א. מהות האבלות: להקיץ ולחול
שנינו במסכת שבת (ק"ו ע"א): "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה". ופסק הרמב"ם בהלכות אבלות (פרק י"ג הלכה י"ב):
"כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה".
מדבריו מבואר שיסוד מהותה של האבלות אינו אלא החרדה הפנימית, פשפוש המעשים והשיבה בתשובה. שאר דיני האבלות ומנהגיה אינם אלא גדרי נזיפה ונידוי, כיאה למי שפגעה בו מידת הדין בידי שמיים. נמצא אפוא כי מנהגי האבלות המעשיים נובעים ממעמדו של האבל כמנודה ונזוף למקום, אך עיקר חובת האבלות כפי שציוו חכמים עניינה ההתעוררות הלבבית – לפחוד, לדאוג ולשוב בתשובה.
לפיכך מצינו חיוב אבלות החל על כל בני החבורה: אין זו אבלות הכוללת את דיני הנידוי והנזיפה החיצוניים, אלא עצם מהותה הפנימית של האבלות – ההכרה בעומק המכה שנחתה עליהם, המחייבת חרדה, חשבון נפש ותיקון המעשים.
בהמשך דבריו מוסיף הרמב"ם ומבאר: "כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר 'הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ' (ירמיה ה', ג'), מכלל שצריך להקיץ ולחול". 'חִילוּ' עניינו חרדה, רטט וזעזוע; 'ולא חלו' – לשון פריקת עול ואדישות, כאילו דבר לא אירע. מכאן שיסוד חובת האבלות הוא הקִיצה והחִיל. שאר הלכות האבלות אינן אלא תולדה מכך שהקב"ה הכה, המחייבת הנהגות של נזיפה והתרחקות, אך עצם מהות האבלות היא ההקצה והזעזוע – והיא־היא החלה בדין "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה".
ב. "דמת גדול" ו"דמת קטן": סוד ההשפעה והקבלה
בגמרא (שבת שם) נחלקו: "אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן". מדברי המהר"ל מתבאר כי כל חבורה יונקת משני כוחות: כוח השפעת התורה והנתינה – בסוד 'המאור הגדול', וכוח הקבלה וההתבטלות – בסוד 'המאור הקטן'. שכן הגדול הוא המשפיע, וככל שרבה השפעתו כך גדלה מעלתו; והקטן הוא המקבל, המחזיק בעיקר כוח הקבלה שבעולם.
מתי חבורה מתפרקת ונפסדת מהותה? נחלקו האמוראים: למאן דאמר 'דמת גדול' – עיקרה של החבורה נשען על כוח ההשפעה; ולמאן דאמר 'דמת קטן' – עיקרה תלוי דווקא בכוח הקבלה.
ברבי גדליה זצוק"ל התלכדו שני הקצוות הללו יחדיו: היה 'הגדול שבחבורה' ו'הקטן שבחבורה' כאחד. לא קם בכל החבורה משפיע כמותו, ולא נמצא בה מקבל בענווה וצימאון כמותו. נתקיימו בו שתי הדעות במידה מופלגת: נפקד 'הגדול' ונגדע 'הקטן' – והאבידה כפולה ומכופלת.
ג. מידתו של יוסף: השפעה מעצם המציאות
כוח השפעתו של ר' גדליה היה כביר ונורא – כוח הנובע כולו מטהרת הלב וממידת האמת. עליו ניתן היה להמליץ את מאמר התלמידים לרבי: "טוב אתה לישראל מגלגל חמה" (סנהדרין ק"א ע"א). זוהי השפעה שאינה נזקקת לפעולה או למעשה; השפעה הנובעת מעצם קלסתר פניו, מ'צורת האדם' שבו וממאור פניו המאיר. מעוצמת נוכחות זו יכלו בני אדם להתהפך מן הקצה אל הקצה בפגישה אחת בלבד – ועובדות כגון אלו אירעו תדיר, אף בלא אומר ודברים, אלא מתוך האמת הצרופה, הניקיון והטהרה שהקרינה דמותו.
