Given my Aveil status, I have the incredible zchus to be shaliach tzibbur three times a day.
It is clear to me that there are people who don't like me and/or my davening. For better or for worse - I can't be someone else and I can only daven as I know how. So I try to be mechaven ואהבת לרעך כמוך [some people make it easier on me than others...], not to go too fast or too slow [some hold that טרחא דצבורא is דאורייתא] and to please Hashem [כביכול] with my tfillos.
In one minyan there is a list of exactly what times I have to reach certain parts of davening. Not before - not after. It is quite disconcerting. I feel that I am davening for the clock and not to Hashem.
Part of the aveilus, I guess.... וד"ל כי הדברים ארוכים ונוקבים ואכה"מ.
החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, ה"ז מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, ה"ז מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, וע"י היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד. וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך.
---
התפילה כשהיא נעזבת מן התורה, היא דומה בטבעה לתכונת האמונה כשהיא נעזבת מהמצוה והמוסר הפעולתי בהליכות החיים, ששם מארת המינות רובצת. בעמקי היסוד התחתיתי שבנפש מוצאים אנו את האמונה בשני ערכיה, בהכרה והרגשה, ובנטיה ורצון, ובשניהם הולכים הסיגים הנפשיים עמם עד שהם באים למדת הזיקוק, שאז מקבלים הם את חותם שלמותם, והאמונה מצטיירת בצורת קדשה המלאה כל שפעת ברכה. במעמק היותר שפל של נטיית האמונה, נמצאת אותה התכונה השפלה של יצרא דעבודה זרה, שבשעתה היתה תכונה מועלת לעולם, מרחם משחר לך טל ילדותך, מה הטל הזה סימן ברכה לעולם אף אותם השנים שעבדת עבודה-זרה סימן ברכה הם לעולם נאמר לאברהם אבינו ע"ה. מעמק האמונה ביסוד המאופל של הנפש, שאינו זז מן האדם משחר טל ילדותו, זהו סימן לבריאות נפשית שהקשבת האמונה היא בו חזקה וטבעית, רצינית ואמיתית, אינה מנוגעה משום נטיה זרה, ולא נחלשה משום מורך לב ויראה עשויה בצורה של רפיון רוח, והעז הנפשי, בעומק החטיבות שלו הולך וזורם, עד שבאה ההכרה ומזדווגת עמו, ואז מתחילה היא האורה של האמונה העליונה להופיע. בתיקון הישר של העולם, צריכה היא האמונה הכללית של העולם להזדקק מעט מעט, להיות בכללותה שרויה בסיגיה וזוהמתה עד שהצדדים המוסריים והמדעיים של הנפשות יובילו את התוכן הנשמתי, עד לידי אותו גובה הטוהר של אור השכינה בתמימות הקודש השורה בישראל. ונלוו גוים רבים אל ד' והיו לי לעם, וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך. נלוה אמנם יצר הרע עם חולשותיו לתאותה של האמונה הטבעית, ויצאה המינות אל המפעל במקום האליליות. אותו היחש הנפשי, שבהיות העולם הרחב של האנושות שקוע בתרדמתה הליטרגית של עבודה זרה, לא פגע בעצם את הקודש הטהור מפני הריחוק העצום שביניהם, ומפני הקיר העב החוצץ ומבדיל בין הקודש ובין הטמא, באה המינות ופרצה שם פרצות. היא גחה מתוך התאונות של זרם האמונה בעוצם הטבעיות