ו. שְׁתֵּי נְטִיּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת הִנְנוּ פּוֹגְשִׁים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, לִשְׁתֵּי מְגַמּוֹת מְחֻלָּפוֹת. נְטִיָּה לְמַלֵּא אֶת כָּל שְׁאִיפַת הָרַע, אֶת כָּל הַתַּאֲווֹת הַיּוֹתֵר שְׁפָלוֹת, בֵּין מִצַּד הַחֹמֶר בֵּין מִצַּד הָרוּחַ, שֶׁהֵן עוֹד מִתְרַחֲבוֹת וּמְסַבְּכוֹת בְּעֻזָּן אֶת הָאָדָם, כְּקִנְאָה וְשִׂנְאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, – וּלְעֻמָּתָהּ לֹא נוּכַל לְהִתְעַלֵּם מִלִּרְאוֹת אֶת שְׁאִיפַת הַטּוֹב, הַמִּתְגַּלָּה לִפְעָמִים בְּרוּחוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לָהּ, לְהַשְׂכִּילוֹ וּלְהֵיטִיבוֹ, וּלְמַלֹּאת אוֹתוֹ חֶסֶד אַהֲבָה וְאוֹרָה. אֲבָל כָּל נְטִיָּה חֲפֵצָה לְהִתְגַּדֵּר בִּלְבַדָּהּ וְלִהְיוֹת הִיא הַשַּׁלֶּטֶת בְּקֶרֶב הַלֵּב וּמְלֵאָה אֶת כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. וְהַנִּגּוּד הַזֶּה הוּא מַרְעִישׁ אֶת הַלֵּב וּמְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים חַלְחָלוֹת, וְהָאָדָם מִתְאַמֵּץ תָּמִיד אֵיךְ לְהַשְׁלִים בְּקִרְבּוֹ הַשְׁלָמָה פְּנִימִית, וּבִלְבַד שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִמֶּנּוּ מְצוּקוֹת נַפְשׁוֹ. וְהַשָּׁלוֹם מִתְכּוֹנֵן עַל־יְדֵי כְּבִישַׁת אֶחָד מִן הַצְּדָדִים בְּדֶרֶךְ כְּנִיעָה לַצַּד הַשֵּׁנִי, אוֹ – מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִזֶּה – בְּדֶרֶךְ כְּרִיתוּת בְּרִית וְהִתְאַחֲדוּת גְּמוּרָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַצַּד הַמְנַגֵּד מִתְהַפֵּךְ כֻּלּוֹ, עִם כָּל כֹּחוֹתָיו, לְהַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לָחַם.
עַל כֵּן יֶשְׁנָם שְׁנֵי דְּרָכִים בְּהַשְּׁאִיפָה לְהַהַשְׁוָאָה שֶׁל הַתְּשׁוּקוֹת, שֶׁיְּסוֹדֵי חַיֵּי הָאָדָם, הַפְּרָטִי וְהַחַבְרוּתִי, נִבְנִים עֲלֵיהֶן, וְהֵם הֵם הַלּוֹקְחִים אֶת הַמָּקוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בְּכָל עֶרְכֵי הַחַיִּים וּסְעִיפֵיהֶם. הַדֶּרֶךְ הָאֶחָד הוּא דֶּרֶךְ הַיְרִידָה, כְּלוֹמַר לְהַדְרִיךְ אֶת הָאָדָם בְּחִנּוּךְ כָּזֶה עַד אֲשֶׁר סוֹף־כָּל־סוֹף יִשְׁתַּקַּע קוֹל אֱלוֹהִים אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת מָסוּר לִשְׁאִיפוֹתָיו הַמֻּטְבָּעוֹת בְּעֹמֶק חָמְרוֹ, וְיֵצֶר הָרַע שֶׁל הַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה הַשִּׂנְאָה וְהַזָּדוֹן שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וְזֹאת הִיא מַחֲשֶׁבֶת הָרִשְׁעָה, הַמְקַפֶּלֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר חָזָק שֶׁבַּקִּבּוּצִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. הַדֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה הִיא דֶּרֶךְ הָעֲלִיָּה, לְבַקֵּשׁ לְחַנֵּךְ אֶת הָאָדָם עַד שֶׁיָּבוֹא לִמְרוֹם הַמַּטָּרָה, שֶׁרַק קוֹל הָאֱלוֹהִים יִשָּׁמַע בִּלְבָבוֹ, וְרַק הַטּוֹב הָאוֹר הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה יִהְיֶה חֶלְקוֹ, זֶה הַדֶּרֶךְ הוֹלֵךְ וְנִכְבָּשׁ לְאִטּוֹ, בִּצְעָדִים מְדוּדִים וְאֹפֶן חֲשָׁאִי לִמְאֹד.
