Aufruff Drasha - Erasing Shem Hashem

דרשה של החתן הרב מאיר זאב שטיינמעץ שליט"א בשבת פרשת נשא ערב חתונתו לכלה שושנה קמנצקי שתחיה

 

 

There are few possible reasons which stand behind the מנהג that חתנים should say a שיעור or a דרשה before their wedding. At the vort we spoke about how when a man finds his wife he is כבעל מחזר אחרי אבידתו (גמ' קידושין ב:). We quoted the אמרי אמת that perhaps this is why there is no שהחיינו on קידושין ונישואין. אמרי אמת also suggested that perhaps this is behind the דרשה a חתן gives as well. By אבידה it says עד דרוש אחיך אותו and גמ' ב"מ כח. learns you have to be דורש וחוקר to see if he is a רמאי or he is the true owner of the אבידה. This is why we have the חתן say a שיעור, to make sure he is the real McCoy and ראוי.

1) Basic process of סוטה – פסוקים.

2) איסור מחיקת שם ה'

When the קלף with the פסוקי אלה is thrown into the מי סוטה, the שם ה' is obviously erased ומחה אל מי המרים. How are we allowed to do this? פסוק פ' ראה (דברים יב:ב-ד) says “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים...ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבתם וכו' ואבדם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלוקיכם.” פסוק says that in contrast to the מצוה to destroy the עבודה זרה of the נכרים, there is an איסור of לא תעשון כן – don’t do that – by שם ה'. What is the היתר by a סוטה to erase שם ה' in the water? What is the nature of that היתר?

3) עשה דוחה לא תעשה במחיקת שם

Our visceral response would be to invoke the halachic concept of עשה דוחה לא תעשה. We know that in certain scenarios where there is a מצות עשה which needs to be done which will unavoidably and simultaneously also demand an איסור ל"ת be violated – we do the מצות עשה. עדל"ת. Perhaps here too – we have the מצוה מה"ת of מי סוטה which is דוחה the ל"ת מה"ת of מחיקת שם ה'.

For more than one reason, however, this seems not to be the case. We will note two reasons, with some background:

משנה סנהדרין קיא: says the דין that if there is an עיר הנדחת with some כתבי הקודש in it – יגנזו – we need to put them in גניזה and not destroy them. גמ' שם קיג. says this is really a מחלוקת תנאים. Our משנה holds you destroy the עיר הנדחת but save the כתבי הקדש. רבי אליעזר holds that we can’t even destroy the עיר הנדחת. Either way, both תנאים agree that you can’t burn the מזוזה or ס"ת found in an עיר הנדחת. Why not? We have a concept of עשה דוחה לא תעשה. So have the מ"ע of שריפת עיר הנדחת beat out the לא תעשה of מחיקת שם and burn the whole city!

a) רבי עקיבא איגר (שם) asks this question. He leaves it בצ"ע. מנחת חינוך מצ' תל"ז (סקי"ד) answers that within מחיקת שם ה' there is a לאו, but also a מצות עשה of את ה' אלוקיך תירא. An עשה beats out a ל"ת, but it can’t beat out an ל"ת ועשה. (Why not? Two דעות in תוס' קידושין וחולין etc. ואכ"מ).
b) Rav Moshe offers another answer in אגרות משה או"ח א:ה. Context is his lengthy discussion (discussed by all the פוסקים) regarding bringing תפילין into a quarantine when we know they will be burned afterward. Within that piece he discusses this גמ' סנהדרין and asks why no עשה דוחה ל"ת by עיר הנדחת with a מזוזה in it. Rav Moshe explains that although we would’ve said עדל"ת, here by מחיקת שם ה' there is an added level of חמירות since it is a חילול השם. (יעב"ץ סוטה says חילול ה' too). To destroy a מזוזה with שם ה' is מחלל שם שמים so the normal rules don’t apply!

According to this, for at least two reasons we do not apply the concept of עשה דוחה לא תעשה to the ל"ת of מחיקת שם ה'. (There are more. See חבצלת השרון). As such, it seems that we would need to find another reason for the היתר to erase שם ה' in מי סוטה.

