אני רוצה לנסות היום למצוא פתרון לאחת השאלות הקשות
בעבודת ה'.
כל עובד ה' פוגש במהלך חייו בתופעה קשה מאוד:
ביום 'ראש השנה', ישנה התעלות רוחנית גדולה מאוד. יומיים
ארוכים של תפילות; מלכיות, זיכרונות וש ופרות; ימים שאדם
עושה עם עצמו חשבון נפש פנימי; אדם חווה הארה רוחנית
ומרגיש תחושת התעלות. מגיעים 'עשרת ימי תשובה' - פתאום
הכל חלש מאוד...
מגע 'יום הכיפורים': התענית, התפילות הארוכות, חשבון
הנפש, תשובה, 'תפילת נעילה' - הוא מגיע לדרגות גבוהות
מאוד של דבקות. עובר יום הכיפורים - שוב ירידה, תחושה
שהכל מתרוקן ---
"פורים"! יום שבו "קיימו וקיבלו", קריאת המגילה, תפילות,
שירה וריקודים, שתייה. מי שקצת מנסה להתעלות ביום הזה,
מרגיש התעלות גדולה מאוד. מסתיים היום הגדול - שוב,
תחושת התרוקנות.
מגיע "חג השבועות": לילה שלם של התמדה בתורה; חיבור
לקדושת התורה. יש שעושים אף תענית דיבור מעת לעת. יום
שבו אדם מרגיש התעלות גדולה מאוד. ושוב, עובר לו היום,
ותחושת "ירידה" אופפת את האדם---
זה אומר דרשני!
לא ייתכן שהמחזוריות הזו מתרחשת ללא סיבה. האם זו הדרך
של עובד ה': להתעלות, להרגיש קרבת ה', ואח"כ תחושת
נפילה וריחוק מה'?
ישנה תופעה אף קשה מזו: פעמים, שהנפילות הגדולות של
האדם מתרחשות דווקא אחרי עלייה גדולה שלו. זהו דבר פלא!
בפרשה הזו, כך קבלתי מרבותיי, נמצאת התשובה להבנת
התופעה הזו; ישנן תשובות נוספות, אך נראה שזו העיקרית
שבהן.
חטא העגל - כיצד נפלו ישראל בחטא?
שמות ל"ב:א'
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
באיזה יום קרה ה' ספק' הזה אצל בני ישראל ?
בני ישראל עומדים ביום הארבעים לעליית משה להר סי ני.
באיזה מצב היה משה רבינו באותו זמן?
משה רבינו, כבר ארבעים יום (שלושים ותשעה, לפי החשבון
שלו) לומד תורה מפי הקב"ה. הוא הנציג של עם ישראל, נציג
העולם כולו - לקיים קשר בינו לבין הקב"ה. הוא לומד את תורת
ה' בנבואה, בדרגות גבוהות של התפשטות הגשמיות. כולו
'הארה'. "האיש משה" - מחציו ולמטה אדם, מחציו ולמעלה
אלוקים. מאז בריאת העולם לא היה אדם במצב שלו!
מה היה המצב של בני ישראל באותה נקודת זמן?
בני ישראל נמצאים שלושים ותשעה יום אחרי 'מעמד הר סיני'.
מעמד בו העם כולו מגיעים לדרגת נבואה מפי ה'; השגת
'נבואה' לעומת 'חכמה' של האדם החכם ביותר, משולה לאור
ביחס לחושך. חז"ל מכנים את זה "קודשא בריך הוא וישראל -
חד הוא"! זו הייתה החופה של עם ישראל. הקיר בה הגדולה
ביותר ש'אומה' יכולה להיות עם הבורא.
כדי שנבין מה היה באותו זמן, צריך לדעת מה מתרחש בעולם
כולו באותו הזמן: עם ישראל עומד במעמד הר סיני, העולם
כולו מריח 'ריח גן עדן'! כשהם מגיעים להכרה מוחלטת של
"אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים - אין עוד מלבדו" -
העולם כולו בשקט מוחלט. אין שום מציאות שתופסת מקום
בעולם, באותו זמן, חוץ מהקשר של עם ישראל והקב"ה!
בני ישראל, כתוב, "רואים את הקולות". איך אפשר 'לראות'
קול? הכוונה היא, שהם מקבלים, בנבואה, הכרה שכלית
בסודות הבריאה ברמה של ראיה מוחשית. הקב"ה פותח להם
את שבעה רקיעים.
