יט. נכבד הוא הרצון הטוב הפונה לאלהים בעמק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים? על כן כל זמן שאינו מתנשא עד רוממות אור הדעה, להקשיב לחכמה עליונה, אינו יכול לפלס נתיבות החיים; רק לבנה עזובה ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול. אם הרצון, המשולל מאור עליון יותר ממנו, מתגבר להרחיב צעדיו בצורה מתרחבת, עד שלא ישאיר מקום לאותה הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים, אז יונק הוא זה הרצון עצמו, עם כל נטיתו שבלעה ניצוצים טובים, מצנור בלתי טהור שזוהמת הנחש יכולה להקלט בתוכו. ביחוד כל זמן שלא עלה הרצון הנטיתי ולא דבק בארח החיים, שמשם חקי החיים נחצבים, עלול הוא לכל שינויים. מעמק טוב יכול הוא להיות נדח לעמק רע. כנסת ישראל אשת חיל היא, נאמנה היא מעמק רצונה לאותה האורה האלהית, שממנה חקי החיים כולם נחצבים, ובדרך תורה תומכת היא אשוריה, מחזקת היא את עמדתה בידיעתה העליונה כי דבר ד' ברית עולמים לו ולא תטה אזן לכל חולם חלום, לכל מסית ומדיח, גם אם יתלבש בלבושים של תגבורת המית רצון לטוב ולדבקות אלהית, אם רק יגע בדרך ד' המסורה, אם יפגום באור תורת חיים; וכה הולכת היא בדרך נצחונה הפנימי. אמנם חלק העמים לא יוכל להיות יותר מרומם מהמית רצון בנטיה אלהית, אבל כמה מסתבכת היא הנטיה הזאת שם וכמה משתנה היא בערכיה, כמה פלגים עכורים של שטפי אליליות נשפכים בה וכמה חלש כחה של נטיה חלשה זו, הנשענת על נטית לבב אנוֹש אנוּש, למלא את התפקיד העולמי הגדול של שפיטת עמים מישור. אמנם יצורפו לאומים ויזוקקו בכור עוני ובהמון מלחמות וצרות יכותתו גוי בגוי וממלכה בממלכה, והנטיה הקטנה של עלית הרצון אל העריגה האלהית, הסתמית, הכלולה בנשמת האדם, תזדקק מסיגיה, והעינים יוארו לחזות מהו מקור ישראל, וכנסת ישראל תשא דעה למרחוק, תראה לדעת כי בשמרה את ערכה העליון, מבלי להשפל מטה, הביאה טובה ואורה לעולם, כי בעצרה את הזרם העכור והנשפל, שלא יתפשט יותר מדאי, סגרה בעד אותה הזוהמא והריקניות של האליליות והרשעה המדותית וכל עיוותי החיים, שלא יחדרו עמוק בנפש האדם הכללי עד לאין מרפא. אז יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי רוח ד' מרחף על עמו, וכי לעדי עד תביא יונת אלם זו את האורה לכל העולם כולו, וערכה העליון יעמד תמיד לנס עולמים. אז תברר לה האמונה את ערכה וחקות החיים יפלסו את דרכיהם על מלא רחב הארץ, יבררו הדעות, והטוב האלהי הפנימי המקורי, עם כל ענפיו העליונים ועם עמקי שרשיו, יהיה לברכה לכל האדם, והמבוקש של אור תורה ונר מצוה, אשר שמר את הצביון הישראלי בתומו, ייקר בעולם מזהב ומפנינים. מושגי החיים יתחורו וכל העולם יחפש את נתיבות השלום העליון לא רק על ידי עריגה עורת כי אם על ידי הארה מלאה, שבקרבה אור תורה זורח, ומשפטי ד' ומשפטי האדם יאוגדו לאגודה אחת, אשר יאירו זה בזה מלא זהרם, והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.