4) דוד ואחיתופל – שלום בין איש לאשתו

גמרא מכות יא. & גמ' סוכה נג. tells how when דוד was setting the foundations for building the בית המקדש, he was working on digging the שיתין – the tubes which flowed to the core of the earth. At some point, the waters began to rise significantly and threatened to drown the entire world. דוד knew that the way to stop the flood was to write down שם ה' on a pottery shard and throw it into the waters, but did not know if it was מותר. He asked if anyone around him had a סברא to prove that he could do it?

What is דוד’s ספק? Before we discuss any הלכות in the סוגיא of מחיקת שם ה', we know that פיקוח נפש is דוחה all the מצוות in the תורה except ע"ז ג"ע ושפיכות דמים. מחיקת שם is none of these, so what is דוד’s question? Of course he should eras שם ה' to save the entire world!

ס' דף על הדף שבת כג: quotes ערוך לנר סוכה (שם) who explains that פיקוח נפש is דוחה all מצוות, but we know that when there is a חילול השם, it is not דוחה. If your עבירה will be מחלל שם שמים ר"ל then you must die before committing such an עבירה. As Rav Moshe explained, מחיקת שם ה' is not just an independent איסור; it is compounded by the presence of a חילול השם. This is מסתבר that destroying the name of God in this public forum is an act of חילול השם.

So דוד asks if he is allowed to throw the שם ה' into the water to save the world. אחיתופל comes and says a קל וחומר in order to מתיר the procedure.

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן, א"ל: שרי; כתב שם אחספא שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה

דוד does it and the waters stop rising. What we see within this קל וחומר is not only the reason it was מותר to erase שם ה' to save the world, but also the reason it is מותר to erase שם ה' by the מי סוטה. “לעשות שלום בין איש לאישתו ארה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים.” In order to create/maintain שלום בית we are allowed to erase שם ה'.

5) Ways of explaining היתר מחיקה

There are multiple ways to understand this היתר of לעשות שלום בין איש לאישתו we allow מחיקת שם ה' by סוטה.

a) We already suggested one פשט – that it is עשה דוחה ל"ת, but rejected it either because of Rav Moshe’s חילול השם or מנחת חינוך’s ל"ת ועשה. Either way it doesn’t seem to fit with לשון of גדול השלום.

b) We could suggest another possibility (which we will also subsequently reject).

גמרא סוטה לה: asks כיצד כתבו ישראל את התורה – how did they write the תורה? רבי יהודה says they engraved the words of the תורה into אבנים and then ran it over with סיד – plaster. The obvious question which arises is – how could they cover over the words of תורה with plaster? Isn’t this an איסור of לא תעשון כן לה' אלוקיכם?!

One way to answer this question is found in רבי עקיבא איגר (שם) who explains that covering with plaster is not erasing. It covers the words from view, but it does not destroy or erase the כתב at all. רעק"א quotes the לוית חן who says that if melted wax drips on the words of the ס' תורה it is not considered נמחק. (ע"ע שדי חמד מערכת המ' כלל י"ב אות ג' who has צדדים about this).

In fact, R’ Shay Schachter once mentioned (and subsequently published in בית יצחק תשע"ב) that the שם ה' was once found written on a wall in a bathroom, ר"ל. Rav Asher Weiss שליט"א recommended that they spread plaster over it because אפשר it is not a real מחיקה.

Rav Yitzchak Sorotzkin (גבורת יצחק שם) says differently. A little background.

רמב"ם יסודי התורה פרק ו' discusses the איסור of erasing שם ה' and destroying items of קדושה. In הל' א' רמ' says that if one is מאבד שם ה' he is לוקה. איסור לאו. In הל' ז' he quotes the same פסוק of לא תעשון כן כו' and says it applies equally to breaking the מזבח or any other part of ביהמ"ק. There he says “הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה כו'.” Some מפרשים and פוסקים – including הגהות מיימניות שם אות ב' – see this line of דרך השחתה as very important הלכה למעשה. We mentioned that the לאו of מחיקת השם comes from the פסוק of לא תעשון כן לה' אלוקיכם. The context is that we are told to destroy and decimate all עבודה זרה-related objects. We are then told not to do that to ה'. So whatever is a מצוה by ע"ז is negated in parallel form by שם ה'. As such, the איסור would דוקא be to be משחית שם ה' – דרך השחתה. To destroy שם ה' – malignantly and viciously – is the איסור. But what if some ink spilled on the שם ה'? Can I erase the שם in order to rewrite and fix it? הגהות מיימוניות says that this is מוחק עלל מנת לתקן which is מותר because it is not דרך השחתה.