שמחה, שלווה, עונג, קדושה. אלו התחושות שאופפות אותם.
שקט מוחלט בעולם כולו. תשוקה של בני ישראל - עד 'כלות
הנפש', ואכן יצאה נפשם... הם נזקקו לטל של תחייה כדי לחזור
לחיים.
איזו הרגשה נעימה הייתה באותו זמן!
והנה מגיע הרגע הגדול: משה רבינו מתכונן לרדת מההר וכעת
העולם עומד להגיע לתכליתו. אם משה יורד מההר עם לוחות
הברית, אותם קיבל מהקב"ה, העולם מגיע לתיקונו. כתוב
בספרים, שמשם בני ישראל נכנסים היישר אל ארץ ישראל. כמו
שבצאתם ממצרים הקב"ה הוליך אותם על כנפי נשרים, הם היו
נכנסים על כנפי נשרים משם לארץ ישראל, ובזה העולם היה
מגיע לתיקונו.
משה יורד מההר, המלאכים מלווים אותו ב שמחה; הנה, העולם
מגיע לתכליתו!!
השטן מביט ואומר: לא, זה לא יקרה! איני יכול לתת לכך
לקרות. אחטיא אותם בחטא כזה, שכל ההיסטוריה הם ישלמו
עליו ---
אבל איך הוא יצליח לעשות דבר כזה, בדיוק כעת, כשעם ישראל
נמצא במצב הכי יפה, הכי גבוה וקדוש שיכול להיות? מי ישמע
לו עכשיו?
אני יצליח!
כיצד? בנקודה זו מתחילה הסוגיא במסכת שבת [פט.]:
אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וירא העם כי בושש
משה"? אל תקרי "בושש" אלא ' באו שש'; בשעה שעלה
משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום,
בתחילת שש אני בא.
לסוף מ' יום, בא שטן ועירבב את העולם.
הוא צריך " לערבב" את העולם חזק מאוד...
העולם כולו עומד רגע לפני תיקונו; תיקון 'חטא עץ הדעת'. כל
ההיסטוריה מאז בריאת העולם, ירידת העם למצרים, הכל
כתוצאה מחטא אדם הראשון ש בחר ברע. התיקון של החטא
הוא 'מתן תורה'. זוהמת הנחש, שהחטיא את חוה ואדם
הראשון, פסקה. ועכשיו, כדי להחטיא את ישראל, זו לא משימה
קלה.
מהי משמעות הביטוי "לערבב"; איזה ערבוב צריך לעשות
השטן כדי להחטיא את בני ישראל?
המושג " ערבוב" מופיע בגמרא בעבודה זרה ב.:
דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבוא,
מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר
למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין
עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר "כל הגוים נקבצו יחדו"
וגו'.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא,
אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר "ויאספו
לאומים", ואין לאום אלא מלכות, שנאמר "ולאום מלאום
יאמץ ".
"אומה ואומה" הכוונה לאידיאה, האידאולוגיה של האומה.
כנסו ונדון האם מגיע לכם השכר.
ומי איכא ערבוביא קמי הקב''ה? אלא כי היכי דלא
ליערבבו אינהו בהדי הדדי, דלישמעו מאי דאמר להו.
הרי אצל הקב"ה אין משמעות לכך אם יבואו האשורים,
הבבליים והפרסיים יחד. הם מעורבים, אבל הקב"ה יודע בדיוק
מה כל אחד עשה ומה שייך לכל אומה ואומה.
כפי שמסביר רש"י את התמיהה והתשובה:
ומי איכא ערבוביא קמיה: והלא כולם נסקרין בסקירה
אחת, שנאמר "היוצר יחד לבם", כדאמר בר''ה (דף יח.) .
ומשני, "דלא ליערבבו אינהו": לדידיה לא מהניא
ערבוביא, אבל לדידהו מהניא ערבוביא - דמבלבלי
ומסתתמי טענותיהם.
'ערבוב' יכול להיות אצל בני אדם. ערבוב - זהו מצב של
'בלבול' אצל האדם.
אם יבואו כל האומות יחד, זה יבלבל - אותם; הקב"ה רוצה לתת
להם את האפשרות לטעון את טענותיהם. הם טוענים "מה
שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל", מביאה הגמרא
בהמשך, אך טענותיהם נסתרות וזה לא מועיל להם. בכל אופן,
אם הם היו באים בערבוב, הם לא היו מצליחים לטעון את אותן
טענות.
