כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַיַּיִן בְּלֹא שְׁמָרִים, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רְשָׁעִים. וּכְשֵׁם שֶׁהַשְּׁמָרִים מַעֲמִידִים הַיַּיִן וּמְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, כָּךְ הָרָצוֹן הַגַּס שֶׁל הָרְשָׁעִים גּוֹרֵם קִיּוּם וְעֶמְדָּה לְשִׁפְעַת הַחַיִּים כֻּלָּם, שֶׁל כָּל הַבֵּינוֹנִים וְהַצַּדִּיקִים.
כְּשֶׁהַשְּׁמָרִים מִתְמַעֲטִים וְהַיַּיִן עוֹמֵד בְּלֹא שְׁמָרָיו, הֲרֵי הוּא עָלוּל לְקִלְקוּל וְחִמּוּץ. הַגָּלוּת דִּלְדְּלָה אֶת כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה וּשְׁמָרֵינוּ נִתְמַעֲטוּ הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה לְקִיּוּם הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה מֵחֹסֶר תְּפִיסַת חַיִּים מְעֻבָּה, הָאֲחוּזָה בַּבְּהֵמִיּוּת וּבַאֲדָמָה וּשְׁקִיעָתָהּ הַחָמְרִית. הַקִּיּוּם בַּגּוֹלָה הוּא קִיּוּם רָסוּק, וְזֶה הַקִּיּוּם הַמְדֻלְדָּל, שֶׁהוּא חִדָּלוֹן יוֹתֵר מֵהֲוָיָה, הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ אֵיזֶה מֶשֶׁךְ זְמַן גַּם בְּחֹסֶר שְׁמָרִים כְּפִי הַהֶכְרֵחַ. אֲבָל לַכֹּל זְמַן, וּכְבָר כָּשַׁל הַכֹּחַ, וְהַקִּיּוּם הָעַצְמִי תּוֹבֵעַ אֶת תַּפְקִידוֹ, וְשִׁיבַת יִשְׂרָאֵל לְאַרְצוֹ בִּשְׁבִיל קִיּוּמוֹ הָעַצְמִי הוּא מְאֹרָע מֻכְרָח, וְקִיּוּמוֹ זֶה יוֹצֵר אֶת שְׁמָרָיו: נוֹשְׂאֵי הָרִשְׁעָה וְהַחֻצְפָּא שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא אֲשֶׁר יִרְגַּז כָּל לֵב לְזָכְרָן.
אֵלֶּה הֵם הַצְּדָדִים הָעֲכוּרִים שֶׁהַקִּיּוּם הַצָּלוּל וְהַמְשַׂמֵּחַ מִתְהַוֶּה עַל־יָדָם, וְסוֹף הַמַּהֲלָךְ הוּא: שִׁקּוּעַ הַשְּׁמָרִים בְּתַחְתִּית הֶחָבִית, הַנְמָכַת הַכֹּחוֹת הָרִשְׁעִיּוֹת בִּתְהוֹם הַחַיִּים, וְאָז מִתְבַּטֵּל מֵהֶם כָּל תָּכְנָם הַמַּכְאִיב וּמְזַעְזֵעַ. אֲבָל בְּהֶמְשֵׁךְ יְצִירָתָם שֶׁהִנָּם הוֹלְכִים בְּיַחַד עִם הַיַּיִן, חַיֵּי הָאֻמָּה וְרוּחָהּ הַמִּתְעוֹרֵר, הֵם מַעֲכִירִים אוֹתוֹ וְהַלְּבָבוֹת רוֹעֲשִׁים לְמַרְאֵה הַתְּסִיסָה, וְיָנוּחַ הַלֵּב וְיִשְׁקֹט בִּמְכוֹנוֹ רַק לְמַרְאֵה הֶעָתִיד, הַהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה אֶת מְסִלָּתוֹ, בְּמִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד".
כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַיַּיִן בְּלֹא שְׁמָרִים, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רְשָׁעִים. ישנן דרגות שונות של רשעות, החל מאנשים שתובעים נוחות רבה עבור עצמם בגסות ועל חשבון הזולת, ועד לבעלי תאוות קשות ורשעוּת מפלצתית שגובלת בפתולוגיה פסיכית. חז"ל הגדירו את הרשעים כמי שנמצאים "ברשות לבם" (בראשית רבה סז), כלומר היצרים הגסים שאינם מעובדים, והרצונות הבלתי מרוסנים שולטים בהם. הם אלה שקובעים את אורחות חייהם ומביאים אותם להתפרצויות והתנגשויות. לעומתם הצדיקים הם אלו ש"לבם ברשותם", הם מושלים ברוחם וברצונם, יודעים לרסן את עצמם על ידי מחשבה, שמתחמת אותם לפעולות בגבולות הטוב והראוי. הצדיק מבין את ההשלכות של מימוש הדחפים המידיים על חייו ועל סביבתו, וזה מביא אותו להתפכחות משכרון החושים, לזהירות, ולעתים גם לפחד.