בפרק זה הרב מתמודד עם מושג מרכזי בפילוסופיה של המוסר – הרצון. הרב מבאר שעם כל מרכזיותו וחשיבותו של הרצון, אי אפשר להעמיד אותו לבדו כבסיס לכלל החיים. נכבד הוא הרצון הטוב הפונה לאלהים בעמק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים? על כן כל זמן שאינו מתנשא עד רוממות אור הדעה, להקשיב לחכמה עליונה, אינו יכול לפלס נתיבות החיים; שני מושגים אחרים חייבים להיות מצורפים לרצון: האחד – אור הדעה. חייבים לצרף חכמה לרצון, שיקול דעת ויכולת הבחנה, כי רצון כולל בתוכו המון נטיות, תשוקות ותאוות, שאיפות ותקוות המבקשות את מקומן ומעמדן, ובלי חכמה עליונה מהמקור הנשגב, בלי כושר הבחנה ויכולת שיפוט, לא יוכל הרצון להתממש באופן נכון. החכמה והרצון חוברים זה לזה, הרצון כמנוֹע היוצר את המוטיבציה לפעול והחכמה מכוונת את המוטיבציה בצורה נכונה. המושג השני שיש לצרף לרצון, הוא פילוס נתיבות החיים, מערכת של מעשים מצוּוים שיביאו לידי ביטוי בפועל את הרצון המוגדר על ידי החכמה.
רק לבנה עזובה ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול. כדברי הגמרא על ישו הנוצרי, ש"זקף לבינתא והשתחוה לה" (סנהדרין קז, ב; עי' עבודה זרה מו, א). אחת מדרכי הפולחן של עבודה זרה הייתה זקיפת לבנה למרקוליס, לאליל. זקיפת לבנה מבטאת רצון לבודד מהמציאות דבר מסוים שרוצים עכשיו, ולהפוך את כל השאר למיותר וחסר משמעות. הרב משתמש בדימוי זה כדי להדגיש את בדידותה של הלבנה לעומת המטרה האמתית – הבניין. כאשר לא שבים אל המקור האלוהי האחד של הכל אלא מבודדים את אחת התכונות, הופכים אותה לעבודה זרה. כל דת ותנועה רוחנית מסתפקת בתיקון של חלק אחד בלבד במציאות, שאמנם יכול להיות חשוב מצד עצמו, אבל איננו מביא לתיקון שלם. כמובן, אי אפשר לבנות בניין בלי לבנים, אך אם האדם מתפעל מעצם יכולתו לזקוף לבנה בלא לבנות את כל הבניין, אם לא יצרף את החכמה לרצון הנשגב, יישאר עם הלבנה בלבד. יש בזה גם עבודה זרה וגם בדידות נוראה. הרצון לבדו ייכשל אם לא תצורף אליו החכמה העליונה והמטרה הכוללת של דרך ליחיד ולרבים, לחברה ולדורות.
אם הרצון, המשולל מאור עליון יותר ממנו, מתגבר להרחיב צעדיו בצורה מתרחבת, עד שלא ישאיר מקום לאותה הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים, אז יונק הוא זה הרצון עצמו, עם כל נטיתו שבלעה ניצוצים טובים, מצנור בלתי טהור שזוהמת הנחש יכולה להקלט בתוכו. בפסקה זו יש פרשנות לתיאור כישלונו של האדם בגן עדן, שנגרם מתאווה, כלומר רצון ללא חכמה וללא מטרה – "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו). במבט שטחי נדמה שרצון לבדו הוא מצב נשגב, משוחרר; אין צורך גם בחכמה או במטרות, המטרה היא התאווה עצמה. כביכול על-פי מחשבה זו אומר הנחש לאדם, שכאשר ברא אלוהים את העולם לא נצרך לחכמה או למטרה בנוסף לרצון – "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). רצה וזה קרה. אומר הנחש לאדם: 'פעל גם אתה כך!' – "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה) החכמה והמטרה כבר כלולות ברצון. אך בניגוד לאלוהים, האדם בהיותו אדם צריך לצרף לרצון חכמה ומטרה, וזהו כישלונו בחטא עץ הדעת.
אחד מביטויי החכמה זו היכולת לדייק – הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים. אדם הראשון לא דייק כשסיפר לחוה על איסור האכילה מעץ הדעת, ובסופו של דבר, זה מה שגרם לה להיכשל בפיתוי הנחש ולהכשיל את אישהּ עִמה.[83] כאשר לא מדייקים, כאשר נחסרת החכמה, החטא הרובץ הופך לאורב ומכשיל. מראש הוכנה לאדם מטרה לחייו, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) אך הפיתוי להיות כאלוהים, הקובע את המטרות והערכים, גָבַר והביא לכישלון האכילה מעץ הדעת.