אצל בן אנוש יש מצב של 'ערבוב', כלומר, הטענות שלו
מתערבבות. כשיש ערבוב, השכל אינו מאיר ישר ונוצר ערבוב
פנימי באדם.
כשהשטן רוצה להכשיל את בני ישראל, אחרי המעמד הכי יפה
ונעים שהיה בהיסטוריה, בעת שמשה עומד לרדת מההר, הוא
צריך 'לערבב' את העולם. העולם עומד להגיע לתיקונו, הוא לא
יכול לתת לזה לקרות; אם זה קורה, הוא מסיים את תפקידו
בעולם.
מה עושה השטן?
אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום .
אמר להן: באו שש, ולא השגיחו עליו; מת, ולא השגיחו
עליו; הראה להן דמות מיטתו - והיינו דקאמרי ליה לאהרן
"כי זה משה האיש" וגו'.
בשתי הטענות הראשונות של השטן, בני ישראל לא מ קבלים את
דבריו. "משה אמר שהוא יבוא בשעה השישית, הוא רבכם ואתם
צריכים לדייק במילותיו, הגיעה השעה והוא עוד לא בא", טוען
השטן, אך בני ישראל לא מקבלים זאת.
"ארבעים יום הוא בהר, ללא אוכל ושתייה, בוודאי הוא כבר
מת"... טענה מגוחכת היא זו; הרי אין אדם יותר 'חי' ממשה
רבינו באותו זמן. בני ישראל לא מקבלים את טענתו.
עד אשר השטן "מראה להן דמות מיטתו"...
מה קרה כעת?
השטן, מסביר שם רש"י, " הוא יצר הרע המחטיא את האדם ".
כבר מכאן אנו לומדים, שלא היה מדובר על 'הצגה חיצונית'
שבני ישראל חזו בה. מדובר על משהו נפשי-פנימי. וכך אכן
מסביר האור־החיים, כפי שנראה להלן.
מה שעשה השטן, מסביר שם רש"י:
כשעלה משה להר, אמר להם, לסוף מ' יום אני בא בתוך
שש שעות. הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין
הוה, והוא אמר להם מ' יום שלימים; יום ולילות עמו, ויום
עלייתו אין לילות עמו, שהרי בז' בסיון עלה נמצא יום מ' י''ז
בתמוז היה.
בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חושך
ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא, לומר ודאי מת משה,
שהרי באו כבר שש ולא בא.
בני ישראל ראו שמשהו מתערבב בעולם. כתוב, שהם ראו כעין
צורה של ענן אשר נדמה להם כמיטתו של משה, וזה הביא אותם
למסקנא שכנראה הוא מת. ואם משה מת, העולם כבר לא יגיע
לתיקונו. כך הצליח השטן להחטיא את בני ישראל בחטא העגל.
נשאלת השאלה: אם השטן הצליח להביא את בני ישראל למצב
שהם רואים שמשה מת ומחמת כך הם חטאו בעגל, אז מה רוצים
מהם? יש 'שטן' בעולם, היה חושך, ענן וערבוביא בעולם, אז
על מה הם נתבעו?
מי יוצר את הבלבול ומי שולט במסקנותיו
האור־החיים מסביר:
"וירא העם" וגו' - פירוש בעיני השכל, או על דרך אומרם
ז"ל (שבת פ"ט.) שבא שטן והראה להם דמות חשך ואפלה
וכו' ודמות מטתו של משה שמת.
מה הפירוש "בעיני השכל", הם ראו את משה שוכב על המיטה
או לא ראו?
כאן אנו נכנסים לנושא עמוק מאוד, דומני שהוא אחד הנושאים
העיקריים שצריך לעסוק בהם בעבודת ה'.
פעמים רבות יש ליצר הרע כח לערבב את העולם; לערבב את
האדם בשכלו - בפנימיות שלו. "כן, ברור שזו האמת, אבל
'ההוא עשה כך'; ראיתי רבנים שעשו כך", אלו מקצת מהטענות
המוזרות וההרגשות הדמיוניות ש לפתע מצי פות את האדם.
"הייתה לי כזו התעלות בחג, ועכשיו אני לא מרגיש כלום. אין
לי שום הרגשה של קרבת ה'. כנראה שזה לא היה אמיתי... לא
באמת התעליתי. וגם אם התעליתי - עכשי ובוודאי ירדתי.
