטנה מאד. היא מבקשת דברים קטנים, תן לי את זה, ואת זה, וכלשון חז"ל "צווחין ככלבין הב הב", הרמה היא רמה של כלב, תן לי, אבל זו לא תפילה. התפילה האמיתית שאדם צריך להתפלל, צריכה להיות תפילה לחזור לאותו מקום אור שמשם באנו, לאותו נר דלוק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו. הנר הזה היה על ראשו של כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו ביטלנו זאת, מאחר שאיננו מתבוננים, אין לנו עסק לא עם מאין באת ולא עם לאן אתה הולך. אנחנו מקטינים את כל המערכת כולה, מסתובבים פה בעולם בדרך כלל באופן של "רוב מעשיהם תהו וימי חייהם הבל לפניך, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל". הלא מאין באת ולאן אתה הולך, זה מאין סוף לאין סוף, מבלי גבול ובלי תכלית אל בלי גבול ובלי תכלית, מעבר לתפיסה ולהשגה שלנו. אנו צריכים לשפוך את נפשנו בתפילה כדי שיהיה לנו מושג כלשהו, כדי שהקב"ה יאיר את עינינו לדעת באיזו מציאות אנו נמצאים, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, לדעת מה קורה פה. זה מה שחז"ל מלמדים אותנו, "תפילות, אבות תקנום" (ברכות כ"ו ע"ב), האבות העמידו אותנו כמתפללים, זה מה שיש בידינו מהאבות, וגם מכח זה שהאבות העמידו אותנו כמתפללים, בא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו. [הגרמ"ש זצ"ל]
