עז ושלום

איתא בגמרא (קידושין לא.) 'דרש עולא רבה

אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב (תהלים קלח, ד) יודוך

ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא

נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקדוש ברוך

הוא (שמות כ, ב-ג) אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר (שם יב)

כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות

הראשונות. רבא אמר מהכא, ראש דברך אמת

(תהלים קיט, קס) ראש דברך ולא סוף דברך, אלא מסוף

דברך ניכר שראש דברך אמת '. והדברים תמוהים

מאד, וכי מה אכפת לן באותן רשעים מאומות

העולם, ובמה שיאמרו, שלכבוד עצמו הוא דורש,

ומה לנו ולמאמרם וללהגם, וכי צריכים להתפעל

מאותן סברות עקומות של אומות העולם.

ובפרט יש לעיין בזה, ע"פ מאמרו החריף והנוקב

של הרה"ק האלוקי מקאצק זיע"א, בדברי הכתוב

(שמות יט, ב) 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. שעם בני

ישראל זכו לקבל את התורה, ע"י שנשאו פניהם

כלפי ההר, ובאופן דממילא הפנו גבם כלפי כל

העולם כולו, ובזה הראו שבגויים לא יתחשב, ואין

הם מתחשבים כלל בדעת שאר אומות העולם, אלא

אני וביתי נעבוד את ה', וכלשון חז"ל (בר"ר (אלבק) לך

לך מא) גבי אאע"ה 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי

(בראשית יד, יג) כל העולם מעבר אחד והוא מעבר

אחד'. והרי שבמתן תורה עצמו הראו עם בני ישראל

וגילו דעתם, שבגויים אל יתחשב, ואין הם מתפעלים

כלל מכל העולם כולו, ומראים גבם לכל העולם

כולו, ומדוע היה נצרך ליישב את דעתם של אומות

העולם, שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש.

אך יש לבאר ההבנה בזה ע"פ מאמרם ז"ל (שבת קיד.)

'ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל תלמיד

חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר (משלי

ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא

משניאי'. ואמרו בגמרא ( יומא פו.) ' תניא ואהבת את

ה' אלקיך (דברים ו, ה) שיהא שם שמים מתאהב על

ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים,

ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות

אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו

שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה,

פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה

מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג)

ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר . אבל

מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין

משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות ,

מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד

תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו

שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה

מקולקלין מעשיו, וכמה מכוערין דרכיו, ועליו

הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמו ר להם עם ה' אלה

ומארצו יצאו'.

והגדר העולה מתוך דברי הגמרא, שבדברים

שנצטוינו בהם בתוה"ק, צריך כל איש ישראל

לעשות כל מעשיו ע"פ התוה"ק, ומינה לא יזוע

לעולם, ואין לו להתפעל מדעת הבריות, ואדרבא,

אל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה', ו אדרבא

יש להסב להם את גבו, בהראותו שבגויים לא

יתחשב, אמנם במעשים נאים וראויים ומתוקנים

שהבריות נוהגים בהם, אם לא ינהג במידות

מתוקנות, וכמעשה בני אדם אנושיים, הרי שיש

במעשיו חילול ה', והוא עוון חמור שאין עליו כפרה

כלל, עד כדי כל משניאי אהבו מות רח"ל.

ולכך אף שמחד כל ענין קבלת התורה, היה במה

שסובבו עם בני ישראל והפנו גבם לכל העולם כולו,

והם בזים ומתעבים דעת אומות העולם בכל ענין

ובכל מעשה, עם כל זה במצוות שהשכל הישר

מחייבן, ואילולי נצטוינו בתוה"ק, עדיין היה ראוי

לנהוג כן מנימוסי המידות והכרת הטוב, אזי צריך

ליזהר ולהתחשב מאד מפני מה יאמרו הבריות,

שלא ייגרם ח"ו חילול ה' מתוך מעשיו, ואשר על כן

הראה לנו הקב"ה בתורתו הקדושה, היאך פעל

ועשה שאפילו אומות העולם לא יטענו שלכבוד

עצמו הוא דורש, ויראו שציוה על כיבוד אב ואם,

שהוא דבר אנושי מדרכי השכל הישר, ומתוך כך

יודו על ראש דבריו.

