מי רוצה להתחתן השנה?
אמר לי הרב אריה פינסקי שבטעות מייחסים את הסגולה הנפוצה עם הזרוע לסבו המשגיח ר׳ אל׳ה לופיאן. הוא מעולם לא שמע עליה מהסבא, אבל הוא אכן שמע עליה בביתו מאביו ומאמו, כסגולה ידועה בקרב יהודי ליטא. הסגולה היא לקחת את הזרוע אחרי ליל הסדר, להניח אותה בכיס ימין של הבחור (עטופה בשקית, כמובן…), והוא יתחתן במהלך השנה.
הרב פינסקי מספר שהוא המליץ על סגולה זו מאות פעמים והיא פעלה. הסגולה בנויה על רמז לצלע שנלקחה מהאדם, שממנה נבנתה האישה. ׳כך גם קרה אצלי אישית׳, הוא מספר. ׳הגעתי פעם מהצבא הביתה לליל הסדר. בבוקר גיליתי את הזרוע בכיסי. לא הבנתי מדוע אחי הניח לי אותה שם, אבל לפני פורים באותה שנה התחתנתי׳.
לענ״ד התורה נותנת לנו מספיק עצות טובות גם בלי סגולות, אבל השנה אני מזכיר אותה כי צריך להזכיר: בכל שנה צולים את הזרוע מערב החג. השנה, בגלל השבת, כדאי לצלותה מיום שישי ולשמור במקרר. אם צולים בליל החג, הרי מנהג האשכנזים לא לאכול צלוי בליל פסח כשאין קרבן פסח, וכדי שתהיה זו צליה לצורך יום טוב, יש לאכול ממנה למחרת. זוהי תזכורת לאנשי הסגולה הזאת, כשנצלתה בליל הסדר, שלא ישכחו לאוכלה למחרת, בכל מקום שהיא…
מי ילמד כשהציבור לא לומד?
ועוד תזכורת לאוהבי הסגולות, ע״פ דברים ששמעתי מהרב עובדיה אחיטוב: ׳רבי שלום יצחק מזרחי, שהיה דיין בבית הדין העליון ובעל שו״ת דברי שלום, היה בן דוד של אבי. אביו חי בעיר חלב, אמו נפטרה ממחלה, והוא גדל בירושלים בבית סבו רבי שלום הדאיה. אני זוכר אותו כמתמיד בלימוד התורה בצורה קיצונית. אשתו סיפרה שאם היא לא היתה מניחה אוכל לפניו וגם מזכירה לו לאכול, הוא לא היה אוכל כלל. בערב יום הכיפורים הוא היה אוכל סעודה מפסקת מוקדם. אמרו לו: ׳הרי יש עוד זמן רב עד יום הכיפורים, מדוע לא לאכול סמוך יותר לצום?׳ והוא הסביר שכולם אוכלים בשעה הסמוכה לצום, והרי חשוב שיהיה לימוד תורה בעולם גם בשעה זו, ולכן מקדים לאכול׳. יש סיפורים רבים כאלה על לימוד אחרי הצום, אבל לפני הצום זה יותר קשה, נפשית… פעמיים בשנה הציבור לא לומד (פסחים ק״ט): בערבי פסחים ובערבי יום הכיפורים, אז שווה לחטוף איזה לימוד!
אני גונב רק…פעם בשנה!
יש שלא רצו לנהוג במנהג ״גניבת״ האפיקומן, כי לא מחנכים לגניבה… מנגד, אם מישהו צריך לטעום טעם גניבה, כביכול, עדיף ש׳יצא ידי חובה׳ בגניבת האפיקומן, ויסתפק בגניבה זו כל חייו. הנה משהו על דרכים חינוכיות הפוכות זו מזו:
סיפר הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר-עציון, שבילדותו בהונגריה לפני השואה היו לו פאות ארוכות. אביו קיצר לו אותן, בהסבירו: ׳עדיף שאני אקצר לך אותן עכשיו, ולא שאתה תגזור אותן לגמרי בעתיד כשתגדל׳. ואילו ר׳ שלמה קרליבך סיפר: ׳ראיתי במאה שערים יהודי עם פאות ארוכות ממש. שאלתי אותו: אני מבין שצריך להשאיר פאות בצדי האוזניים, ״לא תקיפו״, אבל מה המצווה בפאות כל כך ארוכות כמו שיש לך? השיב היהודי: אם לי יהיו פאות שמגיעות עד החזה, לבן שלי יהיו פאות עד הכתפיים, לנכד יהיו פאות עד סוף הלחי ולניני עדיין יישארו פאות כהלכתן…׳
על חומרות הפסח
אמר לי מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ מסלונים, שנהגו אצלם להחמיר ולא לאכול בפסח בבתי אנשים אחרים. אף פעם לא זכיתי להבין חומרא זו, שהרי משמע מרש״י בתחילת גיטין שמקור דין ״עד אחד נאמן באיסורין״ הוא מסברא פשוטה, שאחרת אין אדם אוכל אצל חבירו.
