Rejoice In Your Being

There is a volume that came out about 8 years ago in honor of Rav Charlap Shlita called Zeved Tov. Towards the beginning of the sefer there are a number of letters he received from his grandfather HaGaon Rav Yaakov Moshe ztz"l. In one letter he tells his grandson to strive for greatness, to try to become a gadol, and not to be just a יהודי נאמן - a Faithful Jew. A "Faithful Jew" is an American concept while striving to be a great person is an Eretz Yisrael-dike concept. He encouraged his grandson to have the Eretz Yisrael perspective, not the American one...

That is certainly true. Nobody says - all I need is to eat and pay the bills - I don't need or want anything beyond that. No luxuries, no vacations, no eating out, simchas with the bare minimum etc. etc. People want more and more. But when it comes to ruchniyus people settle for mediocrity. They eat kosher, daven 3 times a day, keep Shabbos, set aside time to learn etc. and they are more than satisfied with themselves. What eludes people is that they were created for greatness. They must become the greatest possible people they can possibly become. Just getting a passing grade is - in a sense - failing. 

BUT [big "but"] we also must never lose sight of the fact that we are Jews and be proud of that. Even without special madreigos in Avodas Hashem there is something great about us which should generate a TREMENDOUS amount of simcha.  

So we have to begin with a basic spirit of immense joy that we are Jewish and build upon that to attempt to scale the heights. Read this magical passage from Maran HaRav Hutner:

Maybe that is what the pasuk means when it says - אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי

אשירה לה' בחיי - I sing to Hashem with joy just for the fact that I am alive - without any great madreigos.

אזמרה לאלקי בעודי - I sing to Hashem for ever עוד of mine, for whatever extra I do, for every mitzva, for every positive thought etc. etc. 

עם שאין לו היסטוריה – גם גיאוגרפיה אין לו

 "המילה הבלתי מובנת לי ביותר היא 'אלוהים', ודווקא משום כך - היא מסבירה לי את הכול".

את המילים האלו כתב הרב משה צבי נריה זצ"ל, בי"ט כסלו, מלאו עשרים ושמונה שנים לפטירתו.

הרב נריה שֶׁכֻּנָּה 'אבי דור הכיפות הסרוגות', היה מחנך דגול, סופר מוכשר ומנהיג רוחני שחולל מהפכת ענק בציבור הדתי. 

הוא הקים את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרוא"ה ולאחריה ישיבות ואולפנות נוספות בכל הארץ וזכה בפרס ישראל על תרומה לחברה. 

הנה כמה פנינים יקרות מתוך האוצר הגדול של היבול הספרותי המופלא שהותיר אחריו:

* לאילן יש שורשים כי מקורו למטה. האדם עץ השדה אבל שורשיו למעלה. ככל שמעמיקים את השורשים, את כתרי הנשמה – האילן מתברך ומניב פירותיו.

* מצוות "ובחרת בחיים" אינה כ'בחירות' המתקיימות אחת לכמה שנים. בחירה בחיי תורה ומצוות – זה עניין שצריך לקיימו יום-יום.

* "אזמרה לאלוקיי בעודי" – חייב אדם ליהפך לפרק שירה לבוראו, שתהיינה כל פעולותיו וכל דרכיו זמרה אחת גדולה לאלוקים.

* ביהדות אין הערכה לאומנות שאינה מעלה את אצילות הנפש. אומנות לשם אומנות לא קיימת בה. האסתטיקה היא פרוזדור לאתיקה.

* אנו אומרים לתלמידים "אינכם מקבלים חופש מהישיבה, אלא לוקחים את הישיבה אתכם לבית לרחוב, לבית הכנסת – היא מלווה אתכם בכל אשר תפנו". 

* חושך לא מגרשים במקל, חושך מגרשים באור. אשרי מי שזוכה למצוא את צינור האור לליבו של הדור.

* עם שאין לו היסטוריה – גם גיאוגרפיה אין לו.

* מלחמת אחים חמורה מכל הנסיגות. יש לעשות הכול שיהודי לא ירים יד על יהודי. במלחמת אחים אין מנצחים. העם תמיד מנוצח.

* באו"ם קבעו לגבינו שתי החלטות: החלטה 242 והחלטה 338. לנו יש רק החלטה אחת, החלטה 111: אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הרב נריה נפטר היום, יט' כסלו, בגיל 82 ומילותיו האחרונות היו: 

"קר לי! תחממו אותי בדברי תורה! תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה. תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון. 

קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל!". 

ואז קרא כמה פעמים בקול גדול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וסיים במילים "נתקדש כולנו" והחזיר נשמתו לבורא.

Watching Videos Filmed On Shabbos

 חלק ניכר מהחטופים שחזרו לביתם, חזרו בשבת קודש. האם מותר לצפות בתמונות ובסרטונים

של החזרת החטופים שהוחזרו, שכן הצילומים צולמו בשבת )גם על ידי הגויים וגם על ידי יהודיים(.

בפתח דבריי אעיר כי כל מי שיש לו לב יהודי שמח שמחה עצומה ומתרגש בחזרת שבויים

יהודים בחיים, ושמח כי התפילות הרבות שאנו מתפללים למען שובם בשלום התקבלו. ומודים אנו

על כך לקוב"ה על כל הטובות שגמל עמנו.

♦

הנאה ממלאכת שבת

בעניין הנאה ממעשה שבת, מצינו מחלוקת )חולין טו, א. כתובות לד, א ועוד( בין ר"מ ור"י )ורבי יוחנן

הסנדלר(. לפי ר"מ - בשוגג יאכל בו ביום בין הוא בין אחרים. במזיד לא יאכל בשבת בין הוא בין

לדעת רבי יהודה - בשוגג מותר במוצ"ש א אחרים. ובמוצ"ש מותר בין לו בין לאחרים בכדי שיעשו.

בין לו בין לאחרים. לרש"י ועוד ראשונים - בכדי שיעשה. אך דעת הרמב"ם )הל' שבת ו, כג( דמותר

מיד. במזיד אסור לו עולמית, ולישראל אחר מותר במוצ"ש )לרמב"ם - מיד. ולרש"י בכדי שיעשה. הרא"ש

כתב כי במזיד הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן ולכן מותר גם לרש"י מיד(.

בביאור המחלוקת בין רש"י לרמב"ם אם צריך להמתין בכדי שיעשה במעשה יהודי, כתב הרה"מ

)הל' שבת שם( כי לפי רש"י צריך בכדי שיעשה כדי שלא ייהנה ממעשה שבת. ואילו לפי הרמב"ם

"ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד שמא

יאמר לגוי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד, וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לגוי

לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת".

וגזירה זו לא שייכת בישראל.

השו"ע )שיח, א( פסק: "המבשל בשבת )או שעשה אחת משאר מלאכות( במזיד, אסור לו לעולם

ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד".

מדברים אלו אנו למדים דאף במלאכה מהתורה שנעשתה במזיד "לאחרים מותר ליהנות ממנה

למוצאי שבת". משמע דיש סברא להקל בשאלתנו.

וביאר הט"ז )שיח, סק"א(: "דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל

ישראל משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא

למיחש דאתי לבשולי בהדיא". כלומר, אין לחשוש שיאמר לישראל לבשל עבורו בשבת. אך המג"א

)שיח, סק"ב( כתב טעם אחר: "דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישי' שמא יאמר לו".

לעשות אבל ישראל לא ישמע לו". כלומר הישראל שנצטווה לעשות מלאכה בשבת לא ישמע למי

שציווה לו כן. ובמשנ"ב )שיח, סק"ה( הביא ב' הטעמים.

כאמור, כפי שציינו השו"ע פסק כמו הרמב"ם ועוד דהלכה כר"י. אך בביאור הגר"א העלה

כתוספות שהלכה כר"מ. ובמשנה ברורה )שיח, סק"ז( כתב שבמקום צורך ניתן לסמוך על דעת הגר"א

שהלכה כר"מ. היינו שבשוגג מותר בו ביום. ועיין בשו"ת עשה לך רב )ח"ו תשובה קצרה לד( שבני

עדות המזרח לא נהגו להקל כר"מ אפילו במקום צורך. אולם במזיד גם לדעת ר"מ אסור בו ביום

)ולדעת רש"י בחולין אסור במוצ"ש אף לר"מ בכדי שיעשה(.

♦

מומר המחלל שבת

ואעיר כי נראה של מציאות אנשים שאינם דתיים בימינו תהא נפק"מ בין המג"א והט"ז שציינו

לעיל. דלפי המג"א סביר שישמע לו, שהרי אינו שומר שבת כלל. אך לפי הט"ז נראה שעדיין שייך,

שהרי ישראל הדתי לא יאמר לישראל אחר לעשות איסור דאורייתא בשבת. אלא שהמג"א כתב

טעם נוסף: "אף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו מ"מ הכא שרי

דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו )תו' חולין טו(". וטעם זה שייך אף בישראל שאינו דתי, שהרי בזמן

גזירת חז"ל הוי מילתא דלא שכיחא.

הפרי מגדים )שכה אשל-אברהם סקכ"ב( ביאר שאם המומר בישל בשבת במזיד לעצמו, לפי הטעם

שהאיסור הוא כדי שלא ייהנה ממלאכת שבת, יש לאסור בכדי שיעשו )כמו בגוי(. אולם לטעם דשמא

יאמר לו לעשות, אין צריך להמתין בכדי שיעשו, דאין לחוש שיאמר לו. אלא שהוסיף הפמ"ג ד'אם

בישל אותו המומר במזיד לצורך ישראל אחר, אסור למי שנתבשל בשבילו'. וכידוע אנשי התקשורת

)ובהם גם דובר צה"ל ועוד( עושים זאת במזיד לצורך ישראל, ומשמע דיש להחמיר ולאסור את הדבר

לפי הפמ"ג ]שהרי לדבריו אם המבשל הוא מומר המחלל שבת באופן קבוע, ובישל לצורך אחרים,

קיים איסור לאחרים ליהנות מהמאכל לעולם[. אלא שיש החולקים על הפמ"ג, ועיין בתהלה לדוד

)שיח, סק"ז( שאחר שהביא את הפמ"ג, פסק שלא כדבריו. אך ראוי לציין כי רבים החמירו בזה כפמ"ג

)עיין בהלכה ברורה הל' בישול א, יז ובבירור הלכה סקכ"ב(. וע"ע בהר צבי )אורח-חיים קפג( דכתב להחמיר

במומר כבנכרי )וכן החמיר בשו"ת אור לציון ח"ב ל, א(.

וכ"כ במשנ"ב ביצחק יקרא )שכה, ו( בשם הגרשז"א כסברת הפרי מגדים, דיש חשש שיצווה על

המומר לעשות עבורו את המלאכה, כי אין את הסברא שלא ישמע לו, ומשמע שהתמונה נאסרת

עולמית, ע"ש.

♦

חילול שבת של אנשי מקצוע

יש לציין כי חלק מהעיתונאים ואנשי התקשורת זוהי עבודתם ופרנסתם לחשוף ולפרסם לציבור

תמונות וסרטונים. וכבר כתב בשו"ת כתב סופר )אורח-חיים נ( כי בעל פונדק המבשל בשבת בקביעות

בשביל אחרים, וזוהי פרנסתו תמיד )בחול ובשבת(, בוודאי קנסו לאסור התבשיל גם לאחרים שנתבשל

בשבילם, שהרי הוא עושה זאת על מנת למכור. ועיי"ש שציין דגם לאחרים שלא נתבשל בשבילם,

אסור להם לאכול מאותו התבשיל לעולם, כל שנעשה על מנת למוכרו ולהרוויח בו )ובוודאי שאנשי

התקשורת מחפשים רייטינג ועל פי הצפיות הרווחים גדלים(.

אלא שמצינו שבשו"ת מחזה אברהם )א, מח( דחה את דברי הכתב סופר, וסיים שהמקל בזה אין

למחות בידו, ובעל נפש יחמיר לעצמו. וכ"כ להקל בשו"ת תפילה למשה )ח"א לא, יא( ובספר כי בו

שבת )שיח, עב עמוד קסו(.

♦

צילום שלא ניתן לצלמו אחר השבת

כאשר דנים במעשה שבת, אחת הסברות להקל בהמתנה )בכדי שיעשו( אחר השבת, שכן יכול היה

להשיג את התוצאה אחר שבת בהמתנה מסויימת )כגון: תבשיל שבושל, יכול היה לבשלו במוצאי שבת, וממילא

ממתין את זמן הכנתו(. אלא שבנדו"ד הדבר חמור טפי, שהרי במוצאי שבת לא יוכל היה להשיג תמונה

וצילום זה, שכן האירוע התרחש בשבת. ועפי"ז מובא בספר ארחות שבת )ח"ג כה, סו הערה קלד( בשם

הגריש"א כי מי שצילם מאורע שנעשה בשבת, אסור ליהנות מהתמונות לעולם, מפני שלא היה

שייך לצלם את המאורע הזה אחר השבת, ואילולא המלאכה האסורה, לא היו התמונות והסרטונים

הללו קיימים כלל.

וכן ראיתי במאמר מרדכי לגר"מ אליהו )שבת ח"ה פרק קכב, כ- כד( שכאן שונה, שהמלאכה

שנעשתה בשבת אין אפשרות לעשותה במוצאי שבת, ולכן אסור ליהנות ממנה גם במוצאי שבת

אפילו לאחרים. כלומר, תמונות או סרט שצולמו באירוע שהתקיים בשבת )כגון הפגנה וכדו'. בזה עסק

שם( אסור ליהנות מהם לעולם בין לצָל ם ובין לאחרים, שהרי אין אפשרות לצלם את האירוע שוב

במוצאי שבת. וע"ע בספר אורחות אברהם )לגר"ל גרוסברד, דיני גוי בבית ישראל, עמוד נה אות יז( שכתב:

"מלאכה שאי אפשר לעשותה שוב במוצאי שבת כגון צילום שנעשה בשבת על ידי גוי עבור ישראל,

אסור ליהנות מכך לעולם, כיון שלא שייך לשחזר במדויק את האירוע שצולם )הגרש"ז אוירבך בספר

ביצחק יקרא, והגרי"ש אלישיב בארחות שבת ח"ב פכ"ג הערה עד(".

אולם בספר כי בו שבת )שיח, עז עמוד קסז( חלק ע"כ והעלה להתיר, וזו לשונו: "אף בדבר שאי

אפשר לעשותו אלא רק בשבת ולאחר שבת אינו בעולם, כגון צילום אירוע בשבת שהאירוע כבר

אינו בנמצא לאחר השבת, דינו שוה להנאה ממעשה שבת לאחר השבת אף שנעשה במזיד" )וע"ע

בשו"ת אליבא דהלכתא א, קיד(. וע"ע בשו"ת אשר השיב )ג אורח-חיים פח(.