כנראה שהקב"ה כבר לא אוהב אותי, הוא לא רוצה בי; כנראה
שהוא דחה אותי".
מה התוכן של מראה "משה מת"? הרי משה, גם כשהוא מת,
הוא חי; צדיקים במיתתן קרויים חיים. משה רבינו הוא הסמל
של עובד ה' האמיתי, אדם שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר. דמות
"משה מת" מראה שנחזה "בערפל, חושך וערבוביא" - זה
בדיוק מה שאנו מכנים בלשוננו:
"מ - ש - ב - ר" !!
אם הייתי מקריא ומנתח כאן מונולוגים של בחורים ב"משבר",
זה היה תואם באופן בדיוק לתיאור הזה: "בסוף כולם מתים,
ממילא יהיה לי גהינום". גהינום - זה ח ושך ערבוביא, פחד.
"בכל מקרה ישרפו אותי שם על שיפוד... מה שווה לי ללמוד,
מה שווה לי להתפלל? בכל מקרה אני לא יגיע לשום מקום"---
"אני מכיר בחור שלמד איתי בישיבה קטנה, הבחור הכי טוב
הוא היה! היום, הוא עם קרחת ועגילים... כנראה ש'זה לא זה'...
יש משהו אחר". אלו דוגמאות ל תחושות ערבוב האופפת את
האדם בשעת משבר.
הערבוב הזה - זה כח של היצר הרע. והוא בא לאדם, ב מיוחד,
אחרי זמן של עלייה. אחרי זמן של התעלות, של הרגשת דבקות
בה' - היצר בא ומערבב אותו.
אך אם כן, אנו מתקשים בקושיא עצומה: אם אכן ליצר יש כזה
כח השפעה על האדם, ועוד רגע לפני שהעולם עומד להגיע
לתיקונו, איך הקב"ה נותן לו לעשות את זה?
התשובה היא: הקב"ה לא נתן לו לעשות את זה. "השטן",
הסביר רש"י, זה "היצר הרע המחטיא את האדם". כלומר, זו
תופעה אצל אנשים !
ואם זו תופעה אצל אנשים, אז יש כאן תשובה מה אנשים יכולים
לעשות נגד הערפל, החושך והערבוביא שנחזה להם; מה אפשר
לעשות נגד מראה 'מיטתו של משה'.
רבי ירוחם ממיר מסביר, שיש כאן דבר עמוק ביותר: בני ישראל,
הרי רק לפני שלושים ותשעה יום חוו נבואה אמיתית. הייתה שם
חוויה עצומה של אור בכל העולם, הייתה שם שמחה, נעימות
ושלווה פנימית.
הרגשתם מהי קדושה אמיתית? אז ההרגשה שאתם מרגישים
עכשיו - בהכרח אינה אמיתית !
זו הייתה הטענה על עם ישראל.
אם השטן מערבב אותך ובעקבות כך אתה חושב שכנראה זה
המצב האמיתי שלך - זו טעות!
המצב האמיתי - זה מה שחוויתם במעמד הר סיני; שם הרגשתם
את הנעימות האמיתית, הרגשתם מהי פנימיות אמיתית. זה
המצב האמיתי שלכם! השטן יכול "לערבב" אתכם עם הרגשות
אחרות; אך אתם צריכים לבדוק: האם זו צורה של נבואה? האם
זו צורה של עבודת ה' ועולם רוחני? אתם הרי מכירים את
האמת, הייתם צריכים להבין שאלו 'הרגשות' של הבל !
הרי ל'טענות' של השטן, ב ני ישראל לא שמו ליבם. רק כאשר
הוא גרם להם "חושך, ערפל וערבוביא" - בעיני השכל , כפי
שמסביר האור החיים - אז הם נפלו.
גם אנו, אמנם איננו יכולים להחזיק לזמן רב את ההרגשות
הגבוהות. אפשר להרגיש אותן בראש השנה, יום כיפור, פורים,
שבועות ובזמנים מסוימים, אבל איננו יכולים להרגיש זאת כל
הזמן. זה לוקח שנים רבות של עבודה. אלו הרגשות אמיתיות
וכשאנו כן חווים אותן, אל לנו לתת לתחושת ההתפוגגות
שלאחר מכן להשפיע עלינו ו"לערבב" אותנו. אל לנו לחשוב:
"אם זה מה שאני מרגיש כעת, כנראה מה שהיה אתמול אינו
אמיתי; אולי משהו כאן לא נכון; אולי איני בדרגה הזו".