אם העולם היה מתנהל רק על ידי צדקות, שכוללת זהירות וחשש מכל צעד, כמעט כל התקדמות והתפתחות הייתה נפגעת. אנשים הגונים ומחושבים לא נותנים לסקרנות ולתשוקה להוביל אותם. הם נזהרים מצעדים דרסטיים שהרי "כל המשנה ידו על התחתונה" (בבא מציעא ו, ב), מי שחורג מהסדר הרגיל צריך לוודא שהחריגה אכן תביא ברכה, אחרת "שב ואל תעשה עדיף" (עירובין ק, א), הישאר במקומך מבלי לשנות ולחדש. דרך ההתקדמות הרגילה של העולם נובעת מתוך תשוקה, שלא תמיד מלווה בזהירות. הרשעים שלא מעוניינים לשלוט ביצרם, פורצים גדר ומסתכנים באש ובמים, גם במחיר של חבלות ונזקים. המניעים שלהם לא אידאליים ביותר, אבל לעיתים הם משיגים איזו התקדמות חיובית. אחר כך באים אנשים הגונים, מכוונים את הדברים כראוי ומתקנים את הפרצה.
וּכְשֵׁם שֶׁהַשְּׁמָרִים מַעֲמִידִים הַיַּיִן וּמְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, כָּךְ הָרָצוֹן הַגַּס שֶׁל הָרְשָׁעִים גּוֹרֵם קִיּוּם וְעֶמְדָּה לְשִׁפְעַת הַחַיִּים כֻּלָּם, שֶׁל כָּל הַבֵּינוֹנִים וְהַצַּדִּיקִים. מעבר לפריצת דרכים חדשות, יש לרשעים תפקיד נוסף – לאתגר את התרבויות הקיימות וליצור תסיסה פנימית, גם בקרב חברה שכבר עברה תהליך של עידון יצרים ויישוב הדעת. הרב מדגיש שהרשעים אינם אלו שאמורים להוביל את החברה. את השמרים עצמם כמות שהם, לא ניתן לאכול, וגם לא נעים לבוא איתם במגע. תפקידם הוא להפוך את הענבים ליין חזק ומלא, בעל ניחוח, חיוניות, ויכולת התיישנות. פעמים רבות האנשים הבינוניים והצדיקים הרגילים, מאופקים ומרוסנים. הם רגילים לוותר על הכל ובלבד שלא יצטרכו להתקוטט, אבל אז החברה נשארת חיוורת ומנומנמת ללא שינויים. הרשעים דוחקים ודוחפים את הצדיקים, הם לא מאפשרים להם להמשיך בשגרה ובשלווה, מבלי לפעול ולתקן את החברה ואת העולם.[45] כְּשֶׁהַשְּׁמָרִים מִתְמַעֲטִים וְהַיַּיִן עוֹמֵד בְּלֹא שְׁמָרָיו, הֲרֵי הוּא עָלוּל לְקִלְקוּל וְחִמּוּץ. אם המציאות הפנימית לא פעילה ואין בה חיות וחיוניות, הגוף לא נותר סטטי כפי שהיה, אלא המציאות החיצונית גוברת והוא הולך ומתפרק.