בָּאֻמּוֹת, הֻגְלְמָה בְּיִשְׂרָאֵל הַשְּׁאִיפָה אֶל הַשָּׁלוֹם הָעֶלְיוֹן, הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ רְחוֹקָה וְהִיא עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה נֶגֶד הַשְּׁאִיפָה הַהֲפוּכָה, אֲשֶׁר סוֹפָהּ לִפֹּל וּלְהוֹכִיחַ אֶת אַפְסוּתָהּ לְעֵין כֹּל, וְאָז יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
בדברים נוקבים אלה, בציור מלא עוז ועוצמה, הרב מתאר בלי הנחות ובלי פשרות את הטבע האנושי. שְׁתֵּי נְטִיּוֹת, שתי שאיפות עיקריות מִתְרוֹצְצוֹת בקרבו. כביכול, שתי נטיות אלה שקולות הן, וההתרוצצות ביניהן יכולה לבוא לידי סיום המאבק באחת משתי דרכים: אם באופן זמני – בדרך של כניעה וכיבוש, ואם בדרך החלטית ועמוקה יותר, על ידי הצטרפות. הכיבוש וההצטרפות, יכולים להיות לשני הצדדים: הצד הרע יכול לכבוש את הצד הטוב ולהכניע אותו, ואפילו לגרום לו להתהפך ולהצטרף אליו. הדבר המפלצתי ביותר הוא, כאשר בשם ערכים גדולים, כמו קדושה, רוממות, ענווה וטהרה, עושים את הדברים האיומים ביותר. ולצערנו, דברים כאלה אכן התרחשו, וכאשר מתבוננים בהם, רואים שהם הצליחו בגלל שהטוב שהיה בתוך הרע פיתה את האנשים, ועל ידי כך העצים את הרע עד למעמקי תהום.
בראייה שטחית, נדמה שהיסוד החומרי הוא הנוטה יותר לרע. רכושנות ותאווה פשוטה, הנובעות מיצר הקיום החזק, הן הגורמות לכל סוגי העוולות הנעשות על ידי בני האדם, כפרטים וכחברה. על זה אומר הרב, ששתי הנטיות הללו קיימות באדם בֵּין מִצַּד הַחֹמֶר בֵּין מִצַּד הָרוּחַ. אל נשלה את עצמנו בציור סכמטי-פשטני, ששאיפת הרע היא חומרית בלבד. אם נחשוב כך, לא ניתן את דעתנו לדבר העמוק יותר שבנפש האדם. גם מבחינה פסיכולוגית, כבר ציין אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד,[12] שכשם שלכל אדם יש יצר חיים, כך יש לו גם יצר מוות ואבדן. התאוות החומריות באות ונוסדות מתוך צורך חומרי-גופני, כמו רעב, צמא, רכוש ואפילו רצון בחברה. אילו היינו עוצרים רק במילוי הצורך ולא מרגישים רצון ליותר מכך, החברה האנושית היתה דומה פחות או יותר לחברת בעלי החיים. אבל האדם אינו כזה. מותר האדם מן הבהמה הוא הרוח, תנועת הנפש, הדמיון, החזון, הרצון בעונג המתמיד, וכן התחושה הפנימית העמוקה של החיסרון המתמיד. שום אדם, כפרט, ובודאי לא חברה בעלת תודעה תרבותית כלשהי, לא יכול להתנכר למציאות הרוח שבו. בגלל המצב התודעתי הייחודי שלו, הוא לא יכול להסתפק רק בבטן מלאה לאותה שעה, יממה, או פרק זמן היסטורי. האדם מבין שזה מצב זמני, והשאיפה הפנימית שלו היא להפוך אותו לקבוע. מכאן נובעת שאיפת השליטה. לא מדובר על שליטה למשך אותה שעה, אלא על שליטה מוחלטת, שהיא המבטיחה את היציבות המוחלטת והקיום המתמיד. בכל מצב אחר, יכול האדם תמיד לתאר ברוחו את הגבול. אמנם יש לו מספיק, אבל בזמן כלשהו זה יגמר – ומה אז? לאנשים ישנה תחושה פנימית שכל עוד שליטתם איננה מוחלטת, יש חשש שמא יגמר להם. באופן רציונאלי, כל אדם מבין שלעולם לא יהיה לו הכל, ולפיכך הוא לעולם לא יגיע לשליטה מוחלטת. ואף על פי כן, הוא לא יכול להגיע למסקנה הזו מבחינה נפשית. החשש הזה אמנם דמיוני, אבל הוא תוצאה של רוח האדם, והוא מקלקל לו גם את מצבו העכשווי. גם כאשר יש לו מספיק, גם אם בנה בית עם מאות חדרים, ואפילו מאות בתים – האדם מרגיש שזה לא מספיק לו. תמיד הוא יכול לתאר לעצמו: אולי תהיה רעידת אדמה, אולי תהיה מלחמה, ויכול להיות שהעץ ירקב והאבן תיסדק… ואיך אז יובטח קיומו?! זהו שאמרו חז"ל "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, פרשה א). אם הדבר היה מצטמצם רק מבחינה חומרית, יכול להיות שבידו של האדם יש כבר הרבה מעבר לחצי תאוותו, אבל בלב, בנפש, הוא לא יכול לעצור. הרצון בשליטה הולכת ומתרחבת גם מעבר למה שהאדם באמת צריך, הוא העומד ביסוד הרשעה. ראשיתו אמנם בצורך חומרי, אבל הוא משתבר בפריזמה רוחנית והופך להיות ערך עצמי, הרבה מעבר לגבולות הצורך. זה נכון הן לגבי היחיד, והן לגבי הקיבוץ החברתי, שכן כל תרבות בעולם היא תוצאה של הפעילות הרוחנית הזו. הערכים, הנורמות, הנטיות ודרכי פעולה בתחומי החקלאות, התעשייה, הארגון החברתי ויצירות האמנות – נוצרים מתוך הצרכים של האדם. רוע גופני הוא אמנם על חשבון הזולת, אבל יש לו גבולות. בסך הכל, הוא עניין זמני, מקרי. לעומת זאת, לרוע הרוחני אין גבול, מכיוון שהוא משקף את הצורך בשליטה, את הדמיון, הרגש והתבונה האנושית. ממילא מובן שיכולה להיות תרבות, כלומר – יצירה רוחנית מגוונת ועמוקה, עם המון רגישויות ואמיתות, אבל מקרינה רוע נורא, עמוק ותהומי הרבה יותר מאשר רוע תאוותני מזדמן שיש לו גבול טבעי.