♦

שורש המחלוקת במה שלא יוכל לעשות אחר השבת

יכולים אנו ללמד מהמשנה בתרומות )ב, ג(: "הנוטע בשבת, שוגג יקיים, מזיד יעקור". וביארה

הגמרא )גיטין נג, ב( דזה אליבא דרבי מאיר )שהמבשל בשבת בשוגג יאכל בו ביום. במזיד יאכל במוצאי שבת( אך

לרבי יהודה )המבשל בשבת אף בשוגג ימתין למוצאי שבת. במזיד אסור לו לעולם( בין שוגג בין מזיד יעקור.

כלומר, המבשל בשבת במזיד לר"י אסור לו לעולם ולר"מ מותר למוצ"ש, אבל הנוטע בשבת במזיד

בין לר"מ ובין לר"י יעקור את הנטיעה ואסור לו ליהנות ממנה לעולם. ויל"ע אם דיננו קרוב יותר

לבישול או לנטיעה.

מצד אחד, המקרה שלנו של צילום התמונות יותר דומה לבישול, שהרי במבשל אי אפשר לבטל

את הבישול, שהרי המאכל כבר נתבשל. אך בנטיעה אפשר לבטל את מעשה האיסור על ידי עקירת

הנטיעה. ומובא בביאור הלכה )שיח ד"ה 'אחת'( שנטיעה בלאו הכי אינו יכול ליהנות ממנה בשבת, ואם

נתיר לו במוצאי שבת לא יהיה ניכר הקנס כלל. כלומר הצילום דומיה דבישול, הן מצד זה שבשבת

כבר יכולים ליהנות מהדבר )משא"כ בנטיעה(, והן מצד שא"א לעקור את מה שנעשה )אולם ייתכן למימר

דיכול למחוק לגמרי את מה שצילם(. וממילא יהא מותר במוצ"ש כבישול לאחרים )אלא א"כ מיירי במומר(.

אך מצד שני ניתן למימר דהצילום של התמונות דומיה לנטיעה, שהרי מטרת הנטיעה שיישאר

הדבר לימים רבים וקיים חשש שהרואים ילמדו להתיר )תוספות חדשים(. וה"ה אצלנו ברור לכל כי

אנשים יראו בעתיד תמונות וסרטונים אלו, וקיים חשש שיחשבו שהדבר מותר. כמו כן, במבשל מיירי

בקנס, דדעת האדם בשעת מעשה היתה לאכול בו ביום )ולכן קנסוהו שימתין למוצאי שבת(, אך בנטיעה

דעתו ליהנות ימים רבים, ולכן קנסוהו שלא יהנה כלל. וממילא קיימת סברא נוספת לאסור זאת

לעולם.

♦

מעשה שבת בדרבנן - צילום

אולם יל"ע דברי בישול ונטיעה שניהם מלאכות דאורייתא, ואילו צילום תמונות וסרטונים

לרוה"פ הוי איסור דרבנן. ועיין בחזון עובדיה )ח"ה עמוד קעב( שביאר שדרך הצילום במצלמה, אינה

דומה לאופן הכתיבה שהיה במשכן, ולכן האיסור אינו מדאורייתא, ועיי"ש שדייק זאת מהקרבן

נתנאל )שבת ו, לג אות ד(. וכן ביאר בשו"ת קרן לדוד )קב( והוסיף שם דאינו עושה מעשה בידיים

בצילום אלא ע"י דבר אחר, ולכן אין איסורו אלא מדרבנן. וכן משמע מעוד פוסקים רבים ובהם:

שו"ת בצל החכמה )ו, סה אות ב(, שו"ת נשמת השבת )ז, קמד( ועוד. וע"ע בזה בשו"ת שערי עזרא )ב

אורח-חיים מא( ובשו"ת באר משה )ו קונטרס החשמל, סי' פז(.

אך ראוי לציין כי משו"ת אגרות משה )אורח-חיים ד, מ אות י( משמע שצילום זו מלאכה גמורה

)וע"ע בארחות שבת טו הערה נז(.

ואעיר כי לגבי מעשה שבת באיסור דרבנן, כתב בפמ"ג )שיח משבצות-זהב סק"א( דהוי כמו איסור

דאורייתא. אך הגר"א כתב שבאיסור דרבנן גם ר"י מודה לר"מ שמותר בו ביום. אמנם דברי הגר"א

הם רק בשוגג! "ומזיד אין שום אחד מהפוסקים שיקל בו ביום אפילו באיסורא דרבנן" )לשון הביאור

הלכה סי' שיח ד"ה 'המבשל בשבת'(.

ומובא בספר הלכה ברורה )הל' בישול עמוד פו הערה מ(: "ונראה שאע"פ שיש לומר שהפעלת

מכשיר המשמיע כלי שיר וכן צילום במצלמה אין איסורם בשבת אלא מדרבנן וכו', מכל מקום

כשנעשה הדבר במזיד על ידי יהודי מחלל שבת, בודאי שראוי לגדור גדר ולאסור עולמית, ויש

לחוש בזה גם לחילול השם כשמראה שלא איכפת לו מחילולי שבת בפרהסיא הנעשים על ידי

יהודים".

♦

חילול שבת בראיה ושמיעה

מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים אם קיים איסור ליהנות בשבת בדבר של ראיה או שמיעה. בספר

מאור השבת )ח"א סי' יח הערה קכד( כתב כי אפשר שהסתכלות בתמונה אינה נחשבת הנאה אסורה

ממעשה שבת. אך בשו"ת יביע אומר )ו אורח-חיים לד. י אורח-חיים לד. יא, ל אות ח. וע"ע בחזון-עובדיה שבת

ח"ה עמוד רלח ובהליכות-עולם ח"ד עמוד כד( האריך להוכיח כי קיים בזה איסור )של מעשה שבת(. וכן מצינו

בשו"ת ארץ צבי )סי' סד( שאסר לשמוע בשבת מנגינות של יהודי דרך הרדיו, ע"ש. וכן העלו בשו"ת

מנחת יצחק )א, קז(, בשו"ת הר צבי )אורח-חיים קסג ובהרר"י שדה שם. א, קפד(, בשו"ת מנחת שלמה )א, ה(,

בשו"ת שבט הקהתי )ה, נז( ובספר ארחות שבת )פכ"ה הערה צה(.

בשו"ת אז נדברו )ו, יח( כתב לגבי מעשה שבת דאסור ליהנות ממראה של מעשה שבת, כי

האיסור הוא משום קנס ולא משום הנאה. וכן הורה הגרנ"ק )חוט שני ח"ב עמוד מו( דאין לשמוע

במוצאי שבת תחזית מזג אוויר שהוקלטה בשבת )אולם בספר כי בו שבת שיח, רכג עמוד רכה יקל בזה, ע"ש(.

ובשו"ת אבני ישפה )ו, סה ענף ב( ציין דיש שטענו )לגבי שמיעת תחזית( שאין בזה איסור כיון שהוא רק

שומע את ההעתק, והעלה שם שאין זה נכון, מפני שסו"ס יש כאן הנאה מגוף הדבר )ועיי"ש שאסר

לשמוע את מהדורת החדשות הראשונה שמשדרים אחר השבת מפני החשש שמא נדפסה בשבת, אך מהמהדורה השניה

ואילך התיר(.

ועיין בשו"ת רבבות ויובלות לגר"א גרינבלט )ב, שיז( שהסתפק האם יש איסור בראיה ממעשה

שבת. וע"ע במה שדנו היכא שהסריטו בשבת בשוגג, דבשו"ת משנה הלכות )ז, נה( כתב שאסור

ליהנות מזה בגלל הקול הנשמע, ואילו בשו"ת אז נדברו )ו, יח( התיר. וע"ע במה שהאריכו הפוסקים

בשמיעת הודעות קוליות בטלפון שהושארו בשבת, שמיעתן במוצאי שבת, ועיין בזה בשו"ת שבט

הלוי )ה, כח. ח, לט(, בשו"ת משנה הלכות )י, נא( ועוד. וכן דן בשו"ת משיב משפט )ב, ד( בעניין הנאה

ממעשה שבת במי שהשאירו לו פתק על רכבו בשבת שהוא זה שפגע בו, ע"ש. אולם אציין כי

הגר"ח קנייבסקי )מאור השבת ח"א סי' יח הערה קכד( סבר כי הסתכלות בתמונה אינה נחשבת כמעשה

שבת.

♦

תמונות שצולמו גויים

במציאות בה אנו נמצאים של החזרת חטופים, כלי תקשורת רבים בעולם מפרסמים תמונות

וסרטונים. ונראה כי קיימת מציאות בה יוכל ליהנות מתמונות וסרטונים שצילמו גויים בשביל

מדינתם )ולא ממה שצולם ע"י דובר צה"ל או תקשורת ישראלית(. ובייחוד מהתמונות בהן החטופים מועברים

לצלב האדום, ששם כל הצילומים נעשים ע"י גויים )ומרצחים שפלים(.

וכבר כתב השו"ע )רעו, ב(: "ישראל ואינו יהודי שהסבו יחד והדליק אינו יהודי נר אם רוב אינם

יהודים מותר להשתמש לאורו". וממילא במה שצולם עבור תקשורת זרה, אין מקום כלל להחמיר.

וע"ע בהיתרו של שו"ת באר משה )ג, פד( היכא שהישראל לא ציווה על הגוי לצלם.

ומובא בשו"ת מהרש"ם )ג, רצז( כי אין התמונה של מעשה שבת נאסרת לעולם, שלא מצינו

שיהיה אסור לעולם מעשה שבת של גוי, רק בפרהסיה, ולכן אחרי שעובר זמן שיהוי המלאכה מותר

ליהנות מהמעשה שבת. וכ"כ בספר מנחת צבי )הלכות אמירה לנכרי, הערה על ספר ארחות שבת סעיף לז(

דכיון שבעצם עובר זמן של בכדי שיעשו, רק חסר בהיכי תמצי לצלם את התמונה, לא נאסר לעולם.

אולם הגר"י זילברשטיין בספר מלכים אמניך )עמוד עד( הסתפק בזה, האם תמונה שצילם נכרי עבור

ישראל נאסרת מדין מעשה שבת, או לא. והוסיף בהערה כב דאולי אפשר להקל על ידי זה שיצלם

את התמונה המקורית של 'מעשה שבת', כי כלפי התמונה השניה המלאכה יצרה אותו רק בגדר

גרמא, והניח בצ"ע. אולם היכא שנהנה מתמונות שצילם הגוי עבור גויים אחרים )כתב עיתונות גוי

שצילם עבור מדינתו הזרה(, פשיטא דיש להקל.

♦

לימוד זכות

מכיוון שראינו כי יראים ושלמים צופים בתמונות ובסרטונים, וניתן למימר דסומכים הם על כמה

סניפים להתיר, כגון דהולכים הם כדעת התהלה לדוד במומר, וכן כדעת מאור השבת שאין

בהסתכלות מעשה שבת. נראה דניתן ללמד עוד זכות, והיא כיצד יש להתייחס לתמונה שמועברת

כיום באמצעים דיגיטליים, והיא למעשה אינה כתמונת המקור.

בשו"ת ויאמר שמואל )א, לא( לגרש"ב גנוט העלה סברא זו של להתיר ראית תמונה משוכפלת,

שהרי צילום תמונה, היא בעצם יצירת קודים דיגיטליים שאין בהם ממשות, שנראים על המסך

כתמונה, וכאשר מעתיק את התמונה, הרי היא רק "כפיל דיגיטלי" של ה'מעשה שבת' המקורי. ואין

כאן חלק ממשי מתוך האיסור בעצמו, שנוכל להצביע עליה שהיא נוצרה באיסור בשבת. בפילם היה

יותר מקום לומר שעצם הפילם נאסר, אבל כיום בצילום דיגיטלי, שאחרי הצילום שולח העתק

במייל וכדומה, אין כאן חפצא של איסור. אך מאידך הוא נוקט כי יותר מסתבר שגדר איסור מעשה

שבת הוא שאדם לא ירוויח ממלאכת האיסור בשבת, וגם באופן של שכפול התמונה הוא נהנה

מהאיסור, שאילולי העבירה על מלאכת שבת לא היה לו את התמונה לעולם, ונאסרת לעולם

התמונה שהוא הפועל יוצא מהצילום.

ועיין בספר ארחות שבת )פכ"ג הערה עד( לגבי סברא זו, אם תמונה המתפרסמת בעיתון ונמצא

שאינו נהנה מהתמונה עצמה שנעשתה בשבת רק מתולדותיה, מכל מקום בנכרי אסור גם תולדות

המלאכה, כמבואר בשו"ת הרשב"א )נדפס מחדש - מכון ירושלים, סימן יח. הובא בבית יוסף סימן רנג( וציין

למה שהאריך בזה בסוף הספר ארחות שבת, בירורי הלכה )סימן יג-יד(, האם דברי הרשב"א נאמרו רק

בגוי, או גם בישראל, עיי"ש )וע"ע בגליון עומק הפשט 188(.

♦

מוטב שלא לומר דבר שאינו נשמע

אולם ראוי לרב שנשאל שאלה זו לדעת מיהו האדם העומד לפניו, דכבר אמרו חכמים )יבמות סה,

ב(: "אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע ]דכתיב

)ויקרא יט( 'הוכח תוכיח' להוכיח מי שמקבל הימנו - רש"י[ כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו

נשמע". ועומדים בפנינו דברי המהרש"א )שם יבמות(: "ה"נ מדכתיב פן ישנאך היינו סכנה למוכיח

שינטור עליו שנאה וכן בהיפך יאהבך ויגיע לו טובה ממנו וק"ל". וממילא לעיתים הרב צריך לשקול

ולצרף סניפים להתיר.

♦

הרחקת בני תורה

אולם היכא דמיירי בבני תורה דישמעו וודאי דיש להרחיקם. וכבר כתב הגר"א קוטלר )בספר

משנת רבי אהרן ח"א סי' ג( בעניין אחר, אך מילותיו מדוייקות לדברינו, וזו לשונו: "אך כ"ז מצד ההלכה,

אבל בודאי ראוי לכל מי שיש לו יראת שמים לחוש לכבוד השי"ת ולכבוד השבת ולא להיות ח"ו

מסייע כל דהוא בחילול שבת... וכל מה שהדבר פרוץ יותר ר"ל יגדל החיוב לגדור ולהתרחק, וראוי

להזהר בזה לכל מי שישמע".

