יודעים אנו, כי באותו הזמן שחיו ופעלו בתוכנו נביאי האמת, בו בזמן חיו גם כן נביאי השקר והשפעתם על העם היתה אז אולי גדולה יותר מזו של הראשונים.
אולם, דבר שאין צריך לומר הוא, כי בוודאי גם נביא השקר לא הכריז מעל הבמה, כשפתח את פיו לדבר, לאמר: רבותי! שמעו נא את השקרים אשר אספר לכם! כי בוודאי אחרי הקדמה כזו היו בורחים גם השקרנים ממנו כמטחווי קשת. אלא, שגם אצל נביא השקר היתה המחלה ״אמת״ שגורה תמיד על פיו, ורק בשמה ידגול, ורובו ככולו של העם ראו בו – ורק בו – סמל האמת ושתו בצמא את דבריו, כי על כן חביב היה על כל הקהל. לעומת זה נביא האמת היה נחשב ל״איש ריב ואיש מדון לכל הארץ״, עד שכמה פעמים היו נאלץ להיות ״ישב בדד וידום, כי נטל עליו״.
ובכל זאת, כאשר נביא האמת וגם נביא השקר הלכו לעולמם, נעשה ״שינוי ערכין״ גמור בקרב העם, עד שמנביא השקר החביב לא נשאר גם זכר ושריד, ואילו נביא האמת חי וקיים בקירבנו, ודבריו מזהירים כזוהר הרקיע עד היום הזה.
מהי הסיבה שהביאה את ״שינוי הערכין״ הזה? – הסיבה היא, מפני שיש אמת של אמת ויש אמת של שקר.
השקר, במובן הרגיל, הוא ״אחת בפה ואחת בלב״ – זאת אומרת, בלב שולטת האמת – והשקר הוא בפה לבד. אבל באמת גם המושג הזה של ה״שקר״ – שקר הנהו... האמת היא, שגם הפה וגם הלב משקרים; ושקרו של הלב עוד גדול שבעתיים משקרו של הפה. כי בפה משקרים רק השקרנים המקצועיים, ואילו בלב משקרים רובא דרובא של בני אדם. ולא לחינם אנו אומרים: ״ומודה על האמת״ – שפיו וליבו שווים – ״ודובר אמת בלבבו״ – שהלב גופא לא ישקר.
שקר שבלב כיצד? – אנו רואים פעמים הרבה, שהאדם חושב כך וכך, בעוד שבאמת הפנימיות נפשו אינו יודע כלל מזה, או יודע לגמרי אחרת.
וציור בולט לכך הוא ההיפנוטיזם, שלא רק שהמהופנט עושה הכל מה שפוקד עליו המהפנט, אך הוא חושב שהוא הוא רצונו גופא. והיפנוט זה מוצאים אנו, כאשר כבר הראו חכמים רבים, בכל מקום שאנו פונים בחיינו החברתיים בכלל – הכל, הכל מטילים היפנוט על האדם: החינוך, הסביבה, האקלים, הגזע, החברה, המפלגה וכו׳.
והאדם, יש שהוא פונוגרף חי – לא רק בדיבורו – אך גם במחשבתו: הוא חושב מחשבות של אחרים לגמרי, ומדמה בנפשו, שאלו הן מחשבותיו הוא גופא. ואם כן, המהופנט מדבר, לכאורה, אמת טהורה, ופיו ולבו שווים – אבל זוהי אמת של היפנוטיזם, שכל עיקרו הוא שקר שמהפך את מחשבתו לחשוב דברים שלא עלו באמת על דעתו, ולא היו יכולים לעלות כלל על דעתו מעולם!
״גם קהל לסטים מתנהג על פי האמת והצדק שביניהם – כי לולא זאת לא תהא חברתם מתמדת״ (אומר ר׳ יהודה הלוי ב״כוזרי״ – על פי ספר הברית ח״א כ, ז). ובאמת, בתור רב בישראל, אוכל אני להעיד, כי מעולם לא קרה הדבר לפני, שיבוא מי – מן הגנבים – להשביע שבועת השותפים זה לזה, אף על פי שכידוע גם להם יש עסק של שותפות והם מחלקים חלק כחלק בגניבות שבאו לכל אחד מהם. ואם כן, הרי היו יכולים גם כן כל אחד ואחד לחשוד את חבירו בהעלמה, אלא שבטוחים הם בכך, שמי שנמנה עם חברתם לא יעשה דבר נגד הצדק של ה... גנבים ולא יעלים אף פרוטה אחת מהקופה הגנובה.