ביחוד כל זמן שלא עלה הרצון הנטיתי ולא דבק בארח החיים, שמשם חקי החיים נחצבים, עלול הוא לכל שינויים. הרב מתמודד כאן עם הנטייה להעמיד את עבודת ה' כולה על הרצון הטוב. נטייה זו שהולידה את הדת הנוצרית[84] שוללת את החכמה המדייקת, את הדין ואת ריבוי המצוות הברורות שמייצרות את אורח החיים. על ידי כך שָמְטָה הנצרות את קדושת התורה כתורת חיים, כחכמה עליונה המגדירה את המטרות הממשיות שבונות אורח חיים לכלל ולפרט. הנצרות ניתקה את הקדושה מהמציאות מתוך הנחה תמימה שכשיהיה רצון טוב, ממילא ידע האדם מה לעשות ואיך להתדבק בשכינה, ועיצוב אורח חיים מתוקן יבוא מעצמו. ושוב בא הכישלון הנורא, עד כדי כך שמעמק טוב יכול הוא להיות נדח לעמק רע. מה שבתחילה נאמר עליו "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) נעשה לעמק רע בגלל הכישלון של השמטת החכמה המדייקת ועיצוב אורח החיים. החטאים החמורים ביותר נעשו בעקבות חוסר דיוק; מבחינה רעיונית – עבודה זרה שנוצרה בגלל הגשמה, ומבחינה מעשית ומוסרית – גילוי עריות ושפיכות דמים.
לעומת זאת, כנסת ישראל אשת חיל היא, "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א) כנסת ישראל היא זו שיודעת, מחד, לצרף את החכמה לרצון הטוב – התורה שבעל פה העיונית, דרכי ההיקש והסברא, השיפוט והעיון, ומאידך – "בָּנְתָה בֵיתָהּ", לא הסתפקה בלבנה אחת. כשבעלה הביא לה חיטה מהשדה, היא ידעה לטחון, ללוש ולאפות, לבנות אורח חיים, כללים ופרטים ופרטי פרטים, אבות ותולדות, שמייסדים ומממשים את הרצון הטוב. כמו שבבית יש הגדרה לכל חדר ופינה, לכל כלי וחפץ, לכל דבר יש מקום. אשת חיל אינה רק מתפעלת מעוצמת החוויה המופלאה של גילוי דבר ה', ולאחר מכן זונחת את זה, כמו שהחיים אינם רק ההתרגשות הגדולה של הריקודים בחתונה, אלא העבודה היומיומית שלאחר מכן. זו היא בניית הבית.
נאמנה היא מעמק רצונה לאותה האורה האלהית, שממנה חקי החיים כולם נחצבים, "אוֹרָה זו תורה" (מגילה טז, ב). הנצרות טענה שעם ישראל אינו רואה את האורה שבתורה, אלא רק את ההוראות והדינים המפורטים. אך דווקא בזכות עומק הרצון והנאמנות לאורה, ישנה גם היכולת לממש זאת במציאות החיים באופן המגוון ביותר. אם הייתה רק האורה, לא היה אפשר לפתח את עומק הרצון והנאמנות, אהבה עצומה אינה מספיקה לנאמנות, כשיש רק רצון עלולים להגיע גם לבגידה, כי הרצון מתחלף תדיר. אין לו גדר וגבול מעצמו. רצון עמוק יוצר נאמנות ויונק תמיד מאותה החיוניות הראשונה, מהאורה שנגלתה. ועל כן מוסיף הרב ובדרך תורה תומכת היא אשוריה על ידי חוקים ומשפטים. מחזקת היא את עמדתה בידיעתה העליונה כי דבר ד' ברית עולמים לו – תורה זו היא חד פעמית, אין דומה לה ואין לה תחליף או 'ברית חדשה'. המושג 'ברית חדשה' עצמו הוא פרדוקסלי; אם זו ברית היא תמידית, איך פתאום התיישנה? אם התיישנה, סימן שגם מלכתחילה היא לא הייתה ברית. ולא תטה אזן לכל חולם חלום, לכל מסית ומדיח כדברי חז"ל על ישו הנוצרי.[85] גם אם יתלבש אותו החולם בלבושים של תגבורת המית רצון לטוב ולדבקות אלהית, אם רק יגע בדרך ד' המסורה, אם יפגום באור תורת חיים; כיצד ניתן לדעת שאין אמת וטוב בדברי אותו מסית? כאשר הוא נוגע במובן של נֶגַע, כאשר משנה ממסורת ישראל, פוגם באור, אומר שהוא לא מספיק חשוב ואפשר להחליפו. כאשר הוא פוגם באור תורת חיים – בגדולת התגלות ה'. וכה הולכת היא בדרך נצחונה הפנימי. גם כאשר הניצחון החיצוני עוד רחוק מכנסת ישראל, הניצחון הפנימי ישנו, ההתפתחות וההתגדלות בחומר וברוח מול הרדיפה שלא נפסקת, ריבוי החכמה והמעשים לעומת כל גלי השנאה.