♦

ערוצי תקשורת דתיים

אולם ראיתי מקום לעורר את ערוצי התקשורת הדתיים החפצים לנהוג ע"פ ההלכה בלי פשרות

ועיקולים, דנראה שהם יוכלו לקנות את התמונות והסרטונים מגויים שצילמו, והוא שלא צילמו

בשבילם )ובכך לא יצטרכו את הכתוביות בשפות זרות שפורסמו בעולם(. וכבר כתב בספר ארחות שבת )כג, לז(

לגבי צלם גוי, דאם עיקר העבודה נעשית לצורך גויים, מותר ליהודי לקנות ממנו את התמונה אחרי

שבת )אך עיין בהערה עו(, ואם יש הוכחה שהצלם עשה את הפעולה גם לצורך יהודי, אסור.

ובספר הליכות שבת הגר"א מלכא )ח"ב עמוד קלד( איתא בזה בהאי לישנא: "אם הגוי צילם כדי

להעביר לרשתות תקשורת זרות בעולם, מותר ליהנות מזה היות ונעשה עבור גויים, אך אם צילם

כדי למכור ליהודים יש לאסור ולא ליהנות מאותם תמונות לעולם היות ונעשה בפרהסיא".

בעודי בזה ראיתי דכתב בספר פסקי תשובות על המשנה ברורה )רעו הערה 34( בהאי לישנא:

"ומכאן נלמד לענין גוי העושה תמונות או הקלטת דיבורים של מאורע יהודי המתרחש בשבת, שאם

עושה זאת עבור למכור אח"כ ליהודים תליא במחלוקת המחבר והרמ"א, ולרמ"א אסור ליהנות

ממעשיו אלו, ולעולם, כי שיעור 'בכדי שיעשה' אין שייך כאן, כי בימות החול אין אפשרות לצלם

מאורע זה שהיה בשבת, ורק בשעת הדחק )כגון לצורך עדות לרשויות המשפט, להציל עשוק או ממון וכדו'(

רשאי בכך גם לדברי הרמ"א )ואם עושים עותק מהקלטה זו, נמצא שאינו נהנה ממש מגוף הדבר שבו נעשה

המלאכה, עיין שיח אות יז(. ואם עשה הגוי לצורך נכרים )כגון שעובד בעיתון של נכרים(, מותר ליהנות

ממלאכתו לדברי הכל".

♦

הרב פרינץ 

איוב פרק ז

איוב ז'

(א) הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ (על) [עֲלֵי] אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו. (ב) כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פׇעֳלוֹ. (ג) כֵּן הׇנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי. (ד) אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף. (ה) לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה [וְגוּשׁ] (וגיש) עָפָר עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס. (ו) יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה. (ז) זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב. (ח) לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי. (ט) כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. (י) לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ. (יא) גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשׇׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי. (יב) הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. (יג) כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. (יד) וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי. (טו) וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. (טז) מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי. (יז) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ. (יח) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ. (יט) כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי. (כ) חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא. (כא) וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֺנִי כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי.

1 Is not man on Earth for a limited time, and are his days [not] like the days of a hireling?

2 As a slave, who longs for the shadow, and as a hireling who hopes for his wages,

3 so was I made to possess months of futility, and they appointed wearisome nights for me.

4 If I would lie down, I would say, 'When shall I arise, and [when will] the evening depart?' And I was sated with restlessness until twilight.

5 My flesh is clothed with worms and clods of earth; my skin wrinkled and melted.

6 My days are swifter than a weaver's shuttle and are spent without hope.

7 Remember that my life is wind; my eye will not return to see good.

8 The eye of him who sees me shall see me no more; set Your eyes upon me and I will be here no longer.

9 Just as a cloud is consumed and goes away, so will one who descends to the grave not ascend.

10 He shall never again return to his house, neither shall his place recognize him again.

11 Neither will I restrain my mouth; I will speak with the anguish of my spirit, I will complain with the bitterness of my soul.

12 Am I a sea or a sea monster, that You place a watch over me?

13 Should I say that my bed shall comfort me, that my couch shall bear my speech

14 You terrify me with dreams, and You frighten me with visions,

15 so that my soul chooses strangling; death rather than these my bones.

16 I despised [my life]; I will not live forever; desist from me for my life is futility.

17 What is man that You should give him importance, or that You should pay attention to him?

18 That you should visit him every morning and try him every moment.

19 How long will You not desist from me, will You not let me go until I swallow my spit?

20 I have sinned; what do I do to You? O watcher of man, why have You made me as a mark for You, so that I have become a burden to myself?

21 Now why do You not forgive my transgression and remove my iniquity, for now I will lie on the dust; and You shall seek me but I am not here.

----

גורל איוב קשה (א-ו)

איוב טוען שגורל כל אדם הוא קשה: "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו" (א), וגורל חייו קשה עוד יותר: "כֵּן הׇנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי. אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף" (ג-ד).

פניית איוב לה' (ז-כא)

אולי כתגובה לעצתו של אליפז פונה איוב לה', אך עם כוונה שונה לגמרי מזאת של אליפז. איוב שואל את האל: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר" (יב) - האם אתה ה' רואה בי איוב אויב שיש לשים עליו משמר תמידי? איוב אומר לה' שהוא בוחר להיחנק מאשר להמשיך ולחיות חיי סבל: "וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי" (טו). איוב ממשיך לטעון כלפי האל ושואל מה הערך של האדם אם ה' בוחן אותו בכל רגע ורגע: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ. וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ. כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי" (יז-יט). איוב ממשיך לטעון שגם אם היה חוטא - האם הא-ל לא יכול לסלוח לו?: "וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֺנִי כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי" (כא).

---

בפרק זה, איוב ממשיך לענות לאליפז שסבר שה' מוכיח את הצדיקים על החטאים המעטים שלהם, ואומר שהוא היה מעדיף למות מאשר לסבול את הייסורים שמהם הוא סובל. בפרק זה הדגש הוא על דברי אליפז שה' משגיח על בני האדם.[1]

---

 אוצר התורה

(א) הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ הרי לאדם יש שנים קצובות שבהם הוא יחיה על הארץ,[2] וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו וכל ימי חייו דומים לאדם שכיר. כשם ששכיר מסיים את שכירותו לאחר פרק זמן שנקבע, כך חייו של אדם מסתיימים לאחר זמן מוגדר[3]: (ב) כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל כשם שהעבד מצפה כבר לצל של הערב, כדי שהיום שבו הוא עובד יסתיים,[4] וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ וכשם ששכיר מצפה לסיים את עבודתו בסוף היום[5]: (ג) כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא כך אני מנחיל לעצמי חודשים של שווא. אני מחכה כל פעם לחודש הבא, אולי יסתיים הזמן שה' קצב לי לייסורים, אך הציפיות שלי אינן מתממשות, כיוון שהייסורים ממשיכים,[6] וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי ובכל לילה אני מצפה שהלילה שזימנו לי מהשמים יעבור, כדי שהייסורים שלי יסתיימו (אך הייסורים אינם מסתיימים)[7]: (ד) אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב כאשר שכבתי בלילה, אמרתי שאני מחכה שהערב ינדוד, הערב יסתיים, וביום למחרת לא יהיו לי יותר ייסורים,[8] וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף וביום הייתי נודד על מיטתי, כיוון שלא הייתי יכול לישון מרוב ייסורים עד הערב[9]: (ה) לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר הבשר שלי היה כל כך מלא בפצעים, עד שהוא העלה ריקבון וחלודה,[10] עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס העור שלי התמלא בקמטים עד שהוא נמאס[11]: (ו) יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג הימים הטובים שלי, הימים שבהם לא הייתי בייסורים, הסתיימו במהמרות, כמו שהאריגה מתבצעת במהירות,[12] וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה הימים הטובים הסתיימו בלי ציפייה שלי שהם יחזרו[13]: (ז) זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי ה'! תזכור שימי חיי קצרים כמו שהרוח עפה במהירות,[14] לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב והעין שלי לא תזכה לראות את הטוב משום שאמות לפני שיסתיימו הייסורים שלי[15]: (ח) לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי העין שרואה אותי עכשיו – לא תראה אותי אחרי שאמות,[16] עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי כאשר תרצה להיטיב לי – לא תוכל, היות ואני כבר אמות[17]: (ט) כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה כשם שהענן מתכלה ואינו חוזר עוד – כך מי שיורד לשאול איננו חוזר ממנו, ולכן לא תחזיר אותי לחיי הראשונים שהיו טובים[18]: (י) לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ (האדם שכבר ירד לשאול) לא יחזור עוד אל ביתו ואנשי מקומו כבר לא יכירו אותו. איוב חזר בכמה אופנים על העניין שהוא כבר לא יחזור לקדמותו[19]: (יא) גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי גם אני לא אמנע מהפה שלי מלומר טענות עליך (ה'),[20] אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אני אדבר מתוך המצוקה של הרוח שלי (בגלל הייסורים שהבאת עלי),[21] אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי אדבר מתוך המרירות של נפשי. איוב אומר שהוא יטען טענות קשות כלפי ה' בגלל הייסורים שבאו עליו[22]: (יב) הֲיָם אָנִי האם אני דומה לים? הדברים יתבארו מיד,[23] אִם תַּנִּין האם אני דומה לתנין?[24] כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר שמשום כך שמת עלי משמר? איוב אומר שה' שם את החול כדי להגביל את הים ואת הדגים הגדולים הוא הגביל לים כדי שלא יזיקו ביבשה. אולם, לא היה צורך שה' ימנה את השטן כדי למנוע את יציאת נפשו, והשטן המונע את מיתתו, גורם לו לייסורים רבים יותר[25]: (יג) כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי הרי אמרתי שהמיטה שלי תנחם אותי. אמרתי שכאשר אשכב במיטתי, הכאבים יהיו קלים יותר והייסורים פחות יפריעו לי,[26] יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי המשכב בלילה יסבול את צרתי. צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת[27]: (יד) וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת אבל את שברת אותי גם בחלומות. גם כאשר שכבתי על משכבי, עדיין סבלתי מייסורים,[28] וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי וגרמת לי לחרדות – גם כאשר חזיתי בלילה. צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת[29]: (טו) וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי והנפש שלי העדיפה למות מחנק במקול להמשיך לחיות,[30] מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי העדפתי למות מאשר להמשיך לחיות עם העצמות שלי[31]: (טז) מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה אני מאסתי בחיי – בסופו של דבר לא אחיה לעולם (ולכן גם אם מצבי ישתנה, אין לי עוד הרבה זמן לחיות בטוב, ועדיף שאמות עכשיו),[32] חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי ה'! תפסיק להרע לי, כיוון שאין לי עוד הרבה זמן לחיות[33]: (יז) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ מה שווה האדם שאתה מגדל אותו ומתייחס אליו? איוב שאל את ה' מדוע הוא בגלל מתייחס לבני האדם ומעניש אותם על חטאיהם – הם הרי לא שווים כלום[34]: (יח) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים ובכל בוקר אתה משגיח עליו ועל מעשיו,[35] לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ בכל רגע את בוחן את מעשיו[36]: (יט) כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי וכה זמן אתה לא עוזב אותי ומפסיק לייסר אותי?[37] לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי אתה לא מרפה ממני אפילו זמן קצר שלוקח לי לבלוע את הרוק שלי[38]: (כ) חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ גם אם חטאתי – איך אני יכול להזיק לך?[39] נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ אתה הרי שומר על האדם – ואם כן מדוע פגעת בי והבאת עלי ייסורים?[40] וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא ואני הייתי עליך למשא, כביכול אני פוגע בך בעצם קיומי. בפסוק אמנם כתוב "עלי", אך חז"ל אמרו שיש כאן תיקון סופרים כדי למנוע משמעות לא מכובדת כלפי ה'[41]: (כא) וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֹנִי ומדוע אינך נושא את פשעי ומעביר את עווני? מדוע אינך סולח לי ומפסיק את הייסורים?[42] כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב שהרי אני אמות בקרוב, וראוי לרחם עלי,[43] וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי ואתה תדרוש אותי לטובה, תרצה להיטיב איתי, אך לא אהיה עוד בחיים. איוב אמר שכאשר ה' ירצה להיטיב לו הוא כבר לא יהיה בחיים, ולכן ראוי שה' ייטיב לו כבר עכשיו[44]:

 

[1] רלב"ג בפירושו בסוף הפרק. כמו כן הסביר שם שלא גינו את יתרו על כפירתו בתחיית המתים, משום שהם גם לא האמינו בתחיית המתים. כמו כן ציין שאיוב טען שה' לא משגיח במעשי בני האדם משום שהאדם נמאס בעיניו, וגם משום שהאדם עושה כל הזמן מעשים חדשים, וה' לא יכול לעקוב אחרי כל מעשיו. הוא סבור שאין זה חיסרון בה' אם אינו יודע כל פרט ופרט במעשי בני האדם.

[2] רש"י. רמב"ן: בפסוקים אלו, איוב עובר להתלונן על טענתו השניה שימי האדם קצובים.

[3] רש"י.

[4] רש"י.

[5] רש"י.

[6] מצודות. ספורנו: אינני יכול לקנות שלמות בימים ולילות מרוב ייסורים.

[7] מצודות.

[8] רש"י. לפי פירושו, האות מ היא חלק מבסיס המילה. מצודות פירש מלשון נדידה, שהערב ינדוד. רמב"ן פירש לשון מדידה, היות והוא היה מודד את הלילה ומחכה שהוא יסתיים. בפירוש הצלע כתב שחסר מי המודד (האדם הוא המודד), או שצריך לומר ש"מדד" פירושו מודד, ואז מזוכר שיש אדם שמודד הוא שצריך לקום. אבן עזרא: חסר מי המודד, והכוונה שליבו היה מודד את אורך הערבים משום שהוא חיכה שהערב יסתיים. ספורנו: כאשר אדם שוכב לישון, הוא אמור להתבונן על ענייני שלמות, ואיוב לא היה יכול לעשות כך מרוב ייסורים.

[9] רש"י.

[10] רש"י ולפי פירושו "גוש עפר" הוא דימוי – כמו שגוש העפר מעלה חלודה, כך בשרו של איוב העלה חלודה. ספורנו: רימה מלשון כינים. רמב"ן: דברי איוב נאמרו על העתיד – בסוף, לאחר שימות, יהיה גופו רימה ועפר. אבן עזרא: יש אומרים ש"גוש" מלשון מישוש, יש אומרים שהוא מלשון חיות, והפירוש הנכון הוא שהוא מלשון עפר.

