איך מעלימים אדם שהציל עשרות אלפי יהודים, הקים אימפריה מחתרתית והרעיד את הבריטים? פשוט מאוד: מפסיקים לדבר עליו. 🤫
מישהו דאג שלא תכירו את דוד רזיאל האמיתי, ואני שילמתי מחיר כבד כדי לחשוף למה.
בתמונה הרשמית של דוד רזיאל מפקד האצ"ל, זו שנמצאת בויקיפדיה (ואביא בתגובה הראשונה), נראה לוחם גיבור ו... גלוי ראש. כך גם בבול הרשמי שהנפיקה לזכרו מדינת ישראל, הוא נראה כך.
עכשיו, תנו לי לגלות לכם סוד קטן שהממסד ההיסטורי פשוט העדיף שתשכחו: דוד רזיאל, האיש שהרעיד את האימפריה הבריטית, היה אדם שומר מצוות שהקפיד להתפלל מדי יום מנחה-מעריב במניין. לראשו הייתה תמיד כיפה או כובע קסקט.
בהיותו מפקד האצ"ל, בימים הקשים של המלחמה נגד האויב, בכל פעם שהתלבט כיצד לנהוג היה יורד לכותל המערבי ומתפלל לבוראו. בדקות הפנויות שהיו לו - בין פעולה לפעולה - היה פותח ספר ולומד תורה.
לאחר שנהרג בפעולת קומנדו בעיראק, פתחו חבריו את מזוודתו האישית. הם השתוממו לראות שלא היו בה כלי נשק, אלא כרך משניות, חומש וסידור. הוא יצא לקרב חמוש באמונה יוקדת ועטוף במסורת הדורות.
את כל הדבר הזה מחקו מספרי ההיסטוריה שלומדים בבתי הספר. אז איך אני יודע את זה? כי במשך כמה שנים ערכתי מסע בלשי בעקבות דוד רזיאל, וגיליתי את דמותו האמיתית, זו שהוסתרה מעינינו.
כשהתחלתי את התחקיר לספרי "בכוח וברוח" על חייו של רזיאל, גיליתי קשר שתיקה בלתי נתפס. מפקד שסחף אחריו אלפים, שהציל את היישוב היהודי בארץ כשעצר את הנאצים בעיראק (שם נפל), ושניהל את עליית 'אף על פי' שהביאה לחופי הארץ למעלה מ-17,300 עולים יהודים – פשוט נעלם מדפי ההיסטוריה. בבתי הספר לא לומדים עליו. באזכרה השנתית שלו נוכחים קומץ אנשים בעיקר מבני משפחתו וידידי המשפחה. בוויקיפדיה אין זכר למפעל ההעפלה האדיר שלו, ופעולותיו מוצגות באור דל, לעיתים מעוות.
היה מי שסיפר לי שרזיאל - שחי בחשאיות מוחלטת - שרף את כל תמונותיו במו ידיו, כדי שהבריטים לא יצליחו למצוא את עקבותיו. אחרים הזהירו אותי שאין חומר, ואין מה לחקור.
אבל אני סירבתי לוותר.
כיתתי את רגליי ברחבי הארץ ונברתי בארכיונים מאובקים, קראתי עיתוני מחתרת נדירים שנדפסו בסתר, ואפילו פענחתי מאמרים מוצפנים שפורסמו בעילום שם מאימת הבולשת הבריטית. ויום אחד, באחד הארכיונים הנידחים, מצאתי את האוצר, שנחשב עד אז לאבוד.
היה זה אלבום ישן, חסר כריכה, ובו עשרות תמונות שצילם דוד רזיאל במצלמה שקיבל לבר המצווה. כל תמונה מספרת על אירוע אחר בחייו. ולצד כל תמונה, בכתב ידו של רזיאל – התאריכים המדוייקים וציוני המקומות!
אוצר היסטורי!
אז הוא לא שרף שום אלבום. ההיסטוריה פשוט חיכתה שמישהו יבוא לחפש אותה...
בהמשך מצאתי מחברת פיזיקה שלו, כתלמיד בבית הספר, אבל בתוכה לא היו נוסחאות מדעיות אלא סיפור גבורה פרי עטו. פרסמתי אותו לראשונה בספר החדש.
ובמקום אחר מצאתי את תמונתו של רזיאל כתינוק בן חצי שנה, כשהוא לבוש בבגדים של תינוקת - נגד עין הרע... מתברר כי כבר מגיל צעיר הוא התחפש והסתתר...
ערב אחד פגשתי בבית הכנסת השכונתי יהודי בן קרוב ל-100. שאלתי אותו אם הוא הכיר במקרה את רזיאל. "בוודאי!" הוא ענה לי בחיוך. "שוחחתי אתו על ענייני המחתרת!". הוא סיפר לי איך פגש מדי יום את רזיאל, מפקד האצ"ל, בבית הכנסת. הוא שיתף אותי בשיחות הסודיות שהיו ביניהם. זה האדם האחרון עלי אדמות שחי עמנו כיום וזוכר את רזיאל.
