ר"ח אדר ראשון במדרש מגיד דבריו כו' חקיו ומשפטיו לישראל משל כו' לבנו נותן מתוך פיו כו'. פשוט כוונת המדרש לפרש. משפטיו של הקב"ה אשר בחר לעצמו. בדרך זה מנהיג את בניו. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו במצות אשר השי"ת עושה אותם. אך פנימיות הענין דהמשפטים נאמרו אחר הדיברות כי הדיברות הם הנהגות הש"י כמלך הגוזר על עמו ומשפטים הם טעמי המצות כי הם עפ"י שכל התחתונים ג"כ. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' מ"ש רש"י תשים לפניהם כשולחן הערוך כו' למה נאמר זה דוקא אצל המשפטים. אך כי לאשר שכל האנושי משיג המשפטים לזאת צריכין חיזוק אמונה לזה. לידע כי אעפ"כ הם רק רצונו של הקב"ה כמ"ש המשפט לאלקים הוא. ופי' עפ"י הפסוק אתה כוננת מישרים שגם מה שנראה זה דרך ישר. הוא ע"י שכן רצונו של הקב"ה לכך יש עליו חן והכל מעידין על ישרו. ולכן צריך להיות השכל בטל אל הציווי של הקב"ה כנ"ל. ונראה שלכך עלה ע"ד משה רבינו ע"ה שלא להגיד לבנ"י הטעמים כי ירא שעי"ז יהיו מחוסרי אמונה כנ"ל והקב"ה הבטיחו כי מוכנים בני ישראל לקבל הטעמים ושידעו שהכל מהקב"ה הוא כנ"ל. ובנ"י זכו לזה ע"י קבלת הדיברות שהקדימו נעשה לנשמע. ופי' זה שהי' חביב בעיניהם יותר לעשות רצונו ית' מנשמע שהוא השגת הטעמים כנ"ל. לכן זכו להשיג הטעמים ג"כ כנ"ל. וכלל הדברים כי המשפטים הם פנימיות הדיברות כי הטעמים יותר פנימים מגוף המצות. וז"ש מגיד דבריו מקודם ואח"כ משפטיו כנ"ל. ופי' אשר תשים לפניהם כי הקב"ה נתן לבני ישראל אשר גם לדבריהם יהי' להם כח זה שעפ"י דבריהם יהי' נמשך החן והטעמים כמו דבריו של הקב"ה שנאמר אתה כוננת מישרים כנ"ל. וזה ענין תורה שבע"פ שבני ישראל זוכין לחדש דברים שנחצבו לפניו ב"ה וז"ש אשר תשים לפניהם שיהי' בכחם להמשיך משפטי השי"ת והבן: [שפ"א תרל"ה]
אלה המשפטים אשר תשים לפניהם מוסיף על הראשונים מה אלו מסיני כו'. כי התורה נעלמה מעיני כל חי וגם בעשרת הדברות כתיב וירד ה' על הר סיני כי הוא בחי' ירידה מה שנתלבש אור התורה באלה הדברות. ואח"כ נתפשט עוד יותר לאלה המשפטים כו' לפניהם שהוא המשפט שבין אדם לחבירו כי הכל נברא בתורה וכמו כן צריכין להמשיך אור התורה בכל הדברים כמ"ש בזוה"ק ואתחנן בפסוק ודברת בם שיהי' הנהגת כל הדברים בם בדברי תורה ע"ש. [תרנ"ז]
הדרך להשיג בתורה הוא רק ע"י ביטול השכל לעשות הכל ע"פ ציווי ה'
איתא במדרש (שמו"ר ל' ט') אמר ר"א משל למלך שיצא למלחמה והיו הלגיונות עמו והיה שוחט בהמה והיה
מחלק לכל אחד ואחד מנה כדי שיגיע הציץ בנו. וא"ל מה אתה נותן לי א"ל ממה שהתקנתי לעצמי. לפיכך נתן
האלהים לעובדי כוכבים מצות גולמיות שיגעו בהן ולא הפריש בהן בין טומאה לטהרה באו ישראל ופירש להם
המצות כל אחד ואחד עונשה ומתן שכרה שנאמר (שה"ש א) ישקני מנשיקות פיהו לכך נאמר חוקיו ומשפטיו
לישראל:
כתוב במדרש כי המצוות שנתן ה' לעם ישראל הם "מה שהתקין לעצמו", וצריך ביאור, ובפשטות נראה
לפרש ע"פ דברי המדרש שם, ד"א ואלה המשפטים הה"ד (תהלים קמז) "מגיד דבריו ליעקב" אלו הדברות "חוקיו
ומשפטיו לישראל" אלו המשפטים לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות
והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור כו' ע"ש, והענין
הוא שהמצוות שייכות להנהגת ה' בבריאה, ומאותם הנהגות שהוא נוהג נגזרו ונעמדו כל המצוות, א"כ כשהאדם
מקיים מצוות הוא דבק בדרכיו של בוראו. והיינו דברי המדרש בתחלתם שהקב"ה נתן לעם ישראל ממה שהתקין
לעצמו. וזה פירוש טופס ברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו", שקידשנו בקיום אותם מצוות שהוא נוהג בהם
בעצמו.