שלו, ורצה לקרא בהמון של עולם שקוע בחושו כולו, בכל הלך נפשו ובחשכת מוסרו בתהום האליליות, בשם אמונת הקודש, וקריאת שם ד' במקום אשר אל זר שולט בכל ערכי החיים, הרי הוא חילול השם מעבר מזה, והפסקת הזיקוק האמונתי מעבר מזה. ומתוך הקרבה של החפץ הצווחני הזה של פירוץ טבעיות האמונה הבלתי זקוקה אל תוכן הקודש, מצד איזה תוכנים שליליים שביחש לערכי החיים החומריים והחברותיים של האליליות העמוקה, שישבה על שמריה, נגע פרץ זה גם במקום הקודש, לטמא את משכן ד', ולהביא מחשכים גם באיזה מנאות הקודש. ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. התפילה שהיא נחלה משותפת לכל תוכני הטבעיות של האמונה, הרי היא מחזקת את האופי הנפשי כמו שהוא, כשהיא באה על ערכים חיים מוסריים, אידיאליים מזוקקים, מגבירה היא את הקודש והטוהר, וכל החיים היחידיים והחברתיים הולכים הלוך וטהר, וכשהיא מתחברת לערכים נפשיים רשעתיים, הרי היא מגברת את כח הרשעה, שהוא מתכפל בהיותו עטוף בלבוש קודש, ואזור בהבעה של תאות אמונת קודש. אמנם אחרי כל הקלקולים הרבים והשמות הנוראות שעושה המינות וכל הרע אויב בקודש, חודר הוא רוח האמונה שבשטף הרפש והטיט שבמעמק הזוהמא הנפשית שבחיים האליליים, הוא מביא גם-כן גרגרי טוהר, והם הולכים ומתכנסים ביסוד הנפשי הטהור אשר לאדם, שהוא כולו אצול מיסוד היצירה הרוחנית הפועלת בלא הרף בכנסת ישראל, ומטמא יתן טהור. ואותה המינות בעצמה גרמה לעורר אחר-כך כח אחר, שעומד בצדה, והוא פחות נפשי ממנה ויותר רחוק משאיפת האמונה במעמקיה, פחות טבעי ותאוני, אבל עם זה פחות אלילי, שממנו יצאה האישלמיות והסתעפותיה. ועם כל מה שאלה שני ענני החושך מחשיכים את האור הצח המזהיר ושופע בכנסת ישראל, הנם גם-כן מנתקים המון רב מתוך התהום האלילי ושרשיו הגסים, והקודש בכל אשר הוא, נפגע מתוך הקורבה של הסעיפים הזרים הללו, הרי הוא מתחמש בהגנה, וחותר לגלות את טבעיותו הבודדת בהבעה והבלטה מיוחדה, עד שיבא התור המכריח להציג את הטהרה הישראלית מראשית מקורה לנס עמים, ומאורה המזריח בחסינות המוחלטה של שאיפה הסתורית שלמה, שכח ד' אמת נגלה בה בכל ההכשר היותר עמוק וחודר, עומדים העבים המעכירים להתפזר, ובסורם מעל מרכז הקודש יכפל הכח הזורם בפנים המורשה אשר נעצר ממהלכו. ועל-ידי כל המכשירים שהכשירה כנסת ישראל את עצמה ואת העולם, ואשר הכשיר העולם כולו את עצמו על-ידי כל מכונותיו בקודש ובחול, יובא במרץ גדול אותו התוכן המבוקש למנוחת העולם ולהישרת דרכו, לפקח עינים עורות, ואזני חרשים תפתחנה.
קובץ ז' – קב – הרצון והתפילה
מיסוד התעלות הרצון בתור תוכן כל היש של כל העולמים נובע מעין התפלה בצורתה האידיאלית והמעשית, שהיא חותם האידיאליות. אותו האור המזהיר זיו חיים ועמדה לכל היקום, הוא משלח את קרני הודו בלב כל יצור, ובלב האדם הוא חוזר למעין הנובע של תפלה, שהיא בעצמה מאדירה את הרצון ומאצלת אותו. הרצון האלהי, בתור נשמת כל עולמים, שהוא יסוד כל טמיר ונעלם, המופיע על כל גלוי ונראה, הוא המחיה את אור האמונה ביקר טבעיותה האצילית בפנימיות הנשמה, והוא העושה את אותה החטיבה של הדבקות האלהית, הפועלת אור וחיים ברצונה, המזלת ברכה לכל פלגיה.