אמנם חלק העמים לא יוכל להיות יותר מרומם מהמית רצון בנטיה אלהית. לעומת כנסת ישראל ישנם עמים אחרים, שאצלם רצון המחוּסר חכמה ומטרות מעשיות דווקא מתאים, מפני שמלכתחילה לא זכו לאותה ההתגלוּת, האוֹרה. אין להם דבר מסוים שעליהם להיות נאמנים לו, מלבד לרצון הפנימי. בדרגת התפתחותם הרוחנית זה מתאים ולכן התקבל, ובהיקף כה גדול. אבל כמה מסתבכת היא הנטיה הזאת שם, כי צריך לממש אותה, לעצב פולחן וטקסים, לבנות מוסדות וחברות, לחוקק כללים המתפרטים ועוד ועוד. כאשר נפגשת נטייה זו במציאות ובדרישותיה זה הולך ומסתבך. וכמה משתנה היא בערכיה, זו ההתרוצצות של הרצון ממקום למקום. פעם ערך כזה עולה, אך אז מתגלה שהוא חסר וצריך ערך אחר הסותר את הקודם לו. אין בכך סתירה עקרונית, כי הכל מבוסס על הרצון. אולם בפועל, כאשר רוצים את זה וגם את זה, לא יודעים כיצד לממש הכל. כמה פלגים עכורים של שטפי אליליות נשפכים בה מפני שבהקשר האמוני אלה הדברים שניתנים לביטוי באומות העולם. האליליות זו היכולת האנושית לבטא את נטיית הרצון הטוב על ידי פסלים, תמונות ודימויים – דברים מוגשמים. אפילו עם ישראל, כאשר רצה לבטא את האמונה בה' ללא התורה, יצא לו עגל הזהב.[86] ובנוסף לכך – וכמה חלש כחה של נטיה חלשה זו[87] – היכולת לבסס דבר מוצק באמינותו, שיש לו כח ההתמדה, דבר שאפשר להגיד לגביו "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה, כב) – חלשה. היא כה חלשה משום שהיא הנשענת על נטית לבב אנוֹש אנוּש. אם האנוֹש מחובר לתורת ה', אז אינו אנוּש, כי הוא מחובר למקור בעל כל הכוחות כולם. אולם אם אינו יונק משם ודאי שיהיה אנוּש. איך יוכל יצור כה חלש במהותו לייצר ערכי נצח? נטיית לבב למלא את התפקיד העולמי הגדול של שפיטת עמים מישור, כלומר, הנטייה לייסד את המשפט הגדול הקובע מהו הצודק ומה לא – לא תצלח, הנטייה לחוקק את חוקי המוסר האמתיים הנכונים בכל בחינה ומצב, ללא קשר למקור הנשגב והנצחי – לא תצלח. אף שאצל אומות העולם זה מועיל במידת מה, רואים שהסיבוך הוא כה גדול, ומוכרחים להבין שהיה זה רק שלב ביניים בדרך לשלב המרומם יותר, בגאולתם של ישראל.