זוהי בחינת מידתו של יוסף הצדיק, שכל כוח ההשפעה היה מופקד בידו, ככתוב: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט... הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מ"ב, ו'). מהות זו גנוזה בעצם שמו – "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (שם ל', כ"ד): שעצם מציאותו מולידה עוד ועוד, שעל ידו מתרבים עובדי ה' ומתרבה כבוד שמיים. ואף שרבי גדליה זצוק"ל עלה מדרכי התשובה, צדיק גמור היה מעיקרו; שכנה בו תמימות וטהרה של מי שלא טעם טעם חטא מימיו – כתינוק בן יומו, צח ונקי כבדולח. כוח השפעתו היה מונח בעצם מציאותו, בבחינת 'יוסף' המקרב נפשות להשי"ת – וזהו עומק הפירוש "דמת גדול".
ולאידך גיסא, בבחינת "דמת קטן" – לא היה מקבל כמותו; כולו היה התגלמות 'המאור הקטן' במילואו, שכל כולו דרוך ופתוח לקבל ולהתעלות, וכוח הקבלה שלו פעל בהפלגה מופלאה, למעלה מדרך הטבע. עליו ראוי היה להפטיר את מאמר הכתוב: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ" (שם מ"א, ל"ח).
ד. י"ג מידות הרחמים מול מאסה של תורה
אמרו במדרש (פתיחתא דאיכ"ר ב'; ירושלמי חגיגה א', ז'): "ויתר הקב"ה על עוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה".
ולכאורה הדבר תמוה עד למאוד, שהרי מפורש בגמרא (בבא קמא נ' ע"א): "כל האומר הקב"ה ותרן הוא – יותרו חייו", ואם כן כיצד נאמר "ויתר הקב"ה"?
אלא הביאור בזה, שהקב"ה גילה למשה רבנו ע"ה י"ג מידות של רחמים, ומידות אלו הן מידות של ויתור, כדברי הרא"ש (ראש השנה פ"א סי' ה'), וכנאמר בכתוב: "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן... וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות ל"ג, י"ט), ודרשו חז"ל (ברכות ז' ע"א): "אף על פי שאינו הגון". וכהגדרת ה'מסילת ישרים' (פרק ד'), האומר שהקב"ה "ותרן" – לשון תואר וקביעות, כעין שנאמר "רובץ ולא רבצן" (בבא מציעא ל"ג ע"א) – הרי זה מעוות את מידת המשפט ויחטוף עונשו; שכן אין זו הנהגה תמידית אלא הנהגה שעתית של רחמים. מי שזוכה להנהגת י"ג מידות הרחמים, שהיא בחינת "נושא עוון ועובר על פשע – למי שעובר על פשע" (ראש השנה י"ז ע"א; מגילה כ"ח ע"א), זוכה שיתנהגו עמו במידת הויתור. ואף גם זאת אין פירושו מחיקת הדין, אלא כמבואר ב'מסילת ישרים' ובירושלמי (תענית ב', א'): "מאריך אפיה וגבי דיליה"; הקב"ה מאריך אף ומשהה את הדין כדי ליתן לאדם שהות וחיים לחזור בתשובה, ובסופו של דבר הדין נגבה.
וזהו עומק המדרש: על ג' העבירות החמורות קיימת עדיין זכות להנהגת י"ג מידות הרחמים, שיש בה צד ויתור והארכת אף. אבל על מאסה של תורה – אין ויתור; מי שמואס בתורה מאבד כליל את האחיזה בהנהגת י"ג המידות, ונסתם בפניו שער הרחמים. וזהו שנאמר: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כ"ו, מ"ד) – "לא מאסתים" מתקיים כל עוד אין מאסה של תורה, אך מקום שיש בו מאסה – כלה כוח הויתור.