קובץ ז' – קכ"ד – התפילה והרצון
התפלה, במציאותה ובאמונתה, מבססת היא את היסוד של גדולת הרצון של האדם וקדושתו. הרצון הוא היסוד לכל החיים, לכל ההגוי, ולכל הנפעל, הרי הוא מתעלה, מזדכך מתקדש ומתרומם ברוממות קדושה אלהית על ידי התפלה. גרעין חד של תפלה נושא עמו משך של חיים רצוניים אדירים, לפניו ולאחריו. כל שטפי הרצון הקדום וענפיהם, לפני התגלותה של התפלה בנפש, הרי הם הולכים ומתרכזים במרכז הטמון של התפלה. עיקר בנין הרצון, שהוא הולך ונבנה, הולך ומשתלם, מתעלה לבא לכלל תיקון בנין ושכלול, הוא בא מיסוד התפלה. התפלה גם בעודה בכח הרי היא מעלה את הרצון, את נקודת החיים היותר עליונה ועשירה. הרעיון, הציור של התפלה, האמונה של התפלה, הדבורים המבוטאים של התפלה הנם יחד חטיבה עולמית גדולה. החזון העולמי היותר נשגב, יותר אידיאלי, ויותר תהומי בתהום ההכרה של הביטוי היותר נשגב ויותר חסון בחסינות האמת, הוא העולם בתור הצגה של רצון ד', התגלות רצון להים עליון קונה הכל, ורצונו של האדם הנגש אל ד' הוא כבר רצון מתעלה, רצון מתאמץ לבא לתוכן מהותיותו האמיתית. אותו הגודל האמיתי של הרצון הולך ומתגלה על ידי מה שהוא מפנהו אל ד'. והרי חוזר הוא משך החיים, משך העולמים, הד המציאות, אומץ ההויה אל יסודו, משתגב בשיגובו האלהי החסון והנערץ, והרי הוא היסוד היותר אמיץ לכל בנין, לכל מבוקש. והמבוקשים בעצמם הרי הם מתעלים על ידי התפלה, הם עושים בעד התפלה והתפלה עושה בעדם, וביחד מתעטרים הם עטרות אל חי העולמים. רצון ברצון נגש, שאיפה בשאיפה, שכל בשכל, חיים בחיים, והכל מתמלא ברכה עדי עד.
קובץ ז' – קכה – התפילה הרצון
והנה נמצאת התפילה, אותה שפעת הרצון בעצמה של יצירת עולמים, של קיום עולמים, של חיי העולמים, ואיך זה לא יושגו על ידה כל המאויים, והיא יוצרת כל, מחוללת כל. ואותה ההופעה בעצמה נערכת היא בהזרחת פעולתה, לפי מעמק הרצון, ולפי חידור העריגה האלהית שעמה, ההולכת ביחד עם ההתבטאות. אבל בתור סעיף של קו אור מאותו אור החיים השוטף בלי הפסק להחיות כל, הרי הוא יונק ומשתרש בשורש קיומו, בתהום החפץ העליון, המלא אושר וטוב לכל. בוטש הוא הרצון הנגזר באורו, ופוגש את כללותו בשורש הוייתו, ומטבילת הסעיף בגזעו החי, הכל חוזר ברב חוסן לאיתניות מלאה. ויודע הוא וחש הוא המתפלל הרענן, למתח את רצונו, לרומם את מאוייו, במדה ובמשקל, בשיעור הנדרש לאותה הפגישה והבטישה. לא באימוץ עקשני של הפצרה חסרת דעת, ולא ברפיון המביא עצלתים, נמיכת המקרה ודליפת הבית, אלא בעז ובגבורה, בגילה וברעדה. כחץ מקשת יצא דבר ד' הנבטא בניב שפתים, וקולע הוא את פעליו אל המטרה הרצויה, חושף הוא את המטמונים, את גנזי החיים ורזי הרצונות. ועולמים מלאי חן, חסד ותפארת, מלאי עליזה וגודל, מלאי יפעה והוד והדר, בזיו מתחדשים, מתעלים ומתרוממים, בסלם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, המתפלל בכל שיעור קומתו.
קובץ ח' – עז – רצון ותפילה
צריכים להסביר את היסוד של התפלה. התפלה במובנה הרגיל, הבקשה, פעולתה היא טכנית אידיאלית, במובן מקודש עליון. הרצון הפרטי איננו דבר בודד, סעיף הוא מהרצון הכללי, משפע הרצון המתעלה מעל לכל לראש, משפעת הרצון המחולל כל, הבורא כל עולמים, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. חלוש הוא הרצון המסועף, אפס היא מדת היכולת שלו, מפני שהוא בציורו נפרד מהחפץ הכללי, לפי אותה המדה של עז הדבקות אשר להרצון הפרטי בהרצון המקודש הכללי, לפי מדה זו הרי הוא מתעלה, ויכלתו מתגברת. בעת התפלה, שהאדם פונה אל ד' מעומק רצונו, מתעלה העז המהותי של הרצון הפרטי שלו. וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת, הרצון הזה הפרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך, רץ מדות, עף וטס, ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו, למקור מחצב מהותיותו, לעומק רצון ד', אדון כל, הרי הוא פועלאת פעולתו, כפי רצונו וציורו.