[11] רש"י. לפי פירושו אפשר לפרש את המילה "רגע" בשני אופנים. א. מלשון קמטים. ב. מלשון רגיעה, אך גם במשמעות השניה הכוונה לקמטים. ספורנו: הכוונה לסדקים. תלונתו של איוב על כך שהוא נמאס, משום שאז לא יתקרבו המשרתים אליו כדי לשרת אותו. רמב"ן: "וימאס" מלשון נמס, הגוף כולו היה זב מדם. בפירוש נוסף כתב מלשון "מסס", והכוונה גם כן ללשון התפוררות. אבן עזרא: כתב שיש מפרשים ש"רגע" מלשון בקע (בדומה לספורנו), ולפי זה "וימאס" מלשון נמס. אך כתב שהפירוש הנכון הוא ש"רגע" מלשון גערה, כביכול הקב"ה גער בעור שלו כדי שייצא בו שחין, ועל יי כך העור נמאס בעיני כולם. מצודות: הכוונה שהעור שלו דומה לעפר.

[12] רש"י. רמב"ן: הימים של האדם קלים יותר ממלאכת האריגה.

[13] רש"י. רמב"ן: פירש שהכוונה ללשון חוט, כביכול חייו של אדם הולכים על פי חוט. בפירוש נוסף כתב שהכוונה ללשון תקווה וציפיה כפי שביארנו בפנים.

[14] מצודות. רמב"ן: למרות שבפסוק לא מוזכר במפורש שמו של ה', איוב לא הזכיר את שמו של ה' כאשר הוא פנה אליו. אפשרות נוספת היא שהפסוק מוסב על מה שנאמר לעיל (ו,ט) "ויואל אלוה", שם מוזכר שמו של ה'. עיקר טענתו של איוב הייתה שהיות והזכויות שלו אינן מצילות אותו מהמוות, לא ראוי שהוא ייענש גם על החטאים.

[15] מצודות. רש"י: הכוונה לעתיד. לאחר מיתתי לא אזכה יותר לראות דברים טובים, וכאן כפר איוב בתחיית המתים.

[16] מצודות. ספורנו: הכוונה שה' איננו רואה אותו.

[17] מצודות. רש"י: איוב פונה אל ה' ואומר לו שאין צורך לדכא אותו בייסורים, משום שהקב"ה יכול להמית אותו בראיה אחת. ספורנו: גם כשאתה ה' מתבונן עלי עכשיו, אין חיי כמו שהיו לפני כן.

[18] מצודות וכתב שמכאן למדו חז"ל שהוא כפר בתחיית המתים (בדומה לרש"י לעיל ז). ספורנו: הזקן לא יחזור לימי צעירותו.

[19] מצודות.

[20] רש"י.

[21] תרגום.

[22] תרגום.

[23] רש"י.

[24] רש"י.

[25] רש"י.

[26] מצודות.

[27] רש"י.

[28] תרגום. רמב"ן: בחלומות בלילה, איוב חלם על הייסורים שפקדו אותו ביום, משום שאדם חולם בלילה על מה שהוא חשב ביום, או שהשטן היה גורם לו לחלומות בלהות בכוונה.

[29] תרגום.

[30] מצודות.

[31] רש"י. העצמות הן משל לגוף כולו.

[32] רש"י.

[33] רש"י. מצודות: תחדל את החיים שלי. ספורנו: אין לי עוד הרבה זמן להיכשל בחטאים, ולכן אתה יכול להפסיק לייסר אותי.

[34] רמב"ן. ספורנו: האדם לא יוכל לקלקל באמת את סדר המציאות.

[35] אבן עזרא.

[36] מצודות.

[37] רש"י.

[38] רש"י.

[39] ספורנו.

[40] רמב"ן בפירושו השני עליו כתב שהוא הנכון. בפירושו הראשון כתב שהכוונה שה' שומר את דרכיו של האדם. רלב"ג בפירושו בסוף הפרק אמר שהשמירה על האדם היא לפי טענת אליפז, ואיוב פורך עכשיו את הטענה הזו.

[41] רש"י. מצודות הסביר את הפסוק גם ללא תיקון סופרים, כביכול איוב אומר על עצמו שאינו יכול לסבול את עצמו.

[42] רש"י. לפי פירוש זה, "מה" מלשון "למה". רמב"ן גם פירש כך בפירושו הראשון, ובפירושו השני כתב שהכוונה ללשון "מה", ואיוב שואל מה הגודל של החטא, הרי אין לו שום משמעות.

[43] ספורנו.

[44] מצודות. ספורנו: כאשר יהיה דור שיחטא יותר ממני, אתה תזכור אותי לטובה.

מלבי"ם ביאור הענין איוב ז'

(א) הלא צבא – עתה מתחיל לסתור דעת אליפז בכלל, אשר אמר כי יביא ה' יסורין על הצדיק למען ימרק חטא קל אשר חטא ולמען ימלט עי"ז מעונש יותר גדול ויותר מתמיד אשר ראוי לבא עליו בשביל עונותיו. משיב שזה דעה בלתי נכונה, כי הן האדם נברא להשיג איזה שלימות, והשלימות הזה הוא תכלית בריאתו, והנה השלימות היה תלוי או במשך מועד חייו שנברא שיעבוד את ה' כל ימי חייו מבלי הפסק, ומועד הקצוב לו לחיות עלי ארץ הוא המגביל את שלימותו, ובזה נדמה כעבד שהוא מחויב לעבוד את אדונו כל ימי חייו מעלות השחר עד צאת הכוכבים בין ישלים איזה מלאכה קצובה בין לא ישלימנה, ועל צד זה אמר הלא צבא לאנוש עלי ארץ, הלא צבאו וזמנו מוגבל ומשוער לפי הצורך להשגת שלימותו, או שהשלימות הזה תלוי במלאכה קצובה ומוגבלת, דרך משל אם יקיים האדם תרי"ג מצות אז השיג את שלימותו בין שקיים אותם בשנים הרבה בין שהשיגה ידו לקיימם בזמן קצר שאז מהר להשלים את מלאכתו, ואם לא השלימם אף שחיה שנים הרבה ועבד את ה' כל ימי חייו לא השיג שלימותו, ובצד זה הוא דומה כשכיר הנשכר להשלים מלאכה ידועה וכשהשלימה הוא מקבל את שכרו מבלי השקפה כמה ימים נמשך זמן עבודתו, ועל צד זה אמר וכימי שכיר ימיו. ועתה מבאר דבריו.

(ב) כעבד – ר"ל אם דומה כעבד אשר אינו נפטר מעבודתו ע"י השלמת מלאכה קצובה רק בהעריב יום, הנה ישאף צל, הלא יתאוה תמיד שיבא צל הלילה כי רק בו ימצא מנוח מעבודתו. ואם הוא כשכיר אשר יפטר מחיובו בהשלימו המלאכה המוגבלת אשר קבל עליו, הלא יקוה פעלו, הלא יקוה להשלים פעלו ועבודתו המוגבלת, עכ"פ בין אם אשרו תלוי בזמן כעבד, בין אם תלוי בגמר העבודה כשכיר, אם הוכח במכאוב על משכב עד שעי"כ יתבטל מעבודתו, הלא עי"ז לא יוכל להשיג את שלימותו, כי אם שלימותו תלוי בזמן, מבואר כי הזמן אשר בו יתרפה ממלאכתו כאין נחשב, וכ"ש אם אשרו תלוי בהשלים המלאכה אשר היא ארוכה מאד ולא יספיקו גם החיים הארוכים לגמרה ואף כי אם יתבטל במשך ימי היסורים, וא"כ איך תאמר כי באהבת ה' את הצדיק וברצותו שיתקן את אשר עות במה שלא עבד את ה' כראוי לעבדו מצד שהוא אלוה או מצד שהוא עושהו (כנ"ל ד') יוכיחהו במכאובים למרק עונו, והלא עתה ישוב ישבית עבודתו עוד יותר על ידי המכאובים ולא די שלא יתקן העבר כי עוד יוסיף להשבית מלאכת הנפש ומי ישלימנה, וז"ש.

(ג) כן הנחלתי לי ירחי שוא – ר"ל כמו שהעבד מצפה שיבא הלילה והשכיר מצפה שיבא היום כדי למהר פעולתו, כן על אופן הזה הנחלתי לי ירחי שוא, והירחים האלה מנו והזמינו לי לילות עמל, ומפרש כי.

(ד) אם שכבתי – לישן בתחלת הלילה, ואמרתי מתי אקום, ובעת אשר מדד ונדד הערב והיה אור, שבעתי נדודים עדי נשף, בענין שבבקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בקר, א"כ הזמן שהוא תנאי אל השגת שלימותו היה כאין וכתהו ואתאוה שיחלוף ולא יהיה במציאות, וכן מצד המלאכה כשכיר, הלא.

(ה) לבש בשרי רמה וגוש עפר – ר"ל הרימה והגוש עפר שאני לבוש בהן אינם לבוש אל עורי רק אל בשרי כי עורי כבר רגע ונבקע ונמסס מפני השחין, והרמה והעפר הוא המלביש את בשרי תחת העור שהיה לבוש בו תחלה, וא"כ איך אוכל לעשות דבר לשלימותי אחר שהייתי כמת אשר נאכל חצי בשרו:

(ו) ימי – מפרש כי לענין השלימות התלוי בזמן ימי קלו מני ארג, שהשתי והערב נטוים במהירות אחד על חברו עד שהא' קושר בכל רגע את חברו, כן יתחלפו ימי במרוצה שהיום הבא מבטל את העבר, ומצד השלימות התלוי במלאכה יכלו באפס תקוה, כי לא אקוה בם איזה אושר, וא"כ איך אפשר שיהיה זה לטובה אשר תחת הרישול המצער אשר התרשלתי מעבודת ה' סבב עלי הרישול והביטול ממלאכת אשרי ימים רבים:

(ז) זכר – טען עוד טענה אחרת, לעומת שאמר כי יעניש את הצדיק עונש חולף בשעתו כדי שלא יצטרך להענישו עונש נצחי (שהיא המיתה לדעת איוב שכפר בתחיה) לאחר זמן, ע"ז טוען הלא בזמן שהוא מתיסר דומה כאלו מת באותו זמן, אחר שלא יוכל לפעול בעת ההיא דבר לשלימותו שהוא תכלית חייו, וא"כ מה מרויח במה שכורת מספר ימיו עתה, כדי שלא יכרות ימיו בסוף ימי חייו, הלא טוב יותר שימות משך זמן הזה קודם זמן מיתתו באחרית ימיו, משימות זמן הזה באמצע ימיו, כי שביתת מלאכתו כמיתה יחשב, וז"ש זכר כי רוח חיי, ר"ל חיי הוא רק רוח שהיא נשמת אפו, והנשימה היוצאת לא תשוב עוד, וכן כל רגע החולפת לא תשוב עוד, וא"כ אשאל אחר שלא תשוב עיני לראות טוב בעת אשר.

(ח) לא תשורני עין רואי – היינו אחר אבדן הגויה במותה שאז יתעלם מעין כל ועין לא תשורנו עוד, ומאז א"א שישוב לראות באור החיים, הלא עתה על ידי היסורים שנחשב כאלו מת עתה עניני גרוע יותר, כי עתה עיניך (ישורו) בי ובכל זה ואינני, שעתה הגם שרואים אותי שאני עדיין במציאות בכ"ז אני דומה כאלו אינני, כי כל משך זמן היסורים דומה כאלו איני בעולם, וא"כ יותר טוב היה שיהיה מקצר ימיו בעת אשר עין אדם לא תשורנו עוד, שהוא בסוף ימיו, וימיתנו קודם זמנו, משיקצר ימיו באמצע ימי חייו, שעדיין רואים אותו והוא חי ובכ"ז דומה כמת:

(ט) כלה – ר"ל ואם תאמר שאחר המות ישוב יחיה ואז ישלים חקו, הלא כמו שהענן והאד העולה מהתכת המורכבים, יכלה וילך ולא ישוב עוד להתחבר עם הגוף אשר נפרד ממנו. כן היורד שאול יתפרדו היסודות שהורכב מהם ולא יעלה עוד, וגם אם יצוייר שיעלה.

(י) לא ישוב עוד לביתו – וגם אם יצוייר שישוב לביתו, לא יכירנו עוד מקומו. ר"ל הגם שחלקי הגוף הנתכים לא נאבדו מן המציאות ויתחברו עם גופים אחרים והרכבות אחרות כנודע, לא ישובו אל ענינם הקודם, לכן.

(יא) גם אני לא אחשך פי – אחר שלא אפסיד בדיבורי ולא ארויח בשתיקתי, טוב כי אדברה בצר רוחי:

(יב) הים אני – למה תחסום פי מלדבר, וכי אני ים אשר שמה הטבע מחסום לפיו ושפה לו סביב בל יצא ויחריב העולם, או האם אני תנין שהאדם ישים רסן בפיו בל יזיק בנשיכתו, האם כן אזיק גם אנכי אם אפתח פי אשר לכן תשים עלי משמר לנצור על דל שפתי בל אדבר דבר:

(יג) כי – עד עתה שתקתי, כי אמרתי או שערשי תנחמני, שע"י המנוחה על ערש יקלו היסורים מעט, או כי ישא בשיחי משכבי ר"ל שמשכבי ישא בעדי שיח ודבור וידבר עבורי, ימליץ שחשב שהבאים לבקרו ויראו משכבו בחליו הם ידברו וישאו שיח בעדו, עד שהוא לא יצטרך לדבר, אבל גם על משכבי בלילות אין לי מנוחה כי.

(יד) וחתתני בחלומות – שעל ידי חלומות שרואה מהעתיד לבא עליו ישבר הגוף מפחד, ומחזיונות במה שרואה חזיונות מפחידות ונוראות, עד כי.

(טו) ותבחר. נפשי בוחרת מחנק, היינו מיתה של חנק, שמתאוה שיחנק וימות, נפשי בוחרת מות מלהיות תוך עצמותי, כי טוב לה מות מחיים:

(טז) מאסתי שיעור הכתוב (ותבחר) מאסתי לא לעולם אחיה הדבר אשר מאסתי תמיד ואשר היה רע בעיני מדוע לא אחיה לעולם, עתה נפשי בוחרת בזה, ומבקשת המות, וטוב לה מה שנבראתי על אופן הזה שלא אחיה לעולם, וא"כ אני מבקש חדל ממני אחר שבל"ז הבל ימי:

(יז) מה אנוש – עתה התחיל לטעון על דעת אליפז בהשגחה, ואומר האנוש מה נחשב הוא אשר תגדלנו ליחד עליו השגחתך, או מה נחשב הוא אף רק שתשית אליו לבך גם באקראי בעלמא, וכ"ש איך יצוייר זה, כי.