רואים אנו כיום בעוונותינו הרבים שהקב"ה נוהג עמנו במידת הדין הקשה – במאורע הזה בעצמו ובכללות ההנהגה; חלה התמעטות נוראה בהנהגת הרחמים ומידת הדין מתוחה. וברור הדבר שכל זה בא בעוון מאסת התורה, שלא הייתה כמותה מעולם. כדברי הברייתא על דור עקבתא דמשיחא: "וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ" (סנהדרין צ"ז ע"א). חלל העולם רווי ומורעל במאסה של תורה. ומי שזכה שלא דבק בו שמץ מזה, אלא כולו שופע אהבת תורה כמעיין המתגבר – כזה היה רבי גדליה זצוק"ל. כנגד גלי המאסה העכורים הללו, כתיב: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח', ז'). אל מול עוצמה שכזו של מאסה לא די בסתם עמל תורה שגרתי; נדרשים כוחות כבירים של אהבת תורה בוערת ומופלגת כדי לעמוד במשמר.
ה. תשובת יחיד והמשכת מידת הרחמים
שנינו בסוף מסכת יומא (פ"ו ע"ב): "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו". רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס שם מביא את דברי הרמ"ע מפאנו, שביאר: "היינו חלקו בברית האָלָה, להיות ערבים זה לזה, הוא הנמחל בזכותו", עכ"ל; וזאת משום שקשתה עליו הפליאה: וכי היאך ייתכן שיימחל לעולם כולו בשל תשובתו של יחיד?
אולם נראה לבאר בדרך עמוקה יותר: כאשר קם יחיד ועושה תשובה של אמת, מוחלים לו ולכל העולם כולו – מפני שבכוחו של יחיד כזה לעורר ולהחזיר לעולם את ברית י"ג מידות הרחמים; אותה ברית שגילה הקב"ה למשה רבנו ע"ה, שבה כיפר על חטא העגל ושבזכותה אנו מתקיימים. אלו הן המידות הנשגבות שנאמרו בנבואת מיכה (ז', י"ח–י"ט):
"מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם".
במידות אלו מתרצה הקב"ה לשבים, אלא שגם להנהגה עליונה זו צריך האדם זכות ושייכות כדי לחסות בצילה. ובשביל יחיד יחיד ומיוחד שעושה תשובה אמיתית – נכרתת הברית מחדש, והשפעתה של ברית י"ג המידות יורדת, מאירה ומתפשטת על העולם כולו.
ועל כן, מה עצום ונוקב הפחד בעת הזאת! בשעה שהקב"ה מותח בעולם הנהגה של דין, הוא נוטל מאיתנו דווקא את האחד והמיוחד – את זה שבכוחו להמשיך את מידת הרחמים לכל הדור כולו. יחיד ומיוחד היה מורנו רבי גדליה זצוק"ל, ששיעור קומתו עמד כמשקל נגד לכל מאסת התורה וכנגד העולם כולו. הוא היה באמת אותו 'יחיד שעשה תשובה' לאשורה, ובזכותו הייתה ראויה מידת הרחמים לחול על הכל. וכאשר לקחו הקב"ה מאיתנו – זוהי גופה התעוררות של מידת הדין הקשה, הנוקבת עד התהום.
ו. "חכמת סופרים תסרח": סוד פרישת החיים
במה נזכה לעורר את מידת הרחמים?
באותה ברייתא דעקבתא דמשיחא שהוזכרה לעיל שנינו: "חָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח" (סוטה מ"ט ע"ב; סנהדרין צ"ז ע"א). ולכאורה הדבר פלא: היאך ייתכן שחכמת סופרים תסרח, וכיצד ייצא ריח רע מקדושת חכמת התורה?
אלא יסוד הדבר מונח בכלל גדול בבריאה: כל דבר שהיה שרוי במקור החיים ופירש מחיותו – מעלה סירחון וריח רע; וככל שהיה הדבר מלא חיות ומעולה במעלתו, כך בשעה שהוא פורש מן החיים עולה ממנו ריח רע ומאוס ביותר. כך הוא טבע המציאות, וזהו עניין 'פֶּרֶשׁ' – דבר שפירש מן החיים. בכל מקום שנמצא ריח רע, שורשו בדבר שהיה מחובר לחיים ונפרד מהם.
