יש לברר האם ההדבקה במחלה המדוברת נגרמה בודאות ע"י הנגיף
שיצא מגופו של החולה, או שמא יש אדם נוסף שהיה חולה או שהיה בגופו נגיף זה, ואם נוכל לברר
למעלה מכל ספק שהוא זה שהדביק את סובביו, יש לנו לברר את האופן שבו הדביק, האם ההדבקה
נגרמה כתוצאה ישירה מגופו, כגון שירק על גופו של חבירו וכדומה, או שפלט את הנגיף לחלל האויר,
וחבירו נשם את האויר המזוהם ובכך נדבק במחלה.
שהנה אם נאמר שהדביק את חבירו באופן ישיר ע"י שפלט נגיפים בגופו, הרי גם אם נאמר שנגיפים
אינם בכלל בעלי חיים (לענין איסורי אכילה והריגתם בשבת ועוד) מ"מ לגבי הלכות רוצח או חובל,
מסתבר שנחשב הדבר כמעשה האדם ממש, ואין צורך שיעשה מעשה פיזי בשביל שיחשב למעשיו.
וגדולה מזאת העלה בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' צ"ה) שההורג את חבירו ע"י שם או כישוף, נחשב
לרוצח גמור. והנה שם וכשוף הוא כח רוחני ועכ"ז מחשיבו ההלק"ט כמעשה בידים, ובמקרה דנן
שהוא מעשה ע"ד הטבע, אלא שלא נראה המזיק בעין רגילה, בודאי שנחשב כמעשה האדם ממש
לכל דבר וענין ואם הזיקו בכך שחלה והפסיד משכורתו, חייב לשלם לו דמי שבת.
והגם שמצינו מחלוקת ר"י וחכמים (בסנהדרין דף ע"ו ב'), לגבי השיך בו את הנחש, והיינו שאחז את
הנחש בידו והגיע שיני הנחש בידו של חבירו. שלדעת ר"י חייב מיתה ולדעת חכמים פטור. ובגמ'
מבואר שיסוד מחלוקתם האם ארס הנחש בין שיניו עומד או שהנחש מעצמו מקיא וממילא הוי בכלל
גרמא.
אך כאן נראה שגם חכמים יודו שאין זה גרמא, אלא מעשה ממש, שהרי סברת חכמים לפוטרו לגבי
הרס נחש, משום שסברו שהנחש פולט מעצמו את הארס כאשר נוגע באדם, אבל כאן גופו של הנגיף
ממית את האדם.
וכעי"ז מצינו בדברי המגן אברהם (סי' שכ"ח ס"ק נ"ג) שכתב דהמעמיד בשבת, עלוקה למצוץ דם חייב
כחובל בעצמו, והגם שמצינו דעת רבנן, לגבי השיך בו את הנחש, שפטור, היינו משום שסוברים
שנחש ארס מעצמו מקיא, אבל לגבי עלוקה שמוצץ בפיו, הו"ל כעושה מעשה בידים.
[שיעור מישיבת ברכת יצחק]
[שיעור מישיבת ברכת יצחק]
