Tuesday, March 11, 2025
Monday, March 10, 2025
Reform Personality Wakes Up From Deep Cognitive Slumber
"This was the week that finally ended the hope — at least in my lifetime — for a Palestinian and a Jewish state coexisting side-by-side. The Palestinians themselves strangled that hope in its crib. I hope I am wrong. But a solution won't be possible until Palestinians are ready to coexist with Israelis."
Ammiel Hirsch - Stephen Wise Synagogue, March 1st 2025
What was the dude thinking until now? That the Arabs really want to live in peace? Forget Simchas Torah for a moment- According to the Israeli Ministry of Foreign Affairs and the Anti-Defamation League, a total of 1,194 Israelis and foreigners were killed and 7,000 wounded between September 2000 and August 2010 by Arab terror attacks (most of them during 2000–2005 Second Intifada); while more than 3,000 Israelis have been killed and 25,000 have been wounded as a result of Arab violence and hostile enemy action (without including wars) since the establishment of the state of Israel in 1948 until today. Another 685 Jewish residents of Mandatory Palestine were killed between 1920 and 1947 as a result of Arab riots, British anti-Zionist operations and World War II attacks. Arabs killed 1,074 Israelis and wounded 7,520 between 2000 and 2005.
A peleh!!
I hope Mr. Hirsch soon comes to the realization that Reform Judaism is a failed project and does תשובה שלימה!!
על אברכים ואברכיות
באתר המרשתת של אחת האולפנות בארצנו נמצא המשפט הבא: "הצוות החינוכי של האולפנא מורכב מנשים ותיקות הגרות בעיר, ומאברכיות צעירות שהגיעו בעקבות לימודי בעליהן בישיבה".
המילה "אברכית" מקובלת כיום בקהילות הסובבות סביב 'ישיבה גבוהה', שבה עמלים על תלמודם בחורים לצד אברכים – תלמידים שנישאו וממשיכים לחבוש את ספסלי בית המדרש.
בתנ"ך, האברך היחיד הוא יוסף. לאחר שפרעה מעביר את טבעתו אל יד יוסף וממנהו בכך על מצרים, נאמר: "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ".
מן הכתובים עולה כי "אברך" היא קריאה שנאמרה לפני יוסף כשרכוב היה על מרכבת המשנה, בדומה לקריאת הכבוד למרדכי המוכרת ממגילת אסתר: "וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".
אך מה פירושה של הקריאה "אברך"? נחלקו בכך חכמינו. כך מובא במדרש ספרי לפרשת דברים (פיסקא א):
דרש רבי יהודה: "וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך" - זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים. אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים? מעיד אני עלי שמים וארץ שאין אברך אלא לברכיים, שהיו הכל נכנסים ויוצאים מתחת ידו.
ויכוח זה שבין ר' יהודה לר' יוסי בן דורמסקית [= בן דמשק] הוא חלק מסדרה של מחלוקות שבהן דורש ר' יהודה מילים סתומות מהמקרא בדרך נוטריקון, ור' יוסי מוכיחו ומבאר את הדברים לפי פשוטם. כך למשל נאמר שם לפני כן על המילה "חַדְרָךְ" הנזכרת בנבואת זכריה (ט): "מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ" - "זה משיח שהוא חד לאומות ורך לישראל. אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים, מעיד אני עלי שמים וארץ שאני מדמשק, ויש שם מקום ששמו חדרך".
ובכן, כשם שחדרך על פי פשט ודאי אינו "חד" ו"רך", כך האברך ודאי שאין פשוטו כמדרשו – "אב" ו"רך".
אכרע לפניו ברך
ומהו הפשט? על פי ר' יוסי, אברך נגזר מן השורש בר"ך – שהיו הכול כורעים ברך לכבודו. בדרך זו מפרשים גם מקצת מפרשני ימי הביניים. כך למשל לשון ראב"ע: "אברך - כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחווה. זו המלה מבניין הכבד הנוסף [הִפְעִיל בלשוננו] ... מגזרת ברכיים. ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי אברך - שם הפועל, והאל"ף תחת ה"א".