לעומת נטיית הרע, קיימת גם הנטייה השנייה – נטיית הטוב, וגם היא בעלת מאפיינים חומריים ורוחניים כאחד. המאפיינים החומריים הפשוטים שיש בנטיית הטוב, הם למשל – הדאגה לצאצאים ולבני המשפחה, ובאופן מורחב יותר גם לבני השבט. היא קיימת אפילו אצל בעלי חיים, ועל אחת כמה וכמה אצל האדם. לא בִּכְדִי בשפה העברית, מידת הרחמנות והרחמים נובעת מן המילה 'רֶחֶם', כלומר מן הנטייה הפשוטה הגופנית הבסיסית של האֵם לדאוג ליוצאי רחמה. לאחר מכן, נטייה זו מתפשטת גם על אנשים נוספים. המאפיין הרוחני של הנטייה לטוב הוא המצפון, והוא אופייני דווקא לבני האדם, ולא לבעלי חיים. כל אדם חש אי נוחות פנימית שקשה להסביר אותה, כאשר הוא נתקל בפעולה כמו גזילה או אונס. תחושה זו איננה חזקה באותה מידה אצל כל בני האדם, ויש כאלה שהיא מתעוררת אצלם רק לעתים נדירות, אבל באופן בסיסי היא קיימת אצל כולם במידה כלשהי. מקורה של תחושה זו הוא נטיית הטוב, השאיפה אל מה שמעבר. ממנה נובעת הנכונות להקריב, לוותר או בכל אופן לצמצם את מילוי הצרכים החומריים השונים, כדי להגיע לחוויה פנימית של שלמות, זיכוך וטהרה. תחושת ההערצה הטבעית שיש כלפי אנשים שהגיעו למדרגות כאלה, גם היא אופיינית לתרבויות שונות ומגוונות ולאנשים שונים, וגם היא נובעת מנטיית הטוב. זו נטייה טבעית, הקיימת מעצמה. היא איננה תוצאה של חינוך, אינדוקטרינציה (הקניית עקרונות), או השפעה חיצונית אחרת. ונטייה זו היא היסוד לכל התופעות הרוחניות והמעשיות של ביטויי המוסר הקיימים בכל תרבות, למן הפרימיטיבית ביותר של שבטים רחוקים, ועד המפותחת ביותר. כמו שבנפש יש מאבק בין שתי הנטיות האלה, כך גם בתרבויות הגדולות יש מאבק ביניהן, בין המוסדות השונים המבטאים אותן.
אם כן, לשתי הנטיות יש גם בסיס חומרי וגם בסיס רוחני בנפש. המילים בהן משתמש הרב, שְׁתֵּי נְטִיּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת, מזכירות את הסיפור על רבקה אמנו: התורה מתארת שכאשר התאומים התרוצצו בקרבה, רבקה אמרה "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"? (בראשית כה, כב). ועל כך מרחיב המדרש: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת" (רש"י שם). רבקה הרי לא ידעה שיש לה תאומים, לכן חשבה שזה ילד אחד בעל נטיות שקולות. תשובת הקב"ה הייתה שלא מדובר בילד אחד שלא יודע להחליט, אלא "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (שם, כג), וזה כבר דבר יותר סביר שניתן להתמודד אתו. אותם התאומים המתרוצצים – יצר הטוב ויצר הרע, קיימים שניהם בנפש, וההתרוצצות שלהם איומה. פשט הפסוקים הוא שמההתרוצצות, כלומר – מהבעיטות שלהם, האשה ההרה סובלת. זה מכאיב לה, עד כדי שהיא קובלת "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" כי היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה יותר. אבל לפי המדרש אנחנו רואים שזה לא רק כאב פיזי, אלא גם כאב נפשי, של הטוב והרע. אותו הכאב מלווה כל אדם, כי גם בתוך נפשו ישנם שני תאומים. זה תמיד הוא עצמו, אבל לא ברור לו מי הוא – פעם זה התאום הטוב ופעם התאום הרע. זה מכאיב לו ביותר, והאדם לא יודע למה. הרב ממשיך ומסביר שפשרה לא תיתכן כאן, אי אפשר להיות גם טוב וגם רע באותה מידה, שכן כָּל נְטִיָּה חֲפֵצָה לְהִתְגַּדֵּר בִּלְבַדָּהּ וְלִהְיוֹת הִיא הַשַּׁלֶּטֶת בְּקֶרֶב הַלֵּב וּמְלֵאָה אֶת כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. זהו מאבק, ובמאבק הזה אי אפשר לסרטט גבול ולומר שכל אחד יעשה כרצונו בחלק שלו. וְהַנִּגּוּד הַזֶּה הוּא מַרְעִישׁ אֶת הַלֵּב וּמְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים חַלְחָלוֹת, וְהָאָדָם מִתְאַמֵּץ תָּמִיד אֵיךְ לְהַשְׁלִים בְּקִרְבּוֹ הַשְׁלָמָה פְּנִימִית, וּבִלְבַד שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִמֶּנּוּ מְצוּקוֹת נַפְשׁוֹ. הוא רוצה מנוחה מהמאבק הפנימי שבתוכו, כי הוא לא יודע כיצד לחיות איתו.
