[ויקרא
יד יח] וכבס המטהר וגו' ורחץ במים וטהר. – זמן טהרת הטובל במקוה
הטובל נטהר בעליית חלק מגופו
הנה כבר ידוע הפולמוס בביאור כוונת דברי
מרן הכסף משנה בהל' אבות הטומאה [פ"ו הל"ז] על מה שכתב שם הרמב"ם שאם
הזב דרס על משכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר שהרי
עלתה לו הטבילה'. וכתב הכס"מ: "ונראה הטעם, מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו
מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה" עכ"ל. והיינו שלמד דטעם דברי הרמב"ם שהנוגע
במשכב זה בעודו תוך המים נטמא הוא דכל זמן שלא עלה המשכב מן המים עודנו בטומאתו, דעיקר
טהרת המקוה נעשית בעת היציאה מן המים ולא בעודו מכוסה במי המקוה.
והחלקת יואב ז"ל [בקובץ 'דגל התורה'
סי' קל"ב] כתב וז"ל ראיתי מקשים סתירות לדברי הכסף משנה, וגרם להם שלמדו
הפירוש בדברי הרמב"ם ז"ל שלא מתטהר עד עלותו לגמרי מן המים, וזה אינו, דאיך
יעשה אז טהור בשעה שאיננו כולו במים, וכי הטהרה תלויה בתנאי עד שיעלה כולו ויהיה טהור
למפרע?! ופשוט דדעת הרמב"ם דתיכף שיצא משהו מן המקוה מתטהר ואפילו בעודו לגמרי
בתוך המים והמקוה תהיה נפסלת אז שנעשית זוחלין וכדומה גם כן נטהר כיון דהפסול הוי כאילו
נעשה אחר שעלה מתוך המים. ולדעתי הרמב"ם בהל' [איסורי ביאה] בטבילת עבד שהוסיף
בלשונו 'עד שיעלה', אזיל לשיטתו, והרי מבואר במס' יבמות [דף מו א] בהדי דדלא רישיה
ממיא [מיד כשהוציא את ראשו מהמים כשהטבילו אותו לשם עבדות, הניחו כלי מלא טיט על
ראשו ואמרו לו לך הביא כלי זה לבית אדוניך]. הרי שנעשה אז עבד במקצת עלייתו עיי"ש
ברשב"א וריטב"א עכ"ל החלקת יואב.
והנה בשו"ת שערי דעה [ח"א סי'
ל"ה נדפס בשנת תרל"ח] כותב שנשאל ממוה"ר שמשון רפאל הירש ז"ל אם
הטהרה בטבילה היא עוד בהיותו תוך המקוה כל גופו תחת המים או שגמר הטהרה הוא בצאתו מן
המים ולא קודם לכן. והשיב לו שממס' יבמות הנ"ל מוכח שגמר הטהרה הוא בצאתו מן המים
[דהיינו כשיוצא מעט מגופו מן המים]. והוסיף השערי דעה שאחר כך מצא מה שכתב הכסף משנה
שהטמא לא נטהר אלא בעלותו מן המקוה ולא בהיותו במקוה מכוסה במימיו עכ"ד השערי
דעה.