ואין לך דבר בעולם שכולו חיות עצמית כחכמת התורה, שנאמר: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז', י"ב), ורמוז ש'חכם' עולה בגימטריה 'חיים'. וכלשון הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פ"ז ה"א): "חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה – כמיתה חשובין". החכמה איננה ידיעה גרידא אלא עצם החיים. וכאשר החכמה נלמדת ונשארת במנותק מן החיים, כעניין מופשט שאינו חי בקרב האדם – אין לך פרישה מן החיים גדולה מזו, ואין לך ריח רע וסירחון חמור יותר מחכמה שפירשה מן החיים!
וזהו שנאמר בבריאת האדם: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז'). בחוטם הוא מקור החיים, ושם בודקים אם האדם חי או מת (יומא פ"ה ע"א). שם מונחת החיות, ושם נקבע חוש הריח – שכל עניינו להבחין ולהרגיש אם הדבר חי ומחובר למקורו, או שמא פירש מן החיים.
היכן מצינו עוד איש אשר רוח אלקים בקרבו, שאצלו הייתה החכמה כולה חיות נובעת, כרבי גדליה זצוק"ל? שורש 'מאסה של תורה' נעוץ ב'חכמת סופרים תסרח' – בחכמה שאיננה חיים. חכמה נטולת דופק חיים היא שורש כל מיאוס וריחוק. ומה שאנו עדים לו כיום, לעוצמה נוראה כזו של מאסה כלפי התורה, אינו אלא מפני שאשמים אנו: משום שנעשתה חכמת סופרים מסרחת, נמלא חלל העולם בריח המאוס הזה. אילו היינו אנו חיים את התורה באמת, והייתה תורתנו 'תורת חיים' – לא הייתה המאסה תופסת מקום בעולם כלל. כאן מונח המשקל שכנגד: הרוצה לבטל את המאסה מן העולם חייב לדבוק ב'תורת חיים'. אין לך דבר ערב, נעים ומקרב יותר מן החיים בעצמם, ואין לך דבר מאוס ומרחיק ממי שפירש מן החיים.
ז. "אז נדברו יראי ה'": חותם הנבואה
צריכים אנו באמת לפחוד, לדאוג, לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה. שכן לבד מגודל המכה הנוראה שפגעה בנו, נתקיים כאן הכתוב: "הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כ"ט, י"ד). מכה כפולה הוכתה החבורה: לבד מעצם האבידה שנטל הקב"ה מאיתנו את מחמד עינינו, בלקיחה זו נותרנו כעיר פרוצה שאין לה חומה. מאין נזכה עוד למידת הרחמים? מי ימשיך עלינו את צינורות החסד לאחר שנלקח מאיתנו רבי גדליה זצ"ל, בעוד הקב"ה אינו מוותר על עוון מאסה של תורה?
כל מי שלב מרגיש בקרבו יודע נאמנה כי סדרי ההנהגה נשתנו: הקב"ה נוהג עמנו במידת הדין, והדין קשה וכבד למאוד. עלינו נאמר מאמרם (סנהדרין צ"ח ע"א): "אם ראית דור שצרות באות עליו כנהר – חכה לו"; והשאלה הזועקת היא: כיצד נזכה לרחמים?
נבואתו של מלאכי, אחרון הנביאים, היא חותם הנבואה שעליה לעמוד בתוקפה עד אחרית הימים – עד אשר יתקיים מקרא שכתוב: "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" (יואל ג', א'). ושם חתם הנביא בתוכחה נוקבת: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה'... אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג', י"ג–י"ד). ומי בתוכנו מאס בכל ברק חיצוני, השליך אחרי גוו את כל פיתויי השעה ובחר בכל ישותו לשמור משמרת וללכת קדורנית בהכנעה ויראה לפני ה' צבאות – כרבי גדליה זצ"ל?!
ממשיך הכתוב ומתאר את מראה ימינו: "וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים, גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹקִים וַיִּמָּלֵטוּ" (שם ט"ו). כך בדיוק נראית המציאות: עולם המאשר זדים, בונה עושי רשעה ופורק עול. ומה המענה לחשכת הגלות הזו?
"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (שם ט"ז).