It is true that one can טענה that the רמב"ם specifically only mentions דרך השחתה by destroying the מזבח and not by מחיקת השם. מנחת חינוך מצוה תל"ז brings this up. But מנ"ח says that since they are all in the same פסוק and in the same פרק in רמב"ם, it is מסתבר that he means a דין שוה by all the cases.

Another story R’ Shay Schachter quoted from Rav Asher Weiss. A בחור was kicked out of ישיבה and very angry so to get back at ישיבה he wrote שם ה' on the sides of all of the גמרא’s. This way whenever the גמרא’s would be opened it would be an איסור of מחיקת שם ה', rendering the ש"ס of the ישיבה useless. Rav Asher was asked if the ישיבה is חייב to pay a large sum of money to shave the edges of the pages off so there is no issue.

Firstly, would that even be מחיקה? Who’s to say that opening and closing a book is מחיקה?
The answer: The לבוש. ט"ז או"ח שמ:ב quotes the לבוש who says that if there are words written on the edges of the pages of a ספר and you open it on שבת it is “קרוב לחיוב חטאת” for the איסור מחיקה בשבת. Opening the words separates the letters and is מחיקה. [It is for this reason that many people, when borrowing a book from library which is stamped on side of pages, will leave a big paper in between the pages so the word is never together and when he opens it is not מוחק]. (Rav Ovadia quotes ארחות רבינו that Steipler was מקפיד even on colors on sides).
ט"ז (שם) disagrees and says it should be היתר גמור and says that רמ"א (שו"ת) is also מקיל. [שו"ע הגר"ז says the מנהג is להקל]. There are more than a few reasons with which the מקילים argue להתיר, but אכ"מ.
What is important for us is that לבוש makes it clear that it is שייך to have מחיקה by opening and closing a ספר. מג"א and others recommend to be מחמיר for this, and מו"ר Rav Schachter שליט"א told me to be מחמיר as well.

Back to our story – was this ישיבה allowed to use the ספרים thus erasing שם ה' with every opening or not? Rav Asher paskent that even though it is true that it is מחיקה on שבת, since it is not דרך השחתה perhaps there is room להקל in this שעת הדחק. (See how you have to be a בקי in so many parts of שולחן ערוך in order to answer any given שאלה).

With that background we can come back to סוטה לה:. How could they plaster over the שם ה'? Rav Sorotzkin quotes מנחת חינוך (שם) that if you hold that לאו דרך השחתה is מותר, then clearly a צורך מצוה is מותר too. It is not a destructive manner of erasure if it is for the purpose of fulfilling a מצוה. They were commanded – וסדת בסיד – and so לצורך מצוה is a היתר.

Perhaps we could suggest that this is the פשט in the היתר of מחיקת שם ה' by a סוטה. It is true that there is an איסור מחיקת השם, but לצורך מצוה of the מי סוטה it is מותר! מחיקת שם ה' is אסור דרך השחתה but not דרך תיקון ומצוה! The איסור exists, but it is נדחית for the צורך מצוה. דחויה.

For two reasons we will not say this way:

a)      The אמת is though that the היתר itself is not so פשוט. בית יוסף יו"ד רע"ו did not like the היתר very much at all, and it is dealt with at much length in the later פוסקים. ש"ך יו"ד רעו:יב sounds like לצורך תיקון is generally אסור. Not at all פשוט that such a blanket היתר exists, even if מדוייק in רמב"ם.

b)      Even if there is a היתר perhaps it doesn’t apply to every תיקון. Perhaps we could say that it is מותר to erase שם ה' in order to correct it only because the תיקון is of the כתב itself. But to erase שם ה' in order to make a תיקון on something external to it would be אסור. We can be מוחק a letter to be מתקן that letter, but not to be מתקן some other letter or situation.

Rav Moshe (אג"מ א:ה עמ' ט"ו) actually quotes this סברא as well. In the case of תפילין which will be burnt he says that even though it is לצורך מצוה, the מצוה is totally external to the איסור, so היתר of על מנת לתקן or לצורך מצוה does not apply. ע"ע אבני נזר או"ח לד:ט quoted in חבצלת השרון who says this as well by סוטה.