ואופיינית היא ההלצה שראיתי זה מזמן באחד העיתונים: מעשה שאחד גנב ברכבת מנוסע, שעון של כסף שהיה מוזהב בחיצוניותו. והנה, לאחר איזה ימים החזיר הגנב את השעון מצורף עם מכתב נזיפה, בו הוא קובל על בעל השעון, על אשר מלאו לבו לעשות ככה. הוא חשב אותו לאדם ישר שאינו מרמה את הבריות, ואם יש לו שעון של זהב לא היה יכול כלל להעלות על דעתו שאין תוכו כברו, ובשביל זה טרח כל הטורח לגנוב אותו מכיסו. ועתה, הרי גרם לו טורח בכדי! ולחינם היה כל עמלו בזה – וגדול עוונו מנשוא...
בקיצור – גם לגנבים יש אמת, אך זוהי אמת של חברת לסטים, שכל עיקרה נוסדה על השקר.
הנה חז״ל דורשים על הכתוב (דברים לג, ב) – ״ד׳ מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן...״: ״מאי בעי בשעיר ומה בעי בפארן? – מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו – מה כתיב בה? – אמר להם: ״לֹא תִּרְצָח״ (שמות כ, יג), אמרו – זו היא ירושה שהורשנו אבינו: ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ (בראשית כז, מ)״ (על פי גמרא עבודה זרה ב, ב ובמדרשים). ונוכל לתאר לעצמנו באיזו רוגזה הביטו על מישהו מהם שפרץ גדר וקיבל את התורה; הלז היה נחשב להם כאיש המשולל כל מוסר ורומס ברגל גאווה את כל חוקי האמת והצדק. כי איך לא יזכור את עשו אביו בשכבו על ערש דווי מפרפר בין החיים ובין המתים, והצוואה האחרונה שלו היתה – ״על חרבך תחיה!״; וכל בניו הבטיחו לו בהן צדקם שיקיימו את דבריו לכל פרטיהם ודקדוקיהם. ובכן – גם לבני עשו הרשע יש האמת שלהם, שנכונים הם למסור את נפשם בשביל זה בכל רגע ורגע.
אכן, גם אצל אלה שאינם שייכים באופן רשמי לחבורות השודדים ואינם מבני בניו של עשו הרשע, גם אצל אלה יש שהאמת שלהם היא אמת של שקר, זו היא ״האמת הלאומית״, שכל העמים הנאורים דוגלים בה.
על פי האמת הלאומית מוציאים להורג ריבוא רבבות אנשים על לא־חמס בכפם, באמתלאות שונות של מלחמת מצוה או מלחמת רשות. ומי שאינו רוצה לשפוך דם נקי ורוצה להישתמט ממצוות כאלה – אחת דתו להמית בתור מורד במלכות. ואומנם, הם ממיתים אותו על פי כל חוקי האמת שלהם, אבל זוהי אמת לאומית, שכל עיקרה נוסד על השקר. ועל זה אמרו חז״ל: ״׳וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת׳ (ישעיהו נט, טו) – מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה״ (סנהדרין צז, א) – כלומר, במקום אמת אחת היו אמיתות הרבה, שהאחת סותרת את השניה.
וכשם שהנביא מתאונן ״שאין א־לוהים בארץ״, אם כי, אדרבא, עבדו לאלילים הרבה – כי כשיש אלילים רבים, אז ״כל יתר – כנטול דמי״, ואף א־לוהים אחד אין בארץ. ככה גם עם האמת, ״חותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת״: כשיש אמיתות הרבה – ״נעשית האמת עדרים עדרים״, ״ותהי האמת נעדרת״ לגמרי, ״והולכת לה״, הולכת כעשן נידף, כצל יעוף.