הרגשות הללו - הם מעשה השטן. לנו אסור לתת לזה להשפיע
ו'לערבב' את שכלנו.
היצר רוצה לערבב אותנו עם הרגשות האלו, כי מכח זה אפשר
להגיע גם ל'חטא העגל'. אפשר להתבלבל: אם משה מת, אז
אנחנו רוצים מישהו אחר שיעמוד ויקשר ביננו לקב"ה. הרי ב ני
ישראל לא כפרו בעבודה זרה במובן הפשוט של לעבוד לעגל.
הם רצו משהו מציאותי, שאפשר לראות אותו, כמו משה, שהוא
יוביל אותם בקשר עם הבורא. כמובן ש גם זה היה סוג של
עבודה זרה, כי גם את זה הקב"ה אסר.
הבלבול הזה היה חוסר במבט פנימי: "רגע רגע, תעצרו
ותחשבו: ההרגשות הללו, החושך הערפל והערבוב הללו, יכול
להיות דבר רוחני אמיתי? הרי אתם יודעים מהי נבואה
אמיתית".
לכן, כשאנו נמצאים במצב של התעלות, נשים לב: כעת זה
המצב האמיתי שלנו!! נכון, קשה להחזיק את המצב הזה עצמו
לאורך זמן רב, אבל לא להיבהל כשמגיע אחריו הבלבול. לא
לחשוב שההרגשה של הבלבול זה משהו אמיתי.
המחזוריות הזו שאנו מרגישים אחרי כל זמן עלייה, זו לא ירידה
אמיתית. מה שקורה הוא, שאנו מ פסי קים להרגיש את העלייה
האמיתית. אבל זה גורם לבלבול השכל, תחושה ש כביכול
'משהו לא בסדר' אצלנו.
כאן עלינו להיזהר!
מה עושים? ממשיכים הלאה! - גם אם אינך ממשיך להרגיש
את הרגשות ההתעלות, הקדושה, האור והנעימות שחווית אך
לא מזמן. זכור: הנעימות הזו היא העולם האמיתי!
מי שטעם את טעם החטא, טעמו של העולם הגשמי, יודע:
ההרגשות הללו הם חושך, הם ערבוב. זה לא ההרגשות
הנכונות. זוהי לא הנעימות האמיתית.
מקור הערפול והבלבול
כתב הח זון איש באיגרותיו אגרת ג:
והננו עומדים על מידת העצלות התופסת מקום מכובד
בין מידות המושחתות. העצלות מש תרעת על כר נרחב,
על המחשבה ועל התנועה.
"עצלות בתנועה" היא אדם המתקשה להזדרז לעשות את
המצוות, כגון לקום בזמן לתפילה. "עצלות במחשבה" היא
כשאדם מתקשה להתאמץ ללמוד שוב את הסוגיא שהוא עוסק
בה, לבחון אותה מחדש, האם הוא הבין אותה בצורה נכונה,
האם הוא מבין את עומק העניין. מכאן, אומר החזו"א, שמידת
העצלות מׂשתר עת על חלקים רבים באישיותו של האדם.
לפעמים אפשר למצוא את העצלות לגורם לתנועה
ולמרץ, כשהתנועה טבעית למלא תאוותו חשקו ומתקו,
ושמה בחביון לב דופק פקפוק ולחש באוזנו: לא! לא!
משהו שלא בסדר.
החזו"א מתאר כאן תופעה מאוד מעניינת; עצלות שדוחפת
לפעי לות. בחיים שלנו, זה נראה כך:
"שלמה, אנחנו הולכים ל... אתה בא?"
"בסדר, אני בא".
בתוך תוכו, שלמה יודע שהמקום הזה הוא לא בדיוק המקום
לעסוק בו בענייני קדושה... וכאן מתחיל לבצבץ, באחורי המוח,
'פקפוק': "אתה יודע שזה לא מקום טוב!".
מצד שני, קול אחר אומר לו, "אל תהיה כזה עצלן! קח מהר את
המעיל, וקדימה, תתחיל לזוז". והנה שלמה נהיה 'זריז'.
"חברים, מהר! האוטובוס כבר מגיע".
