סיפר פרופ' מיכאל בלומנטל ז"ל, שהי' רופא העיניים של ה"פני מנחם": תוך כדי טיפול אמרתי לרבי: "אני רואה שהרבי אינו ישן מספיק ולכן עיניו אדומות" ,ושאלתי: "האם יש משהו שמעיק על הרבי". וכך ענה לי: "וכי יש משהו שאינו מעיק עלי? הרי כל כך הרבה משפחות תלויות בי, ויש כ"כ הרבה אנשים שצריך לעזור להם, והרבה פעמים איני יכול להרדם בלילה בגלל זה". הגבתי: אבל זו אינה תוצאה מיום אחד אלא של זמן רב. ענה לי הרבי: אכן, הרבה שנים שאני כבר נושא בעול הציבור, וזו מחלה משפחתית. גם אחיי לא ישנו יותר משעתיים בלילה וכמעט שלא ישנו ביום. שאל הפרופ': ומה התכלית, הרבי צריך לקחת עצמו בידיים ולישון יותר. הרבי נתפס למילים "ומה התכלית" ואמר: מה התכלית? אומר לך מה התכלית! ילד קטן כשנולד כל מה שהוא צריך יש לו מיד. כשיש לו מיחושים "דופקים" על גבו, מחליפים לו. כשהוא שוכב בעריסה הוא בטוח שכל העולם מסביב נועד רק לשרתו. ברם, כשאדם מתבגר ומתחיל לעמוד על דעתו, צריך ללכת הפוך ולחשוב: מה אני יכול לעשות למען העולם, וזו התכלית שלשמה יורד אדם לעולם הזה : לשכוח לגמרי מעצמו ולעשות מה שהוא רק יכול למען זולתו. וסיים בענוונותו - "אחיי הגיעו לכך".
סיפור זה התרחש שבוע לפני פטירתו.