כעת הרב עובר מהמשל לניתוח המציאות הקונקרטית, של הגלות והגאולה: הַגָּלוּת דִּלְדְּלָה אֶת כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה וּשְׁמָרֵינוּ נִתְמַעֲטוּ הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה לְקִיּוּם הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה מֵחֹסֶר תְּפִיסַת חַיִּים מְעֻבָּה, יש סכנה לחיי האומה, בגלל מחסור בחיים גסים מלאי תשוקה, שאינה נאלמת בשל עכבות מוסריות ונימוסיות, הָאֲחוּזָה בַּבְּהֵמִיּוּת וּבַאֲדָמָה וּשְׁקִיעָתָהּ הַחָמְרִית. בעבר האיכרים חיו עם הבהמות לעתים גם בתוך הבית. מצד אחד ראוי לו לאדם לחיות באופן נקי ומעודן יותר, מציאות כזו מאוד מנמיכה אותו ומצמצמת את אופקיו. אבל יחד עם זה; התרבות, תוכחות המוסר, נימוסי החברה והחינוך, עלולים להמעיט את תאוות החיים הטבעיים שכוללים נוכחות חומרית חזקה, חיבור איתן לטבע ולקיום הגופני. הַקִּיּוּם בַּגּוֹלָה הוּא קִיּוּם רָסוּק, וְזֶה הַקִּיּוּם הַמְדֻלְדָּל, שֶׁהוּא חִדָּלוֹן יוֹתֵר מֵהֲוָיָה, הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ אֵיזֶה מֶשֶׁךְ זְמַן גַּם בְּחֹסֶר שְׁמָרִים כְּפִי הַהֶכְרֵחַ. אֲבָל לַכֹּל זְמַן, וּכְבָר כָּשַׁל הַכֹּחַ, מבחינה סוציולוגית חיי האומה היהודית בגלות התקיימו באוויר. היהודים היו עירוניים, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים וחשבונאים, ללא קשר לאדמה חומרית, לרכוש, לבהמות וליבול. הזהות הלאומית התבססה על מושגים רוחניים, זיכרונות מהעבר המפואר ותקווה לעתיד טוב. ללא נוכחות ממשית אין לדברים האלה יכולת להתקיים לנצח, ככל שהזמן עובר הם נחלשים ומתפרקים. הצד של הזהות הלאומית האחווה היהודית, הלך ופחת, והמרחק בין הקהילות נתן את אותותיו בחיי האומה, במיוחד כאשר תרבויות אחרות התפתחו ונעשו יותר ויותר מעוררות כבוד ומושכות. וְהַקִּיּוּם הָעַצְמִי תּוֹבֵעַ אֶת תַּפְקִידוֹ, וְשִׁיבַת יִשְׂרָאֵל לְאַרְצוֹ בִּשְׁבִיל קִיּוּמוֹ הָעַצְמִי הוּא מְאֹרָע מֻכְרָח. כאשר היהודים הועילו לארצות שבהן הם ישבו, לא השתלם לפגוע בהם. אבל במציאות כזו הקיום שלהם לא היה עצמי אלא תפקודי כאמצעי עבור אחרים, קיום כזה אינו יכול להיות קבוע. הרב ברוך דובדבני[46] הסביר שכאשר יוסף חי בארץ הוא אמנם היה אדם פשוט, אבל חלם את החלומות של עצמו. לעומת זאת במצרים הוא יכול להיות משנה למלך, אבל הקיום שלו מתאפשר רק בתור פותר ומממש חלומות של אחרים. החלומות הם השאיפות והרצונות, ובגולה הם משרתים את האחרים.
וְקִיּוּמוֹ זֶה הקיום העצמי, בארץ, יוֹצֵר אֶת שְׁמָרָיו: נוֹשְׂאֵי הָרִשְׁעָה וְהַחֻצְפָּא שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא אֲשֶׁר יִרְגַּז כָּל לֵב לְזָכְרָן. אֵלֶּה הֵם הַצְּדָדִים הָעֲכוּרִים שֶׁהַקִּיּוּם הַצָּלוּל וְהַמְשַׂמֵּחַ מִתְהַוֶּה עַל־יָדָם. הרב הכיר את החוצפה הגדולה של החלוצים בתקופת העלייה השנייה, וחש את חוסר הנעימות והגסות שבה, אך הוא ראה בה ביטוי להחלמה והתחדשות כוחות החיים. היהודים בגולה נחלשו והורגלו להסתפק במועט, ודאי לא להרים יד ולהחזיר כשפוגעים בהם, שמא יהיו לצנינים בעיני הגויים. הרשעה, החוצפה והגסות היו הקצנה הפוכה שהועילה להגיע לאיזון בריא.[47]