התורה מצוה לנו: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים טז, כ). ולא לחינם כפלה התורה את הדברים ״צדק צדק״, כי אומנם צדק לבד אינו מספיק, שהלוא יש הרבה מיני צדק, כשם שיש הרבה מיני אמת; וכשם שיש אמת של שקר – כך יש צדק של עושק, וחסד של חטאת, ולא לכך מכוונת התורה, אך ״צדק צדק״ – זאת אומרת: צדק של צדק, שגם האב וגם התולדה של ההשקפה באים ממקור הצדק – את זה תרדוף!
וזה היה ההבדל בין נביא האמת לנביא השקר, כי גם נביא השקר לא שיקר במתכוון, הוא שיקר בלב יותר מבפה, ויש שברי היה לו כי אך ורק אמת ידבר, אבל האמת שלו היתה אמת של שקר.
נביא האמת הטיף לחיים של אמת, בעוד שנביא השקר ידע רק מאמת של החיים, זאת אומרת, שנביא האמת רצה להנהיג את החיים על פי האידיאל האמיתי שלו, ונביא השקר כפה על האידיאל שיתאים לחיים. אצל נביא האמת היה ״צדק לפניו יהלוך״, ונביא השקר גרר את האמת, שהיתה בידו כחומר ביד היוצר, לאחריו. נביא האמת מתנהג על פי הפרינציפ, של: ״יקוב הדין את ההר״, ונביא השקר – להיפך: כופה את ההר כגיגית על הדין שלא ישמיע ח״ו את קולו בחוץ.
בקיצור – ״דור לפי פרנס״ – זוהי מהותו של נביא האמת, ו״פרנס לפי דור״ – זוהי מהותו של נביא השקר.
ואם אומרים המושלים ״אין נביא בעירו״ – הנה רק על הנביא האמיתי נאמר ככה, בעוד שנביא השקר הוא דווקא נביא בעירו ובדורו. כי על כן, בדורו היתה תמיד יד נביא השקר על העליונה, אבל אצל הדור הבא נשאר רק נביא האמת. כי במיתת הדור של נביא השקר מתה גם האמת שלו, חדל ההיפנוט התרבותי לפעול את פעולתו, ונשאר רק שקר ערום בלי כחל ובלי שרק – בעוד שהאמת של נביא האמת לא תוכל למות לעולם.
אם רואים אנו עוד הבדל בין נביאי האמת לנביאי השקר, שהראשונים דיברו תמיד בשם א־לוהי ישראל שהשרה את שכינתו עליהם, והאחרונים אך ורק בשם הבעלים ושאר האלילים למיניהם – הרי מבלי משים מרגישים אנו, כי יש כאן קשר הגיוני באופן שהאחד מכריח את השני בתור סיבה ומסובב.
אחרי כל האמור למעלה, הרי הקשר ההגיוני שביניהם כבר מובן מאליו, כי אי־אפשר היה בשום אופן, שנביא האלילות ידבר אמת אפילו פעם אחת, גם אם ירצה בכך. כי כל עיקרה של האלילות באה מתוך השקפה חלקית, הרואה כל חלק וחלק מהטבע והבריות כבריאה בפני עצמה עם בורא מיוחד. ומהשקפה חלקית לא תוכל להיוולד אלא אמת חלקית, שהיא אמת של שקר, מפני שהאמת מוחלטת היא רק בכל – ולא בחלק.
האלילות לא היתה קנאית וצרת־עין מעולם, והיא הרשתה לכל קיבוץ וקיבוץ את אלילו המיוחד, ומזה נסתעף שגם האמת שלה לא היתה קנאית והניחה מקום להתגדר להרבה מיני אמת, וכאמור: ״כל יתר – כנטול דמי״, באופן שכל נביא ונביא שלה היה נביא שקר. אבל א־לוהי ישראל, אם כי הוא רחום וחנון – הוא גם קנא ונוקם, ואיננו סובל שום שיתוף: ״אָנֹכִי ד׳ אֱ־לֹהֶיךָ... לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי״ (שמות כ, ב-ג) – אלה המה הדיברות הראשונים שלו, ומשה רבינו מפרש זאת בשירתו הנפלאה: ״ד׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר״ (דברים ל״ב:י״ב, חב), וממילא, גם חותמו שלו – חותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת, הוא קנאי ביותר ואיננו סובל שום ריבוי; וכשם שהוא אחד – ככה גם האמת אחת, בת יחידה בעולם.