פעם אמר לי מו״ר הגרז״ן גולדברג זצ״ל (אגב, בלי ששאלתיו על כך מעולם): ׳יש בפסח חומרות שאין להן בסיס הלכתי, אבל לחומרא שלא לאכול אצל אחרים בפסח יש דווקא מקור קדום מאד, רק שהיום אין לה משמעות למעשה. מדוע? בעבר כולם אפו מצות והכינו את האוכל בביתם. מי ידע אם הכשירו את התנור כראוי, ואת הכלים וכו׳? לא כולם בקיאים בכל הלכות פסח, וזה לא קשור לדיני נאמנות. צרף את הענין שברוב הבתים ממילא לא היה הרבה מה לאכול. היום הכל השתנה. למשל, בענין השמן, בילדותי ברוסיה תמיד השתמשו בשומן בעלי חיים בפסח, ולכן אכלו במהלך כל הפסח בשרי. היום רוב האוכל קנוי, ומגיע בחבילות עם הכשר, וברוב הבתים מבשלים ואוכלים בכלים מיוחדים לפסח׳.
ומה אומרים לבן ה…שישי?
אומרים שהיום יש בן חמישי, שלא מגיע בכלל לסדר. והנה נוכחתי לדעת שיש גם בן שישי… כמה פעמים אמר לי מו״ר הגרז״ן גולדברג שחשוב מאד להציל יהודים מנישואי תערובת, אע״פ שהם עוברים על איסורים אחרים, שהרי משם כבר אין תקנה, ו״כל באיה לא ישובון״.
פעם בסמוך לפסח קיבלתי שאלה מיהודייה שכתבה לי שהיא התחתנה בחו״ל, ויש לה כבר שני ילדים. בעלה אמנם לא יהודי, אבל הוא מאד מכבד את מנהגיה, והם יעשו ליל סדר כדין. שאלתם היא כיצד ינהגו עם היין, כי אם הוא ימזוג את ארבע הכוסות תהיה בעיה של יין נסך… שאלתי את הגרז״ן: ׳האם להשיב, להתייחס, לקרב מי שכבר יצא מחוץ לתחום, או שיש בזה איזו לגיטימציה בדיעבד?׳ והוא השיב: ׳בוודאי שכן!׳ הקשיתי- ׳הרי הרב אמר ששם זה סוף הדרך׳. והוא ענה: ׳אבל היא עדיין יהודייה, וילדיה יהודים. אין הרבה סיכויים, אבל אי אפשר לוותר על אף נשמה!׳.
---
במלאת השבוע 30 שנה להסתלקותו של הגרש"ז אויערבך, אשתף בכמה סיפורים ששמעתי עליו לאחרונה, תוך כדי שיחת חולין של יום-יום:
01
סיפר לי אליעזר א': 'למדתי בבחרותי בישיבת קול תורה. אחרי שכבר עזבתי את הישיבה, נאלצתי לעבור ניתוח תוספתן. אבי ניגש לר' שלמה זלמן אויערבך להתייעץ עמו לגבי הניתוח, וע"י איזה רופא לעשותו. אחרי הניתוח, אני מאושפז בשערי צדק ופתאום מופיע ר' שלמה זלמן בחדרי. הוא זכר שאבא שאל אותו לגבי הניתוח, הסיק שכנראה זה אכן נעשה, ואם כן – המשמעות היא שכעת אני מאושפז, ולפי החשבון הזה, אם הוא מגיע לבית החולים לבקר מישהו, ראוי שיברר אם גם אני שם וילך לבקר אותי'.
02
סיפרה לי גב' רבקה ברסלויער: 'עבדתי במזכירות של ישיבת קול תורה. אתן לך דוגמא יום-יומית קטנה ומייצגת, לפשטות הליכותיו של ר' שלמה זלמן. פעם הוא נכנס למשרד ושאל אם מישהו יודע איפה נמצאות הגומיות. מיד כולם רצו להביא לראש הישיבה את מבוקשו, והוא אמר: "לא, לא, אני רק שאלתי איפה יש. לא ביקשתי שיביאו, אני אקח לבד"…'
והוסיפה: 'אבי, הרב דב זאב שטיינהויז, היה משגיח בישבת קול תורה. הוא נפטר במהלך שבת החתן שלקראת חתונת בתי. ניגשנו לר' שלמה זלמן לשאול אם אוכל להשתתף בחתונה שתהיה ביום ראשון. הוא אמר שאת ההלוויה נעשה במוצאי שבת, ואם החתונה תערך במוצאי ראשון כשכבר נכנס הלילה, הרי שעבר יום האבלות מן התורה, ואוכל להשתתף בחתונת בתי. ואכן במוצ"ש באחת אחרי חצות נערכה ההלוויה, ולמחרת קמתי מהשבעה להשתתף בחופה. אנחנו ייקים, נוהגים בדרך כלל לשיר בחופה את הפיוט "מי אדיר" ועוד כמה פיוטים, אבל אף אחד לא חשב אז על מוזיקה ושירים בחופה. ר' שלמה זלמן היה עורך החופה. כשהיה צריך להתחיל הוא שאל: "מה עם 'מי אדיר'?" כלומר: אתם צריכים להתחיל בשירה ובשמחה בדיוק כפי שאתם רגילים לעשות בכל חופה.'