וְסוֹף הַמַּהֲלָךְ הוּא: שִׁקּוּעַ הַשְּׁמָרִים בְּתַחְתִּית הֶחָבִית, הַנְמָכַת הַכֹּחוֹת הָרִשְׁעִיּוֹת בִּתְהוֹם הַחַיִּים, וְאָז מִתְבַּטֵּל מֵהֶם כָּל תָּכְנָם הַמַּכְאִיב וּמְזַעְזֵעַ. אֲבָל בְּהֶמְשֵׁךְ יְצִירָתָם שֶׁהִנָּם הוֹלְכִים בְּיַחַד עִם הַיַּיִן, חַיֵּי הָאֻמָּה וְרוּחָהּ הַמִּתְעוֹרֵר, הֵם מַעֲכִירִים אוֹתוֹ וְהַלְּבָבוֹת רוֹעֲשִׁים לְמַרְאֵה הַתְּסִיסָה. אם השמרים לא יורדים לתחתית החבית – אם החוצפה לא חולפת, הלבבות רועשים, ונותר רוגז הדדי בין מחנה החוצפה לבין מחנה שלומי אמוני ישראל. מכאן ניתן להבין טוב יותר, לְמה צריך האדם לשאוף גם בעבודת המוסר הפרטית. לעתים נדמה שעדיף לו לאדם לבטל את כל התשוקות, שטבעו יהיה עדין, עד שכלל לא יבין מדוע להשתוקק ולחמוד. אך חז"ל מסבירים שזה נכון רק ביחס למצוות ה'שכליות' המובנות באופן טבעי, בהן מוטב לאדם להיות צדיק מטבעו, לסלוד מרצח, אונס, שוד וכדומה. אך מצד המצוות ה'שמעיות' – המצוות שאלמלי הצו האדם לא היה מתעורר לקיימן, כי הן לא נובעות בהכרח ממוסר טבעי – הוא נדרש רק לכבוש את היצר ולא לבטל אותו לגמרי, כדי שאותם הכוחות יימצאו לו לצורך התמודדות עם אתגרי החיים ומימוש שאיפות הגאולה.[48] וְיָנוּחַ הַלֵּב וְיִשְׁקֹט בִּמְכוֹנוֹ רַק לְמַרְאֵה הֶעָתִיד, הַהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה אֶת מְסִלָּתוֹ, בְּמִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד). פלא עצום הוא להגיע למצב שבו כל הדעות השונות משלימות זו את זו לתמימות דעים. הביקורת על הרשעות של השיקוע שבחומריות מאפשרת את הוצאת הטהור מהטמא, את שיקוע השמרים בתחתית והעלאת אידאות מתוקנות יותר במקומם. עלינו מוטל לבסס את הקשר לארץ סביב מודעות של חזון וערכים, מכח הזכות ולא רק בזכות הכח.
הרב כתב את הדברים האלה לפני כמאה שנה, אך גם כיום יצר הקיום הארצי עדיין לא התעדן, בתחומים רבים הוא נותר בגסותו החומרית. העמים מסביבנו אינם משלימים עם הקיום הלאומי היהודי וממילא נגזר עלינו להילחם ולהיות אכזריים. עם זאת ישנם גם שינויים, ניתן לזהות תהליכים של התנכרות לארציות, רצון להיפטר מהלוחמניות, להגדיר את גבולות המדינה ואת מקומנו בין האומות. מדינת ישראל נבנתה בכוח הנסיבות ההיסטוריות, מחוסר ברירה הגיעו אליה פליטים שרידי חרב, ולא בשל החלטה לאומית להתנגד להתבוללות. כעם וכמדינה אנו סוחבים בעייפות בעיות קיומיות של דורות רבים, ומתמודדים עם אתגרים של סדרי חיים לאומיים על כל צדדיהם. ברור לגמרי שלא נמצא פתרון לבעיית החילון שהחלה עם העידן החדש, לכן ישנן דעות שונות כיצד המדינה צריכה להתנהל. הסטטוס קוו הקיים לא זהה בהכרח לקודש הכללי. גם אם ברור שהדילמות השונות לא צריכות להיות על חשבון התורה, עדיין צריך לקבוע עמדות קונקרטיות, מה מידת השינויים שאנו כן מוכנים לקבל ומה לא, ומדוע. חייבים לעיין ולהעמיק במושגי הקודש, המוסר והצדק ולהתמודד עם זה במישרין. לתת תשובות לקהילות שלמות שדוגלות בערכים כלליים יותר מאשר בחיי תורה ומצוות, כשם שהרב התמודד בזמנו עם 'בעיית השמיטה'. למרות שבאופן אישי הרב היה מאד שמרן, הוא לא נמנע מלהורות להמשיך את השימוש היתר המכירה, מפני שביסוס החקלאות והעלייה לארץ היו בגדר פיקוח נפש.