וְהַשָּׁלוֹם מִתְכּוֹנֵן עַל־יְדֵי כְּבִישַׁת אֶחָד מִן הַצְּדָדִים בְּדֶרֶךְ כְּנִיעָה לַצַּד הַשֵּׁנִי, אוֹ – מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִזֶּה – בְּדֶרֶךְ כְּרִיתוּת בְּרִית וְהִתְאַחֲדוּת גְּמוּרָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַצַּד הַמְנַגֵּד מִתְהַפֵּךְ כֻּלּוֹ, עִם כָּל כֹּחוֹתָיו, לְהַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לָחַם. ישנן שתי מדרגות, או שתי דרכים מוסריות – 'הכובש' ו'הישר'. בעניין 'הכובש', הרב מסתמך על ההסבר שהיה מקובל בתנועת המוסר: זהו מוסר במשמעות של כיבוש היצר – יש להכניע אותו ולא לתת לו לשלוט. בתנועת המוסר התכוונו כמובן לכך שדווקא הצד הטוב יהיה הכובש, אך באופן עקרוני זה אפשרי גם כאשר מדובר ברע. זהו מאמץ קשה ביותר, לא משנה איזה יצר מנסים לכבוש. אדם שרוצה להיות רע גמור, צריך להתאמץ מאד כדי להכניע את היצר הטוב שלו. עליו לבטל את הרגישות המוסרית ואת המצפון, 'להצליח' להתאכזר תמיד. כמובן, גם אדם שרוצה להיות תמיד טוב, נתקל בקשיים. קיימות בו נטיות אגואיסטיות, עצלות וקנאה, ועליו להתעלם מהן ולהכניע אותן. קשה ביותר, אם בכלל אפשרי, להגיע למעמדו של דוד המלך שאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב) – ש"הרגו (את היצר הרע) בלבבו" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), אבל אפשר להתאמץ ולהילחם כדי להתקדם לקראת מצב כזה.
הדרך השנייה, המעולה ביותר, היא לא להתאמץ לבטל את מה שלמעשה אי אפשר לבטל, אלא להביא גם את הכוחות המנוגדים לסייע לכוח העיקרי. "בִּרְצוֹת ד' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ז). כאשר פרצה המגפה, אהרון לקח בפקודת משה את הקטורת, עבר בין המחנות ונעצרה המגיפה. חז"ל אומרים שמלאך המוות עצמו הוא שגילה למשה את נקודת התורפה שלו – את סוד הקטורת שביכולתו לעצור את המוות (שבת פט, א). הסוד הוא שבתוך הסממנים השונים יש חלבנה שריחה רע (כריתות ו, ב) – הרע נמצא בתוך התערובת, ודווקא הוא מעצים את הטוב. לא מתעלמים מהרע ולוקחים רק את המרכיבים עם הריח הטוב, שברור ממילא שהם יפיקו ריח נפלא. זה לא מספיק. המוות שקיים בעולם, השטן, היצר הרע,[13] גם להם יש מקום. גם סממן שכשלעצמו ריחו רע, יכול להעצים את הטוב כאשר הוא משולב באופן הנכון.