ובס' התורת מרדכי [סי' קל"ו בסוף אות
ו'] כתב וז"ל וכן מבואר ממה דתנן במס' ברכות [דף כ"ב] "ירד לטבול אם
יכול לעלות ולהתכסות ולקרות וכו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא" ומשמע דקורא כן כשהוא
עומד במים שהוא טובל בהן אף שלא עלה כולו מהמקוה דהא לא נזכר דבעינן שיעלה ויחזור וירד
לשם, וכמבואר גם כן מלשון הרמב"ם הל' קריאת שמע [פרק ב' ה"ז] שכתב "יתכסה
במים כשהוא עומד במים ויקרא", מבואר שעלתה לו טבילה בכך בהוצאת ראשו. ומבואר דלא
בעינן שיעלה כולו מהמקוה וכל שעלה אפילו מיעוטו מהמקוה עלתה לו טבילה כיון דאף משהו
ממנו בחוץ מעכב בטבילה וכמו שכתבתי עכ"ל ועיין שם עוד. והעיר בס' ברכת אברהם
[אלברט עמ' נ"ז] שראייתו מלשון הרמב"ם היא ראייה נפלאה כי בס' זרע אברהם
[כללים סי' ע"ה בהערות פרי יצחק] ובקובץ קול תורה [פאביניץ סי' כ"ט מהר"ר
שלמה זאב פאצנובסקי ז"ל] רוצים לפרש בהמשנה דמס' ברכות דהכוונה דאם אין לו שהות
ללבוש יצא מהמים ויחזור להמים ויקרא שם קריאת שמע עי"ש ולא הרגישו במתק לשון הרמב"ם
בהל' קריאת שמע שכוונת המשנה למים שעומד הוא בהן ויקרא קריאת שמע מיד אחר הוצאת ראשו.
וציינו לעיין בפרדס יוסף החדש [בפ' חוקת] שהביא הרבה בענין זה ואינו מצוי אצלי
כעת.
צריך עליית כולו מהמקוה
אמנם יש מן האחרונים שנקטו בפשיטות בהבנת
דברי הכסף משנה שעד שלא יעלה כולו מן המים לא מהניא ליה טבילתו. ראה בשו"ת כוכב
מיעקב [סי' פז] שהביא ראיה לדברי הכסף משנה מדברי הר"ן בנדרים [ט"ו ע"ב]
דכתב דכי אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו, אין פירוש הדבר שהנאה הבאה בעת קיום מצוה לא
חשיבא הנאה אלא דהנאת קיום המצוה עצמה לא הויא הנאה. ולמד דבריו מהא דאמרינן הנודר
מן המעין מותר לטבול בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, דנהנה גופו מצינת המים. דלכאורה
קשיא מאי אכפת לן בכך שנהנה מן המים, הא סוף סוף מצוה קעביד, ועל כרחך דאף שמקיים מצוה
בטבילה זו, אין הדבר מתיר לו הנאה אחרת הנגרמת לו מן הטבילה עיי"ש. ולכאורה קשיא,
מאי ראיה היא זו, הרי בטבילה במי מעין, ההנאה נמשכת גם אחר קיום המצוה, שהרי מיד כשמוציא
ראשו מן המים, אזדא לה מצותו וההנאה נמשכת עד שיצא כל גופו מן המים. וכתב בתשובה הנ"ל,
דמכאן ראיה לכסף משנה שעד שלא עלה כל גופו מן המים לא נתקיימה מצוותו וע"כ שפיר
למד מכאן הר"ן דכל הנאה מן המים אסורה למודר הנאה גם בעת קיום המצוה ממש.
ומדבריו למדנו דפשיטא ליה בדעת הכסף משנה
דכל זמן שלא יצא כולו מן המים לא נתקיימה הטבילה שאל"כ קושיתו במקומה עומדת דאין
כל ראיה ממודר הנאה מן המעין לסברת הר"ן שכן שם ההנאה נמשכת גם אחר קיום המצוה
ודו"ק. וע"ע שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' לט.
נפקא בין שתי ההבנות בדעת הכס"מ
ונפק"מ בין שני דרכים אלו בגר שטבל
ומת או חזר בו קודם שעלה כל גופו מן המים, דלהבנת האחרונים הנ"ל מיד כשהוציא ראשו
נעשה גר, ואילו להבנת הכוכב מיעקב דינו כגוי לכל דבר.
טעם לשיטת הכסף משנה להבנת בעל הכוכב מיעקב
ובטעם הדברים כתב בספר משנת הגר דאף שטהרת
המקוה היא בעת שכולו מצוי תוך המים ומכוסה בהן לגמרי, מ"מ מעשה הטבילה אינו נגמר
עד שיצא כולו מן המים, וסבר הכסף משנה דחלות הטבילה אינה נגמרת אלא בסופה.