איך זה קורה? זה 'עצלות' הגורמת ל'זריזות': כאשר עצלות
באה למנוע חשיבה , שמעשה מסוים לא טוב ויש להימנע ממנו,
זה משפיע על האדם להזדרז - לא ל הקשיב לקולות שאומרים
לו : "חכה, עצור ! אולי זה לא בסדר? אולי אחר כך תצטער על
זה?".
אבל העצלות מערפלת שלא יוסיף כח להכריז מלחמה
נגד בחירת נפשו הזדונית.
זו בדיוק נקודת הערפול שהייתה ב חטא העגל.
תשאל אדם, בעודו ישוב נינוח על כורסה בסלון ביתו, כשלא
עומד לפניו אף ניסיון: "האם כדאי לעשות מעשה מסוים או
ללכת למקום מסוים"?
"בוודאי שלא, זה אסור!" הוא יענה. יתירה מזו, "אני כלל לא
רוצה לעשות את זה". אבל בשעת מעשה, כ שעומד לפניו
הניסיון, פתאום נוצר מין ערפול מחשבתי: "רגע, הרי צריך
שאדם 'תהיה דעתו מעורבת עם הבריות'; אלו החברים שלי, וכי
לא אלך עימם?". טענות מעניינות כגון זו, שבאות לאדם מכח
הערפול. זה גורם לו לא להקשיב לקול בתוכו הזועק לו: "לא,
אל תלך!".
על המצב הזה אומר החזו"א:
ההזנחה את זרם החיים למסלולו ולהרגלו - היא שורש
הזנחת התורה.
השורש של 'הזנחת התורה' זה כשאדם מניח את חייו על ההרגל
הטבעי. החבר'ה הולכים - הוא הולך; עכשיו לומדים - הוא
לומד; כולם עושים משהו מסוים - הוא עושה גם... זו 'הזנחה'.
אדם שלא מזניח את עצמו להרגל הטבעי הוא אדם שחושב על
מה שהוא עושה, אדם שגם יודע ל ומר "לא" כשצריך!
ישנו משפט שמפורסם בשמו של רבי אריה לוין. רבי אריה לוין
היה ידוע כבעל כח מיוחד לשמח את הבריות. היו מזמינים אותו
והוא גם היה מגיע למקומות, שאנשים בדרגתו לא היו מגיעים.
פעם אחת הזמינו אדם למקום מסוים ור' אריה סירב לו. אותו
אדם ניסה בשנית והוא סירב בתקיפות.
לשאלתו, מדוע הוא מסרב בתקיפות כזו, ענה רבי אריה לוין:
"מי שלא יודע לו "לא" לשני, לא יודע להגיד "לא" ליצר הרע
שלו"...
באדם ישנו כח להגיד: "לא!". צריך להשתמש בו ולא להיסחף
אחר הצעה של כל אדם.
בהנהגותיו העדינות של החזון איש זה התבטא בכך, שהוא לא
לחץ ידי אנשים לשלום, גם לא בשבת. כששאלו אותו להנהגתו,
הוא אמר: "וכי גופי 'הפקר', שאתן אותו לכל אדם? !"
איני אומר שכך צריך לנהוג כל אחד, אבל זה ביטוי של עדינות,
שלא כל אחד שרוצה ייגע בי. לא כל אחד שאומר לי משהו, אני
עושה; אינני 'נפנף' ברוח...
ומכאן, מהיציאה מהערפול של העצלות והשליטה על מהלך
החיים, עובר החזו"א אל השליטה על הרצף הלימודי:
ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת - הוא קיום התוהו,
האפס והעדר. הרי זה זורע ושולח מים לסחפן. עיקר
הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק. בלימוד התמידי הוא
סוד הקדושה וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח.
פעמים רבות, אנשים לא מרגישים סיפוק מהלימוד, אין להם
הנאה מהלימוד. הסיבה לכך, משום שלומדים במנות קצרות
מידי. תלמידי חכמים שלמדו סוגיות באמת, זה היה מתוך לימוד
של שעות - ברצף.
כשהגעתי ללמוד בישיבה, זה היה שנתיים לאחר הסתלקותו של
רבי אליהו לופיאן. היו עוד בישיבה בחורים ואברכים רבים
שראו אותו. הם סיפרו סיפורים מו פלאים על שקיעותו בלימוד,
דברים שקרו לא אחת ולא שתיים. לפעמים היה קורה, כך
שמעתי מהם, בעודו עם התפילין לאחר תפילת שחרית, הוא היה
פותח רשב"א ומעיין בו על הבימה. אחרי ארבע שעות, כשהיו
דופקים על הבימה לתפילת מנחה, הוא היה שם לב שהוא עדיין
עם התפילין---
מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד,
ולהתפלל על זה תמיד.
