אותה שעה נשק בו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת-פה והי' הקב"ה בוכה: מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און (מדרש רבה דברים). מי יקום לי עם מרעים להוכיחם לשמי (רש"י סוטה י"ג).
חכם שמת אין לו תמורתו. מה מאד אנו מרגישים היום עמוק עמוק בלבנו את מרירות אמיתותו של מאמר חז"ל זה. בזמנים אחרים, בשנים קדמוניות, כשחכם נסתלק והלך לעולמו, עלולים היינו אולי לדמות בנפשנו שחכם זה או אחר ימלא את החלל, שנתהווה באבדן הגדול. אבל בדורנו אנו, הדור־היתום, רבי אהרן הוא שהי' האחד והיחידי, והרגשת יתמותנו שנתחוללה בהסתלקותו היא כל כך גדולה ונוראה, שאין אפילו להעלות על הדעת ולחשוב אפילו בטעות שהוא השאיר אחריו מישהו שיכול למלא את מקומו ומעשיו.
"חכם שמת הכל קרוביו". בימינו נשתבשה בהרבה עצם תפישת צורתו האמיתית של החכם האמיתי. ברם רבי אהרן בכל הווייתו היווה את דמותו וצלמו של החכם התורני הראשוני והקדמון. הוא היווה שיא מיזוג כל המעלות שמנו בחכם־הדור, בנשיא־הדור, בגדול־הדור וכולנו מחוייבים היינו להיות כפופים לפניו. וכשנסתלק רבי אהרן בוודאי שכלנו קרוביו וחייבים בקריעה.
רבי אהרן הי' היחיד־השריד של הדור שעבר. וכשלקח אלוקים מאתנו בחורבן האחרון את כל גדולי ראשי הישיבות, השאיר לנו
השם לפליטה את האחד רבי אהרן, בכדי שידגים לנו בגאונותו ובצדקותו את הדוגמה העילאית של מסירות נפש עבור תורת השם; דוגמה ודמות של ראש ישיבה בכל אפיו וצביונו הראשוני.
בלעדי רבי אהרן לא היינו יודעים מה הן אוצרות התבונה והגבורה המעצבות דמות: ראש־ישיבה. לכן השאיר לנו רבי אהרן בכדי להראות כמה עוצם ושפעת הכוחות הרוחניים דרושים בכדי להיות: ראש ישיבה.
רבי אהרן לא השתייך כלל לדור שלנו. לכשעצמו הי' כולו נתון בספירת הגאונים הקדמונים. מוחו הגאוני לא הי' הולם ומתאים לריקות של עולמנו אנו. ברם מתהלך הי' בינינו בתור תובע של דור שעבר ובתור סמל לדורות הבאים.
כשנסתלק החפץ־חיים נשאר הרבי מגור. כשהלך מאתנו רבי חיים עוזר נשאר החזון איש. כשהחזון איש עזבנו נשאר הרב מבריסק. ואחרי הבריסקאי נשאר לנו אחד יחיד רבי אהרן. וכל עוד שרבי אהרן חי הוא היווה הממשיך הנאמן של הגדולים שקדמוהו. הוא שקבל ונחל את כוחותיהם וקיים את רוחם.
וכשהלך רבי אהרן לא נשאר לנו עוד אחד. ובפטירתו נעלם וגנוז אבידות־רוחם של הגדולים הקודמים.
בפטירתו של רבי אהרן אבד לו לעולם־התורה המשפיע ביותר בדורנו. והשפעתו הלא, לא הצטמצמה לדלת אמות של חוגו הצר. דבריו הי' חודרים וחותריס לחוגים רחבים ורחוקים לכל אתר ואתר. בכל אשר יפנו היו שואלים אלו לאלו. מה אומר רבי אהרן ועוד יותר: מה יאמר רבי אהרן לכך, הבה נא ונשמיע את חוות־דעתו של רבי אהרן.
ומנין עוצם השפעתו כזה?
לא הי' לו מאחורי גבו שום כח כובש שיטיל את מרותו על הכל, לא נשא על שכמו שום משרה רשמית או מנהיגות־קהלה שתכריז על גדולתו. העתונות לא הכריזה עליו ושום מפלגה פוליטית גדולה לא הפיצה ברבים אגדות מקסימות ומגזימות על גודל אישיותו. ולמרות זה השפעתו גדלה מיום ליום. אם־כן מנין כח־השפעה כזו?