אולם פנימיות הענין, כי התורה והמצווה כוללים ב' חלקים, האחד מעשי המצוות שציווה ה' כמלך הגוזר על
עבדיו, בלא טעם ודעת, והשני טעמי המצוות, וב' חלקים אלו הם "דיברות" שניתנו לישראל בסיני שהם חוקי
ההנהגה שמנהיג ה' את הבריאה, (דיבר-הנהגה-ידבר עמים תחתינו), זאת המציאות עצמה, כי כך ציווה הבורא,
ואילו המשפטים הוא החלק שיש לאדם תפיסה והבנה במצוות, והיינו שהמשפטים הם מה שגם לפי שכל
התחתונים ניתן לתפוס ולהבין.
אולם באמת גם חלק המשפט אינו מובן ומושכל מצד עצמו, אלא כיון שכך הוא רצון ה' ממילא הוא מתגלה כטוב
וישר, כלומר ההבנה והתפיסה שיש לאדם בדברי תורה, אינה נובעת ממה שהדבר הוא יש בו סבה עצמית שהוא
נכון וישר, אלא כי כך הוא רצונו של השי"ת, וכיון שכך הוא רצונו ומתגלה בעולם כרצונו, ע"כ הוא טוב וישר גם
בעיני בשר ודם, וזה פירוש הכתוב "אתה כוננת מישרים" שגם אותם מצוות שהם ישרים, הוא מכח זה שאתה
כוננתם, ממילא הם ישרים ונתפסים בשכל האדם.
כי באמת כל המציאות כולה היא חיות ה' יתברך, וא"כ כל מה שאפשר לתפוס ולהשיג בשכל היינו שאחר שזאת
המציאות נכונה וישרה בעיני ה' ממילא האדם שנמצא בתוך הבריאה ג"כ יכול להתאחד בשכלו עם התורה, וגם
שכלו מותאם ומיוחד עם רצון ה' ית'. ובאמת שכל זה נכון גם בטעמי המצוות המושכלות כמו גניבה ורציחה,
שהטעם שישר בעיני בני האדם שאין נכון לעשותם, הוא מפאת שרצונו ית' חל בתוך הבריאה עצמה עד שכל
הנבראים נתפס בשכלם שכן הוא היושר.
ולפ"ז האופן והצורה שיכול האדם לתפוס את עומקם של טעמי התורה, הוא רק כאשר הוא מבטל את מוחו ושכלו
לה' יתברך, לעשות את כל המצוות בביטול גמור לה' בלא טעם ודעת, וכיון שהוא שייך לעולם הפנימי והעמוק
שהוא מצידו של השי"ת, ומקיים המצוות בביטול כי זהו רצונו ית', ממילא גם יכול להבין ולהשכיל בטעמי תורה,
כי ככל שהוא יותר שייך בעולמו של השי"ת כך יכול להבין יותר את טעמי התורה שנחקקים בבריאה מכח רצונו
ית', ומשא"כ אם אינו מבטל את שכלו לה' א"כ אינו ניגש למצוות ה' כפי שהם אצל ה' ממילא אינו יכול להשיג
טעמי המצוות לעומקם, כי כל טעמי המצוות שורשם והוייתם הוא במה שהם מצוות ה'.
וזה ענין נעשה ונשמע, שקודם השמיעה וההבנה כבר קיבלו על עצמם לעשות את המצוות כפי שהם מצד השי"ת,
ועי"ז זכו לנשמע, הבנה והשגה. ועומק ענין "נעשה ונשמע" כי לא רק שהאדם מקדים ויודע כי כל התורה כולה
היא מצד מה שהיא רצונו ית', אלא שעיקר המשיכה והחביבות של האדם לתורה היא מצד רצונו, ובכך הוא רוצה,
בזה הוא זוכה לשמיעה של דבר ה' בעצמו.
כאשר כלל ישראל אמרו "נעשה ונשמע" זכו ל"דברות" שהם המציאות עצמה, בחינת נעשה, ואח"כ זכו
ל"משפטים" שהם הטעמים הפנימיים בחינת נשמע.