מכל החומרים הרבים שאספתי בעמל רב, נולד הספר "בכוח וברוח", המכיל את כל סיפור חייו של דוד רזיאל, לצד עשרות מאמרים שכתב (חלקם מתפרסמים לראשונה) וכן עשרות מאמרים בשבחו, פרי עטם של חבריו ומעריציו, בהם מנחם בגין, ר' אריה לוין, ועוד. בסוף הספר הבאתי את כל התמונות שלו, המקימות את דמותו לתחייה.
כשהספר ירד לדפוס, אחרי שנים של השקעת דם, יזע, ולא מעט ממון – הייתי בטוח שהממסד, הגופים הרשמיים, הספריות, הארכיונים, החוקרים, או לפחות המעגלים שקשורים לדוד רזיאל, ישמחו לשמוע על הספר, ויבקשו להשיג אותו.
חשבתי לתומי שהם ירצו לגלות את האמת על הגיבור הזה, שהקדיש את חייו למען עם ישראל וארץ ישראל, ואף נהרג באחת הפעולות ההרואיות עליהן פיקד - כשעצר את הנאצים מלהגיע לארץ ישראל.
אבל במקום זה, נתקלתי בחומה של שתיקה. התעלמות מוחלטת. לא קיבלתי מהם אפילו מילה של תודה.
האנשים שהכי מזוהים עם דוד רזיאל לא יצרו איתי קשר עד היום, ולא הביעו שום עניין בספר שלי, או במחקר המקיף שערכתי. כאילו זה לא נוגע אליהם...
יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה נלחם לבד מול מפלצת האדישות, מול זיכרון לאומי סלקטיבי שבוחר את הגיבורים שלו לפי אינטרסים פוליטיים קטנוניים.
אני מודה: היו לי רגעים קשים של ייאוש. כמעט נשברתי.
אבל אז חזרתי למסמך אחד מצמרר שמצאתי בארכיון של רזיאל, שהזכיר לי למה אסור לי להישבר.
זהו דף דק, מודפס במכונת כתיבה, ובו שיר שכתבה חנה שפיצר, מייסדת בית הספר שפיצר בירושלים.
היא כתבה אותו על אדם קרוב לה שנהרג, אבל בגלל הצנזורה הבריטית, היה אסור לה אפילו להזכיר את שמו.
אבל מיד כשהתחלתי לקרוא את השיר הבנתי על מי מדובר: על החתן שלה – דוד רזיאל!
בתה שושנה הייתה נשואה לו, וכל כך אהבה והעריצה אותו, עד שכאשר נהרג היא לא רצתה להתחתן שוב... עד סוף ימיה.
וכך כתבה גברת שפיצר על חתנה הגיבור, בשיר מדהים שמתפרסם לראשונה בספר:
"מַעְלָה מַעְלָה עָלִיתָ תָּמִיד,
וּלְכָל חֲבֵרֶיךָ הָיִיתָ הָרֹאשׁ,
חָכְמָתְךָ וּגְבוּרָתְךָ עָלֶיךָ תָּעִיד,
שֶׁנִּבְרֵאתָ לְנַצֵּחַ וְלִכְבֹּשׁ...
נִקְרַע הַמֵּיתָר, נִפְסַק הַשִּׁיר,
אֵיפֹה אַתָּה בְּנִי יַקִּירִי?
נָגַע בִּי רַעַם בְּיוֹם בָּהִיר,
גָּזַל אַכְזָר אֶת בְּחִירִי.
אָרוּר הַלַּיִל שֶׁבֵּיתִי עָזַבְתָּ,
אָרוּר הַשָּׂטָן שֶׁבָּא לְהַכְשִׁיל;
נִשְׁמָתְךָ, גִּבּוֹר, עֵדֶן הֶחְזַרְתָּ,
כִּי הַכֹּל הִקְרַבְתָּ עַמְּךָ לְהַצִּיל.
כִּי לֹא גָּמַרְתָּ שִׁיר חַיֶּיךָ,
שִׁיר נִפְלָא זֶה בְּתָכְנוֹ,
כָּבוֹד, חֵרוּת אַף לְעַמֶּךָ,
בְּכֹחַ וָרוּחַ לְכוֹנְנוֹ".
מכאן נולד השם של הספר שלי: בְּכֹחַ וּבְרוּחַ.
הספר 'בכוח וברוח' הוא תעודת זהות של גיבור שלא קיבל את ההכרה הראויה לו. יש בו גילויים מפתיעים שישנו את כל מה שחשבתם על תקופת המחתרות ועל גיבוריה.