וראיה לדבר מהא דכתב השל"ה שער האותיות
אות כ': ראיתי לחסידים ואנשי מעשה שהנהיגו נשותיהם כך לאחר שתטבול כל גופה בפעם אחת
תעשה הברכה ולאחר שתברך תטבול פעם שנית ובזה תעשה קדושה יתירה ותהיה יוצאת בזה לשתי
הדעות. וכוונתו דכיון דנחלקו הפוסקים בטבילה הנדה האם מברכים לפניה או לאחריה [עיין
בית יוסף יו"ד סי' ר'] תטבול שתי טבילות, ותברך ביניהם.
ודבריו צ"ב, וכבר עמדו בזה בדגול מרבבה
ובחקרי לב [יו"ד ח"ב סי' לא] מה מהני שתטבול שתי טבילות, הא כבר יצאה מטומאתה
בטבילתה הראשונה. ובחקרי לב שם דחק לפרש דכוונת דברי השל"ה שתעשה תנאי שרוצה לצאת
ידי חובתה באיזו מהן שראוי טפי מדין הברכה. מיהו, מדברי השל"ה לא משמע הכי, דלהדיא
כתב שטבילתה הראשונה מטהרתה אלא שטובלת טבילה שניה לתוספת קדושה. וע"כ צ"ל
דכיון שכל זמן שלא יצאה מן המים חשיב שלא נגמר מעשה הטבילה, ממילא חשיב קצת כעובר לעשייתן.
ועפ"ז יש לבאר דברי הכסף משנה וכדלעיל, דסבר שכל זמן שלא נגמר מעשה הטבילה לא
חלה הטבילה ואכתי בטומאתו קאי. ומעתה תהא נפק"מ בסברא זו נמי לדידן, דאף דדעת
רוב האחרונים דגם לשיטת הכס"מ כל שיצא ראשו מן המים אזדא ליה טבילתו ודלא כהבנת
הכוכב מיעקב, מ"מ אפשר דכו"ע מודו שיש טעם להקפיד שתהא ברכת הטבילה נאמרת
תוך המים דבכהאי גוונא כיון שמעשה הטבילה טרם נגמר לגמרי חשיב קצת כעובר לעשייתן. ויתיישבו
בזה שפיר דברי הרמ"א דנקיט דהנדה נמי מברכת אחר הטבילה, שכבר נתקשו בדבריו באחרונים,
דהא קיי"ל בכל דוכתא דספק ברכות להקל, וא"כ כיון שלדעת רבים מרבותינו הראשונים
רק במילת הגר מברכים לאחריה, נמצא שברכה זו שאחר הטבילה אינה נאמרת עובר לעשייתן וברכה
לבטלה היא, והיאך נייד הרמ"א מדבריהם ופסק בזה בפשיטות לנדה לברך אחר הטבילה,
ולא חשש לכל הנהו ראשונים דס"ל דהוי ברכה לבטלה. ולהנ"ל דהרמ"א סבר
שכל זמן שנמצא תוך המים מתקיים בדיעבד לכו"ע דין עובר לעשייתן ולא הוי ברכה לבטלה
גם לדעת הסוברים דלכתחילה יש לברך לפניה וכעין סברת השל"ה וצ"ע בזה.