התאחדות זו אפשרית מצד הרע ומצד הטוב כאחד. דרך אחת היא דֶּרֶךְ הַיְרִידָה, כְּלוֹמַר לְהַדְרִיךְ אֶת הָאָדָם בְּחִנּוּךְ כָּזֶה. המצב הטבעי הבסיסי, הוא קיומם של שני כוחות. אם רוצים לשנות אותו, להעמיד כוח אחד לשירותו של האחר, יש צורך בפעולה מודעת – החינוך. עַד אֲשֶׁר סוֹף־כָּל־סוֹף יִשְׁתַּקַּע קוֹל אֱלוֹהִים אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, של האדם. וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת מָסוּר לִשְׁאִיפוֹתָיו הַמֻּטְבָּעוֹת (מלשון טבע) בְּעֹמֶק חָמְרוֹ, וְיֵצֶר הָרַע שֶׁל הַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה הַשִּׂנְאָה וְהַזָּדוֹן שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וְזֹאת הִיא מַחֲשֶׁבֶת הָרִשְׁעָה, הַמְקַפֶּלֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר חָזָק שֶׁבַּקִּבּוּצִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. המדינות החזקות, המצליחות והכובשות, מוּנָעוֹת בדרך כלל דווקא באופן זה של הכנעת הטוב לרע. העמדת היצרים הטבעיים במקום הראשון. התעלמות מקולו של האלוהים שבלב, הקול האומר שהעולם אינו מושלם, שפתרון בעיית האדם היא קודם כל עבודתו העצמית הפנימית. קולו של האלוהים הנשמע בנפש אינו קורא אל מה שיש, אלא אל מה שאין עדיין. הוא מעמיד את האדם על חסרונותיו, ודוחף אותו אל המאמץ המתמיד להתעלות אל האלוהים. כדי לצרף את כוחות הטוב לכוחות הרע, צריך שקולו של האלוהים לא יפריע. כי אם קול אלוהים לא נשמע, אז העולם הוא רק מה שיש. צריך להיות חזק כדי להסתדר בתוך העולם הזה, ומי שיש לו יותר, הוא החזק. באופן כזה, אפשר לקחת את הנטיות הטובות, ולצרף אותן אל הרע, אל המאמץ לכבוש יותר ויותר כדי להיות חזק יותר (כביכול), ועל ידי כך לבסס את השלטון ואת התמדת הקיום.
חשוב להבין שבאופן טבעי קול אלוהים איננו בהכרח חלק מן הנטיות הטובות. אפשר לדבר אל הנוער בגרמניה הנאצית ולעורר את המסירות למען המטרה "הקדושה" של הצלת העולם, על ידי השמדת מיליוני אנשים ומשפחותיהם. המהלך הזה נעשה בפועל באמצעות פריטה על המיתרים הטובים שבאדם – נכונות למסירות, הצלת האומה, פטריוטיזם. אך הנוער לא עמד על חסרונותיהם של אותם רעיונות. הם לא הבינו שאמנם אפשר וצריך לחתור לפיתרון בעיות האדם כפרט וכאנושות, אבל זה יֵעשה קודם כל על ידי תיקון האדם עצמו והניסיון שלו להתעמת עם הרע שבתוכו, ולא רק על ידי הכרזת הזולת כרע ומפריע. הם בהחלט פעלו מכוח התכונות הטובות שבנפשם, אלא שאם קולו של הא-ל לא נשמע, רק השטן מדבר.
הַדֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה הִיא דֶּרֶךְ הָעֲלִיָּה, לְבַקֵּשׁ לְחַנֵּךְ אֶת הָאָדָם עַד שֶׁיָּבוֹא לִמְרוֹם הַמַּטָּרָה, שֶׁרַק קוֹל הָאֱלוֹהִים יִשָּׁמַע בִּלְבָבוֹ, וְרַק הַטּוֹב הָאוֹר הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה יִהְיֶה חֶלְקוֹ, הקיבוצים האנושיים החזקים, הפוליטיקה, המדיניות והמלחמות, הם פעמים רבות תוצאה של רוע האדם. אבל בתוך ומאחורי כל אלה, יש גם הופעה וקיום כלשהו לתיקון האיטי של כוחות הטוב, החותרים אל המטרה הנעלה שֶׁרַק קוֹל הָאֱלוֹהִים יִשָּׁמַע בִּלְבָבוֹ, שאנחנו כאנושות, לא נהיה מפותים בקלות ליצרים השפלים שלנו, ונעגן את ההתנהגות המוסרית בערכי החופש והטוב.