(יח) תפקדנו לבקרים בכל בקר, ויותר מזה כי לרגעים תבחננו שתבחון אותו בכל רגע על זה השיעור:

(יט) כמה (אשר) לא תשעה ממני – שאם כדעת אליפז שהיסורים של איוב הם השגחיים וה' סופר כמותם ואיכותם ומשגיח בכל רגע שלא ימות מתוך גודל המכאוב, איך יצוייר שהגבוה מעל גבוהים ישגיח השגחה כזאת על האדם הזה אשר כאין נחשב לפני רוממתו, ושיעור הכתוב איך לרגעים כמה (זה השיעור אשר) לא תשעה ממני תבחננו, כי הלא לא תרפני אף עד בלעי רוקי, עד שצריך אתה לבחון עניני בכל רגע, ואיך אפשר זה שתתמיד השגחתך כמה זה השיעור, והנה שמירה מופלגת כזאת לא תצויר רק באחת משתי פנים, או על צד הנקמה הגדולה, כמו שהמלך רוצה להנקם ממנו נקמה מופלגת ומצוה ליסרו בכל יום ביסורים קשים ומשונים וממנה עליו רופאים גדולים שירפאוהו תמיד וישגיחו שישאר בחיים זמן רב כדי שיוכל להנקם ממנו זמן רב. או שיהיה על צד ההטבה המופלגת, ששמרו בחיים כדי להטיב לו באחריתו, ולעומת זה טוען, שא"א שתהיה השמירה הזאת על צד הנקמה, כי לא יצוייר נקמה כזאת רק מאדם לאדם, אם עשה לו רעה ורוצה להשיב לו כרעתו, אבל לא אצל ה' שלא יצוייר שהאדם יעשה לו רעה, ועז"א.

(כ) חטאתי – גם את חטאתי מה אפעל לך ומה ההיזק הגיע לך מחטאי עד שבעבורו חרדת את כל החרדה הזאת לנקום בי בנקמה מופלגת כזאת, וכן א"א שתהיה שמירה זאת על צד ההטבה והשמירה ששומר את מעשה ידיו, כי ע"ז אשאל נוצר האדם, ר"ל אם השמירה הזאת באה מצד שאתה נוצר האדם ושומרו, ואינך רוצה להשחית את מעשה ידך, למה שמתני, הלא אשאל למה בראתני כלל, אחר שאין בבריאותי ומציאותי שום תועלת, לא לצרכך כי אני למפגע לך, כדבר שטרחו מרובה מהנאתו, ולא לצרכי ותועלתי כי ע"י מציאותי אהיה עלי למשא, שאני למשא כבד על עצמי לסבול יגון ועמל, וההעדר היה טוב לי מן המציאות: בשגם אם תכלית היסורים הם כדי שעל ידם תשא את עוני כמ"ש אליפז, הנה אשאל.

(כא) ומה – ולמה לא תשא פשעי? עד מתי תמתין בהעברת עוני הלא עוד מעט לעפר אשכב כי חיי קצרים, והיה ראוי שתמהר לכפר עון ולהסיר שבט אפך בעודי בחיים, כי עוד מעט ושחרתני ואינני בעולם:

---

שמעו כאן!!

איוב פרק ג

 ג׳

אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֤ח אִיּוֹב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ׃ {פ}

 Afterward, Job began to speak and cursed the day of his birth.  

וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ 

Job spoke up and said: 

יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר׃ 

Perish the day on which I was born,

And the night it was announced,

“A male has been conceived!” 

הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י־חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמַּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה׃ 

May that day be darkness;

May God above have no concern for it;

May light not shine on it; 

יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת תִּשְׁכׇּן־עָלָ֣יו עֲנָנָ֑ה יְ֝בַעֲתֻ֗הוּ כִּֽמְרִ֥ירֵי יֽוֹם׃ 

May darkness and deep gloom reclaim it;

May a pall lie over it;

May what blackens the day terrify it. 

הַלַּ֥יְלָה הַהוּא֮ יִקָּחֵ֢ה֫וּ אֹ֥פֶל אַל־יִ֭חַדְּ בִּימֵ֣י שָׁנָ֑ה בְּמִסְפַּ֥ר יְ֝רָחִ֗ים אַל־יָבֹֽא׃ 

May obscurity carry off that night;

May it not be counted among the days of the year;

May it not appear in any of its months; 

הִנֵּ֤ה הַלַּ֣יְלָה הַ֭הוּא יְהִ֣י גַלְמ֑וּד אַל־תָּב֖וֹא רְנָנָ֣ה בֽוֹ׃ 

May that night be desolate;

May no sound of joy be heard in it; 

יִקְּבֻ֥הוּ אֹֽרְרֵי־י֑וֹם הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן׃ 

May those who cast spells upon the day damn it,

Those prepared to disable Leviathan; 

יֶחְשְׁכוּ֮ כּוֹכְבֵ֢י נִ֫שְׁפּ֥וֹ יְקַו־לְא֥וֹר וָאַ֑יִן וְאַל־יִ֝רְאֶ֗ה בְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃ 

May its twilight stars remain dark;

May it hope for light and have none;

May it not see the glimmerings of the dawn— 

כִּ֤י לֹ֣א סָ֭גַר דַּלְתֵ֣י בִטְנִ֑י וַיַּסְתֵּ֥ר עָ֝מָ֗ל מֵעֵינָֽי׃ 

Because it did not block my mother’s womb,

And hide trouble from my eyes. 

לָ֤מָּה לֹּ֣א מֵרֶ֣חֶם אָמ֑וּת מִבֶּ֖טֶן יָצָ֣אתִי וְאֶגְוָֽע׃ 

Why did I not die at birth,

Expire as I came forth from the womb? 

מַ֭דּוּעַ קִדְּמ֣וּנִי בִרְכָּ֑יִם וּמַה־שָּׁ֝דַ֗יִם כִּ֣י אִינָֽק׃ 

Why were there knees to receive me,

Or breasts for me to suck? 

כִּֽי־עַ֭תָּה שָׁכַ֣בְתִּי וְאֶשְׁק֑וֹט יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז ׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי׃ 

For now would I be lying in repose, asleep and at rest, 

עִם־מְ֭לָכִים וְיֹ֣עֲצֵי אָ֑רֶץ הַבֹּנִ֖ים חֳרָב֣וֹת לָֽמוֹ׃ 

With the world’s kings and counselors who rebuild ruins for themselves, 

א֣וֹ עִם־שָׂ֭רִים זָהָ֣ב לָהֶ֑ם הַֽמְמַלְאִ֖ים בָּתֵּיהֶ֣ם כָּֽסֶף׃ 

Or with nobles who possess gold and who fill their houses with silver. 

א֤וֹ כְנֵ֣פֶל טָ֭מוּן לֹ֣א אֶהְיֶ֑ה כְּ֝עֹלְלִ֗ים לֹא־רָ֥אוּ אֽוֹר׃ 

Or why was I not like a buried stillbirth,

Like babies who never saw the light? 

שָׁ֣ם רְ֭שָׁעִים חָ֣דְלוּ רֹ֑גֶז וְשָׁ֥ם יָ֝נ֗וּחוּ יְגִ֣יעֵי כֹֽחַ׃ 

There the wicked cease from troubling;

There rest those whose strength is spent. 

יַ֭חַד אֲסִירִ֣ים שַׁאֲנָ֑נוּ לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ ק֣וֹל נֹגֵֽשׂ׃ 

Prisoners are wholly at ease;

They do not hear the taskmaster’s voice. 

קָטֹ֣ן וְ֭גָדוֹל שָׁ֣ם ה֑וּא וְ֝עֶ֗בֶד חׇפְשִׁ֥י מֵאֲדֹנָֽיו׃ 

Small and great alike are there,

And the slave is free of his master. 

לָ֤מָּה יִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל א֑וֹר וְ֝חַיִּ֗ים לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ׃ 

Why does [God] give light to the sufferer

And life to the bitter in spirit; 

הַֽמְחַכִּ֣ים לַמָּ֣וֶת וְאֵינֶ֑נּוּ וַֽ֝יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים׃ 

To those who wait for death but it does not come,

Who search for it more than for treasure, 

הַשְּׂמֵחִ֥ים אֱלֵי־גִ֑יל יָ֝שִׂ֗ישׂוּ כִּ֣י יִמְצְאוּ־קָֽבֶר׃ 

Who rejoice to exultation,

And are glad to reach the grave; 

לְ֭גֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּ֣וֹ נִסְתָּ֑רָה וַיָּ֖סֶךְ אֱל֣וֹהַּ בַּעֲדֽוֹ׃ 

To the man who has lost his way,

Whom God has hedged about? 

כִּֽי־לִפְנֵ֣י לַ֭חְמִי אַנְחָתִ֣י תָבֹ֑א וַֽיִּתְּכ֥וּ כַ֝מַּ֗יִם שַׁאֲגֹתָֽי׃ 

My groaning serves as my bread;

My roaring pours forth as water. 

כִּ֤י פַ֣חַד פָּ֭חַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵ֑נִי וַאֲשֶׁ֥ר יָ֝גֹ֗רְתִּי יָ֣בֹא לִֽי׃ 

For what I feared has overtaken me;

What I dreaded has come upon me. 

לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי ׀ וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נָ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז׃ {פ}

I had no repose, no quiet, no rest,

And trouble came. 

ג׳:א׳

פתיחה למענה הראשונה מענה איוב 

The First Oration - Job's Opening Speech

 

כתב העיקרים (פרק ד ממאמר הרביעי), כי דעות האנשים בהוראת המערכת, לפי מה שנמצא לקדמונים, שניים: 

In Sefer Ha-Ikarim (Part 4, Chapter 4), Joseph Albo notes that there are two ancient opinions concerning the workings of astrology. 

• האחד הוא דעת הפילוסוף, האומר שגרמים השמיימיים והכוכבים פועלים בעולם השפל במה שבתמונותיהם המתחלפות מניעים היסודות ומרכיבים אותם ומכינים אותם מיני הכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות, עד שיימשך מזה שישימו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא, וקצתם מוכנים לקבל השפע האלהי הנבואיי וקצתם לא, אבל שיהיה לכוכבים הוראה אחרת בדברים אחרים שאין מבוא לאיכיות בהם, כמו בעוני או בעושר, שיישא אדם אישה אחת או רבות, שיהיה בעל מעלה או בעל חיסרון, יאמרו הכת הזה שהוא שווא ודבר כזב שיורו הכוכבים על מה שאינו נופל בהם, כעוני ועושר ואהבה ושנאה ודומיהם.

 

• One is the view of the Philosopher, who says that the heavenly bodies and the stars exert an influence upon the lower world by means of their various motions, by which they cause the elements to move, and combine them and prepare them in various ways to receive the natural forms, so that some persons are prepared to acquire wisdom and others are not; some are prepared to receive the divine prophetic influence and others are not... As for any other signification the stars may have in relation to other things which have no connection with their elemental qualities, as for example in the determination of poverty or wealth, or whether a given person will marry one wife or more than one, or whether he will be virtuous or vicious - this school denies any such power. It is false, they say, and extremely unlikely that the stars should give indications of things which have nothing to do with them, like poverty, wealth love, hate, etc. 

• ודעת השני היא דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בכל פרטי ענייניו, אם שנים רבות יחיה, אם יהיה עני או עשיר, בעל בנים או ערירי, כמה נשים יישא וכדומה, וזו ראיה שכל הדברים באים על האדם בגזרת הכוכבים ושאי אפשר להימלט מגזרתם, וזו דעת קצת מרבותינו האומרים (שבת קנו, א): "מזל מחכים מזל מעשיר". 

•  The second view is that of the astrologers and star-gazers. They say that all things that happen to a man, do so by the decree of the stars. And they prove it by actual verification. The astrologer tells a person what will happen to him in all particulars, whether he will live long, whether he will be poor or rich, how many wives he will have and so on. This shows that all things that happen to a man are due to the decree of the stars, which it is impossible to escape...Some of the Rabbis hold this view: 'Luck makes one wise, and luck makes one rich' (TB Shabbat 156a). 

והנה, מבואר ונגלה שדעת איוב היה כדעת החוזים בכוכבים, שכל ענייני האדם חרוצים וקצובים מצד המערכת, וזה היסוד אשר הניח בתחילת מענהו, שקילל ליל ההריון ויום הלידה, שהם היו בעוכריו (פסוק ג-י), כי אם כבר ראו כי מזלו מתחייב שיהיה גבר בלתי מצליח בימיו, הלא היה ראוי שיגזרו על היעדרו, כי למה ייצא אל המציאות לראות עמל ויגון (י-יד)? 

Clearly, Job held the same opinion as the astrologers, namely, that all human affairs are prescribed and apportioned by the Cosmos. This is the principle he lays down at the beginning of his speech, when he curses the night of his conception and the day of his birth, for they had been his ruin (Judges 11:35) (Ch.3:3-10). If they had seen, at the time, that his horoscope prescribed that he was to be a failure during his life, they should have decided upon his extinction, for why should he come into existence just to see strife and sorrow (Jeremiah 20:18)?  (Ch.3:10-14).

 

כי הציור המוטבע בלב האדם שההעדר רע לו, כי גם יצטער על העדר איזה מדרגה אשר יחסר לו מן הדברים אשר במציאות, כמו חסרון העושר ודומיהו, וכל שכן כי יירע לו אם יצייר שכלל מציאותו נעדר, כל זה הוא רק מולדת בית דמיונו אחר שכבר הוא במציאות, לא כן אם לא היה בא אל המציאות כלל, שאז ישוה האפס וההוה החסר, אז לא נוכל להגביל כמות ההעדר, אם נעדר מבלי היותו במדרגה גדולה או אם נעדר מבלי היה במדרגה קטנה, כי אין הבדל בין אפס לאפס (יד-יז),

 

For man instinctively feels  that non-existence is bad for him. Thus, he rues any degree of non-existence which may leave him in want of any object in existence, such as a lack of wealth and the like. Above all, he is frightened by the thought of his own total extinction. But all this is only the homeborn child (Leviticus 18:9) of his imagination, after he has already come into existence. This would not be so had he never existed in the first place, for then nothingness and the absence of presence would be equivalent. We could not then delineate the extent of the non-existence, namely, whether he became extinct never having been of great rank or never having been of low rank, for there is no difference between nothingness and nothingness (Ch.3:14-17).  