כשביקש ראש הנביאים, משה רבינו, מאת א־לוהי ישראל שתמיד יהיה בתוכנו נביא אמת, הביע את זה בדברים אלה: ״יִפְקֹד ד׳ אֱ־לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״ (במדבר כז, טז-יז), ובזה הביע את כל העיקר של אחדות הבורא כפי הבנת היהדות מחד גיסא, ואת תוכן הנבואה האמיתית שלנו מאידך גיסא.
כי מהו ההבדל בין א־לוהי ישראל לאלילי הגויים? – הראשון הוא א־לוהי הרוחות לכל בשר – והאחרונים המה אלוהי בשר לכל הרוחות. זאת אומרת, שאנחנו השתדלנו בכל מיני השתדלות שבידינו להעלות גם את הבשר למעלה, להכניס גם בחומר רוח – בעוד שהם מורידים גם את הרוח למטה, ומכניסים גם בו חומר וגשם.
וזהו הניגוד היסודי בין נביא האמת ובין נביא השקר. נביא האמת ראה את העתיד, את מה שצריך להיות ב״אחרית הימים״ והשתדל לעשות מזה הווה; ונביא השקר רואה את ההווה ואומר: ״מה שהיה הוא שיהיה...״.
או במילים אחרות – נביא האמת רוצה להעמיד את הדיעבד על הלכתחילה, ונביא השקר להיפך: מעמיד את הלכתחילה על הדיעבד. השקפתו של נביא האמת היא מלמעלה למטה, בעוד שהשקפתו של נביא השקר היא מלמטה למעלה.
וזהו שביקש משה רבינו: ״יִפְקֹד ד׳ אֱ־לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר״ – זאת אומרת, א־לוהות שמרימה גם את הבשר למעלה, ולא להיפך; א־לוהות שמדמה את הצורה ליוצרה, ולא את היוצר לצורה; א־לוהות שהיא ״עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות״. ״יִפְקֹד... אִישׁ עַל הָעֵדָה״ – סמל הנבואה האמיתית, שהיא משפיעה על העדה, ולא כנבואת השקר שהעדה משפיעה עליה. ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״ – אלה המה נביאי האמת שהולכים לפני העם, ולא כנביאי השקר שהולכים לאחרי העם, שהעם עונים: אמן, אמן, לכל אשר יאמרו הם: קדוש, קדוש; ולא כנביאי השקר שעונים אמן אמן, לכל אשר יאמר העם: קדוש, קדוש.
ואומנם ״אין עוד נביא בקירבנו״, אך סוף־סוף בני ישראל, ״אם אינם נביאים – בני נביאים הם״, ותעודת נביא האמת היא תעודת עַם הנביאים.
----
סיכום המאמר
המאמר בוחן את אחת התופעות המרתקות בתנ"ך: מדוע נביאי השקר היו אהובים על העם בזמנם, בעוד נביאי האמת נרדפו, וכיצד בסופו של דבר רק דברי נביאי האמת שרדו את מבחן ההיסטוריה.
1. "השקר שבלב" וההיפנוזה החברתית:
הכותב מחדש כי שקר אינו רק "אחת בפה ואחת בלב" (רמאות מודעת), אלא מחלה עמוקה יותר שבה האדם משקר לעצמו. הוא מכנה זאת "היפנוטיזם חברתי": האדם מושפע מהסביבה, מהחינוך וממפלגתו עד שהוא בטוח שמחשבותיהם הן מחשבותיו שלו. נביא השקר אינו "נוכל" במובן הפשוט; הוא מאמין באמת ובתמים בשקר שלו, כי האמת שלו מותאמת לסביבה.