אמנם בגלל חולשה וסיבוכים אלו יצורפו לאומים ויזוקקו בכור עוני ובהמון מלחמות וצרות. יהיה בירור אם נטייה זו עומדת במצופה ממנה או לא. מלחמות שהדת היא יסודן הן מלחמות שנמשכות לאורך זמן רב, כי הן מלחמות על האמת שצריכה להיות נצחית. אינטרסים יכולים להשתנות, בתקופה מסוימת נלחמים על נמל ימי כי זה מקור הפרנסה, וכשיש תעבורה אווירית כבר אין צורך בנמל זה. אינטרסים אלה אינם מבססים דבר נצחי. מלחמות הדת לעומת זאת, נוגעות לשורשי הקיום של האדם. יכותתו גוי בגוי וממלכה בממלכה, במקום "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב, ד) כדי לעבוד יחד ולשכלל את המציאות שכם אחד, וממילא "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם), נוצַרים חיכוכים בין אומות ומממלכות שהאחד יורש בהם את האחר נחלי דם נשפכים.
והנטיה הקטנה של עלית הרצון אל העריגה האלהית הסתמית – הנטייה עודנה קטנה משום שאינה מפותחת דיה ולא צמחה להיות מציאות של מעשים ראויים, ועל כן נשארת כל הזמן בלתי מסופקת, והעריגה האלהית היא סתמית במובן זה שכשלעצמה אין בה מעשים ממשיים אלא רק אותה משאלת לב לקרבת אלוהים הכלולה בנשמת האדם – כל יצור אנושי ולאו דווקא בעם ישראל, תזדקק מסיגיה, יסוד הנצרות הוא ההתרשמות מבן ישראל מסוים שהביא רעיונות, רצון וחלום, אך בגד במקורו. והעינים יוארו לחזות מהו מקור ישראל. יש להעריך את הדברים לעומת מקורם. לבחון אם אותו בן ישראל שהביא את חלומותיו נאמן למקורו-שלו, או שהביא רק חֵלֶק, חלק יפה וחשוב, אך כיון שהוא חלקי, נמנע ממנו לעמוד בפני עצמו.
וכנסת ישראל תשא דעה למרחוק, כלומר, באחרית הימים "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז), כיוון שכנסת ישראל תשא דעה, תבהיר ותלמד את אומות העולם מהי השראת השכינה, כיצד יש לדבוק בה', השאלות החשובות למי שיש בו את אותה העריגה האלוהית, תראה לדעת כי בשמרה את ערכה העליון, מבלי להשפל מטה, הביאה טובה ואורה לעולם. הנצרות, וכשש מאות שנה לאחר מכן גם האסלאם, מאשימות את עם ישראל שלא קיבלו את נביאיהן "המשיח בן האלוהים" ו"הנביא האחרון". מדוע חשוב למיליארדי הנוצרים והמוסלמים, שקבוצה כה קטנה ביחס אליהן, המונה כמה מיליוני יהודים, אינה מקבלת את נביאיהם? משום שבסופו של דבר עם כל השנאה הבוערת, מודים הם שהעם היהודי הוא היחיד שקיבל את דבר ה' באופן קולקטיבי. רק אליהם דיבר אלוהים, ולכן הכל תלוי בכך שהם יקבלו את הנביא. מרטין לותר[88] שהכריז על הרפורמציה פנה ליהודים בבקשה שכעת, כיוון ש"ניקה" את הכנסייה, עליהם לקבל את עקרונות הנצרות "המשודרגת". אך היהודים לא קיבלו, ומכיוון שכך הוא נעשה אחד האנטישמיים החריפים ביותר.
כי בעצרה את הזרם העכור והנשפל, שלא יתפשט יותר מדאי, סגרה בעד אותה הזוהמא והריקניות של האליליות והרשעה המדותית וכל עיוותי החיים, שלא יחדרו עמוק בנפש האדם הכללי עד לאין מרפא. היהודים, למרות מיעוטם ופיזורם, הם העוצרים את הזוהמה האלילית שיש בה רצון לדבקות בה', אך כיוון שאין בה תורה ואורח חיים מוגדר, המעשה הנרצה בה הוא המצאה אנושית. אדם חושב שמה שנעים לו רצוי בעיני הא-ל, אף אם זו הנאה מוחשית-חומרית, דבר שהוא הגשמה נוראה במובן העקרוני של המילה – השוואת הישות האינסופית לישות הסופית.