בעלייה מן המקוה מקבל חיות חדשה
ואולי י"ל בביאור הדבר ע"פ מה
שכתב הראשית ביכורים [בכורות דף י"ט מדפי הספר בהערה על דברי הכסף משנה] ויש ליתן
טעם לשבח בזה עפ"י מה שאמר כ"ק אדמו"ר הגה"ק שר התורה זצללה"ה
בעל אבני נזר בענין טבילה, דאדם שהוא בריה ביבשה אין לו חיות בים על כן כשיורד למים
הוא מקום ביטול חיותו וכשעולה אחר כך מקבל חיות חדש עכתוד"ק ז"ל. ובס'
מחנה יוסף [עמ"ס שבת סוף סימן כ"א] כתב שהדברים מבוססים על מה שכתב רבינו
הגדול בעל התניא בסידורו בכוונת המקוה מהבעש"ט ז"ל בסופו, "והנה בתחילת
הבריאה היו המים מסבבים כל הארץ והארץ היתה מובלעת בתוך הים עד שאמר יקוו המים כו'
ותראה היבשה כו' וכך למעלה עלמא דאתגליא היה מובלע ובלול תחילה בעלמא דאתכסיא שנקרא
בחינת ים כו' ולהיות כן כאשר האדם שהוא מעלמא דאתגליא מן האדמה כו' יטבול במי המקווה
שהן עלמא דאתכסיא, יהיה בזה גם התכללות עלמא דאתגליא בעלמא דאתכסיא וכו' ואמנם אין
זה מועיל להיות התכללות למעלה על ידי זה כי אם בבחינת הביטול דוקא דהיינו כאשר יבטל
האדם את עצמו מכל וכל בהיותו טובל במקוה וכו' וזהו הטעם דטבילת המקוה בכלל, ואותיות
ביטול האותיות טבילה אלא שנתחלף הוי"ו בה"א בלבד וד"ל". ואמנם
נכתבו הדברים בלשון החסידות והקבלה אך ברור שבכתבו שזהו הטעם דטבילת המקוה הרי כך הם
הדברים גם בפשוטם שענין הטבילה היא התבטלות האדם מכל וכל בהיותו מצד עצמו קשור ליבשה
ובמים מאבד חיותו והוא ביטול גמור מכל וכל, וכאשר עולה מן המים אזי מקבל חיות חדש ושינוי
מוחלט בעצם מהותו. ועי' בריב"ש [סי' רצ"ד] ששיעור מקוה הוא ארבעים סאה שכל
גופו של אדם עולה בהם היינו ביטול כמו תרומה עולה כו'. ועי' בשו"ת בנין דוד [סימן
ה'] שכתב שלפי הריב"ש שהוא משום ביטול ע"כ הוא שלא כדעת הכסף משנה הנ"ל
עי"ש אבל לפי דברי האבני נזר הנ"ל שהם קילורין לעינים, הרי אין בזה סתירה
והרי עיקר הטבילה בא לשנות את המציאות מטמא לטהור וזהו על ידי ההתבטלות במים והעליה
כמציאות חדשה וכנ"ל עכ"ד המחנה יוסף ועיי"ש מה שהאריך.
האם טבילה מורכבת משני חלקים?
ותבט עיני בס' משנת כהן [סי' ב'] שכתב לחקור
בכוונת הכס"מ, אם ר"ל דעלייה מן המקוה הוי חלק מן הטהרה, דהיינו שפעולת הטהרה
מורכבת משני שלבים, חדא שטובל במקוה, ותו שעולה מן המקוה. א"נ יש לפרש דלעולם
בטבילה לחודה נטהר אלא דלא נגמר טהרתו שע"י הטבילה עד שעולה מן המקוה משום דאז
חייל עליה פעולת הטבילה. ויש בזה נפקא מינה, אי בעינן מקוה כשרה אף בשעת עלייתו כגון
מקוה שנחסר או שנתהוה בו זחילה או שנשתנה מראה המקוה אחר שירד וטבל קודם שעלה מן המקוה
דאם טהרתו נעשה בצירוף העלייה מן המקוה א"כ בעינן עלייה ממקוה כשרה אבל אם הטהרה
נעשה ע"י הטבילה לחודה אלא דלא חייל עליה עד שעת עלייתו לא בעינן מקוה כשרה בשעת
