מצאתי מאמר הלכתי הדן בבעיה כאובה ומעשית של הקפאת זרע לצורך קיום מצוות פריה ורביה. את המאמר כתב הרב משה ביתן חבר לשכת הרבנות בחולון.
הוא מספר בין השאר:
וכעת, אספר לכב' העורך שליט"א, שבשנת תשמ"ז הוזמנתי אל הגאון ר' עובדיה יוסף זצ"ל לישיבת "חזון עובדיה" בירושלים. ובהגיעי אליו, פתח את ספרי "באר משה" (ח"א עמ' ק"י), שבו הבאתי את דעת הרמ"א (אבה"ע סימן כ"ה ס"ב), שאם מוציא זרע באקראי ואינו רגיל בכך יש מקילים ומתירים. ומיד ביקש ממני הגר"ע יוסף זצ"ל, שבעת שאוציא את המהדורה הבאה של הספר אמחק את דעת הרמ"א, כיון שכבר כתב מרן הבית יוסף, בהגהות בדק הבית, "ואלו היה רואה מ"ש הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר העבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב" עכ"ל.
העורך הרב ד"ר הלפרין מביא הערותיו לנושא הנדון, ובין השאר כותב:
הלכה למעשה נחלקו בדעתם שנים מגדולי הפוסקים של הדור האחרון, הגרי"ז גוסטמאן והגר"מ פיינשטיין זצ"ל. הרב ישראל זאב גוסטמאן, שעוד בצעירותו היה דיין חשוב בווילנה בבית דינו של ה"אחיעזר", פסק באופן חד משמעי שכל איסור השחתת זרע מקורו בביטול פריה ורביה. לדעתו, כשיש צורך בהוצאת זרע לצורך פריה ורביה, ההיתר הוא לכתחילה, ולא רק בדיעבד .
הרב הלפרין מוסיף ומעיר: בשנת תשל"ח, אור ליום ג' דחוה"מ פסח, שאלתי את הגרי"ז גוסטמאן שאלה רפואית הלכתית בשם זוג שומר מצוות. התשובה ההלכתית היתה תלויה בשאלה מהו מקורו של איסור ההשחתה. הרב גוסטמאן זצ"ל הורה להתיר את הפעולה שהיו לה השלכות עתידיות לגבי אפשרות קיום פ"ו. כעבור שבועיים קרא לי הרב גוסטמאן ובקש ממני לחזור לבני הזוג, להסיר מהם דאגה ולומר להם שההיתר הוא לכתחילה ולא בדיעבד. על בקשה זו חזר הרב גוסטמאן שוב כעבור זמן.
לעומתו הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים בארה"ב בשלש הדורות האחרונים, פסק שאיסור הוצאת זרע באופן שאיננו קשור לגוף האישה , שייך לגדרי איסור הניאוף עם כל המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך.
ברצוני להעיר, כי בכל שנה היה הרב נוסע לכחודש לארצות הברית, והחליף את ר' משה פינשטיין כפוסק מרכזי. אני גם זוכר שיחות טלפון של ר' משה פינשטיין , לטלפון הציבורי של הישיבה, והוא היה מתייעץ לא פעם עם הרב. משנפטרה אשתו הרבנית- פסק מלסוע. הוא הסביר שנסע בעצם בשבילה, וכעת אין סיבה לעזוב את הארץ. יחסו אליה היה מיוחד מאד- הוא גידל וורדים בגינה מדין הכרת הטוב על השיחים שהצילו אותו בזמן השואה, טיפח אותם וקטף פרחים לאשתו. וגם כאן, משנפטרה פסק מלעבוד בגינה. מצאתי, באתר חרדי סיפור זה המשלים את סיפורנו:
אחד הענקים שפלשו לדורנו הנהנתן, והביאו אל אווירת-הבמבה שלנו מחדר משכיתו של נשיא ישראל, מרן רבי חיים עוזר וגוריו, היה מרן הגרי"ז גוסטמאן זצ"ל. זכיתי להכיר אותו מקרוב, נר אלוקים טרם יכבה, בישיבת ר'מיילס ברחביה, כשחייו כבר הפכו לשעיטה אדירה, חסרת-מעצור לפסגות קדושת התורה.
במלאת השלושים לפטירתו, פרסמתי מוסף רחב-יריעה על אישיותו המדהימה. במהלך הכתיבה נועדתי עם תלמיד ותיק שלו, והוא סיפר לי בין היתר, שלאחר מותה של רעייתו נותר הרב גוסטמן, הארי-החי, כבוי. שבר כלי.כשהוא הבחין שאני כותב את המשפט הנ"ל, הפסיק אותי בזעזוע.
"אל תכתוב. חלילה! הצבור לא צריך לדעת!"
"פשיטא". אני מרגיע ומאיר לו פנים. "מעצמי אני מבין. אדם גדול אמור להיות אדיש עם פטירת רעייתו".
לא רק שפרסמתי את העובדה, אלא שפרסמתי גם על העובדה העלובה הזו מאמר לעצמו.
צריך גם לדעת רקע. מרן הרב גוסטמן זצוק"ל, מחברי בית-דינו של נשיא ישראל רבי חיים עוזר מווילנה, היה בשנות המלחמה פרטיזן. היה גם גאה על כך שנזדמן לו לחנוק במו ידיו הקדושות איש גסטפו. במשך חודשים הסתתר עם רעייתו בבור חשוך.
הוא סיפר לי פעם, שבחשכת הבור ההוא הספיק לגרוס שלושים פעם את סוגיותיה של זבחים...
תקופת הבור החשוכה-המאירה הזו, חיברה בינו לרעייתו הרבנית ע"ה באופן נדיר. כשעלה לירושלים, והגיע אל המנוחה והנחלה – גידל וטיפח גינה, על מנת לקטוף ולהעניק לה במו ידיו פרחים מעמלו בערבי שבתות.