So we throw out our second suggestion of the פשט in היתר of מחיקת שם ה' by סוטה and move on to a third possibility.

c) There is another important גמרא to be aware of when dealing with סוגיות of מחיקת שם ה'.

גמ' שבת קכ: has a שקלא וטריא about a man who needs to go to מקוה a טבילת מצוה, but has the שם ה' written in ink on his arm. If he goes to the מקוה the שם ה' will be erased. חכמים say that he can’t go to מקוה and רב יוסי says he can go into the מקוה as long as he doesn’t rub the שם ה' with his hands. The גמרא ends up saying that when it comes to מחיקה even the חכמים are in agreement that this is not אסור, they just don’t want him to stand in before the שם ה' naked, and therefore as long as you cover it with a loose bandage you can go into the מקוה.

Why is this מותר? Why isn’t it מחיקת שם ה'? גמרא explains that the פסוק says לא תעשון כן לה' אלוקיכם. עשייה הו דאסור, גרמא שרי. It is אסור to actively and directly be מוחק שם ה'. Here you go into the מקוה and the water then acts as a secondary, indirect force which erases the שם ה'. But you yourself do know direct active erasing. It sounds like גרם מחיקה is מותר.

Perhaps this is the פשט by מי סוטה as well. לכאורה it is exactly parallel to the case in גמ' שבת. We do not erase the שם ה' actively, rather we drop it in water which erases the כתב. This would be a גרמא and מותר.

Problem is that not all פוסקים actually agree to this understanding of the גמ'.

גמ' יומא פח. brings a parallel סוגיא – that חכמים hold that a person can’t wash himself with שם ה' on his arm. Why not? We would say there is no איסור מחיקת השם, rather he just can’t stand in front of שם ה' naked. But רש"י (שם) says that the reason not to wash is because you will be מוחק שם ה'. But we thought גרמא was מותר!

נודע ביהודה מ"ת או"ח סי' י"ז and חזון איש מס' ידים ח:יז both give the same explanation. The case in גמ' שבת was a טבילה של מצוה. In such a case, גרמא is מותר. But גרמא is only מותר for a צורך מצוה. If it is a דבר רשות – guy wants to clean off in the shower – then even גרמא is אסור! And that is גמ' יומא. Even though עשייה אסור הא גרמא שרי, but נוב"י and חזו"א say that unless it is a דבר מצוה it is still a בזיון שם ה' to erase the name, even through גרמא. Rav Ovadia Yosef זצ"ל in יחוה דעת ד:נ quotes רדב"ז (לשונות הרמ' מ"ז) and חתם סופר (בכ"מ) who also says that גרם מחיקה is only מותר לצורך מצוה and not לדבר רשות.

This is another factor in Rav Moshe’s case of תפילין in quarantine. The question of גרם מחיקה is discussed since I will not be directly burning the תפילין, rather doctors will later do it on their own. Rav Moshe does not agree to this, but חלקת יעקב או"ח סי' י"ז אות ד' says that even לפי the פוסקים that גרם מחיקה לדבר רשות is אסור, here אין לך צורך מצוה גדול מזה. This person will be able to be מקיים מצות תפילין for one more week because of your גרם מחיקה!

Either way, sounds like גרמא is actually אסור in normal circumstances.

אמת is that this is not really such a big problem. Firstly, אין לך צורך מצוה גדול מזה – we are being מתיר אשה לבעלה and performing the מצוה of סוטה. It is clearly a צורך מצוה to which even נודע ביהודה and חזו"א would be מודה. And even if it weren’t a צורך מצוה – it seems that we pasken against the נוב"י and say that even a דבר רשות is מותר בגרמא.