והתשובה היא: תופעה נפלאה זו מעידה לנו עדות־נאמנה שכח התורה הטהור הוא הוא חולש על הכל. והיות שהרחוב היהודי, הקרובים והרחוקים, הרגישו בתת־הרגשתם שתורתו של רבי אהרן כולה טוהר וקודש וכולה לשם שמים, לכן נכנעו לפניו והאזינו לדבריו. כי כח אחר מבלעדי כח התורה לא הכיל בקרבו רבי אהרן וכל צדי דרכיו היו נובעים בקווי ישר ממקור התורה הזך.
השפעתו של רבי אהרן חרגה והשתרעה מחוץ לכתלי ישיבתו שלו. ורוחו של רבי אהרן חדרה לכל הישיבות. הגר"א מווילנא כותב: שבכל דור ודור, ניצוצו של משה רבינו שוכן ביחיד אחד שבדור, ואור תורתו של אותו היחיד מקרין ומשפיע ללבות כל התלמידי חכמים שבדור. ותורתו של רבי אהרן, השקפתו והלך רוחו השתכנו בכל ירכתי עולם התורה שבאמריקה.
עד בואו של רבי אהרן לאמריקה יודעים היו רק על ערך ומעלת התורה, אבל לא על גדלות התורה. רבי אהרן הכניס לאמריקה את המושג: גדלות התורה.
ולכן לא אפריז אם אומר שהוא שהטיל רוח־מרד בעולם־התורה האמריקאי. הוא שטען ושתבע לאידיאליזם־התורני; לא לדיפלומות ולתעודת־רבנות כי אם לתורה לשמה. ואלפי אברכים נתגייסו ונחלצו לחיי דלת־אמות של ההלכה.
זה מאות בשנים שלא ראינו מסירות־נפש לתורה שכזו ואפילו בפולין ובהונגריה לא ראינו מסירות נפשית כזו. בני נוער רעננים מוותרים על חיי עונג ורווחים גשמיים, ומחפשים את סיפוק נפשם למילוי תשוקתם הרוחנית בהתמסרות לחיי־תורה. ורבי אהרן הלא הוא שהלהיב את לבות הנוער והכניסם לכתלי בית המדרש.
ועכשיו כשנסתלק רבי אהרן, מי יהלום פעם בשולחן הגבוה שכל הלבבות יחרדו? רבי אהרן הלא הי' הבלתי נכנע והבלתי־גמיש, המשפיע והבלתי מושפע והמשמיע בגלוי את דעת התורה. במקום שאחרים היו רוצים להשמיע והיו שותקים ונמנעים קס רבי אהרן הרעיד בקולו והזהיר מפני סכנה המרחפת. רבי אהרן הי' היחיד בדורו, האי־שתקן. ומפני הכשתו בשלחן היו יראים עד מאד.
נסתלק רבי אהרן ואין לנו מי שיהלום ואשר בהלמותו ירגישו שאין זאת הלמות־היד על השלחן בלבד, כי אם הלמות דופק הלב והנשמה.
והי' הקב"ה בוכה: מי יקום לי. ובכל מקום שנכתב לי זה לשמי. (עי' רש"י תרומה) הקב"ה בוכה וסופד על פטירתו של משה. כי לא יהי' מי שיוכיח את ישראל לשמי, לשם שמים. ומול דברי תוכחתו של רבי אהרן מי יקום. כי דברי תוכחתו, תביעותיו ודרישותיו נאמרו בכוונות טהורות, כי רק כבוד שמים שימש יסוד לכל מעשיו הכבירים ושום כוונות ופניות אחרות לא שלטו בו כלל וכלל.
* * *
כבר חלפה שנה שלימה מאותו יום המר והנמהר של פטירתו, ועד היום נשארה כורסתו מרוקנת. יחיד, שני כמותו שיוכל למלאות מקומו טרם הופיע. את ה"בא השמש" כולנו ראינו אבל לה"ויזרח השמש" טרם זכינו. ולכן עמוק וטרי כל כך הכאב.
לו זכינו ורבי אהרן הי' עוד חי ומתהלך בינינו, בוודאי שעסקנות שבנו היתה ספוגה הרבה יותר אידיאליות ויותר מעוטרת בגנון של שם־שמים. ואם שמרגישים אנו בהיעדרו תוך מעשים שצריכים היו להיעשות ולא נעשו, הרי ביתר שאת מרגישים אנו את הסתלקותו אגב טיב המעשים שכן נעשו. כי לו חי הי' ר' אהרן, מובטחני, שכמה מן המעשים שנעשו לא היו נעשים. ומה שנעשה נעשה לרגלי העובדא שר' אהרן איננו אתנו עוד יותר. וכשנסתלק ר' אהרן פג הרבה מן המורא והפחד ונתבצעו בעולם החרדי־הדתי כמה מעשים שלא היו צריכים, הן באמריקה והן בארץ־ישראל.