ובזה הרחיב ויכוחו להחליט כאשר הזכיר המורה (פרק ב מחלק ג) בשם חכם אלראזי, שדעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם וענגו בעת מנוחתו עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והדאגות והצרות, תמצא במציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והחכם הזה רצה לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת, ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שיימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ובזה התאמץ גם כן איוב בויכוחו (יז-כ), 

And with this he broadens his argument and comes to the same conclusion as that attributed by Maimonides (Guide for the Perplexed Part 3, Chapter 12) to the scholar Al-Razi, namely, that there is more bad than good in the world. 

 For if the happiness of man and his pleasure in the times of prosperity be compared with the mishaps that befall him, - such as grief, acute pain, defects, paralysis of the limbs, fears, anxieties and troubles, - it would seem as if the existence of man is a punishment and a great evil for him. This author commenced to verify his opinion by counting all the evils one by one. 

As the folk-songs and proverbs of many of the peoples of the world say: 

'It is a wonder when anything good happens.' 

Yea, his misfortunes are many (Deuteronomy 31:17) and enduring too. 

Job makes much of this in his argument (Ch.3:17-20). 

וכל שכן שתתחזק השאלה גם אם יכחיש האדם זאת ויאמר כי הוא בהצלחתו אורו עיניו מנועם הזמן, ויטעם מצוף דבשו ויבקש חיים ואורך ימים עולם ועד, על כל פנים תעמוד השאלה, למה הביאו אל המציאות ולמה יתנו חיים לגבר המחכה למות (כ), 

And even if some other person denies [that the bad outweighs the good] and says that he is bright-eyed with success, enjoying the passage of time as he laps the sweetness of the honeycomb, desirous of life and length of days, for ever and ever (Psalms 21.5).  The question [asked by Job] still remains in full force. Why did [the night of his conception and the day of his birth] bring him into existence and give life to one who is only waiting to die? (Ch.3:20). 

ויותר נראה תהפוכות הזמן כי אך רעה זה מבקש, שנמצא איש אשר כל ימיו מרוב עניו ורישו מתאוה אל המוות ודורש אחריו, והכוכבים יתנו לו חיים, ופתאום ימצא מטמון גדול ועושר רב, ואז הלא הוא מבקש לחיות ולראות טוב, ואז יגיעהו המוות (כא), 

Moreover, consider the vagaries of destiny. For it is only by reason of this troublemaker (1 Kings  20:7)  that a person, who had been desperately poor and destitute all his days, and had longed for and begged the release of death but to whom the stars gave life, suddenly comes upon great treasure and vast wealth, only to die soon after, just when he wanted to live and see the good (Job 7:7). (Ch.3:21). 

מזה מבואר כי הנהגת האדם נתונה תחת משטר המערכה והוראתה, אם טוב ואם רע, ומזה מבואר גם כן שאין האדם שליט וחפשי במעשיו, והבחירה וההשתדלות לא יועילו כל מאומה, כי מעשיו הפרטיים קצובים לפי הוראת ומסיבת המערכת, ואין לו יכולת להרע או להיטיב בלעדם (כב-כד), והראיה הכוללת לזה הביא מן המקרה אשר קרהו, כי אחרי שהחזיק את עצמו לצדיק גמור עד שלא היה יכול לתלות שהרעה הבאה אליו היתה השגחיית לעונש על רוע מפעלו, וגם לא יכול לתלותה במקרה גמור, כי ממה שנאבד רכושו שלא בדרך הטבע, כי בשעה אחת באו עליו סיבות מתחלפות, רוח אשר ומחנת אויב, והכל פתאום ובפעם אחד, זה מורה שמן השמים נלחמו בו, ובהכרח שבא מצד חיוב המערכת, שנגזר עליו שברגע הזאת תחת מסיבות יתהפך (כו), וגם היה לו ראיה לזה ממה שליבו היה מפחד תמיד מן הרעה העתידה, כאילו ליבו ניבא שמערכתו רעה והוא מעותד לאבדון (כה). 

This clearly shows that the governance of man is subject to the rule of astrology and its ordinances, for good or for bad.  And, furthermore, that man is neither master of his actions nor has freedom over them. Choice and enterprise make no difference whatsoever, for his individual acts are prescribed by order and by reason of the stars, and he is incapable of doing good .nor bad other than at their behest (Ch.3:22-24). 

Job asserts that the proof of all this is in what had happened to him. He had considered himself to be a truly righteous man. Accordingly, he could not accept that what had happened to him was God's retribution for wicked deeds he had done. Nor, in the light of the unnatural way in which he had lost his possessions, could he consider that it was all accidental. In the space of just one hour he had been struck by a variety of agents—tempest, fire and hostile action—suddenly and all at once. Clearly, he was under attack from heaven itself. This must have happened because the stars had decreed that at that particular moment his fortune should reverse. (Ch.3:26) 

Further proof of this was the premonition he had always felt that the future would be bad. It was as if his mind foresaw that the fate decreed for him by his stars was bad and that he was destined for doom. (Ch.3:25). 

והנה, בכל ההנחות האלה שהניח, החליט שה' יודע את כל הנעשה בעולם השפל, כי אי אפשר לייחס אל ה' חסרון ידיעה, ושאי אפשר לומר שייצא עוול מאיתו, רק שהעוול הזה בא מפאת המערכה, ושאין עוול מה' בבחינת הגמול והעונש, כי אין האדם חופשי במעשיו, והוא מוכרח עליהם, וכל זה יתבאר עוד בראיות אצלו בויכוחיו הבאים אחת אחת. 

Behold! Underlying all the postulates Job put forward was the conviction that God must know everything that happens in the world below. For no lack of knowledge can be ascribed to Him, nor can He be designated a source of injustice. The unfairness in reward or punishment does not ensue from God. It is caused by the stars. For man has no freedom over his actions; he is compelled in what he does. 

All of this will be further clarified by the proofs Job will be presenting in his coming arguments, one by one. 

ויקלל את יומו, כי חשב שהכל תלוי במשפט מערכת הכוכבים והמזל כנ"ל בפתיחת המאמר: 

ג׳:ג׳

יאבד יום, יען שחריצת משפט הילד הנולד תלוי לפי מזל ומצב הכוכבים בליל ההריון וביום הלידה, לכן קלל את היום שהיה מוכן להולד בו, ואת הלילה שאמר וגזר את הריונו: 

Convinced that the shattering series of catastrophes that had befallen him was totally unwarranted and that, as such, it could not have originated with God, for that would imply an imperfection in His Governance, Job attributes its occurrence to the bad luck of his birth, namely, to his horoscope. In which case, it would have been better had he never been conceived or born. 

ג׳:ד׳

היום ההוא התחיל לקלל תחלה את היום שיהיה חשך, אל ידרשהו הכינוי מוסב על החשך, כי לפעמים יהיה החשך בהשגחת ה' כמו שהיה במצרים שהיה החשך לטובת ישראל, אומר שאת החשך הזה לא ידרוש ה' שיהיה לאיזה צורך, והגם שברוב ימים מעוננים יופיע קצת הופעת זהר דרך העננים, אמר שאל תופע עליו גם נהרה קצת רק יהיה חשך ולא אור: 

ג׳:ה׳

יגאלהו, מוסיף שלא יהיה חשך העדרי רק חשך קניני עד שהחשך ילכלך אותו ע"י שישכנו עליו עננים, ובכ"ז לא ימשך מן העננים התועלת במה שהעננים יעשו צל מחורב, כי יבעתו אותו כמרירי יום ר"ל חמימות יום בוער, שבכ"ז יהיה חמימות ולהט היום: 

ג׳:ו׳

הלילה, מתחיל לקלל ליל ההריון שיהיה בו אפל, שהוא גרוע מחשך, כי החשך נמצא בכל הלילות, אל יחד, הלילה בצירוף היום שאחריו נמנה ליום אחד מימי השנה אשר מספרה שס"ה יום, אשר תקיף השמש את מעגלה היומי שס"ה סבובים ויתהוה מן שס"ה ההיקפים הנמנים, שנה שלימה. שנית, יבא הלילה בפ"ע בחשבון לילות שמצטרפים לירח שלם ע"י הילוך הירח, וקלל את הלילה שאל יתאחד לא למספר ימי שנה עם היום שאחריו, ולא בפ"ע למספר הלילות הנמנים אל היקף הירח: 

ג׳:ז׳

הנה. אחר שמוכרח לפי המערכת כי הולד הנקלט בהריון בלילה הזה יהיה גבר לא יצלח בימיו, והנולדים מן ההריון הזה לסוף יקללו יומם, ויאררו לוית הורתם וחבורם אשר הזדווגו בזה הלילה, שמי יתן והיה לויתן וחבורם זה ערירי ולא היה יוצא ממנו זרע אנשים בלתי מצליחים, א"כ מהראוי כי הלילה הזה יהי גלמוד, שלא יתהוה בו זווגים וחבורי איש ואשה, וגם אל תבא רננה בו, שהוא רננת חתונים קול חתן וקול כלה: 

ג׳:ח׳

יקבוהו, אחר שלבסוף יקבוהו ויקללוהו אוררי יום הילדים שיולדו ע"י זיוג זה הם יקבוהו, אשר העתידים עורר לויתן שכל העתידים להזדוג בו בלילה הזה יהיה לויתן וחבורם ערירי, ולא יולדו ממנו תולדות רק ערירים יהיו בלא בנים: 

ג׳:ט׳

יחשכו, אחר שקלל את היום בפ"ע ואת הלילה בפ"ע מתחיל לקלל גם עת הנשף והשחר שבו יתחברו היום והלילה בתחלתם ובסופם, יחשכו כוכבי נשפו הם הכוכבים המאירים בתחלת הלילה בהשקע השמש, וגם יקוה הלילה הזה לאור השחר שיאיר בסוף הלילה, ואין כי לא יעלה השחר בו, ואל יראה מצייר במליצתו את הלילה כעור ואין עינים, אשר בכל בקר יראה אור ע"י שיתן לו השחר את עיניו ועפעפיו, ובעפעפים של השחר הוא רואה את האור הזורח באילת השחר, יאמר שהלילה הזה לא יתן לו השחר את עפעפיו לראות בם אור בקר כי לא יאיר הבקר בו: 

ג׳:י׳

כי לא סגר, באר הטעם מה שקלל את ליל ההריון, שהוא מפני שהלילה לא סגר את דלתות בטן אמו, שדרך שם נכנס הזרע שממנו נוצר, ר"ל אחר שהלילה ידע שמזל הנוצר יהיה רע לפי חיוב המערכת, היה לו לסגור פי הרחם בל יקלוט הריון, ובזה היה מסתיר עמל מעיני ולא היה נולד לעמל ויגון: 

ג׳:י״א

למה, עתה באר הטעם שקלל את יום הלידה, שהגם שכבר נקלט ההריון היה לו ליום הלידה לעכב את לידתו, ולמה לא גזר המזל שאמות מסבת הרחם היינו שיחנק בעת יתעורר לצאת מרחם ולא יצא לאויר העולם כלל, ואם היתה הלידה מחוייבת להיות מצד המערכת עכ"פ למה לא גזר המזל אשר בעת כי מבטן יצאתי לאויר העולם ואגוע תיכף: 

ג׳:י״ב

מדוע, ר"ל ואם תשיב שלא הי' מחויב מצד המערכה שאגוע בצאתי מבטן, כי הייתי בריא אולם לא ילד גוע מנוער עכ"פ מדוע קדמוני ברכי האב שעל ברכיו נולדתי ולמה נכונו לאמי שדים כי אינק חלב, היה להמזל לעכב את האב שלא יקבלני על ברכיו והייתי מת בנפלי מרחם על הארץ, או עכ"פ שיהיה לאמי שדים צומקים והייתי מת ברעב: 

ג׳:י״ג

כי עתה, ר"ל אם ישנתי אז בעודי נפל ואז ינוח לי (מתנועת המציאות אשר לא ינוח רגע על מצב אחד), אם כן עתה כבר הייתי שוכב שקט ושאנן: 

ג׳:י״ד

(יד-טז) עם מלכים, כל המאמר נסמך על מלות לא אהיה, ושיעור הכתוב עם מלכים ויועצי ארץ (לא אהיה) או עם שרים לא אהיה או כנפל טמון וכעוללים לא אהיה, ופירושו כי עתה כשהוא נמצא במציאות יש מדרגות בין בני אדם, שאחד הוא מלך ואחד הוא רק שר, וכן יש מדרגות רבות זו למטה מזו וכי המדרגה הפחותה הוא הנפל טמון, אשר מדרגת מציאותו חלושה וקלה מאד שאחריו הוא ההעדר והאפס. לא כן אם הייתי נעדר ולא הייתי בא אל המציאות, האפס והאין לא ישוער בכמות ואיכות לאמר שהאפס והאין לא היה מלך או שלא היה שר או שלא היה אף נפל טמון, כי אין חילוף מדרגות בדבר שלא בא אל הישות כלל, ור"ל ישנתי אז ינוח לי והיה אצלי בשוה מה שלא אהיה עם מלכים או מה שלא אהיה עם שרים או מה שלא אהיה אף כנפל טמון, אם לא היה נקלט ההריון כלל, כמ"ש כי לא סגר דלתי בטני, או מה שלא אהיה כעוללים לא ראו אור אם נקלט ההריון והיה מת בצאתו לאויר העולם כמו שאמר למה לא מרחם אמות, הכל היה שוה אצלו, כי בין כך וכך הוא אין ואפס: 

Job 3:4

"That day..." He began by cursing the day first, that it should be darkness. "Let God not seek it"—the pronoun refers to the darkness. For sometimes darkness exists under God's providence, such as the darkness in Egypt which was for the benefit of Israel. Job says that God should not "seek" this specific darkness for any purposeful need. Furthermore, although on most cloudy days a bit of radiance appears through the clouds, he said: "nor let light shine upon it"—not even a little, let it be only darkness and no light.

Job 3:5

"Let [darkness] claim it..." He adds that it should not be a mere "absential" darkness (the absence of light), but a "substantial" darkness, to the point that the darkness soils it by having thick clouds dwell upon it. Yet, no benefit should be derived from those clouds (such as shade from the heat), for "the terrors of the day" shall frighten it—meaning the burning heat of the day. Despite the clouds, the heat and blaze of the day shall remain.

Job 3:6

"That night..." He begins to curse the night of conception, that it should be "gloom" (ofel), which is worse than darkness (choshech), for darkness is found in all nights.