יראי ה' באמת חייבים להידבר ביניהם, להתאחד ולהבין איש את רעהו; וכשנפגשים יראי ה' בשיח של אמת – "ויקשב ה' וישמע", ודבריהם נחרתים בספר הזיכרון. כדאיתא בגמרא (ברכות ו' ע"א): "אפילו שניים שיושבים ועוסקים בתורה... מכתבן מילייהו בספר הזכרונות". זכרונות אלו אינם אלא זכרונות של רחמים וחסד, בבחינת זכרונות דיום הדין הנזכרים לטובה.
ומוסיף הכתוב: "וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה" (מלאכי ג', י"ז). אותה הידברות של יראי ה' נגנזת כסגולה יקרה ביד ההשגחה עד עת קץ (עיין אבן עזרא שם). ומתוך כך: "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ"; דרכו של אב לחמול על יוצא חלציו, אולם חמלתו עזה שבעתיים על "בנו העובד אותו" – בן המתמסר בכל מאודו בעבודת אביו. חמלה עילאית זו נדרשת בדור האחרון, והיכן נמצא לו לקב"ה בדורנו 'בן העובד אותו' במסירות וזכות מופלגת שכזו, כרבי גדליה זצוק"ל?! בחמלה זו תלויה כל מידת הרחמים שאנו צמאים לה.
זהו סף המעבר: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (שם י"ח). קודם ההתגלות הזו שולט החושך של "מאשרים זדים", אך מיד ב"יום אשר אני עושה סגולה" ייקרע המסך: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ... וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (שם י"ט–כ').
אלו המילים האחרונות שמסר הקב"ה לדורות ביד נביאיו; מאז כביכול נאלמה בת קול הנבואה – בבחינת "מי כמוך באלמים ה'". ומה חתם בהן?
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם – פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (שם כ"ב–כ"ד).
אם אין אנו מצטרפים בכל כוחנו למהלך הזה של השבת הלבבות ואהבת התורה הטהורה, הרי עומדת חלילה האזהרה האיומה: "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".
ח. "שבק חיים לכל חי": קבלת מילי דחסידותא
כל אחד ואחד בעצמו יודע, וכל איש מכיר את נגעי נפשו: משהו מקצת מסירות הנפש המופלאה שפיעמה ברבי גדליה זצוק"ל – מוכרחים אנו לקחת עמנו, זוהי חובתנו הבלתי-מתפשרת.
רגילים לומר על הנפטר: "שבק חיים לכל חי", ויש לבאר בזה עניין עמוק: הנפטר מותיר את קומת חייו וסגולותיהם ברכה לכל החיים אחריו. לאחר שנסתלק הצדיק, קל יותר לזכות למעלותיו; שכן בעמלו הוריד אותן לעולם וסלל להן נתיב. רבי גדליה זצוק"ל הוריד לתוך עולמנו דרגות נשגבות של מסירות נפש שלא נודעו בדור הזה; הוא המשיך לעולם מדרגות עליונות של אהבת תורה, טהרה וניקיון הלב, ואמונה פשוטה ותמימה שאין להן אח ורע בזמננו. קשה למצוא אף דוגמה ורמז לדרגות כאלו, אך כיוון ש"שבק חיים לכל חי – לנו ולכל ישראל", השאיר את השפע הזה קיים ומונח בקרבנו, ובכוחנו לאחוז בו ולזכות בו.
מצאנו אצל רב, תלמידו של רבינו הקדוש, שבשעה שנפטר לבית עולמו קיבלו עליהם תלמידיו – כל אחד ואחד בפני עצמו – מידה אחת מעשרה 'מילי דחסידותא' שהיה רב נוהג בהם (תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קע"ח). הרמב"ם מעתיק להלכה שני דברים מיוחדים שהצטיין בהם רב: "אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו" (הלכות דעות פ"ב ה"ד); "אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין" (הלכות תפילין פ"ד הכ"ה). וכל תלמיד נטל על עצמו רק הנהגה אחת, לפי שאי אפשר היה לאדם אחד לשאת את כולן. יתרה מזו, אף הנהגה אחת הייתה קשה מנשוא לקיימה, עד שנצרכו שניים מגדולי תלמידיו – רב יוסף ורב ששת – לסמא את עיניהם כדי שלא להיכשל בהבטה חוץ לארבע אמותיהם (תשובות הגאונים שם; ריטב"א מגילה כ"ד ע"א; ר"ן קידושין י"ג ע"א מדפי הרי"ף). והוצרכו למעשה נורא זה דווקא לאחר פטירת רב, לפי שאי אפשר היה שייעלמו וייאבדו מן העולם אותם עשרה מילי דחסידותא!