וזה ביאור מה שכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם פירש רש"י כשלחן הערוך, והיינו שיגלה להם טעמי
המשפטים, והיינו שהיה מקום לומר כיון שהמשפטים יכולים ליתפס בשכל אנושי א"כ אם יאמרו להם טעמי
המצוות יהיו מחוסרי אמונה, ולא יהיו דבקים במצוות ה' עצמם, ע"כ אמר ה' למשה שיערוך לפניהם את המשפטים
כשלחן הערוך, כיון שכלל ישראל כבר שייכים למהלך של נעשה ונשמע וממילא יש להם כח לקבל את טעמי
התורה באמת.
ובזה יבוארו עומק דברי המדרש שפתחנו כי המצוות הם "חוקיו ומשפטיו" שהם ממה שהתקין הקב"ה לעצמו,
והיינו שגם המצוות השכליות שיש לכלל ישראל שהם טועמים בהם את טעם המצוות והתורה הם הכל מכח מה
שהם מצוות ה' והם שייכים בעצם אליו, רק משו"כ האדם תופס ומבין אותם, וזהו הכפילות בפסוק "מגיד דבריו
ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל" כי "דבריו" הם הדיברות עצמם, ואח"כ "חוקיו ומשפטיו" שהם הטעמים
והפנימיות, והחידוש שבפסוק שגם הדיברות וגם המשפטים כולם הם שלו, ומכח היותם חוקיו ומשפטיו.
וזה ביאור מה שאמר הרבי ר' בונים מפשיסחא ז"ל כי "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם" היינו שהמשפטים
יהיו לפני עצמותם, כי אין הפירוש שיש את האדם שהוא מבין בשכלו את המשפטים, רק להיפך, כל המציאות של
המשפטים מוקדמת להאדם, וכל המציאות שלו היא בתוך המסגרת של המשפטים העליונים, ורק כאשר האדם
מוסר את כולו לתורה הוא מבין באמת את דבר השם.
ואמנם במה שכתוב אשר תשים לפניהם יש ללמוד, כי באמת ה' נתן כח לישראל ללמוד ולחדש דברי תורה באופן
כזה שחידושי התורה שלהם יחולו בתוך המציאות עצמה עד כדי שדבריהם יהיו ברי הבנה והשגה מכח היותם
דברי תורה, וזה עומק תורה שבע"פ שבכח האדם להתאחד עם בוראו בעצם המציאות לייצר "תורה" שיהא חלה
בתוך הבריאה עצמה.
וזה סוד ענין המשפט שניתן לבני ישראל, כי באמת במדרש (דברים ה' א') איתא: אמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין
שהוא אחד משלשה רגלי העולם למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום
תן דעתך שאם הטיתה את הדין שאת מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו ע"כ, הרי מבואר כי כח המשפט הוא
לקבוע סדרים נכונים בתוך עולמו של ה' ואם אדם מטה משפט הוא מזעזע את יסודות העולם, הכח הזה שניתן
לעם ישראל להכנס בתוך סדרי העולם מכח התורה שבקרבם, היא ג"כ מצד ההתבטלות של כלל ישראל לה'
וממילא יכולים להשתייך בעצמותם לתורה עד כדי שהם מצטרפים להנהגת ה' מכח היותם יושבים במשפט.
השגת התורה רק באופן שיודעים כי כל התורה מאוחדת באחדות גמורה, וגם פשטי התורה מושרשים בגנזותיה
והנה אמרו חז"ל במדרש "ואלה" מוסיף על הראשונות מה אלו בסיני אף אלו בסיני, והביאור הוא ע"פ דברי החידושי הרי"מ שאע"פ שהמשפטים הם נתפסים בשכל מ"מ שורשם ועיקרם הוא חוקה וגזירת המקום וכמו שנתבאר באריכות בחלק א' של המאמר.
ויש לבאר עוד בזה, שהרי באמת יש בתורה חוקים ומשפטים, ויכול להיראות כביכול ישנם חלקי תורה שהם שייכים למערכת שכל האנושי, ויש חלקי תורה ששייכים לרובד הפנימי של הבריאה, אמנם כתוב בתהלים קאפיט"ל י"ט תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו ע"כ, והנה יש בפסוקים אלו ששה חלקי תורה, תורת ה', עדות ה', פקודי ה', מצות ה', יראת ה', משפטי ה', ומבואר במדרש שוח"ט שהם כנגד ששה סדרים, והנה בכינוי האחרון "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", יש אתנחתא בתיבת "אמת" ופירוש הדבר שבא להורות כי "צדקו יחדיו" כולל כל הששה סדרים הנ"ל כולם צדקו יחדיו, והביאור הוא שבאמת כל חלקי התורה הן החוקים והן המשפטים הם אחדות אחת, כי התורה היא בשמו של ה' שהוא אחד, וממילא כל התורה כולה באה להעמיד ענין אחד, וממילא אע"פ שהמשפטים נתפסים בשכל, מ"מ שורשם ועניינם הוא מאוחד בחלק הגנוז שבתורה.