לפי ראב"ע אַבְרֵךְ פירושו 'אֶכְרַע ברך' – לפי שכך היו אומרים כל הרואים את מרכבת יוסף בחוצות מצרים. ר' יונה הספרדי, הוא ר' יונה אבן ג'נאח, סובר שאין כאן צורת עתיד של מְדבר, אני אַבְרֵךְ, אלא צורת מקור, מעין "הַבְרֵךְ").
אונקלוס בתרגומו מפצל גם הוא את האברך ל"אב" ול"רך", וכך לשונו: "ואכריזו קדמוהי: דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא", ובעברית: "והִכריזו לפניו: זה אב למלך".
המילה "אב" יכולה להתפרש במובן שׂר ואדון, וכמו שיוסף עצמו אומר באוזני אחיו לאחר התוודעותו להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה כי אם הא-להים, וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו".
לפי אונקלוס "אברך" הוא הרכב של המילה "אַב", שעניינה 'אדון', ו"רֵך", שפירושו 'מלך'. רש"י ורשב"ם בפירושיהם מצדדדים בדרכו של אונקלוס, ומביאים תימוכין לכך ש"רֵך" הוא מלך מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ד ע"א), שבהם מסופר על הורדוס שקיבל איגרת נזיפה מן המלכות ברומא, ובין השאר נכתב בה - "לא ריכא ולא בן ריכא", היינו "לא מלך ולא בן מלך".
ואכן, המילה rex ברומית פירושה מלך, וגלגולי המילה הזו מוכרים משפות אירופה עד ימינו אנו. זהו מקורה של המילה rich, עשיר באנגלית, וכן – נעים פחות לשמוע – של המילה רייך בגרמנית, שעניינה מלוכה.
אברך מקבל פי שניים
מכל מקום, בתקופת חז"ל לא השתמשו בדיבור השוטף במילה "אברך", והיא נזכרת במקורות כמעט תמיד בהקשר ליוסף. לעדנת מה זוכה המילה בלשון הפייטנים. כידוע, נהגו המפייטים להשתמש רבות בכינויים בבואם להתייחס לאבות ולדמויות אחרות מהמקרא. כך, אברהם נקרא תדיר "אזרח", יעקב נקרא "תם" ועוד. בבואם לתור אחר שם ליוסף נמצא לפייטנים כינוי מן המוכן בפסוקנו – והעובדה שפשר המילה אינו ברור לאשורו אינה מפריעה, ואולי אף להיפך.
נדגים קצרות שימוש בכינוי זה בפיוט מעניינא דיומא – קדושתא (פיוט לחזרת הש"ץ שנאמרת בה קדושה) שכתב ר' אלעזר בירבי קליר ליום השמיני של חנוכה, שבו קוראים בתורה את קרבנות הנשיא השמיני - גמליאל בן פדהצור משבט מנשה.
הקליר מתייחס בפיוטו לעובדה שיוסף זכה לשני שבטים שיצאו מזרעו, אפרים ומנשה, וכותב בין השאר כך:
ייחס מהם להכריע במאזניים, טבע אברך תת לו פי שניים, חינכו יומיים במחולת מחניים, זבחים להכפיל כטובים השניים.
בדורות מאוחרים יותר, אנו מוצאים שימוש ב"אברך" גם שלא בהקשר ליוסף, ככינוי שבח כללי. כך למשל כתב ר' אברהם אבן עזרא (ואף בשירו הוא קושר את האברך לכריעת הברך):
בים גבורות הודעת, מצור נהרות בקעת, פי מן ונֹפת השׂבעת// אז כל אויבי לי אַבְרֵךְ / קראו, ויכרעו לי ברך// [...] שֵׁם א-ל אשר אין לו ערך / נשמת כל חי תברך.