עלייה מן המקוה. והביא שנחלקו בזה האחרונים, דבספר פתח החידוש להג"ר פסח קרליץ
הי"ד [נדפס בספר שערי תבונה סי' י"ז אות ע"ב] כתב וז"ל ולכן נראה
דכל עיקר ענין טבילה אינו בגדר רחיצה וכיו"ב אלא בגדר טבילה והזאה וכעין דכתיב
וטבל אצבעו והזה, ואם השליך דבר הטמא למים אין זה דרך טבילה אלא דרך רחיצה או דרך הנחה
וכיו"ב אבל אם טבל את גופו או דבר הטמא במ' סאה מים והוציאו משם בענין זה הוי
דרך טבילה דכל ענין טבילה אינו אלא כשטובל ע"מ להוציאו ממקום שטבל אבל אם הוא
מניח דבר הטבול במים או כיו"ב ואינו מוציאו משם זה לא מיקרי טבילה אלא הנחה במים
וכו' ונמצא דכ"ז שלא עלה מן המים אין עלי' תורת טבילה כיון דלא מיקרי עדיין דרך
טבילה אלא דרך אחרת וכשיצא מן המים אז חל על הירידה במים תורת טבילה והלכך אינו נטהר
בעודו בתוך המקוה עכ"ל. ומבואר דמפרש לה כדרך הראשון הנ"ל דהעלייה הוי חלק
מן הטהרה [ואגב יש להעיר במש"כ דענין טבילה אינו בגדר רחיצה דהא בקרא כתיב ורחץ
במים והיינו טבילה וגם בלחו"ש סק"ג מבאר ענין ריבוע המקוה עפ"י דברי
הגר"א בענין רחיצה ע"ש ועיין]. ולפי הסברו של ה'פתח החידוש' יש מקום לדון
במה שכתבנו לעיל דסגי בהוצאת אצבע אחד מן המים דכבר חשיב עלייה מן המקוה דלפי הסברו
דענין טבילה היא כניסה ויציאה מן המים, א"כ בפשטות בעינן שיציאה זו נעשה בכל גופו
ולא סגי באצבע אחד ועיין.
אולם, בשו"ת אמרי יושר [סו"ס
קצ"ט] דן בזחילה קודם שעלה מן המקוה וכתב וז"ל וגם בתשובת חת"ס [יו"ד
סי' ס"ט] כתב כוונה אחרת בדברי הריב"ש, משום שאין המים זוחלין רק לאחר שכופף
ראשו, ואז כבר עלתה לו טבילה עם הכנסת ראשו יעו"ש. ואף שכתב הכ"מ דאין הטמא
נטהר עד שיצא מן המים הוא כענין הערב שמש, שאז נגמרה טהרתו. אבל להכשר המקוה א"צ
רק שיתכסה במים וגם אם זוחל אח"כ כשר וכו' עכ"ל. ומבואר כדרך השניה דהעלייה
מן המים אינה חלק מן הטהרה אלא דלא חייל טהרתו עד שעולה מן המים ולכן כתב דזחילה בסוף
אינו פוסל ופשוט דה"נ לענין שאר פסולים שנתהוו בסוף שאינם פוסלים.
והנה הקשו האבני נזר שם ועוד אחרונים היאך
מהני טבילה במקוה של מ' סאה מצומצם, הא בשעת עלייה כבר נחסר המקוה ע"י טיפי המים
שעל גופו. אכן לפי האמרי יושר לק"מ, משום דאין ה"נ לא בעינן שיעור בשעת עלייה
מן המקוה וכנ"ל.
ובתוס' ישנים שבת ל"ה א' הקשו אמאי
קאמר הגמ' התם לישנא דירד ויטבול ויעלה, הא סגי בירידה לחודה עכ"ד. והקשו האור
שמח שם ועוד אחרונים מדברי התו"י על הכ"מ, דלפי הכ"מ י"ל דלהכי
הזכירו עלייה משום שהיא חלק מטהרתו. אכן לפי האמרי יושר, יש ליישב דכיון דטהרתו כבר
נעשה בירידה ועלייתו הוי רק גמר טהרתו שפיר מקשים התו"י אמאי הזכיר הגמ' עלייתו
אף לשיטת הכ"מ עכ"ד הס' היקר משנת כהן.