2. אמת חלקית היא שקר:
המאמר מדגים כי גם לחבורת שודדים או לעמים צמאי דם (בני עשו) יש "אמת" ו"מוסר" פנימיים. אך כיוון שזו אמת חלקית המשרתת אינטרס מסוים, היא נחשבת לשקר. הכותב תוקף את "האמת הלאומית" של העמים, המצדיקה הרג בשם החוק, וטוען שריבוי "אמיתות" מוביל לכך ש"האמת נעדרת".
3. הכיוון: מהחיים לאידיאל או מהאידיאל לחיים:
זהו ההבדל המרכזי בין שני סוגי הנביאים:
נביא השקר: מתאים את האידיאל לחיים. הוא "פרנס לפי דור" – הוא אומר לעם את מה שהעם רוצה לשמוע ומצדיק את המציאות הקיימת ("הדיעבד"). הוא הולך אחרי העם.
נביא האמת: מתאים את החיים לאידיאל. הוא "דור לפי פרנס" – הוא דורש מהעם להשתנות לפי האמת המוחלטת, גם כשזה כואב. הוא הולך לפני העם.
4. הקשר לאמונה באל אחד:
הכותב קושר בין מונותאיזם לאמת: האלילות היא "חלקית" ולכן מייצרת אמיתות רבות ושקריות. אלוהי ישראל הוא אחד, ולכן האמת היא אחת ומוחלטת. נביא האמת מייצג את "אלוהי הרוחות לכל בשר" – הכוח שנועד להעלות את החומר (הבשר) אל הרוח, ולא להוריד את הרוח לצורכי הבשר.
ביקורת
1. אבחנה פסיכולוגית מבריקה:
השימוש במושג "היפנוטיזם" כדי להסביר את הצלחת נביאי השקר הוא הברקה מודרנית. הכותב מזהה נכונה שהכוח של השקר אינו ברמאות, אלא בשכנוע עצמי. תובנה זו רלוונטית מאוד גם לימינו, בעידן של "תיבות תהודה" ברשתות חברתיות שבהן אדם משוכנע שדעתו היא אמת אובייקטיבית בעודו "מהופנט" על ידי המגזר שלו.
2. האומץ לצאת נגד "האמת הלאומית":
המאמר כולל ביקורת חריפה על הלאומיות. הכותב טוען שמוסר לאומי שמצדיק שפיכות דמים הוא "אמת של שקר". בכך הוא מעמיד את המוסר האלוהי-אוניברסלי מעל לכל אינטרס מדיני או שבטי.
3. מנהיגות: "לפני" או "אחרי" העם:
האבחנה בין מנהיג שנגרר אחרי דעת הקהל (נביא שקר) לבין מנהיג שמעצב אותה (נביא אמת) היא שיעור חשוב במדע המדינה ובחינוך. הכותב מגדיר היטב מדוע נביא האמת נראה בזמנו כ"איש ריב ומדון" – הוא הרי בא לשבור את ההיפנוזה הנוחה של ההמון.
4. השוואה לשיטות הקודמות (הרמב"ם והרב קוק):
המאמר הזה משלים את המאמר על "חידוש העולם". שם דובר על כך שהרוח קודמת לחומר (רצון בורא), וכאן מוסבר שנביא האמת הוא זה שמיישם זאת – הוא מנסה להכפיף את המציאות החומרית ("הבשר") לצו הרוחני.
אל מול הרב קוק: בעוד שהרב קוק נטה למצוא "ניצוצות של אמת" גם בתוך השקר או בתוך התנועות הלאומיות, המאמר כאן הרבה יותר דיכוטומי (חיתוכי). הוא לא מחפש פשרות; עבורו, אמת חלקית היא פשוט שקר, ואין לערבב בין "אמת של שקר" לאמת המוחלטת.
סיכום: המאמר הוא מסה נוקבת על היושרה הפנימית של המנהיג והאדם. הוא קורא לקורא להשתחרר מהשפעות חיצוניות ("היפנוזה") ולדבוק באמת שאינה כפופה לנסיבות החיים אלא מעצבת אותן. זהו טקסט המעלה את קרנה של ה"עקשנות" המוסרית מול הפופוליזם הנוח.