ואם אז, בימים כתיקונם ובעוצם קומתם של אותם דורות, היה הדבר בלתי אפשרי בלא מסירות נפש קיצונית – על אחת כמה וכמה בימינו אנו, שבהם היום "בוער כתנור", ופחד נורא אופף את הכל. הקב"ה מנהיג את עולמו בהנהגה רוויית אימה, וכדי שיתקיים בנו מקרא שכתוב: "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ", מוכרח שישכון בנו שמץ ממידותיו ומהתמסרותו של רבי גדליה זצוק"ל.
לפיכך מוטל על כל אחד ואחד לקבל על עצמו תוספת כלשהי – הנהגה הנמצאת מעבר להרגל ומעבר לסדר היום השגרתי והמלומד. רבי גדליה זצוק"ל היה כל ימיו 'מוסיף והולך', שרוי בסוד קריאת שמו: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר"; תמיד עמל להוסיף מעלה על מעלה ותוקף למסירות נפשו בכל תחומי החיים: במחשבה, בדיבור ובמעשה. בכל קומת האדם שבו – בטהרת המחשבה, בעומק התפיסה הצרופה של האמונה, ובתפילה כה זכה, נקייה וברה.
ט. תמימות וטהרה: "מעדן עצמו כתולעת"
איזו לשון נקייה, ואיזו צורת דיבור אצילה ורוויית חן שפעה מפיו! לא ייאמן כי יסופר: בן אנוש הילך בתוכנו והיה כולו פלא, בחינת "אִישׁ כִּי יַפְלִא" (במדבר ו', ב'). וכאשר נטלו הקב"ה מאיתנו במידת דין כה עזה וקשה, נתקיים בנו במלוא חריפותו המקרא: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפָלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כ"ט, י"ד). שבר זה נורא וחמור הוא אף משריפת בית אלוקינו!
איזה מאור פנים, איזה חן, ואיזו ענווה וצניעות קרנו ממנו – והכול אמיתי בתכלית, מזוכך מכל פנייה חיצונית, טהור לחלוטין. ב'מסילת ישרים' בביאור מידת הטהרה (פרק ט"ז) כותב: עבודה הנעשית בטהרת הלב היא־היא העבודה הנרצית והאמיתית לפניו יתברך, והיא העבודה שהקב"ה חפץ בה; ומוסיף שם: "ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם". כלומר: עבודה שאינה צרופה בטהרה אינה אלא כעניין שכר הכלבים, שעל אשר "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות י"א, ז') קיבלו שכרם ב"לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שם כ"ב, ל'), משום שאין הקב"ה מקפח שכר אף בריה. אולם העבודה הנבחרת, הזכה והנרצית באמת – אינה אלא עבודה בטהרה גמורה. והיכן נמצא בדורנו שייכות ומגע לטהרה כזו, המנוערת מכל מניע זר ומכל שמץ של 'שלא לשמה'? עליו ראוי היה להמליץ את הכתוב: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד', ז').
אם חפצים אנו לזכות לקורטוב של מידת הרחמים – לבחינת "כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ" – הרי שמוכרח להימצא בנו משהו מעבודתו של רבי גדליה זצוק"ל. דוגמה חיה ומוחשית היה לנו; אפשר היה לגשת ולדבר עמו לא כהדיוט עם רבו, ואף לא כשווים אל שווים, אלא כביכול מתוך עליונות כלפיו – שכן מעולם לא הניח לבאי ביתו לפנות אליו כאל שווה, אלא עשה עצמו תמיד כ'אסקופה הנדרסת', קטן שבקטנים. ויחד עם זאת היה הגדול שבגדולים: בעל תקיפות דעת עילאית, עוצמה כבירה וכוחות אדירים המסוגלים להעתיק הרים. התקיים בו כדברי הגמרא על עדינו העצני (מועד קטן ט"ז ע"ב): "כשהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". הנמצא כזה איש? הראינו עוד דוגמתו?!