But at the end of the day, we will still reject this פשט for two reasons:

a)      If we really did hold that droppingשם ה'  in the water to be erased was only a גרמא and מותר, then why was דוד in doubt in the גמ' מכות וסוכה? Why did he have to ask אחיתופל for help in being מתיר? It is only a גרמא!

b)    The אמת is that the גמ' שבת itself is very problematic with a few other גמרא’s. 1) גמ' מכות/סוכה we just mentioned, 2) גמ' סנהדרין ע"ז which says that to place someone into the sun which is already burning would be רציחה since the force of murder is present when you tie him down. Here the force of erasure is present when the קלף is dropped in. 3) גמ' מגילה  says that when burying a ספר תורה we put it in a כלי חרס. Sounds like if the ground would ruin the כתב it would be מחיקת שם ה' and excludes the היתר of גרמא. (Asked these סתירות to Rav Baruch Simon שליט"א who said צ"ע, unless say like רשב"א שבת שם. רב דוב בערש צוקערמאן says this as well and quotes רב צדוק etc.)

d) Perhaps we can suggest yet another possible explanation. Perhaps the reason that it is מותר to erase שם ה' for סוטה is because there is no מחיקה. Maybe the שם ה' is not actually being completely erased. For this we need some background.

משנה ברכות נד. says that at a certain point there was a תקנה made that everyone coul/should greet other Jews using שם ה'. There are two דעות in ריב"ן מכות כג: as to what exactly this means. רמב"ם (פירוש המשניות ברכות) explains that the היתר (and חיוב) was given to greet people by using the word שלום. What does this mean? Didn’t the משנה say the תקנה involved greeting בשם ה'? Why would we need a היתר to say שלום?

גמ' שבת י: says “אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום.” It is אסור to say the word “שלום” in the bathroom/bath house, since it is שם ה' – as גדעון referred to ה' as שלום. גמ' goes on to explain how שלום is different from other descriptions of ה' like רחום וחנון etc. in that it is more of a שם (see תוס' שם and מהרש"א).

We see from גמ' שבת that “שלום” is actually a שם of הקב"ה and is thus אסור to be said in a place of filth.

How seriously do we take שלום as a שם ה'?

שולחן ערוך או"ח פה:ב notes that it is אסור to say שמות ה' שאינם נמחקים in the bathroom/bath house. In his list, he does not include שלום (like רמב"ם ק"ש ג:ה. See כס"מ שם). משנה ברורה שם סק"י says that it is אסור to say שלום as well. Even though it is not one of the more famous שמות ה', it still is a בזיון to say it in מקום הטינופת.

Rav Moshe Feinstein (אגרות משה או"ח ד:מ:כד) has a תשובה in which he says that one should not say שלום עליכם to his friend if his head is uncovered. If ראובן sees שמעון getting a haircut, ראובן should not say שלום עליכם, because שמעון may very well respond in kind, which would be a problem of saying שם ה' (שלום) with גילוי ראש. One should try to say something else – “Hi” “How are you” – as opposed to שלום.

What if my friend’s name is שלום? Am I allowed to say his name in the bathroom? משנה ברורה סי' פ"ד סק"ו quotes a מחלוקת הפוסקים about this. Rav Elyashiv זצ"ל (הערות לשבת) quotes פוסקים who are מקיל. This is because you are of course not מכוין to שם ה' in such a scenario. משנ"ב recommends that a ירא שמים be מחמיר and not say שלום even in this circumstance! Instead one should call his friend “שלון” or “שלו.”

משנ"ב (שם) says even further that if one is writing a letter he should not write “שלום,” but rather write “שלם” or “שלו'” since the paper may be thrown away.

So there is some significance to שלום as a שם ה'. Is there an איסור מחיקת שם שלום? תוספות סוטה י. do, in fact, say that there is such an איסור. שלום is one of the שמות שאינם נמחקים! (It is not listed in סופרים because תנא ושייר, ע"ש). רמ"א יו"ד רעו:יג brings יש נזהרין (מהרי"ל בשם התשב"ץ) who are מחמיר like this as well.

The נושאי כלים (שם) (ש"ך, גר"א), however, quote שו"ת הרא"ש כלל ג' סי' ט"ו who clearly disagrees with this and says that שלום can be erased, even though it is significant as a שם ה'. מנחת חינוך מצ' תל"ז also quotes and rejects this תוס'. משנה ברורה סי' פ"ה (שם) also holds that one can erase the word שלום.
The נקודות הכסף (יו"ד שם) (and quoted by באר היטב), does leave this a צ"ע לדינא, whether we should be מחמיר like תוס'.

Even if we hold like the פוסקים that there is no איסור מחיקה by “שלום,” it is very clear that שלום has a significant status as a שם ה' which is meant to be treated with כבוד.