"Let it not be joined..." A night combined with the following day is counted as one day of the 365 days of the year, which is the time it takes for the sun to complete its daily circuit 365 times to form a complete year. Secondly, a night is counted on its own toward the calculation of nights that join to form a full month via the lunar cycle. He cursed the night: let it not be unified with the following day to count toward the days of the year, nor let it be counted on its own toward the number of nights in the lunar cycle.

Job 3:7

"Behold..." Since it is mandated by the celestial arrangement (Ma'arekhet) that the fetus conceived on this night will be a man who will not prosper in his days, and those born from this conception will ultimately curse their day and the "company" (livyat) of their parents' union on this night—would that this union had been "barren" (galmud) so that no unsuccessful seed would have emerged from it. Therefore, it is fitting that this night be lonely, that no unions of man and wife occur in it, and "no joyful voice come therein"—the joy of weddings, the voice of the groom and the bride.

Job 3:8

"Let them curse it..." Since in the end, those who "curse the day"—the children born of this union—will curse it. They are "those ready to rouse Leviathan"—meaning those destined to join on this night should find their union barren, producing no offspring, but remaining childless (aririm).

Job 3:9

"Let [the stars] be dark..." After cursing the day and night separately, he begins to curse the twilight (neshef) and the dawn (shachar), where day and night meet at their beginning and end. Let the stars of its twilight—the stars that shine at the start of night when the sun sets—be dark. And let this night hope for the light of dawn at its end, but find nothing, for the dawn shall not rise. He poetically depicts the night as blind, having no eyes; every morning the night "sees" light because the dawn gives it its "eyes" and "eyelids." Through the "eyelids of the morning," the night sees the light shining at daybreak. He says this night shall not be given the "eyelids of dawn" to see the morning light, for the morning shall not shine within it.

Job 3:10

"Because it did not shut..." He explains the reason he cursed the night of conception: because the night did not shut the doors of his mother’s womb, through which the seed entered. Meaning, since the night "knew" that the fortune (mazal) of the one being formed would be evil according to the celestial alignment, it should have closed the womb to prevent conception. In doing so, it would have "hid trouble from my eyes," and he would not have been born to toil and sorrow.

Job 3:11

"Why..." Now he explains why he cursed the day of birth. Even though conception had already occurred, the day of birth should have hindered the delivery. Why did his "fortune" not decree that he should die because of the womb—meaning, be strangled as he moved to exit and never enter the world's air? Or, if birth was mandatory, why did his fortune not decree that the moment he came out of the womb, he should expire immediately?

Job 3:12

"Wherefore..." Meaning: if you argue that it wasn't decreed that I should expire upon exiting the womb because I was a healthy infant, then why did my father’s knees receive me? And why were my mother’s breasts prepared for me to suck milk? Fortune should have hindered the father from taking me on his knees, so I would have died falling from the womb to the ground; or at the very least, my mother’s breasts should have been shriveled so I would have died of hunger.

Job 3:13

"For now..." Meaning: had I slept then as a stillborn, I would have found rest (from the constant movement of existence which never rests). If so, I would now be lying quiet and at ease.

Job 3:14–16

"With kings..." This entire passage relies on the words "I would not be." The structure is: With kings and counselors of the earth (I would not be), or with princes (I would not be), or as a hidden stillborn and as infants (I would not be).

His meaning is: while one exists in reality, there are ranks among men—one is a king, one is a prince, and there are many levels down to the lowest, which is the "hidden stillborn" whose level of existence is so weak it is followed immediately by non-existence. However, if I had never existed at all, "nothingness" cannot be measured by quantity or quality. One cannot say that "nothingness" was not a king or not a prince; there are no distinctions of rank for that which never entered into being. He means: "I would have slept then and been at rest," and it would be all the same to me—whether I "was not" a king, or "was not" a prince, or "was not" even a stillborn. Whether the conception never happened at all (as he said, "because it did not shut the doors of my womb") or whether he was like "infants who never saw light" (dying at birth), it would all be equal to him, for in either case, he would be nothing and void.

ג׳:י״ז

שם, עתה בא להראות שההעדר הוא טוב יותר מן ההויה וטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ובא להחליט על כלל מציאות האדם שהוא אך לרעתו, כי כשנחשב כל עניניו ונשקל במאזנים את הצלחתו ושמחת לבו וענגו בימי חייו מצד אחד, ואת הרעות שהוא מעותד אליהם בצד השני, נמצא תמיד כי מספר הרעות רבו מן הטובות. והנה חלק את הרעות הבאים על האדם לשני חלקים, 

• א) אשר יגיעהו ע"י רגשת נפשו הטבעיים והמוסריים, ע"י תכונת מדותיו ותאוותיו הנטועים בנפשו, כמו החמדה והתאוה הקנאה והגאוה ודומיהם, ועליהם אומר שם רשעים חדלו רגז, ר"ל במעמד ההעדר לא ימצא רוגז הרשעים אשר הם כים נגרש מרוגז נפשם בקנאה ותאוה וחמדה על המותרות וכדומה, וא"כ ההעדר טוב מן ההויה, 

• ב) הרעות אשר ימצא מצד בקשת צרכיו ההכרחיים אשר צריך ליגע תמיד להשיג מחייתו וצרכיו, לא כן אם היה נעדר שם ינוחו יגיעי כח: 

ג׳:י״ח

יחד, המין הב' מן הרעות הבאים עליו מפאת זולתו מבני אדם הם משלשה ענינים, (ענין הא') מצד העושק אשר ימשול הגבור על החלש ויאסרהו בבור שבי ויגוש בו לעבוד עבודת פרך, אבל במעמד ההעדר יחד אסירים שאננו, (וייפה מליצתו בציירו גם ציור הנעדרים כאסירים, כי הנעדר לא ימצא לו תנועה והעתק ממקום אל מקום כמו אל האסור בנחושתים, אבל האסירים הנעדרים נבדלו מן האסירים הנמצאים במה שהם שאננים ולא ישמעו קול נוגש). (ענין הב') הרעות הבאות מצד חילוף המדרגות שבין בני אדם, שעשיר ברשים ימשול והנכבד בנקלה וכדומה, אבל במעמד ההעדר. 

ג׳:י״ט

קטן וגדול (יחד) שם הוא שם כולם שוים ואין הבדל בין קצת ב"א לקצתם. (ענין הג') הרעות הבאות מצד החק והנימוס, שימצאו אדונים ועבדים על ידי שקנאו בכסף, אבל שם במעמד ההעדר עבד חפשי מאדוניו, ובזה באר כל מיני הרעות אשר ימצאו לבני אדם בחייהם, וטוב להם שלא באו לעולם והיו נעדרים: 

ג׳:כ׳

למה, ר"ל ואם תאמר כי בכ"ז הלא ימצאו גם כן קצת בני אדם מוצלחים אשר לא ישיגום רעות האלה ואלה יחפצו יותר בחיים מבמות, עדיין תשאר השאלה למה יתן לעמל אור, האור הזורח בצאת השמש אשר הוא לטובת בני אדם ותועלתם הוא אל העמל בעבודת פרך רק ענין רע לענות בו, כי בזרוח האור יצא לפעלו ולעבודתו הקשה עד ערב שיאפיל האור ואז ינוח, וא"כ למה לו האור להעמל. ויותר מזה למה יתן חיים למרי נפש, שמרי נפש קצים בחייהם, ולא ירויחו בחייהם רק מה שירגישו בו ענים וצרתם ולמה להם החיים, הלא הם יבקשו יותר את המות אשר בו ישכחו מר נפשם, ואם תשיב כי גם מרי נפש רובם חפצים יותר בחיים מבמות, עדיין אשאל. 

ג׳:כ״א

המחכים למות, ולמה ואיננו? הלא ימצאו ביניהם שהם מואסים בחיים המרים ומצפים על המות ולמה איננו? והוסיף בתלונתו להראות בגידת הזמן ורעתו, שכבר יקרה שאיש אחד מרוב עניו וצערו חכה כל ימי חייו אל המות ומאס בחייו ובכ"ז לא סר המות אליו, ובאחרית ימיו חפר באדמה ומצא מטמונים של סגולת מלכים והון רב, ומדי חפר להוציא את המטמון נפל עליו גל אבנים וימות, ובזה נראה בעליל רעת הזמן ותהפוכותיו, שכ"ז שהיה דל ואביון וחכה למות לא מת, ובעת שהצליח ורצה בחיים אז סר אליו מר המות, וז"ש בעת אשר המה מחכים למות, אז ואיננו, ואיך אח"כ יחפרו את המות מן המטמונים, שבחפרם לקחת את המטמונים הוציאו המות תחתיהם, וזה רעה גדולה מופלגת, שכל זמן שהתאוה למות חיה ובעת התאוה לשמוח בחייו השיג את המות: 

ג׳:כ״ב

השמחים, לכן אני מחליט ואומר שהאנשים השמחים אלי גיל ושמחה המתהוה בעולם, טוב יותר כי ישישו בעת שימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה, שאין דבר טוב בעולם כמוהו שאיש כזה ימות וימצא קבר וימצא מנוחה מעניו וצרותיו: 

ג׳:כ״ג

לגבר אשר דרכו נסתרה מצד עצמו, וגם האלוה סכך בעדו עד שלא יוכל לחפש אחרי הדרך, ר"ל שהוא מצד עצמו מוכן אל הרעות, והמערכת תסוכך בעד בחירתו באשר אין אפשרות בידו להשמר ולהנצל מן הפגעים המחוייבים והנגזרים עליו מצד מזלו הרע: 

ג׳:כ״ד

כי לפני, ומביא הראיה ממה שקרהו, שהוא עם היותו צדיק בעיניו מצאוהו הרעות הגדולות האלה, (ומצייר את האנחה כעצם מופשט אשר תתיצב בהמון תוגותיה נגד לחמו ולפניו, ר"ל בעת אכלו לחמו תתעורר האנחה, ואז שאגותיו המוקפאים ונעצרים בעת ההיא יתכו ויזלו כמים באין מעצר לרוחו): 

ג׳:כ״ה

כי פחד, ואי אפשר לתלות שבאה הרעה עלי ע"י שלא נשמרתי ממנה ולא הכינותי האמצעיים הנצרכים כדי להשמר מן הרע, כי תמיד הייתי מפחד מן הרע ועשיתי כל אשר ראוי לעשות להשמר מן הפגעים ובכ"ז ויאתיני, ולא הועיל השתדלותי (גם כיון בזה לאשר כתבו הקדמונים אשר האמינו בשליטת המערכת, כי הגזרה החרוצה על האדם מצד המערכה תעשה חיקוי ורושם בלבו עד שיש לו תמיד פחד מן הרעה החרוצה עליו, כי לבו ינבא לו את העתיד לבא עליו, ומתוך כך היו מתפחדים תמיד מן הפחד אשר הרגישו בנפשם מאיזה דבר), ומזה הביא ראיה שאחר שפחדו ומגורתו נתקיים עליו בפועל מבואר כי הגזרה אמת והחריצות שקר: 

ג׳:כ״ו

לא שלותי, ר"ל וגם אין לתלות שבאו עליו הפגעים במקרה גמור, אחר שבאו אליו הרעות שלש פעמים זאח"ז, שהוא אבדן הקנינים ואבדן הבנים ויסורי גופו, וע"ז כפל לא שלותי וכו', ומזה מבואר שלא היה במקרה רק ע"י גזרה חרוצה מן המערכת שירד ממעלתו ע"י סבות שונות תכופות, ואחר שא"א שיהיה זה מצד ההשגחה לעונש על חטאיו, באשר הוא צדיק בעיניו, ע"כ כ"ז בא מצד מערכתו ומזלו הרע שבלתי מבחין בין טוב לרע, ומזה מבואר שאין גמול ועונש, כי המערכה שולטת על כל מעשי בני אדם והוא מוכרח בכל מעשיו הטובים והרעים:

Job 3:17

There: [Job] now comes to demonstrate that non-existence is better than existence, and it is better for man not to have been created than to have been created. He concludes regarding the general state of human existence that it is only to his detriment. For when all of man's affairs are considered and his success, joy, and pleasure are weighed on a scale against the evils destined for him, the evils are always found to outnumber the goods. He divides the evils that befall man into two categories:

A) Those that reach him through his natural and moral emotions—the character of his traits and desires planted in his soul, such as lust, passion, envy, pride, and the like. Regarding these, he says, "There the wicked cease from troubling," meaning that in the state of non-existence, there is no "troubling" of the wicked, who are like a driven sea tossed by the turmoil of their souls through envy and desire for luxuries. Thus, non-existence is better than existence.

B) The evils found in the pursuit of necessities, where one must always toil to obtain sustenance. This is not so if one were non-existent; "There the weary are at rest."

Job 3:18

Together: The second type of evils—those that come from other human beings—consists of three matters:

Oppression: Where the strong rule the weak, imprisoning them and taxing them with backbreaking labor. But in the state of non-existence, "The prisoners rest together." (The author uses beautiful rhetoric here by depicting the non-existent as "prisoners"—since the dead cannot move from place to place, much like those bound in chains—yet these "dead prisoners" differ from living ones because they are at ease and do not hear the voice of the taskmaster).

Social Hierarchy: Evils resulting from the differences in rank, where the rich rule the poor and the honorable rule the lowly. But in the state of non-existence...

Job 3:19

Small and Great (Together): There, everyone is equal; there is no distinction between one person and another.

3.  Law and Custom: Evils resulting from legal frameworks where masters and slaves exist because of monetary acquisition. But there, in the state of non-existence, "The servant is free from his master." With this, he explains all the types of evils humans encounter in life, concluding it would be better had they never entered the world.

Job 3:20

Wherefore: Meaning, if you say that there are some successful people who are not overtaken by these evils and who prefer life over death, the question remains: "Wherefore is light given to him that is in misery?" The light of the rising sun, intended for man's benefit, becomes only a source of misery for the laborer; as the sun rises, he must go out to his harsh toil until evening. Why, then, give him light? Furthermore, why give life to the "bitter in soul" who loathe their lives? They gain nothing from living except the sensation of their poverty and distress. They seek death to forget their bitterness. And if you answer that even the bitter-souled usually prefer life to death, I still ask...

Job 3:21

Who long for death: Why does it not come? There are those among them who despise their bitter lives and wait for death, yet it does not arrive. Job adds to his complaint to show the "betrayal of time" and its cruelty: it happens that a man, out of great poverty, waits for death all his life, yet death avoids him. Then, at the end of his days, he digs in the earth and finds hidden treasures of kings and great wealth. But as he digs to extract the treasure, a heap of stones falls on him and he dies. This clearly shows the evil of time's reversals—as long as he was poor and waited for death, he did not die; the moment he succeeded and wanted to live, death took him. This is the meaning of: while they wait for death, it is not there, and afterward they "dig for death" instead of treasures (i.e., by digging for treasure, they brought death upon themselves). This is a supreme evil: he lived while he craved death, and achieved death the moment he craved joy.