הטבילה היא יציאה ממקומו
והנה, כתוב בפסוק [בראשית ז',
כ"ב] "מכל אשר בחרבה מתו", ופירש"י ולא דגים שבים, וכתב המהר"ל
ז"ל בגור אריה וז"ל ועי' הרא"מ דלפי"ז צריך לומר שלא השחיתו דרכם
כמו בהמה חי' ועוף. ולפי"ז יקשה למה לא השחיתו דרכם כמו שהשחיתו כל בהמה חי' ועוף?
וי"ל דלעיל פירש וינחם ה' - נחמה היתה לפניו שלא ברא את האדם מן העליונים שאם
בראו מן העליונים הי' ממריד אותם. מזה תלמוד, כי האדם החוטא ממריד את כל השרוים במחיצה
שלו והדגים אינם עם האדם ולכך לא חטאו הדגים עכ"ל. וכתב בס' טעם צבי
[לג"ר צבי אברמוביץ פ' נח] שבדברים האלה יש להבין ענין הטהרה במים, כי מקום הקלקול
ע"י מעשי האדם הוא במקום שהוא מחיצתו, ששם מהני מעשיו. וכשאדם נכנס למים למקום
שלא מהני מעשיו הרי הוא מראה בזה שאינו רוצה עוד לקלקל בעולם. וזו היא תשובתו על אשר
עיוות ונטמא והמשיך טומאה וקלקול לעולם ולכן עי"ז פורחת ממנו הטומאה ונטהר. ומה"ט
אין נטהרין במים שאובין דמה שיש בו תפיסת יד אדם שוב הוי מקומו ומחיצתו.
והנה הכס"מ סוף פ"ו מהל' אבות
הטומאות כתב שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המים וכ"ק אדומו"ר
זצוק"ל מגור [באמרי אמת ליקוטים] הקשה עליו מדברי רש"י בפר' שמיני בשם התו"כ
דהיתה הו"א דהנוגע בנבלה בתוך המקוה לא יטמא מק"ו, דאם מקוה מטהר את הטמאים,
ק"ו שיציל את הטהור מלהיטמא. ולדברי הכס"מ, הרי בשעה שהוא במים עדיין לא
נטהר, ומה הק"ו [יעו"ש בספר מכתבי תורה סי' קל"ז]? [א"ה ואולי
י"ל לפי האמרי יושר הנ"ל שכבר נטהר בעודו במקוה אלא שהגמר הוא ביציאתו].
ולפי הנ"ל יש לנו לומר דבאמת כשהאדם
הוא בתוך המקוה, כבר פרחה טומאה מעליו ולא מיקרי טמא אבל מכל מקום גם טהור לא מיקרי
דכיון שנמצא שלא במחיצתו ומקומו מה בכך שאינו טמא דשם טהור אינו שייך רק כשאדם נמצא
במקום ששייך בו טומאה ואף על פי כן משמר עצמו בטהרה. וכדרך שכתבו האחרונים [יעוין שו"ת
דברי חיים ח"ב או"ח סי' ז' ובשו"ת ברכת רצ"ה סי' ע"ב על פי
הש"ס בסוכה נ"ב ע"א] 'לב טהור ברא לי אלקים' מכלל דאיכא טמא. דדבר שאין
שייך בו איסור והיתר אין לו שם מותר בפיך. ולפי זה שייך שפיר ק"ו הנ"ל, דעל
כל פנים המקוה מטהר את הטמא שלא יקרא עוד טמא אף דטהור נמי לא הוי עכ"ד.
וע"ע בשו"ת דבר אברהם [ח"ג סי' י"ט] בזה. ואחרי כתבי כל זה
חמותי ראיתי אור בס' טהרת הבית [לגר"ע יוסף זצ"ל ח"ג עמ' רי"ב
והלאה] שדן בפתגמא דנן לאורך ולרוחב וציין לספרים רבים כדרכו בקודש עיי"ש
תתפעל מבקיאותו המבהילה ותמצא נחת.