אז באחרית הימים, אחרי ייסורי הכור המצרף, יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי רוח ד' מרחף על עמו, שהסיבה להצלחת הישרדותו של עם ישראל היא רוח ה' שמפעמת בהם, מרחפת עליהם כציפור הנותנת חסות לבניה, וכי לעדי עד תביא יונת אלם זו את האורה לכל העולם כולו. כמו היונה האילמת שהביאה עלה זית בפיה כדי לבשר ישועה לנח ויושבי התיבה (בראשית ח, יא), כך עם ישראל יבשר את הישועה ליושבי תבל, יביא את הסימן כיצד אפשר לחיות על פני האדמה. כפי שדוד המלך קורא לעצמו באחד מפרקי ספר תהלים: "יוֹנַת אֵלֶם" (תהלים נו, א) כאשר היה אצל אכיש מלך גת, ולאחר זמן חזר ונעשה למלך, כך עם-ישראל שעוד לא מכירים בערכו, עוד ישוב להוביל את העולם לגאולתו.
וערכה העליון יעמד תמיד לנס עולמים. בניגוד לאפשרות שאולי הסתיים תפקידה של כנסת ישראל, דווקא ממנה יצפו תמיד לנביעת רוחניוּת שתתחדש שוב ושוב בהבנת דבר ה' ברבדים שונים של הלכה ומוסר, פשט, רמז, דרש וסוד, להארת כלל האנושות כולה והטבתה.
אז תברר לה האמונה את ערכה – כאשר ירצו העמים לעצב לעצמם את אורח החיים על פי התורה – דבר ה' לישראל ולאנושות, לא באופן של גיור, אלא כאשר ישבו על מדוכה זו כבני נח וכל אחד יכיר את אופיו המיוחד, אז יתברר ערכה של האמונה: ערך מדת האמון, היושר. ההארה הכוללת של האמונה שמתפשטת מן הרום העליון של היחס לאלוהים עד לכל פרטי הפרטים של היחס לכל נימה ונימה במציאות. וחקות החיים יפלסו את דרכיהם על מלא רחב הארץ, כיצד לממש את האמונה, את היחס לאלוהים בהתאם לכל פרט, וחוג, מצב חברתי והווייתי. יבררו הדעות – כל סוגי החקר הרוחני יוארו. ישנה מחשבה פשטנית, שבשלב הגאולה השלמה תתגלה אמת מסוימת שתייתר את השכל והרצון האנושי, את הסקרנות והנטייה לחקור, 'גן עדן של שוטים' בלי צורך בעמל אינטלקטואלי. אכן, ליום אחד זה נעים וטוב, אך לנצח זה לא מתקבל על הדעת. לבטל את כל הרוח והיצירתיות, החקר וההתעלות – מהות האדם – את זה מציירי גן העדן לא לקחו בחשבון. דווקא אז, כאשר ישתחררו האדם והאנושות מכל מועקות חשכת הדעת, אז יהיה הבירור, ההתעלות מדרגה לדרגה תהיה באופן הנשגב ביותר, שמעניק שמחה ואושר לכל אחד ואחד לפי אופיו. והטוב האלהי הפנימי המקורי עם כל ענפיו העליונים ועם עמקי שרשיו תהיה התבוננות במהות הזמן, ההיסטוריה ההוויה והאנושות, בחלקים הנצחיים והחולפים והענפים והקשרים שביניהם, יהיה לברכה לכל האדם ירומם ויאיר את חיי האדם, והמבוקש של אור תורה ונר מצוה – אור זה הדעות הנשגבות הרצון המכוון והעקרונות והערכים, וְנר אלו המעשים הממשיים והפרטיים של כל יחיד ויחיד, אשר שמר את הצביון הישראלי בתומו, ייקר בעולם מזהב ומפנינים. במשך כל דרכה של ההיסטוריה האנושית, הרצון לשליטה בא לידי ביטוי בצד הכלכלי של זהב ופנינים, אדם חשב בתומו שאם יהיה לו כסף רב יצליח ויזכה לאושר, ובניגוד לכך, דווקא אור תורה ונר מצווה – דרכם של ישראל, של התייחסות להוויה החיצונית והפנימית, ייקר מזהב ופנינים.