ואזכיר בזה מעשה הדרכה רבא, שזכתי לשמוע

מפי הרה"ק הפני מנחם זיע"א, בעת שכיהן

בראשות הישיבה הקדושה ישיבת שפת אמת,

שמעולם לא שילח בחור מן הישיבה הקדושה, זולת

פעם אחת, שאחד מן השארפע חסידישער בחורים,

מן החרדים ויראים לדבר ה', נתאחר בסעודתו

בחדר האוכל, יותר מן הזמן הקצוב לאכילה,

ונכנסה אחת מעובדות המטבח לסדר ולנקות,

וכאשר ראה דמות אשה לפניו, נעמד מלוא קומתו

וירק כנגדה בכותל, וכשנודע הדבר להרה"ק הפני

מנחם זיע"א, כינס את חברי הצוות וההנהלה,

והודיע שהוא מרחיק את הבחור מן הישיבה

לצמיתות, ולא הועילו שום דרישות ובקשות של

משפחתו ושאר נכבדים, ואמר שבחור אשר

מידותיו מושחתות עד כדי כך, מקומו לא ימצאנו

בישיבה קדושה, [ומאחורי הפרגוד ידוע לי, שדאג וחיזר

למצוא לו מקום הגון לתלמודו, ולא די בזה אלא שפעל ועשה ועישה

למצוא לו שידוך הגון לפי מעשיו, ועוד איסף מעות עבור נישואיו,

בלא ידיעת אותו בחור.]

באותם הימים ביאר לי הרה"ק הפני מנחם זיע"א,

את מעשיו ושיטתו, ושח בפני, שפעם אחת קרא לו

אחיו הרה"ק הבית ישראל זיע"א, והיה נסער מאד,

ואמר לו ששמע מפי אדם אחד, שהיה במקום

הצבא, היכן שבחורי הישיבות שתורתם אומנתם,

מתייצבים להגיש דיחויים, והיה שם אחד מבחורי

חסידי גור, שנהג שם במידת חסידות וצדקנות

יתירה מופרזת מאד, עד שהיה מן המתמיהים, וגרם

במעשיו לחילול ה', ואמר לו הרה"ק הבית ישראל

זיע"א, שאף שהוא מקפיד ביותר על חינוך הבחורים

בשמירת העינים הגדולה והמעולה ביותר, עד הקצה

הכי אחרון, מכל מקום ח"ו שלא יפלו לענין של

חילול ה' רח"ל, שאין לו כפרה עולמית, ועל כן יש

להדריך הבחורים בדרך הממוצע וההגון לילך בענין

זה, לשמור מכל משמר בשמירה מעולה ביותר על

קדושת ימי הנעורים, אבל בד בבד שלא יגרמו איזה

שהוא חילול ה' במעשיהם, ולא יהיו בכלל מחללי

ה', בבחינת אמרם 'כל משניאי אהבו מות' רח"ל.

ויש למצוא רמז לזה בדברי הכתוב דתהילים (כט,

יא) 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. וכפי

שהבאנו במאמ"א, אמרו חז"ל דמיירי על מתן תורה,

ה' עוז לעמו יתן, 'אין עוז אלא תורה שנאמר (איוב יב,

טז) עמו עוז ותושיה'. (מכילתא דרשב"י יתרו יט, יח). ואמרו

חז"ל (ביצה כה:) 'תנא משמיה דרבי מאיר, מפני מה

נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין. תנא דבי רבי

ישמעאל מימינו אש דת למו (דברים לג, ב) אמר הקב"ה

ראויין הללו שתנתן להם דת אש, איכא דאמרי

דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל,

אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם'. ובנוסח

סטרעטין שקיבלתי מזקנתי הרבנית ע"ה, מבית

אביה הרה"ק רבי משה מסטערטין זיע"א, אומרים

בפייט 'אדיר הוא', שאחר הגדה של פסח, ' עזוזים

עמך בית ישראל'. וזוהי עזותן של ישראל, שעומדין

כנגד כל אומות העולם, ואין מתחשבים במאמרם

ובעמדתם, ומוסרי נפשם על קדושת ה', ואין בושים

מפני לעג אומות העולם.

אולם יחד עם זאת סיים הכתוב ואמר 'ה' עוז לעמו

יתן - ה' יברך את עמו בשלום'. שיחד עם העוז שנתן

למו, ציום ובירכם בברכת השלום, בשלום ובמישור

הלך אתו, לכלכל כל מעשיהם בשלום ושלוה, שיהא

משאו ומתנו בנחת, ויהיו הבריות אומרות עליו,

אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה ,

ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו'.

וכאשר נתחזק בזה, נזכה ויתקיים בנו מאמר הכתוב

(ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך

אתפאר'. אכי"ר.