ברית המעור וברית הלשון – טעימה קלה
עפ"י השפת אמת
במדרש [תנחומא תזריע] איתא – זהו שאמר הכתוב
'איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא' [חבקוק א']. איום ונורא - זה בן אדם שהוא שולט
בכל מה שברא הקב"ה בעולמו דכתיב ביה 'תמשילהו במעשה ידך כל שתה תחת רגליו'. 'ממנו
משפטו ושאתו יצא' שבשעה שאדם חוטא הרי מביא עליו הקב"ה יסורין בגופו. למה? שאין
מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם כשסרח עליו עבדו מביא את הכבלים וכובלו
מביא את המגלבין ומכהו, והקב"ה אינו כן אלא מגופו של אדם רודה אותו. ומנין? ממה
שכתוב בענין 'אדם כי יהיה בעור בשרו' עכ"ד המדרש. נמצא שחז"ל דורשים פסוק
זה על האדם. והרמז על
ברית הלשון והמעור. איום הוא הלשון שזה בחינת מדבר ששולט על כל הברואים. דבר [דל"ת פתוחה וב' קמוצה ודגושה] הוא מנהיג, כלשון הגמרא
"דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור". כח המנהיג בפיו דהיינו בדיבורו.
וידוע הא דאיתא בספרי קבלה "מלכות פה". כשיהודי שומר על פיו הוא יכול
לשלוט בכל הבריאה. ואי' במדרש [רבה מצורע] על הפסוק איום ונורא וכו' שהכוונה לאדם
דכתיב "אני אמרתי אלהים אתם". בכוח פיו הוא יכול לשלוט בבריאה.
ובזוהר
הקדוש וישב - השומר פיו ממאכלות אסורות אימתו מוטלת על הברואים ע"ש בפסוק [דניאל
ו כג] 'אלקי שלח מלאכו וסגר פום אריותא' מטעם שדניאל שמר עצמו מפת בג המלך. ברית הלשון מתבטאת הן בשפה נקיה וטהורה והן בהקפדה על מאכל כשר. הנזהר
בשלונו זוכה לשליטה על הבריאה כמו שמצינו בדניאל שזכה לנס ההצלה מגוב האריות.
ונורא
הוא ברית המעור כמו שכתוב בזוהר הקדוש ויצא בפסוק בראשית [כח יז] מה נורא המקום הזה
שהוא [ברית המעור] חתימת שמו של המלך. ובזה דוחה כל הרוחות
ומזיקין כמו דאיתא במזוזה שמבריח המזיקין מן הבית.
ולכן
מול ב' אלו הכוחות שבאדם 'משפטו ושאתו יצא' וניתן צרעת לשמירת ברית הלשון, וזיבה לשמירת
ברית המעור כמו שכתבתי במקום אחר מזה עכ"ד השפת אמת מצורע
תרנ"ו [ראה בביאורו של הרב פישל וינגרטן זצ"ל].
גלות מצרים היתה כדי לתקן שתי הבריתות הללו. ברית הלשון כמו שאומרים
בהגדה "אנוס על פי הדבור". ואוכלים קרבן פסח – פה סח, לתקן את הדיבור
ומהללים את השם ומספרים בשבחו כל הלילה. ובהרבה מקומות בשפ"א מזכיר דברי
האר"י שבמצרים הדיבור היה בגלות וכו' וכו'. ברית המעור כמו שמצינו שבליל הפסח
נימולו וזכו לתקן את מצרים 'ערות הארץ'. ומעניין שמתחייבים כרת על ביטול שתי מצוות
עשה בלבד – קרבן פסח וברית מילה – לאלפנו דעת שאי השמירה על שתי הבריתות מביא לניתוק
וכריתה ממקור העולמים. ומידה טובה מרובה, שמירה על הבריתות מביאה לחיבור בו
כביכול.
יה"ר שנזכה לשמור על לשוננו ועל הברית שחתם בבשרינו ["חותם
המלך" כדברי השפ"א הנ"ל] וניגאל גאולת עולמים אכי"ר.
שבת שלום ואורת אין סוף!!