[45] [הע' העורך] בספר אדיר במרום (עמ' קלט) באר הרמח"ל את דברי הזוהר שבאדרא זוטא: "השמרים הם סיגי היין והם סוף הדין, שהם מה שמשם יונקות הקליפות. והנה בהיות היין יושב על שמריו – רוצה לומר היות כל המדרגות לפי הסדר אשר רצה בם המאציל ית'. כי היין הוא עיקר, והשמרים עומדים תחתיו. וזה עיקר השליטה וממשלת ההנהגה, כי לא יפול בלב השמרים להתערב ביין, אלא כל אחד עומד במדרגתו. […] כי אין השמרים שקטים ואין היין שוקט, כי לא כך היא ההנהגה אלא הס"א רוגשת לקטרג, והקדושה מתחזקת לעומתם להכניעם ועל כן: מקולות מים רבים. והנה לעתיד לבוא יתגלה זה העניין בנוקבא ואז הוא: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי" (ישעיה יא, ט). כי בהיות היין על שמריו הכל במנוחה, אין השמרים מזיקים, אלא אדרבא היין עומד בתוקפו וריחו לא נמר. ולכן בהתגלות החכמה סתימאה בתוקפה בנוקבא לא יהיה כמו עתה בסוד: "הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה, יח). כי אחיזת הסיטרא אחרא היא בנוקבא והיא נפגמת על ידיהם אלא אדרבה: לא ירעו ולא ישחיתו, ולא כתיב: לא יבואו, אלא הוא ממש עניין חמר טב על דורדיא".
[46] הרב יחיאל ברוך דובדבני, תרע"ו-תשמ"ד (1916-1984). מראשי תנועת 'ברית החשמונאים', מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ויו"ר המרכז לחינוך דתי בישראל.
[47] [הע' העורך] הרב מרדכי גימפל יפה תק"פ-תרנ"ב (820-1891) היה מצאצאי 'בעל הלבושים', אח סבתו של הראי"ה ומראשוני חובבי ציון. כיהן כרב העיירה רוז'ינוי במשך כ40 שנה. מספרים שכאשר אנשי קהילתו ביקשו למצוא אשמים בחטאים שגרמו למגפת הכולרה הוא אמר: "לא מכים על חטא – על הלב של מישהו אחר". בשנת תרמ"ח (1888) עלה לארץ עם משפחות רבות מעיירתו, הוא סירב להזמנת רבנים מהיישוב הישן להתיישב ביניהם, והתיישב במושבה עקרון. כאשר ספרו לו שבני הישוב החדש אינם שלמים כל כך בקיום מצוות ומתנהגים בחוצפה אמר: "לא אאמין עד שאראה בעצמי". לאחר שראה אמר: "אמנם אלמנה חצופה במקצת, אבל על כל פנים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". (מתוך שיחות הרצי"ה ויקרא ע' 291). באורות ישראל ו, ד הסביר הרב: "הַנְּטִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מֵהַהַפְלָגָה הָרוּחָנִית אֶל הַחָמְרִית מֻכְרַחַת לִהְיוֹת בְּהַפְרָזָה קְצָת לַצַּד הָאַחֲרוֹן, וְזֶהוּ מְקוֹר חֻצְפָּא שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא. מִכָּל־מָקוֹם לֹא יֶאֱרַךְ הַזְּמַן שֶׁל הַנְּטִיָּה הַקִּיצוֹנִית הַזֹּאת, כֵּיוָן שֶׁבִּיסוֹד הָאֻמָּה מֻנָּח שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל. עַל־כֵּן אַךְ יָנוּחַ הַסַּעַר וְיֵלְכוּ הָעִנְיָנִים לְצַד מַעְלָה וְהַמִּשְׁקָל הָרָאוּי. בַּעֲלֵי הַהַשְׁפָּעָה צְרִיכִים לִמְצֹא אֶת הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁיֵּשׁ בַּנְּטִיָּה הַחָמְרִית, וְאֶת מַטְּרָתָהּ הַפְּנִימִית, וּכְפִי מַה שֶּׁיְּגַלּוּ זֶה בָּרַבִּים כֵּן תִּתְרַפֵּא מַחֲלַת הַחֻצְפָּא וּתְאַבֵּד אֶת סִימָנֶיהָ הָרָעִים, וְתִתְעוֹרֵר הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לִמְצִיאוּתָהּ הַטִּבְעִית, וְיִגָּלֶה עָלֶיהָ הֲדַר נִשְׁמָתָהּ".
[48] ספרא ויקרא כ, כו: "שלא יאמר אדם 'אי אפשי (איני רוצה) ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה'; אבל 'אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך'" לכן כתב הרמב"ם ביחס למצוות ה'שמעיות': "שאלמלא הדת לא היו רעות בשום פנים, ומפני זה אמרו, שצריך האדם להשאיר נפשו באהבתן, ולא תמנעהו מהן זולת הדת" (שמונה פרקים ו).