עולת ראיה הקדמה – עמוד י"ג סעיף ו
הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו. אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלם בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות.
עולת ראיה – ר' – התהללו בשם קדשו, ישמח לב מבקשי ד'
קדש ד' הוא התכן של המחשבה העליונה, מגמת כל המגמות, שבכללותה של ההנהגה האלהית בכל ההויה כולה. השם של הקדש והוא המקור החפצי, המעולה ביסוד קדושת בחינת הרצון הנקדש, שממנו נובע כל מה שיש לו יחש למהותה של מגמת ההויה. הבהירות הנשמתית באה מתוך שקיעת החפץ והרעיון המעולה בזהר עליון זה, עד שאנחנו נעשים ע"י זה מלאי אור קדש, ואור הקדש הזה פועל הוא בקדושתו על מהותנו העצמית להיות מלאה עז וחדות עולמים בדעת ד' הפנימית, ששופעת תמיד בזרמי קדשה בתוכיות מקור נשמותינו. וע"י קדושה עליונה זו אנו באים לידי ההכרה, שהחפץ הפנימי של בקשת ד' הוא העולה על כל החיים ועל כל האושר, ושהבקשה בעצמההיא התכונה המבוקשת, לא המציאה, שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות לודאות יותר עליונה ע"כ רק כאשר נתהלל, אנו בפנימיותנו, בשם, של כל הקדש האלהי המתעלה בתור המבוקש האחרון של כל היצור, אז נגיע למדה עליונה זו, שנדע, כי. לא מציאת ד' יהיה החפוש שלנו, שהרי הוא מצוי לנו בכל עת, ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו, אבל עם כל המצאו לנו הננו תמיד עסוקים בבקשה, לבקש את ד', ולהתעלות בעלוי אחר עלוי, בחוזק הגלותולנו, ומבלי קץ ותכלית למבוקש הננו מלאי עז ושמחת עולמים. התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ד'.
עולת ראיה – רכ – ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לד' כי גמל עלי
יסוד הבטחון, המעלה את האדם לתכונת קדושה עליונה, רוממות נפש וגדולת קדש, הוא לא אותו הציור, שהאדם יצייר בעצמו שהא בטוח, שמה שהוא דורש ומבקש, וחושב שהוא דרוש לו, ימלא ד', כי אפשר שמה שהוא חושב, שהוא הטוב, הוא ההפך מהאמת. אלא שהוא בטוח בחסד עליון, שברא את העולם ובנה אותו, וכוננו, ומשגיח עליו ברב חסד, ועל כן אין מקום לשום דאגה, לשום עצבון רוח, כי הלא יודעים אנו, שחסד אל נטוי על כל יצוריו, והננו נכנסים תהת כנפי חסדו בכל רגע. אבל כאשר מתגלה לנו איזו ישועה המורגשת לנו, אז התכונה הלבית, השקויה מטל הבטחון הכללי, יוצאת אל הפעל, והשמחה בהגלותה, במדרגת גילה, היא תבא אז להופיע את האור הכמוס של הבטחון התדירי. אמנם הבטחון בהיותו כללי, וגילוי הישועה בהיותו כבר מקושר יותר אל הפרט מקבל הישועה, אין בהם עדיין הכח להשרות על הנשמה את רוח השירה הקדושה, מפני כי סוף כל סוף אור התורה בהכרה המוסרית הפנימית אומרת לאדם, כי אשרו האמתי הרי הוא תלוי בבחירתו. ומתוך שאנו יודעים שבקו המשפט מנהג צור עולמים ב"ה את עולמו, על כן הישועה המתגלה, ואור הבטחון הכללי, הבא לידי בטוי בגללה, הם ג"כ מאשרים את הנשמה מצד הידיעה, שסוףכל סוף הכרח הוא לומר, שאיזה כשרון מעשה נמצא במקבל הישועה, כי אחרי מפעל החסד, וכל ארחות צדקת ד' הגדולה לאין חקר, הלא מדת הצדק אי אפשר לה שלגמרי תהיה נלקית. אם כן יש כאן גם כן פיוס להכרה המוסרית שבאדם, התובעת את השלמתה העצמית, והיא לא תנוח ולא תממלא אשר פנימי בכל מושג כ"א כשיצורף לה החשבון, שכבר היא עומדת על איזה בסיס בהשלמתה הפנימית, עד אשר היא רואה מתוך מערכת חסד ד' עליה, ומתוך גילוי הישועה, איזו הארה של תשלום גמול לה, בעד צדקה ותומה. "יגמלני ד' כצדקי וכתומי עלי". זה הרגש כשסומך אותה, הוא ממלא אותה זיו חיים, ורוח הקדש של השירה מתחיל לפעם בקרבה. ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, אשירה לד' כי גמל עלי.