With this background, we can come back to סוטה. Why are we allowed to erase שם ה' in מי סוטה? Because לעשות שלום בין איש לאשתו. מהר"ל (נתיבות עולם – נתיב השלום פ"א) suggests that when שם ה' is erased in the water, it is not really being erased. This שם ה' בכתב is just being replaced by a more global and metaphysical שם ה' of שלום. It is מוחק על מנת לכתוב! When making שלום we are creating a שם ה'!

The Kozhiglover (ארץ צבי – מועדים) asks an obvious question on this מהלך. It is true that if the אשה drinks the water and was faithful to her husband, she is spared and goes back to live peacefully with שלום בית. That is לעשות שלום בין איש לאשתו. But there is only a 50% chance of that. The other possibility is that her stomach explodes and she dies. In the latter case – what שלום is there? We have a ספק is שלום will be made, so how can we מתיר the מחיקת שם ה' for כתיבת שם שלום?!
Kozhiglover gives an amazing answer. מה נפשך we will make שלום. If she is innocent – פשוטו כמשמעו she goes back to have שלום בית with her husband. If she is guilty, an even greater, more global שלום is made. שלום בין עם ישראל לאביהם שבשמים. When רשעים are punished and צדוק הדין is clear – הצור תמים פעלו – there is no greater קידוש השם. Out of such a קידוש השם comes great אהבה for the רבוש"ע and a great שלום which binds us to Him. Satmar Rebbe (דברי יואל – נשא) said like this as well. So either way שלום is made!

לפי זה נ"ל an answer to another question.
After winning the war again five kings, אברהם is offered all the spoils. אברהם answers he wants nothing and he is no big shot – ואנכי עפר ואפר – I am dirt and dust. גמ' חולין פח: says that בזכות this statement, עם ישראל – his descendants – were זוכה to two מצוות: עפר סוטה and אפר פרה אדומה. אפר פרה אדומה is beautiful – טהרה for everyone. But what זכות is עפר סוטה? If she was guilty – she explodes! אלא מאי? What we are saying is מה נפשך it is a gevalidkeh זכות. Either she returns with בשלום ובריאות to her husband. Or she dies, but an unvelievable קידוש השם and שלום בינינו להקב"ה ensues! That was the מתנה!

e) We can offer an alternative, but related מהלך. This not  case of מחיקה, rather we are writing שם ה'. Not because שלום is שם ה', but for another reason.

גמרא סוטה יז. famously says that איש ואשה זכו – שכינה שרויה ביניהם, if not אש. איש has a י' and אשה has a ה'. When together, with שלום בית, they create a שם ה' of yud and hey. When apart there is אש. So, in this way too, we see we are creating a שם ה' by erasing the מגילה in the מי סוטה.

Again we can ask – what if she was guilty? No שלום so no שכינה so no שם ה'!

נ"ל – מה נפשך there is שלום בית. If she is innocent – פשוטו כמשמעו. If guilty, she doesn’t have שלום בית, but there are women in the crowd who see this. If they were thinking about being נתיחד or מזנה, they will now have second thoughts and be faithful to their husbands. So we are still creating שלום בית – for other couples!

f) In ס' שמירת הלשון – שער הזכירה פ' י"א, the חפץ חיים has an אריכות in discussing the importance of שלום – peace. He has a long list of places where חז"ל stress the importance of peace – גדול השלום. (The בקיאות is incredible. They say that Reb Chaim’s genius masked his צדקות, and the חפץ חיים’s צדקות masked his genius. It’s not true – just open up any of the חפץ חיים’s ספרים including משנ"ב and the גאונות is staring at you unmasked). Many of his examples are places where חז"ל say that שלום is so important that it is דוחה – pushes off – certain איסורים. One of his examples is גדול השלום that we erase ה'’s name by the סוטה in order to make שלום בית. This isn’t עדל"ת or לצורך מצוה. ח"ח is saying that when two מצוות clash, חז"ל sometimes way them and say that the more significant one prevails. גדול השלום – peace, שלום בית outweighs מחיקת שם ה'.

According to this מהלך we open up an interesting possibility. While the first מהלכים that the היתר is because we are really creating a new שם ה' are totally limited to such cases, this מהלך allows us the option of applying the היתר to other איסורים as well.