מושגי החיים יתחורו יתבררו ויתלבנו, השאלות העיקריות שליוו את בחירי בני האנושות במשך ההיסטוריה. שאלות קיומיות, מוסריות וערכיות לא ייתמו, אבל הדרך לברר אותן תהיה יותר מוצלחת, לא כמגששים באפלה, אלא כמי שיוצאים לאורה שאין לה קץ כבסולם שעולה השמימה. וכל העולם יחפש את נתיבות השלום העליון לא רק על ידי עריגה עורת. בתפיסה פשטנית, ניתן להגיע לשלום על ידי ביטולן של עמדות רבות והצבת עמדה אחת שלטת. לרוב, אדם לא מסתכסך עם עצמו. גם בנצרות וגם באסלאם, ישנה שאיפה לשלום עליון, שיושג על פי שיטתן בביטול שאר הדתות. אך זוהי עריגה עורת לשלום העליון, רצון פשטני. השאיפה לשלום עליון לא תהיה כך, כי אם על ידי הארה מלאה, שבקרבה אור תורה זורח. השלום אינו השתלטות של אחד על זולתו, אלא הישמעות של כולם לדבר ה' העליון. אין צדק בכך שאחד ישרת את האחר, אך יש צדק בכך שכולם יחד ישמעו לדבר ה', שכלפיו אין ציפיית שוויון. במצב זה ניתַן מקום לכל אחד לפי אופיו, כאשר הוא מצדו עושה את המאמץ המרבי להיטהר, להזדכך ולברר דווקא את הצד הייחודי שבו ולא להשתלט על האחר. בכך אור תורה זורח, כי אור התורה כולל בו את הגוונים כולם. ומשפטי ד' ומשפטי האדם יאוגדו לאגודה אחת, אשר יאירו זה בזה מלא זהרם, כך היא תורה שבעל פה – שיקול הדעת האנושי, מתוך טהרה וזיכוך וכוונה מתאימה, שמוקרן מתוך תורה שבכתב ומעצב את אורח החיים. כאן אנו רואים שהתורה לא דורשת ציות עיוור, אלא להיפך, חכמה והבנה עמוקה, מיצוי מלא של הכישרון האינטלקטואלי והרגשי של האדם, כדי להבין נכון את הצו האלוהי. את סוג ההבנה הזו אפשר לראות בדברי חכמי ישראל הגדולים שנותרו לדורי דורות. אז, והיה ד' למלך על כל הארץ. ומהי מלכות ה'? ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. כל התפיסות השונות של המושג האלוהי וחוויית נוכחות ה', כל גילויי האופי והכישרון האנושי, ישתלבו זה עם זה וישלימו זה את זה, כשבמרכזם מאיר אור תורה.
[83] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א – "… לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו, אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה, אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה הריני נוגע בו ואיני מת, אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה, עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ… ושוב אמר לה, אם לאכילה את אומרת צוה עלינו הקדוש ברוך הוא, הריני אוכל ממנו ואיני מת, ואף את תאכלי ממנו ואי את מתה…"
[84] עי' לעיל פרק ג.
[85] סנהדרין מג, א, (הושמט בצנזורה): "והתניא, בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום: ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח. אמר עולא, ותסברא ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא? מסית הוא, ורחמנא אמר וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו! אלא שאני ישו דקרוב למלכות הוה".
[86] עי' כוזרי מאמר ראשון אות צז.
[87] בכתב היד במקום המילה "חלשה" כתוב "חלקה". ייתכן שהרב קוק התכוון לביטוי 'לשון חלקות', אפילו שכך נוצרת כפילות במשפט. נראה שהרצי"ה שינה כך משום שלא פשוט להבין את משמעות המילה.
[88] מרטין לותר, ה'רמ"ד – ה'ש"ו (1483 – 1546) היה נזיר, כומר ופרופסור גרמני לתאולוגיה, מממשיכיה ומפיציה העיקריים של הנצרות הפרוטסטנטית.