ניתן לראות כיצד שתי דרכים אלה באות לידי ביטוי בהיסטוריה האנושית. האומות נלחמות זו בזו על נכסים, קרקעות, חומרי גלם, דרכי מסחר, השפעה ושליטה; אך באותה מידה יש בתוך התהליכים החברתיים גם בקשת ערכים, כמו צדק, יושר ושוויון. אמנם, לא תמיד יסודות אלה משתלבים אחד בשני. לעתים, מהפיכות חברתיות הופכות לאחר מכן בעצמן לכוחות אלימים ביותר. לא בִּכְדִי אנשי המהפכה הצרפתית נרצחו כולם על ידי חבריהם. אז נוצר הפתגם "המהפכה אוכלת את ילדיה", כלומר, היא מולידה את מוביליה, ולבסוף הורגת אותם. כך היה גם במהפכות אחרות, ודוגמאות לסתירה זו אפשר למצוא גם בימינו. מצד אחד, מדינות רבות מקבלות על עצמן חוקה שכתובים בה ערכים יפים כמו חופש, שוויון וכבוד. ומצד שני, באותן מדינות עצמן יכול להיות משטר נוראי, רצחני ודורסני. שתי הנטיות משמשות בערבוביה – הכרה ברעיונות וערכים יותר נעלים מצד אחד, והתנהגות איומה ונוראה בפועל מצד שני. לכן הרב אומר שזֶה הַדֶּרֶךְ של הטוב והיושר אמנם הוֹלֵךְ וְנִכְבָּשׁ לְאִטּוֹ, אבל זה נעשה בִּצְעָדִים מְדוּדִים וְאֹפֶן חֲשָׁאִי לִמְאֹד. זוהי דרך שמתקדמים בה מעט, וההתקדמות בעצמה מביאה קשיים, סיבוכים וכישלונות. האנושות לומדת בדרך הקשה, צעד אחר צעד, כיצד להתמודד עם היצרים הרעים שבקרבה. אנחנו לא רואים לנגד עינינו חברה אנושית חדורת טוב, יושר ואידאליזם. גם בחברה אנושית רגילה, שאיננה רצחנית מבחינת המשטר, יש פגמים מוסריים קשים מאד, והיא מתקשה להגן על ערכי המוסר שלה כראוי. לדוגמא, יש מקומות בהם מתלבטים האם הפצת סמים היא חלק מזכות הקניין והבחירה האישית, או פשע. לא ברור כיצד אפשר לסייג ולהגביל את הרוע, ומתי הסייג הזה הוא דווקא בלתי ראוי, מפני שהוא אינו סייג לרוע אלא לחרות הבסיסית, שהיא דבר נכון וטוב. לעומת זאת, לעתים מאחורי ערך החירות הסתתרו רק נטיות רעות, ולכן בפועל קשה מאד להחליט כיצד ועד כמה להגביל את החירות האישית. כל זה קורה מפני שלא מספיק להזדהות עם ערך באופן כללי. כדי לממש אותו, צריך שהוא יהיה בעל תוכן בהיר וברור יותר – קוֹל אֱלוֹהִים.
עד כה הרב דיבר על האנושות באופן כללי. מבין האומות, הֻגְלְמָה בְּיִשְׂרָאֵל הַשְּׁאִיפָה אֶל הַשָּׁלוֹם הָעֶלְיוֹן, הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ. למילה 'שלום' כאן יש משמעות רחבה יותר מאשר אך ורק שלום מדיני, חברתי או שלום בשדה הקרב. זו משמעות של השלמה והתאמה. השאיפה אל השלום העליון היא שאיפה לגלות כיצד כל אדם ואדם, ובייחוד כל עם ועם, משלימים זה את זה. המציאות המדינית הלאומית שאנו רואים במשך אלפי שנים היא מציאות של סכסוך ומריבות על מקום או על נכסים. עבור הצדק האמתי יש צורך בחלוקה נכונה, לפי ההתאמה של כל אחד למה שהוא מסוגל לעשות באופן הטוב ביותר. אך השלום העליון לא יֵעשה על ידי מעמדות, הכרזות וחתימת הסכמים, כי אם על ידי מציאת התוכן העצמי, וההבנה של התוכן הזה: במה האחד משלים את השני, איך תכונות מסוימות מסייעות לתכונות אחרות להשיג יחד את המטרה העליונה יותר. השלום העליון שאנחנו שואפים אליו יגיע מתוך הבנת היתרונות של כל אומה, והדרך בה כולן יחד יכולות לשתף פעולה ביניהן. הרב מדבר כאן, כמובן, על חזון הנביאים הכולל גם את השלום הפשוט של "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" (ישעיהו ב, ד), אבל גם את ההשלמה וההתאמה בין האומות, כאשר כולן יחד מתכוונות אל המטרה הנעלה של שמיעת קול אלוהים.
שני תנאים ישנם לאותו השלום: תנאי אחד הוא המטרה המשותפת, הרצון לשמוע קוֹל אֱלוֹהִים. התנאי השני הוא כושר ההבנה, התלוי בהבשלה פנימית של האופי. במה כל אחד יכול להשלים את חברו, כדי שיוכלו להשיג יחד את המטרה המשותפת. התנאי הראשון עדיין לא התמלא – אין מטרה מוסכמת אחת לכל האומות. וגם אם נניח שישנה איזו מגמה כללית משותפת לכולן, היא ודאי רחוקה מהמטרה של שמיעת קול אלוהים, המתוארת בפסוק "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). התפילה היא בקשת קרבת אלוהים, והכל יבואו להתפלל, כלומר, לבקש לשמוע את קולו. ועדיין לא התמלא גם התנאי השני – הבשלות העצמית הפנימית של האומות, שתוביל אותם לניסיון להבין כיצד משתפים פעולה. מדובר על שיתוף פעולה לא רק באופן טכני של חלוקה, שהעיקר בה הוא שאף אחד לא ינצל את השני, אלא גם של הבנה מה כל אחד מסוגל לספק. הרי אפשר לחייב מישהו בהסכם, אבל אם הוא לא מסוגל לספק את זה, שום הסכם לא יעזור. פעמים רבות המדיניות מתמקדת בחתימה על ניירות, מתוך הנחה תמימה שמי שחותם – מסוגל. מניחים שמי שאינו מסוגל אינו חותם. אך בפועל, יש הרבה סיבות ואילוצים שונים המובילים את האנשים לחתום, וזה לא מוכיח דבר. כל אחד יכול לחתום על נייר, אבל אם הוא לא מסוגל – הוא לא יקיים אותו.