שקיעות בלימוד ורצף בלימוד, זה דבר שאדם יכול להר גיל את
עצמו לכך. בשביל זה צריך להתכונן, לחשוב על זה לפני הסדר:
עכשיו אני יושב שלוש שעות ורק לומד.
גם אם אינני בדרגה הזו, כרגע, אפשר להתחיל להתקרב לזה.
אפשר לנסות בתקופה מסוימת, כמו בתקופה של 'חזרות',
ללמוד שלוש - ארבע שעות ברצף, ללא הפסקות ובלי
התעניינות בכל מה שמסביבי. אפשר לחלק זאת לסדרים שונים,
בסדר אחד שלוש שעות, בסדר אחר שעתיים. כל אחד יכול
להחליט על ה'רצוף' שלו, אבל שיהיה כמה שעות. כי לימוד
שמופסק כל הזמן, זה כמו לזרוע ואח"כ לשפוך שם מים
שסוחפים הכל. או כפי שאמר זאת רבי חיים שמואלביץ : אם
תשים קומקום על האש ואחרי שתי דקות תוריד אותו, שוב תניח
ושוב תוריד, הקומקום לעולם לא ירתח.
צריך לחפש "תחבולות", אומר החזו"א. יש אדם שיותר טוב לו
לימוד עצמאי ויש שיותר טוב לו עם חברותא. לקבוע יעד
מסוים, "עכשיו אני לומד עשר דף ולא קם עד שאני מסיים",
"עכשיו אני לומד שלוש שעות". כמובן, להסיר את המפריעים
השונים, לאכול טוב ולישון טוב.
כל אחד יחשוב מה יעזור לו לעשות זאת. אבל אם לא נחשוב
ולא נתכנן את זה, זה לא יקרה מאליו.
וזה חשוב, כי זה " סוד הקדושה": זה סוד הרוממות של האדם ,
אז הוא מרגיש את החיבור לתורה.
שקיעות והתמדה בלימוד - נותנת 'בהירות'. ה'בהירות' הזו -
היא הדרך לשמר את הרגשת הרוממות שאנו מרגישים בחגים
ובזמנים מיוחדים. דבר נו על כך, שקשה לנו לשמר את ההרגשה
הזו אחרי שעוברים הימים. אדם שמתרגל להתמיד בתורה,
מצליח לשמר את ההרגשה הזו. הוא לא ירגיש בדיוק את אותה
הרגשה שהייתה לו בראש השנה, אבל יש משהו ששומר לו על
הרצף.
ומכאן נמצא את התשובה לשאלה בה פתחנו: " מדוע
המחזוריות הזו של העלייה והירידה בעולמו של עובד ה'"?
ראשית, עלינו לדעת: יש יצר הרע בעולם! יש שטן שרוצה
להכשיל אותנו. ולפעמים לא חשוב לו החטא עצמו, אלא בעיקר
"להוריד" את האדם. כי אדם שמרגיש ירוד, מרגיש ריחוק
מהקב"ה, הוא אדם שאפשר לעשות איתו מה רוצים...
ולכן, בכל עת, עלינו לזכור איך הרגשנו בזמנים של הרוממות
ושל העלייה. אלו הזמנים האמיתיים שלנו!
כשאנחנו מתחילים להרגיש את הערבוב, החושך והערפל, אנו
צריכים לדעת: זה בא מהשטן. מדוע? או כדי שנתעצל
מלחשוב, או כדי שלא נלמד ברצף, או בכדי שנאבד את תחושת
הרוממות שהייתה לנו.
אך אל לנו להיבהל; אחרי ימים גבוהים באות ירידות. זו הדרך
הטבעית.
גם אם אנו מרגישים כך, מכוחו של השטן, כמו שראינו בגמרא
בשבת, אסור לנו לאפשר לזה "לערבב" אותנו: עלינו לחדד את
ההכרה, שכעת זה השטן שפועל כאן וזה לא הצורה האמיתית
של החיים.
החיים האמיתיים, זו שמחה, נעימות, קדושה. אלו ההרגשות
האמיתיות!
אם אכן נהיה ערניים לכך, גם אחרי הימים הגבוהים - הירידה
תהיה קטנה יותר.
הרב יונתן אבר שליט"א