והקב"ה נטלו מאיתנו בעת נוראה ומאיימת שכזו. על כך שנינו: "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה – אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן"; ואילו אצלנו נטל הקב"ה את שניהם כאחד! בלא רבי גדליה זצוק"ל, פני החבורה כולה נשתנו לחלוטין – וזוהי מכה אנושה עד מאד.
על כן, חובת שעה רובצת על כל אחד מבני החבורה: כל איש יודע את נפשו ואת נגעי לבבו, ועל כל יחיד לקבל על עצמו מ'מילי דחסידותא' שהיה רבי גדליה זצוק"ל נוהג בהם. ועיקר התביעה – מסירות נפש במידת האמת, הטהרה, הנקיות ותמימות הלב, לצד שכל עמוק וחכמה מופלגת; שכאשר הוצרך לכך ידע להיות בבחינת "אחיו אני ברמאות" (מגילה י"ג ע"ב), ועם כל זה עמד תמיד בצדקותו כ"אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז).
י. חתימה: האכזריות היא על עצמנו
אם חפצים אנו שלא להימנות חלילה עם אותם "אכזרים" שהגדיר הרמב"ם (הלכות אבלות פי"ג הי"ב), אלא לקיים את חובת הדור: "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה", שמהותה: "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה" – שומה על כל יחיד ויחיד להוסיף חיות בעצם מהותו, חיות של אמת. כל העניינים הטפלים והצדדיים אינם אלא מחוץ לגדרי החיים, תולדה עכורה של בחינת "זבחי מתים" (תהלים ק"ו, כ"ח). עלינו להישמר מכל משמר שלא תהא חלילה "חכמת סופרים תסרח", אלא שלימוד התורה וכל אורחות עבודת השי"ת יהיו מלאי דופק פועם וחי, אמיתיים ועצמיים לנו. רק בנתיב זה נוכל להיכנס תחת כנפי המעלה של "בנו העובד אותו", ורק כך נעורר עלינו רחמי שמיים מרובים.
אלו המילים החותמות שציווה עלינו אחרון הנביאים: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (מלאכי ג', כ"ב). עלינו לזכור ולדעת כי הקב"ה מביא על עולמו את "יום ה' הגדול והנורא", יום אשר "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר". וכאשר מתגלה יום הדין – "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה', מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ... כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ" (תהלים צ"ז, ה'; צ"ח, ט'). הקב"ה מגיע לשפוט את תבל ומנהיג אותה במידת הדין והמשפט הצרוף, ובפנים אלו מתגלה כבודו בעולם. וכאשר מידת דין כה תקיפה ונוראה הולכת ובאה, אם לא נזכה למידת הרחמים הרי אנו נתונים בסכנה גדולה עד מאוד.
על כן התביעה היא אחת וברורה: "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה". נאמר בתוכחה: "הִכִּיתָ אֹתָם וְלֹא חָלוּ" (ירמיה ה', ג') – ומכלל הן אתה שומע לאו: חייבים אנו להקיץ ולחול! זהו כל עיקרה וקיומה של מצוות האבלות שהטילו עלינו חכמים; ואם אין אנו נוהגים כך, הרי זו מידת אכזריות, ובשעה זו – האכזריות אינה אלא על עצמנו.
והשי"ת ירחם ברחמיו המרובים על האלמנה ועל היתומים, שהם האבלים הראשונים והנושאים בעול השבר, וירחם על כולנו – שכולנו בני חבורה שרויים באבלות ובשברון לב. יחמול הקב"ה על שארית עמו, ותחזינה עינינו במהרה בשובך לציון ברחמים.