03
סיפר לי אשר ריבלין: 'ידוע שמנהג ירושלים הוא לא לנגן בחתונה בכמה כלי נגינה. כשהבן שלי התחתן, הוא רצה לנהוג כמנהג ירושלים, אבל הכלה ממשפחה לא ירושלמית, שלא מקפידה על כך. הוא חשש מתגובתם, והתייעץ עם ר' שלמה זלמן אם להגיד להם משהו על כך או לא. ר' שלמה זלמן אמר לו: "תגיד שאתה ירושלמי ואתה רוצה לנהוג כמנהג ירושלים. הם יבינו אותך ואין לך מה לחשוש", ואכן כך היה. הם קיבלו את הדברים בלי שום טענה'.
ודווקא על הרקע הזה, אספר שוב מה ששמעתי בעבר מעמנואל מוס מאנטוורפן: 'לקראת חתונתי חשבתי: הלוואי שר' שלמה זלמן יערוך את חופתנו. אבל הרי למדתי רק מעט בקול תורה, לפני שנים, ולא הכרתי אותו אישית, כך שלא ראיתי סיכויים רבים לכך שהוא יסכים לטרוח ולהקדיש לנו מזמנו היקר. החלטתי שאשאל, אין מה להפסיד. להפתעתי ולשמחתנו הוא הסכים מיד. אבל אחר כך עלתה בראשי בעיה שלא נתתי עליה קודם את דעתי. ידעתי שהוא מאד מחמיר במנהג הירושלמי הקדום שלא להביא תזמורת לחתונה בירושלים, זכר לחורבן. החתונה אמורה הייתה להיערך במלון רמדה בעיר, ובוודאי שכל המשתתפים מצפים לתזמורת מלאה שתנגן בחתונה המכובדת. ומנגד: אני מזמין אותו כרב ונוהג שלא כמנהגו? מה עושים? עם מי אוכל להתייעץ? החלטתי להתייעץ עם… ר' שלמה זלמן בעצמו. והוא השיב: 'אני אכן משתדל להחמיר בזה, אבל אתה תעשה כך: שאל את הכלה אם היא מוותרת על תזמורת. אם לא – תזמין תזמורת! אם היא מוותרת, שאל את הוריה. אם חשובה להם תזמורת – תזמין תזמורת! אם הם יוותרו, שאל את הוריך. אם ירצו תזמורת – תזמין. רק אם גם הם יוותרו, אזי אל תזמין תזמורת'. כמובן, כולם וויתרו לכבודו, ובחתונתנו ניגנו רק בכלי אחד…'
04
ומשהו על רוחב דעתו והתרחקותו ממחלוקות: לימודיי בישיבה התיכונית נתיב מאיר היו בברכת ר' שלמה זלמן. הוא טען שבחור צריך ללמוד במקום שהוריו רוצים שילמד בו, במקום שבו הם חושבים שיהיה לו טוב. בשיחה הראשונה שלי עם ראש הישיבה בנתיב מאיר, ר' אריה בינה, עוד לפני שהגעתי לישיבה, הוא אמר לי שכדאי שאשקול ללמוד אצל ר' שלמה זלמן בקול תורה, אחרי שאסיים את נתיב מאיר. הוא סיפר לי על מישהו שעשה מסלול כזה, ואחר כך למד גם רפואה, והצליח הצלחה גדולה בכל העולמות.
בני גל הי"ד למד בישיבת נתיב מאיר ובישיבת הר עציון, ונפל במלחמת יום הכיפורים. הוא הקדים את זמנו ברצותו לתרום כליה כאשר אך נפתחה אפשרות לכך. בסוף הוא נדחה ע"י משרד הבריאות בשל גילו הצעיר, אבל הוא הלך להתייעץ על כך עם הגרש"ז, כנראה בהמלצת רבו הרב דוד פוקס. בספרה "רצוא ושוב" כתבה הסופרת מירה קדר תיאור דמיוני מופלא ומרומז של מפגש ביניהם בעולם של מעלה. כמו כן, כדאי להכיר את הסיפורים יוצאי הדופן על דמותו של הגרש"ז בספר ראיונות עם ר' דוד פוקס בשם "לנטוע שמים" (מכללת הרצוג).
05
פעם סיפרתי לרב מרדכי בן הגרש"ז, רב קהילת אביר יעקב בתל-אביב וראש ישיבת הליכות שלמה, שאני מרבה לספר סיפורים אנושיים על אביו. תיארתי בפניו כיצד דמותו של אביו מאהיבה את התורה גם על הרחוקים ממנה ביותר, ועד כמה הסיפורים עליו פותחים לבבות. הרב מרדכי הגיב בפליאה ואמר בערך כך: 'אבא מעולם לא חשב שיספרו עליו סיפורי מופת, שהרי הוא עבד את ה' בפשטות, עשה מה שיהודי צריך לעשות, ומה הסיפור בזה.
ר' מאיר דורפמן