עולת ראיה / חלק א / עמוד רס
"תניא אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה" (ברכות ו'.). חלקי התפלה העקריים הם שנים: רנה ותפלה, דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא, ששם השי"ת חק בעולמו, שע"י תפלת האדם ימלא לו משאלות צרכיו, ותפלת ישרים רצונו ואת שועתם ישמע ויושיעם. והשני, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפעל בהיותו מסדר דבריו לספר בגדולתו ית', ומרגיל בזה את דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנעם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות. ובכלל סוג זה הוא הדבר העקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו, וקרבתו לבני אדם, וביותר לדבקים בדרכיו. אמנם ראוי שיהיה חקוק בלב, שגם חלק התפלה של בקשה הוא ג"כ מכוון זה, שיבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמתית, הנמשכת מהכרת כבוד ד' ית' כי על כן קבע השי"ת חק זה בעולמו, כדי להכשיר את האדם לשלמותו בזה עצמו מה שהתפלה מועלת, שכל מה שהאדם קרוב יותר לרוממותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הרי הוא קרוב יותר שתועיל תפלתו ודבריו יעשו רשם, "ותגזר אמר ויקם לך", שזה מעלה ומביא יותר את המין האנושי בכללו אל קרבת אלהים. לכן יש בתנאי חלק הבקשה של התפלה, שהיא תהיה תמיד משועבדת וקשורה לחלק היותר עליון של התפלה, שהוא מצד הודעת כבודו ית'. והנה מציאות קדושתם של בתי כנסיות בתור מקדש מעט היא, שעל ידם יפורסם ענין מציאות השי"ת וכבודו, ויסוד תפלת ביהכ"נ הוא מיוסד על החלק המעולה של התפלה, שהוא הכרת גדולתו ית' וקרבתו, ועל כן גם חלק הבקשה של התפלה, משועבד הוא ומכוון אל התכלית של החלק העליון של התפלה, ואין תפלתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שהוא מקום הרנה, "לשמע אל הרנה ואל התפלה".
עולת ראיה / חלק א / עמוד רעה
"ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטא לד' מחדול להתפלל בעדכם" (שם י"ב:). משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת, שכל דבר שבעולם, שממנו תוצאות לגורל חייו, המוסרי או החמרי, של האדם, אינו נעשה במקרה, כי כל המקרים כולם, בהזדמנות פגישתם, מכוונים הם לתכליתם. וכשהם נפגשים ומקושרים עם בחירת האדם, שיוציאם אל הפעל לתכלית הטוב, והוא מתעלם מבלי להפיק את התכלית הוא חומס את חק המקרה ההוא, מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וכאשר אדון כל המעשים שם חק- עולם זה של התפלה, שתהיה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', ולפיכך מועילה להפיק תכלית בקשתה, א"כ בהפגש יחד הצרך של התפלה עם ההתעוררות הראויה לה, ותנאי המצב המתאימים לה, נדע את היותה דרושה בזה לתוצאות שלמות תכליתה. והנה ההרגשה הטובה שבאדם בהתפללו על חברו היא מחוברת משתים: ידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלהית בבריאה לצד המעלה המוסרית – עם האהבה האמתית הפנימית לחברו, שגם היא מגיעה לשרש הקשר המאחד את כל האדם, ע"פ צרכיהם החמריים וע"פ רגשותיהם הנפשיים, אל רוממות התכלית הכללית. על כן כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו, הרי הגיעו המקרים במסבותיהם לידי כך, שיהיה לו יחש ידיעה וקירוב אל הצריך לרחמים, ואם אז בשעה המוכשרת יחסר את הטובה של מילוא חק ההרגש הקדוש הזה, שבבקשת התפלה, נקרא הוא חוטא ומפסיד גם לעצמו וגם לחברו, בהיות מציאות המצב המתאים מורה את הצרך, שיעזר חברו ע"י התפלה היוצאת מלבבו הוא דוקא.