ולכך כתוב "ואלה" מוסיף על הראשונות, כי נתבאר ש"דברות" מורה על דברות התורה כמות שהם בעצמותם מצד רצונו ית', וכך הם נתנו להם במעמד הר סיני שנתעלו כמלאכים וזכו לשמוע דבר ה' בעצמו כפי שהוא מופיע אצלו ית', וזה בחינת דברות למעלה משכל אנושי, ו"משפטים" מורה על החלק תורה שנתפס גם בשכל אנושי, וע"ז אמר "מה אלו בסיני אף אלו בסיני" כי באמת הכל אחדות אחת, וגם מה שנתפס בשכל שורשו ועומקו הוא מאוחד ממש בחלק הגנוז של התורה. וזהו מ"ש בזוה"ק (ח"ג ע"א ע"ב) "אורייתא סתים וגליא" כי התורה כולה מאוחדת ויש את חלק הסתום ויש חלק הגלוי וכולם אחד.
ובזה יבואר למה רק כלל ישראל זוכים למשפטים, כמו"ש "אשר תשים לפניהם" ודרשו חז"ל "לפניהם ולא לפני עכו"ם", כי רק בני ישראל יכולים להבין שגם חלקי התורה הנתפסים בשכל באמת שורשם בחלק גנוז ונעלם של התורה, ולכך רק הם יכולים לקבל גם טעמי תורה, וזה ביאור הכתוב "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", וצריך ביאור שפתח "מגיד דבריו כו'" וסיים "לא עשה כן" והו"ל לומר לא הגיד כן לכל גוי, ועל איזה עשיה מדבר הכתוב שעשה לישראל ולא עשה לגוי, אלא הביאור הוא שרק נפשות ישראל שהם מושרשים באחדות הבריאה כולה, והם עצמם שייכים לסוד האחדות שמקיף אל כל הבריאה כולה, שהרי ישראל הם ראשית הכל ואחרית הכל, וכל הוייתם לאחד ולחבר את כל הבריאה למקורה באחדות גמורה, וכמו"ש "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" שכלל ישראל נדרשים להיות תמימים ושלימים עמו ית', והיינו שייכות לסוד האחדות של הבריאה, א"כ הם שייכים לתורה שהיא כאמור, כוללת הכל, אבל הגויים לא עשה להם ה' נפש גדולה כזאת שהם שייכים לאחדות הבריאה, וכיון שהאחדות לא שייכת בהם ממילא אינם יכולים לקבל טעמי התורה.
ובזה יבוארו דברי המדרש (שמו"ר ל' י"ב) אמר לו עקילס אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל שכן כתוב (שם) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ולמי לבני ישראל ע"כ, וצ"ב ענין המילה עם השגת התורה, ולהאמור יש לבאר שהרי ענין ברית מילה הוא ליצור קשר וחיבור, כי זהו מהותה של ברית, וכל מי ששייך בברית מילה הוא שייך בסוד האחדות, ומי שיש לו ערלה היא מסתרת ממנו את האחדות, הביאור, כי הערלה מבטאת את הנפרדות ואת ההתכנסות של האדם בעצמו, אבל ברית מילה שהאדם מסיר את הערלה המכסה עליו, בזה הוא מתאחד עם הבריאה כולה, והוא פועל בעבודתו לאחדה ולגלות את שמו המיוחד בכל הבריאה, וגוי שהוא ערל ומכוסה ואינו שייך לאחדות הבריאה אינו יכול להשיג את התורה.
וזה ביאור מה שאמרו חז"ל (שבת דף י') שדיין צריך לדון "דין אמת לאמיתו", ומהו אמת לאמיתו, אלא יש את האמת הפשוטה שפוסק את הדין לפי היושר והנכון ע"פ התורה, אמנם דיין צריך לפסוק מתוך הבנה והשגה שהפסק שלו שייך לרובדים העמוקים של התורה, והוא צריך לאמת את דבריו עם שורשי התורה הגנוזה, הדיין לא פוסק לפי שכלו בלבד אלא לפי מה שרואה את התורה כמי שמאחדת את כל המציאות, וממילא הוא משייך את דבריו לאמת הפנימית של התורה.
[משנת השפ"א]