בעם ישראל קיימת שאיפה אל הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ רְחוֹקָה וְהִיא עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה נֶגֶד הַשְּׁאִיפָה הַהֲפוּכָה. יש פה מידה מסוימת של אירוניה: שאיפת השלום עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה עם השאיפה ההפוכה. עם זאת, יתכן שהרב רומז לניסוי רוחני-חברתי-מוסרי שיצא לדרך לפני כאלפיים שנה – הנצרות. הבשורה הנוצרית היתה שחזון הנביאים על השלום הנצחי האמתי נמצא בהישג ידינו. הבה נעשה שלום עכשיו מיד. כאשר התעוררה השאלה מה נעשה עם הרשעים שעדיין ישנם, השיבו הם כי יש להושיט את הלחי השנייה. יש להשלים, לוותר, ועל ידי כך אפשר לחיות איתם בשלום. לעומת זאת, הרב אומר שעִם רשע צריך להילחם. הדבר היחיד שאינו כלול בשלום, הוא הרשע. טעות אפשר לתקן, אבל עם רשע זדוני אי אפשר להשלים. חזון הנביאים כולל חזון של שלום והשלמה, אבל הוא כולל גם את חזון הכרתת וביעור הרשע, המלחמה עם הרשע העולמי. נכון שמדובר גם על הרשע הפנימי שבתוך הנפשות, אבל הכוונה היא גם לרשע שיש בין האומות. הדוגמא שעומדת לנגד עיני כל מי שמביט במורשת היהודית, היא עמלק. משלימים עם כולם, אבל לא עם הרשע התמציתי המהותי, לא עם עמלק. הניסיון לעשות זאת מוביל לכישלונות קשים וכואבים. בפועל, היתה הנצרות בעצמה אחד הכוחות התוקפניים, האלימים והאכזריים ביותר בתרבות האנושית. עוד הרבה לפני האינקוויזיציה, היה ניסיון להכניס תחת כנפי הנצרות אומות שלמות, בדרכים אלימות ביותר. הדבר גרם להרס התרבות של אותן האומות, ולווה ברצח מתועב של אלפים ורבבות. בכלל, ההיסטוריה של העמים הנוצרים היא אלימה ביותר, והכל בכסות של אותה האידאולוגיה הכביכול-מתקדמת, שניסתה לדלג מעל לרשע באופן מיידי, הישר אל המצב של אחרית הימים. בפועל, הדילוג הזה השיג תוצאות הפוכות.
הנצרות ניסתה מבחינה תיאורטית, בהתחלה, לדלג על העולם הזה ולהגיע מיד אל החזון, אל השלום הגמור, על ידי חסד בלתי מוגבל שכמובן מתברר כבלתי אפשרי, ואפילו מתהפך להיות רוע. לעומתה, האסלאם מדגיש את העולם הזה, את השלטון בחרב, את הדין, וכמעט מוותר על החזון של אחרית הימים. גם כאן, הפגם הוא פגם גדול מאד, מפני שאם אין להתנהלות מטרה נעלה, היא הופכת להיות חסרת משמעות. אחרית הימים המצויירת אצלנו היא שינוי מהפכני של פני העולם והאנושות. אם זה לא יקרה, כל פעילות בעולם היא בסך הכל איזו טכניקה של שליטה. לכן יש באסלאם שאיפה להשתלט על כל העולם, ואז כולם יחיו בשלום כפוי, בכוח החרב. זה לא שלום באמת. נתעלם מן העובדה שעצם הניסיון להשתלט על כל העולם הוא לא סביר, אבל גם אם זה היה קורה, כל עוד אין התאמה עצמית ואין חיפוש אחרי התאמה זו, המצב לא יוכל להיות מתוקן, זה בלתי אפשרי. הסכסוך, הויכוח והאלימות יהיו גם בתוך המסגרת. אפילו אם זה יהיה סיר שיש עליו מכסה, מתחת למכסה הוא ירתח ויבעבע, עד אשר יתפוצץ.
הנצרות והאסלאם, שני החיקויים ליהדות, הביאו לעולם תיקון מסויים. זו אותה הדרך החשאית, ההולכת צעד אחרי צעד, של הרעיונות של הטוב שאיכשהו כובשים לעצמם דרך. אבל המסגרת הכוללת, האידאולוגיה הדתית של הנצרות או של האסלאם, היא בלתי אפשרית לקיום. על כן, בניסיונה להחזיק מעמד היא גורמת בהכרח ליותר אלימות, סכסוכים ואכזריות, כל אחת במקומה ולפי תנאיה בתקופות שונות. היו תקופות שהנצרות היתה יותר פעילה בתחומים אלה, ועכשיו אנחנו בתקופה שהאסלאם יותר פעיל. הדברים התחלפו מתקופה לתקופה לפי התנאים.