Job 3:22

Who rejoice: Therefore, I conclude that for those who rejoice in the world, it would be better if they exulted upon finding the grave of a man "whose way is hid." There is nothing better in the world for such a man than to die, find a grave, and find rest from his poverty and troubles.

Job 3:23

To a man whose way is hid: Hid from himself, and also because God has hedged him in so that he cannot even search for a path. This means he is inherently prone to evils, and the "celestial arrangement" (fate/mazal) blocks his choice so that he has no possibility of protecting himself from the harms decreed upon him by his "bad luck."

Job 3:24

For before: He brings proof from his own experience. Despite being righteous in his own eyes, these great evils found him. (He depicts his sighing as an abstract entity that stands before his bread; meaning, the moment he eats, his sighing is stirred, and his suppressed groans pour out like water).

Job 3:25

For the thing which I feared: It is impossible to claim that this evil came because I was not careful or did not take precautions. I was always afraid of evil and did everything proper to guard against it, yet "it is come upon me." My efforts did not help. (He also alludes to the ancient belief that a decree of fate leaves an impression on the heart, causing a constant fear of the impending evil; the heart "prophesies" what is to come). From the fact that his fears were realized, he proves that the "decree" is truth and "human effort" is a lie.

Job 3:26

I was not at safety: These calamities cannot be attributed to mere chance, as they came three times in succession: loss of property, loss of children, and physical suffering. This is why he repeats "I was not at safety," etc. It is clear this was not a coincidence but a sharp decree of the celestial system. Since it cannot be a punishment for sin (as he is righteous in his own eyes), it must come from his "bad luck" which does not distinguish between good and evil. From this, he concludes there is no reward and punishment, for "fate" rules all human actions, and man is compelled in all his deeds, both good and bad.

----

1. הבעיה המרכזית: כפירתו של איוב בהשגחה הפרטית

הרמב"ן פותח באבחנה חשובה: גם נביאים כמו ירמיהו קיללו את יום הולדתם, אך כוונתו של איוב הייתה "רעה" – כלומר, נבעה מתפיסה תיאולוגית שגויה. איוב, שידע בתוך עצמו שהוא צדיק גמור, לא הצליח להבין מדוע באו עליו צרות כה רבות. בעקבות זאת, הוא הגיע למסקנה שהקב"ה הסיר את השגחתו מבני האדם ("הסרת ההשגחה מן השפלים").

לפי תפיסתו החדשה של איוב, אלוהים דואג רק לקיום הכללי של המין האנושי (כמו שהוא דואג לבעלי החיים), אך אין לו עניין ביחיד, ולכן אין שכר ועונש אישיים. עתידו של האדם, לדעת איוב בפרק זה, נקבע על ידי מערכת הכוכבים והמזלות ברגע הלידה (מקרה עיוור ודטרמיניזם), ולכן הוא מקלל את הכוכבים, את היום ואת הלילה של לידתו, כי הם אלו שגרמו לרעתו.

2. סוגיית שמות ה' בספר איוב

הרמב"ן מצביע על תופעה מרתקת בספר: לאורך כל טענות איוב וחבריו, הם לעולם אינם משתמשים בשם המפורש (י-ה-ו-ה), אלא רק בשמות "אלוהים", "אל" ו"שדי". השם המפורש מופיע רק בפתיחת הספר, בסיומו, ובדברי ה' לאיוב.

הסיבה לכך היא ששם "אלוהים" מסמל הנהגה דרך אמצעים וטבע (מלאכים, גלגלים, כוכבים) – וזו בדיוק טענתו של איוב: שהעולם מונהג על ידי כוחות אלו ולא בהשגחה ישירה. השם המפורש, לעומת זאת, מסמל השגחה פרטית וישירה מעל לטבע, סוד שאיוב (לפני ההתגלות אליו) כנראה לא הבין לעומקו.

3. פירוש הרמב"ן לפסוקים נבחרים בפרק ג'

"יאבד יום אולד בו": בניגוד למפרשים אחרים (כרש"י) שטוענים שאיוב רצה למחוק את יום הולדתו מן העבר, הרמב"ן מסביר שאיוב מבקש למחוק את היום הספציפי בשבוע שבו נולד מלוח השנה העתידי, כדי שיום זה, שהביא לו מזל רע, יפסיק להתקיים במסלול הזמן והשנים.

המוות כחידלון שוויוני (פסוקים י"ג-י"ט): איוב מייחל למוות לא מתוך אמונה שיקבל שם שכר על צדקתו בעולם הנשמות (שהרי הוא כופר עכשיו בדין וחשבון פרטי), אלא משום שהמוות הוא פשוט סוף הסבל והעמל. בקבר כולם שווים – מלכים, יועצים, ורשעים – כולם חדלים מתנועה ומרוגז.

למה ייתן לעמל אור: איוב מתלונן על עצם קיום החיים (האור) לאנשים שסובלים עמל וייסורים, אשר מחכים למוות ומשתוקקים לקבר יותר מכל דבר אחר. הוא מציין שגם בימי שלוותו הוא מעולם לא היה שאנן, אלא חי בפחד מתמיד מפני העתיד, וכעת פחדו התממש.

4. המעבר לתגובת אליפז

בסוף דבריו, הרמב"ן מסכם את מחשבת איוב: שלילת ההשגחה האלוהית בגלל המצאות הרע בעולם. החברים של איוב הבינו מיד את כפירתו מתוך דבריו, ולכן ענו לו קשות.

אליפז, שעונה לו ראשון, יוצא נגד הסרת ההשגחה מן הבורא. הוא טוען שה' מנהיג את העולם בצדק ("מי הוא נקי אבד?"), ואם אדם צדיק סובל, אין זה מעשה של מזל או כוכב, אלא "מוסר אלוהים" (ייסורים של אהבה / ניסיון). מטרת הייסורים הללו אינה עונש עיוור, אלא כלי שנועד לנסות את האדם כדי להיטיב לו באחריתו, כפי שאב מייסר את בנו.

"And now I shall explain the intent of the book in its entirety. When Job saw the many troubles and evils befalling him, while knowing within himself the righteousness of his soul, he thought that perhaps there is no knowledge or accounting before God regarding the deeds of mankind and that [Divine] Providence is removed from them.

He began his words by saying that the dominion of the stars and constellations at the time of birth and the moments of the newborn bestow evil and good upon the person. He leaned toward the views of the 'stargazers' who follow vanities. Therefore, he opened with: 'Let the day perish wherein I was born' (Job 3:3), and cursed the day, the night, the stars of its twilight, and the eyelids of the morning, for [he believed] they caused his misfortune.

His Argument:

He argued from the perspective of man's lowliness and God's loftiness—that God does not set His heart upon man. Thus, man is under the dominion of chance, according to the alignment of the stars and their governance on earth. He came to believe regarding man as we believe regarding other creatures of the earth: that Higher Protection exists only for the preservation of the species, but there is no reward or punishment for the individual. We do not say that animals 'sin' when they are slaughtered, nor that they 'merit' when they live long and their sustenance is abundant. This was his intent in this first response.

He repeats this in his second response, saying: 'What is man, that You should magnify him?' (7:17). Further proof of this is what Eliphaz said to him: 'And you say: What does God know? Can He judge through the dark cloud? Thick clouds are a covering to Him, that He sees not' (22:13-14). This refers to the removal of Providence from the lowly [earthly] beings. 'And He walks in the circuit of heaven' (ibid.) refers to His providence over the preservation of species in general, via the heavens and their hosts.

Job's Defense:

Job showed himself to be apologetic, saying that this view was not with him during his time of tranquility. He said: 'If I beheld the sun when it shined, or the moon walking in brightness, and my heart hath been secretly enticed...' (31:26-27), 'If I rejoiced because my wealth was great...' (31:25). For in his eyes, this [astrological belief] was a 'criminal iniquity,' for he would have 'denied the God that is above'—He who is above them, from Whom everything comes, and not from the dimness of the star or the moon. It was only now, with the arrival of troubles despite no violence being in his hands, that they served as evidence to him that Providence was absent from the lowly.

The Sages' View:

According to the opinion of our Sages (of blessed memory), his complaint was even worse. They said in Midrash Shemot Rabbah: 'He stoned the Icon (image).' 'Let the day perish wherein I was born'—he cursed the Ruler. 'As for that night, let darkness seize upon it'—they intended to say that he rebelled against the "Attributes of Day and Night" that lead the lower world. The wise will understand.

Observations on the Divine Names

I have explained to you Job’s complaint throughout this book, along with the other arguments in the verses which I will explain with God's help. I have observed in this book that in Job’s arguments and the words of his companions, there is no mention of the Ineffable Name (the Tetragrammaton, Y-H-V-H). They mention only the names Elohot and Shaddai. This was the name received by them from the Forefathers, as it is written: 'And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, as El Shaddai' (Exodus 6:3).

True, in the beginning, Job mentioned it when he said: 'The Lord (Y-H-V-H) gave, and the Lord (Y-H-V-H) hath taken away' (1:21). Similarly, it is mentioned in the words of the Forefathers, 'And Abram called on the name of the Lord (Y-H-V-H)' and elsewhere. Job also said in his first response to Zophar: 'Who knows not among all these that the hand of the Lord (Y-H-V-H) hath wrought this?' (12:9).

However, in the rebuke within that very response, he said: 'Surely I would speak to the Almighty (Shaddai), and I desire to reason with God (El)' (13:3). It is with these names [Shaddai and El] that he debates throughout. As for the verse 'Behold, the fear of the Lord (Adonai) is wisdom,' it is not part of the rebukes.

Furthermore, the Holy One, Blessed be He, in His response, mentions these honored names to him in the verse: 'Shall he that contendeth with the Almighty (Shaddai) instruct Him?' (40:2). In all the words of the Satan, he mentions the Unique Name (Y-H-V-H), but when referring back to Job, he says Elohim: 'God-fearing,' 'Doth Job fear God (Elohim) for nought?' (1:9)—he does not say Y-H-V-H. Similarly, at the end of the book after his restoration, only the Unique Name is mentioned.

The Underlying Meaning:

The intent behind this is that Job’s complaint was that the leadership of the lowly [earthly] beings is through the spheres and the medium of angels (who are the "souls" of the spheres). Therefore, he mentions the name Elohim, which includes all the 'Sons of God' and the heavenly hosts in many places, as it is said here: 'And the sons of God (Elohim) came' (1:6). He did not mention the Honored Name, which is the Essential Name, because perhaps Job did not know its secret—how it governs the lowly and renews signs and wonders in the world. For this matter was revealed only to Moses our Teacher. The principle is: he who understands the verse 'And I appeared unto Abraham...' will know this.

And now, I shall return to explain the response [the text]."

----

"קיום הגורל הוא קיום של אונס... האדם נדחף אל כור המציאות ומופעל על ידה... במישור זה של הגורל צומחת ועולה שאלת הייסורים. האדם תוהה על סוד הרע, שואל וחוקר: מבועו – מאין? יסודו – איזהו?... מר המות הוא לאדם הגורלי, אולם שבעתיים מרה היא לו חוויית החיים מתוך ייסורים: 'לָמָּה יִתֵּן לֶעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ? הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ' (איוב ג', כ'-כ"א)."

"The existence of Fate is an existence of compulsion... Man is thrust into the dimensions of reality and is acted upon by it. On this level of Fate, the question of suffering emerges and arises. Man wonders about the secret of evil, asking and investigating: its source—from where? Its foundation—what is it?

Bitter is death to the 'Man of Fate,' but sevenfold more bitter to him is the experience of life amidst suffering: 'Wherefore is light given to him that is in misery, and life unto the bitter in soul; who long for death, but it cometh not' (Job 3:20–21)."

----

רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר התניא, איגרת הקודש, סימן י"א (להשכילך בינה).

"להשכילך בינה, כי אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודל ושגב מעלתו מרוב טובו. והוא מעלמא דאתכסיא [מהעולם המכוסה]... ולכן לא ראוי לאדם להיות לו צער מדברים הגופנים... כמאמר רבותינו ז"ל: 'קבלו עליו בשמחה', כי השמחה היא מסטרא דעלמא דאתגליא [מהעולם הגלוי]... ואילו המתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו רע וייסורין וחסר לו איזה טובה... ועל זה נאמר: 'וְסָבִיב לָרְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן'."

(הערה: אדמו"ר הזקן מסביר כאן את ההפך הגמור מתגובת איוב בפרק ג' – בעוד איוב אומר "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ" ונשבר אל מול מה שנראה כ"רע", החסידות מלמדת לבטל את השכל ולהאמין שזהו אור מכוסה).

"To enlighten you with understanding: that no evil descends from Above, and everything is good—it is only that it is not perceived [as such] due to the immense magnitude and loftiness of its goodness. It stems from Alma d’Itkassya [the 'Hidden World']...

Therefore, it is not fitting for a person to experience grief over physical matters... as our Sages said: 'Accept it with joy.' For joy stems from the side of Alma d’Itgalya [the 'Revealed World']...

However, one who grieves and complains shows by his actions that he [believes he] experiences evil and suffering and lacks some good... and regarding this, it is said: 'The wicked walk on every side.'"

-----

שפ"א וירא תרנ"ד

"איוב לא היה יכול לסבול הייסורין, וכתיב בו 'וירא אלהים... סר מרע', שהיה רק במעשה... אבל בניסיון צריך לבטל גם השכל אל הבורא יתברך, וכן היה באברהם אבינו בעקדה, שידע כי הדין עם הבורא יתברך אף שאין השכל משיג."

(וזה מה שהוביל את איוב, שלא היה יכול לבטל את שכלו ולהבין כי ההשגחה עליונה מתבונתו, לקלל את יומו מתוך שבירת כל המערכות שהכיר).

"Job could not endure the sufferings. Regarding him, it is written: 'He feared God... and turned away from evil' (Job 1:1), implying that he was [righteous] only in action.

However, in a state of trial (Nisayon), one must also nullify the intellect before the Creator, may He be blessed. Such was the case with our forefather Abraham at the Binding (Akedah); he knew that justice was with the Creator, may He be blessed, even though his intellect could not grasp it."

(Note: This is what led Job—who could not nullify his intellect to understand that Divine Providence is beyond his comprehension—to curse his day out of the shattering of all the systems he knew.)