1)      In גמ' מכות וסוכה, אחיתופל learns a קל וחומר from סוטה to saving the world. If the היתר is that גדול השלום that is דוחה איסורים, this is possible. But if the היתר is that שלום is כתיבת שם ה', then how can we learn from סוטה – which has עשיית שלום – to the case of אחיתופל which does not? (Perhaps this is exactly the back and forth between דוד and אחיתופל. דוד hesitates because he is not sure what is behind the היתר by סוטה).

2)      שו"ת רשב"א א:תתנד quotes בה"ג who says an interesting הלכה. בה"ג says that if a man makes a שבועה that he will divorce his wife, he is לוקה for a שבועת שוא and must keep his wife. רשב"א argues that this is not the דין, and he is חייב to keep his שבועה and divorce his wife.

What is the מחלוקת? בה"ג thinks that לעשות שלום בין איש לאשתו we are allowed to erase שם ה'. So too, if a person took a שבועה בשם ה', we are לוקה him and treat it as a waste of ה'’s name. לעשות שלום בין איש לאשות we let the שבועה go to waste and keep them together. רשב"א, however, is saying that the היתר by סוטה is לעשות שלום בין איש לאשתו – but it is limited to that case! There it is a היתר in מחיקת שם ה' specifically. It is not a blanket היתר which now applies to any case of שלום בית. דוקא the איסור מחיקה is מותר because we are כותב a new שם ה'. But איסור of לא תשא שמע שוא is not מותר. (וע' עמק הלכה א:סה).

What is interesting is that even according to this מהלך, it would still come out that not every single case of שלום בית is דוחה every איסור or  מצוהin the תורה. חז"ל weigh which מצוה wins out in each scenario. שלום wins here, but not necessarily elsewhere. In some cases שלום may come up against a מצוה which is even greater.
Rav Zilbershtein (חשוקי חמד סוכה שם) deals with the following scenario. An עני comes to the סוכה and asks to be taken in for a meal. חז"ל say that a woman has a certain intuition for understanding people and sees that she is uncomfortable with this person in her home or סוכה so she tells her husband not to invite him in. On the one hand stands שלום בית – גדול השלום! Not only that but איש ואשה זכו – שכינה זרויה ביניהם (גמ' סוטה יז.)! Says Rav Zilbershtein – true that שלום is גדול even as גדול as the שכינה. But גדול הכנסת אורים מהקבלת פני השכינה (גמ' ב"מ)! It is true that שלום בית is hugely important, but some מצוות like הכנסת אורחים in this case will beat it out!

6) נפק"מ between answers: הותרה דחויה

After explaining the two possible understandings of the היתר למחוק שם ה', we have to ask: Who cares? (מו"ר Rav Schachter שליט"א – חקירה without a נפק"מ is philosophy). So what is the difference?

Any time there is an איסור in the תורה which is מותר in some scenarios we have to ask ourselves – is it הותרה or דחויה? דחויה means that there is an איסור and the תורה comes and says to do the איסור. The איסור still exists, it didn’t disappear, but you are allowed to do the איסור for whatever reason. הותרה means that when the תורה comes and says the איסור doesn’t apply it means to remove the איסור from existence. The איסור actually disappears, and the act one is doing is totally and entirely permissible and uninhibited.

Famous example:

a)      ר"ן (ביצה ט: ברי"ף) famously explains that there is no איסור of ריבוי שיעורים on יום טוב. If one is cooking up water for right now, he may keep filling up the kettle even though he knows he won’t be using the water. מלאכת אוכל נפש is מותר, and then you can do it in surplus. Problem is that גמ' מנחות סד. brings a case of a חולה who is assessed to be in need of two גרוגרות on שבת. There are two options for how we may pick these גרוגרות. We can pick two branches which each have one גרוגרת. Or we can pick one branch with a cluster of 3 (one extra). גמ' says it is better to have one act of קצירה with the extra one than to perform two קצירות. It is clear from the גמרא that if not for the fact that it is the only option, it would have been אסור to be מרבה בשיעורים by picking an extra גרוגרת from the tree. ר"ן explains that this is because the צורכי פיקוח נפש are only דחויה on שבת. אוכל נפש, however, is הותרה on יום טוב which allows for the היתר of ריבוי שיעורים.