בישראל, קביעת המטרה והחזון לא מבטלים את הפיקחון הריאלי של ההתנהלות בתוך העולם. אך מנגד, הריאליזם לא מבטל בשום אופן את המטרה הנשגבה ואת החזון הגדול שאליו צריך לחתור. כלומר, התפיסה היהודית היא איזון מתמיד בין שני כוחות אלה – החזון שמאיר את הדרך, מנחֶה, בא לידי ביטוי בשטחים שונים ורבים; ויחד עם זאת, ההתנהלות המעשית, שבשום אופן אין בה ויתור לרשע. את מה שדרוש לתקן חייבים לתקן, מה שדרוש לשנות צריך לשנות ומה שצריך לבער צריך לבער. זו תפיסה מורכבת שיש בה איזון פנימי, היודעת להעמיד גם את המטרה וגם את האמצעי. המטרה העליונה היא קיום החזון, ובו התנאי הראשון לשלום – שמיעת קול אלוהים, אף פעם לא פחות. אם במרכזו של החזון יהיה אדם, זה עדיין יהיה מוגבל מדי. וככל שזה יהיה מוגבל יותר, זה יביא ליותר סכסוך ואלימות. באופן פרדוקסלי, האידאל של האדם איננו אידאל אנושי אלא אלוהי, מפני שיש באדם משהו שדורש מציאות שהיא מעבר לו עצמו. האדם נמצא בתנועה מתמדת מבחינה נפשית, זה בא לידי ביטוי גם בנטייה הרעה וגם בנטייה הטובה. בנטייה הרעה זו תאווה שאינה קיימת אצל בעלי החיים, מפני שהיא לא השאיפה למילוי הצורך, אלא השאיפה אל מה שמעבר לצורך, הניסיון להיות יותר ממה שהאדם באמת, יותר ממה שהוא באמת צריך – במזון, בחיי אישות, בשלטון וברכוש. זו נטייה אנושית דווקא, והיא זאת שגורמת להתנגשות עם אנשים אחרים. גם בצד הטוב, הנטייה היא לדעת, להבין ולהתעלות הרבה מעבר למה שהגוף צריך, מעבר למה שהגבולות הפשוטים מקיפים. המתח הנפשי הפנימי הנוצר באישיותם של אומנים, מיסטיקאים או אנשי מחשבה גדולים, הוא המתח לעבור את גבול עצמך, לגעת במה שמעבר. ולכן האידאל הגדול אינו האנושי שבאדם, אלא דווקא האלוהי שבו – "צֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז).
בנוסף לתנאי הראשון של שמיעת קול אלוהים, התנאי השני לשלום העליון הוא ההבשלה הפנימית של מציאת הדרך להגיע אל המטרה הזאת – דרך ההשלמה. זוהי מציאות מורכבת, שמבינה שיש כאן גם מטרה וגם אמצעי, ששניהם חשובים ואי אפשר לוותר על אחד מהם. אם מוותרים על המטרה, האמצעי נעשה חסר משמעות גם אם הוא ישנו; ואם מוותרים על האמצעי, לעולם לא תהיה אפשרות להגיע אל המטרה גם אם רוצים בכך, והיא נשארת אשליה רחוקה. בנוסף לכך, אם האדם אינו מפוכח מספיק כדי להבין היכן הוא עומד ומהם הכוחות שפועלים סביבו ועל ידו, הוא בוודאי אינו מפוכח מספיק כדי לברור בין הכוחות השונים, ולדעת איזה מהם לקרב ואיזה מהם לרחק, מה נכנס לתוך המערך של הבניין ואיפה הוא הרשע הזדוני שאותו כבר אי אפשר לכלול. התפיסה המורכבת הזאת, שאינה פשוטה וקלה, היא התפיסה היהודית מלכתחילה ולאורך כל הדורות. לכן הרב בוחר בשני מונחים קיצוניים. מחד, השאיפה אל הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ, ומאידך, שאיפה זו עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה נֶגֶד הַשְּׁאִיפָה הַהֲפוּכָה, אֲשֶׁר סוֹפָהּ לִפֹּל וּלְהוֹכִיחַ אֶת אַפְסוּתָהּ לְעֵין כֹּל.
וְאָז יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. שמו זו התגלותו במציאות. ד' אֶחָד, אבל שְׁמוֹ עדיין לא אחד, במובן זה שהמציאות היא מפורדת. הפירוד שיוצר את המלחמה, הויכוח, הסכסוך, האלימות והרשע, עדיין שולט במציאות. שאיפתנו היא להביא אל ההתאמה. כשם שד' אחד, גם שמו צריך להיות אחד. גילוייו – עולמו, צריך להתקיים באחדות ובשלום העליון הנצחי.
[12]. זיגמונד (שלמה) פרויד, ה'תרט"ז-ה'תרצ"ט (1856-1939). יהודי יליד אוסטריה, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית.
[13]. בבא בתרא טז, א: "אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות".