וכמובן שאין כאן המקום והצורך לפרט את כל המעשים אשר נעשו ואשר לא ייתכנו להיעשות. אלה הפעילים במערכות החיים הדתיים והתורניים והיודעים את כל המתרחש שם, אלה יודעים שלו חי הי' ר' אהרן בינינו כי אז אחרת לגמרי היו הפעולות שהופעלו. והמבין יבין.
רבי אהרן לא הי' צריך כלל להזהירנו בפיו ולאמור: כזאת אל תעשו. כי עצם קיומו והילוכו בתוכנו הי' פועל באופן אינסטינקטיבי־טבעי על מהלך מחשבותינו ומגמותינו. חייו חייבו אותו וריסנו אותנו, והזהירו אותנו מלהיסחף אחרי סטייה כל שהיא מדעת התורה.
כי גדול הי' רבי אהרן בגלל היותו קנינו של כל כלל ישראל. שייך הי' לכל אחד מאתנו, וכל דאגותיו ומשימותיו היו משתרעות בהיקף מאד רחב. ר' אהרן הגדול לא הי' שייך אך ורק ל"ישיבתו" הוא. בכל מקום תורה היתה אחוזתו. רבי אהרן לא היה שייך רק למשפחתו הוא, כל יהודי ויהודי היווה חלק מהווייתו.
בפי ויחי מצינו: וישבע יוסף את בני ישראל וגו'. למה זה — שואל המשך חכמה — השביע יוסף את בני ישראל ולא את בניו שלו. התירוץ הוא — לדעתי — מנהיג הדור, גדול הדור הוא לא קנינו של היחיד אף לא של משפחתו. גדול הדור שחי את חייו של כל דורו ושואף להעלאתו ולתיקונו של הדור, שייך הוא לכל כלל ישראל. וכשיש לו ליוסף, מנהיג הדור, בקשה הריהו פונה לא לבניו הפרטיים שלו כי אם לבני ישראל, שעבורם הקריב כל חייו.
ור' אהרן מסר נפשו על הכלל ישראל. לא התבדל בתוך ד' אמות של הלכה, כי אם עמוד עמד על המשמר ושאוף שאף לנטוע ולהחדיר את ד' אמות של הלכה לתוך הכלל ישראל, ובכל מקום בואו והופעתו הי' מביא אתו את הדלת־אמות של ההלכה. ולכן הוא נחשב ל"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". הוא לא השתייך רק לבניו בלבד, לישיבתו בלבד, כי אם לכלל ישראל, שהי' נהנה ומתבשם מזיוו תורתו, יראתו וקדושתו.
ואם שר' אהרן שייך הי' לכלל ישראל הרי כל אחד ואחד בחינת שותף לירושתו הרוחנית ומוטלת איפה החובה על כל אחד ואחד לשמור את משמרת הקודש, את אוצרות התורה שר' אהרן השאיר.
דוד המלך בקינתו על שאול ויהונתן אמר: איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. והכי בהסתלקות הגבורים מתעלמים גם כלי המלחמה. הלא ייתכן שהגבורים נופלים והכלי זיין נשאר. ברם יש והכלי־זיין זהו האיש בעצמו, הוא הוא הגבור והוא הוא הכלי זיין. וכשהי' רבי אהרן אתנו הרי הוא בעצם קיומו והתהלכו בינינו הי' מהווה את הנשק־העצום ביותר. עצם קיומו והרגשת נוכחותו בינינו יצרה הרגשת הגנה והתחסנות.
ובהסתלק רבי אהרן ניטל ממנו הגבור והנשק גם יחד. ולכך כן הסתלקותו מחרידתנו כל כך.
* * *
כשלושים אלף איש באו לחלוק את הכבוד האחרון. זוהי הפעם הראשונה בקורות היהדות האמריקאית שעדה גדולה כזו תבוא ללוי'. כי רבי אהרן באשיותו, אישות זכה וספירית, רומם התורה וגם בפטירתו הביא אתו הפגנה גדולה לכבוד התורה. כי מה זה שהסב לשלושים אלפים איש מישראל לעמוד דום ובעינים דומעות שעות שלימות אם לא העדרת והיקר לתורה ולנושאיה. ואותה תמונה מרהיבה חשפה לנו את צורתה הרוחנית של היהדות האמריקאית הדתית, והעידה שקיים באמריקה קבוץ גדול של יהודים שכבוד התורה יקר ועמוק אצלם עד מאד.
[הגרש"א זצ"ל]
* * *