b)      מח' מחבר/רמ"א by having two מוהלים on שבת. If הותרה ok, if not, not (גר"א). There used to be a מנהג that the father would be מכבד two מוהלים to do the ברית מילה. One for מילה and one for פריעה. (In last 2-3 centuries we began doing this all in one swift cut). There is a מחלוקת whether you can have two מוהלים on שבת. מחבר says you can’t because מילה on שבת is מותר only because it is a מצוה, so one מוהל must do the whole מצוה, not half and half. רמ"א disagrees and says you can have two מוהלים on שבת. רמ"א explains that the קרבנות in the ביהמ"ק which were offered on שבת had each כהן doing a different step in the process (זריקה הקטרה שחיטה וכו'). The same היתר applies to מילה. גר"א (שם) explains that the מחלוקת is our חקירה. If the מצוה of ברית מילה is דוחה שבת and it is only דחויה – then one has the היתר to do the מצוה, but we have to minimize the חילול שבת as it is still שבת. משא"כ if you say מילה is הותרה on שבת – שבת no longer exists and you have license to do the ברית even in a longer, more drawn-out way.

Perhaps we can suggest that this is the conceptual נפק"מ between our מהלכים. If the היתר is לעשות שלום because it is כתיבת שם ה' – that is הותרה. There is no איסור in existence whatsoever! (ע' רב דובעריש צוקערמאן pg. 20). If the היתר is like ח"ח – it is דחויה as שלום is just דוחה the איסור מחיקה, but the איסור still exists.

7) נפק"מ לדינא

We now have a conceptual difference of הותרה דחויה, but what is the practical difference between הותרה and דחויה in our סוגיא of מי סוטה?

גמרא סוטה ז: quotes a סתירה within חז"ל’s understanding of the process of סוטה. משנה שם ז. says that we are מאיימין the סוטה to admit her sin and avoid drinking the water. We try to scare her out of it. ברייתא (ז:) says we do the opposite – we try to convince her to drink. גמרא answers – כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה. רש"י (שם) explains that we want to avoid מחיקת שם ה' at all costs. As such, before we drop the מגילה in the water we try to scare her into admitting, thus avoiding מחיקה. Once the שם ה' is erased, we try to convince her to drink it so that the מחיקה doesn’t go to waste.

גמ' סוטה יד.-:, based on משנה שם יד. seems to say the exact opposite. There it is clear that according to רבי אליעזר we always try to convince her not to drink it, even after it has been erased. תוספות שם יד: point out that this must be a מח' תנאים.

According to our מהלך we can offer a very fundamental understanding of the מחלוקת. If you hold like ח"ח, then שלום is דוחה the מחיקה, but it is just דחויה. It is מותר, if you must, but the איסור still exists. As such, if we have to we will erase שם ה', but we will try our hardest to avoid – as the גמ' ז: says.
But if you say like the מהלך that the היתר is כתיבת שם ה' of שלום – it is הותרה. There is no איסור whatsoever anymore. If so, there is no reason to try and avoid it. There is no איסור מחיקת שם ה', so do your best to convince her not to drink it, even after it has been erased. The erasure was הותרה היתר גמור. This is רבי אליעזר in גמ' י"ד.

This offers us insight into yet another גמרא.
פסוק says ונקתה ונזרעה זרע. If she is innocent then נזרעה זרע. What does that mean?גמרא ברכות לא: quotes רבי ישמעאל who says that if she was innocent then if she was an עקרה she is blessed that she will now have children. רבי עקיבא says this is impossible. If there is such a ברכה then every עקרה will have יחוד, knowing that they are innocent, drink the מי סוטה and be cured! Rather it means something else. What is פשט in this מחלוקת? How could רבי עקיבא say that everyone will intentionally drink מי סוטה? It involves a מחיקת שם ה'! Are we חושד that every woman would cause מחיקת שם ה' for their own personal gains?!

In קובץ הדרת מלך, Rav Yitzchak Isaac Lebes (ליבעס – ראב"ד אגוה"ר ברוקלין) explains based on our חקירה. If you hold that מחיקת שם by סוטה is דחויה – then we can ask that קשיא on רבי עקיבא, and say like רבי ישמעאל. Every woman would not just become a סוטה, because they wouldn’t want to violate מחיקת שם ה'. But if we say הותרה – then רבי עקיבא has a great קשיא. Every woman will try to become a סוטה because there is no איסור מחיקה whatsoever! As such, they stand only to gain and not to lose!