מאוחר יותר, בכתיבה הרבנית ובפרט בספרי השאלות והתשובות, מקובל היה לכנות תלמידי חכמים צעירים ומלומדים בתואר השבח "אברך" – על פי המדרש שהובא לעיל: "אב בחכמה ורך בשנים". נדגים אף את השימוש הזה בפתיחה של תשובה שנכתבה על ידי החת"ם סופר לפני למעלה ממאתיים שנה:
שלומים רבים כטל וכרביבים, ה"ה אלופים ידידים, תרי צנתרות דזהב צמידים ורדידים, הראש והראשון הרבני הישיש המופלא זקן זה שקנה חכמה ויראה קדומה כש"ת מו"ה יוסף נ"י, והשני ה"ה האברך הרב החרוץ כש"ת מו"ה אלי' נ"י.
כפי שקורה לא פעם, עם ריבוי השימוש בו הכינוי "אברך" הלך ואיבד מייחודיותו, עד שכל הבחורים שנישאו והמשיכו בתלמודם נקראו בשם זה.
עם הכולל
והיכן לומדים האברכים? בכולל. מהו 'כולל'? נראה שמונח זה הוא מורשת ההתארגנות הכלכלית בדורות הקודמים, שבמסגרתה התאגדו כל בני אזור מסוים – או כל יוצאי עיר כלשהי - תחת ועד שדאג לענייניהם. כך למשל, בירושלים פעלו בימי היישוב הישן 'כולל ורשה' ו'כוללים' נוספים שדאגו לענייניהם של חבריהם. נראה שהשם 'כולל' הוא קיצור של שם כדוגמת "הוועד הכולל ליוצאי ורשה", או של שם דומה.
לימים נקראו גם בתי המדרש שמומנו על ידי הכוללים בשם 'כולל', וכך הפך ה'כולל' להיות שם כללי לבתי מדרש לאברכים.
***
דורשי רשומות הרגילים בגימטריאות משתמשים תדיר בצירוף "עם הכולל", שפירושו "יש להוסיף אחד לחשבון". 'כולל', פירושו שלאחר שנתנּו לכל אות את ערכה, נוסיף עוד אחד כנגד האותיות כולן. כך למשל, על הפסוק "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" נדרש ש"ראובן ושמעון" שווה בגימטריה ל"אפרים ומנשה", אך רק אם מוסיפים את 'הכולל'.
***
מספרים שאחד מראשי הישיבות נסע להתרים כספים לישיבתו, ובין השאר דרש באוזני התורמים כי "ישיבה" שווה בגימטריה "גרעון". אחד המאזינים מיהר לחשב והקשה: "החשבון לא מסתדר!"
ענה לו ראש הישיבה – "תנוח דעתך, זה עם הכולל"...
יעקב עציון
Phones In Shul
Tonight we had a blackout in shul in the middle of Shmoneh Esrei. People pulled out their phones and used them as flashlights.
After davening, the Chazan [who may or may not have been yours truly] faced the Tzibbur and said the following:
לכב' מורי ורבותי,
הרבה זמן הציקה לי השאלה - איך אפשר להביא פלאפון לבית הכנסת?? מה לפלאפון ולבית ה'???
אבל עכשיו אני מבין - בגלל הפסקת חשמל!!! עכשיו יש לימוד זכות!! הפסקת חשמל!!!!
Wholesale Me-gayirim
There is an *Orthodox* rabbi in NYC who has received quite a bit of publicity recently for performing conversions to anyone who wants - even though many [probably the vast-vast majority] poskim hold that his conversions are bogus-la-mihadrin. He doesn't require that the convert keep any mitzvos after converting. He converts homosexuals who will continue engaging in משכב זכור, women who will continue living with their husbands who are Kohanim and anyone else - even Boston Celtics fans. His only requirement is that on the steps of the mikva they don't openly declare that they won't keep a specific mitzva [which they will only do if they have reached a level of mental incompetence that would require hospitalization].
He claims that he is performing a service to help people. That sounds kind. But it is important to know that this racket brings in [I am not exaggerating - I checked it out and this is what I discovered. I am almost sure this is correct] HUNDREDS OF THOUSANDS of dollars a year!!
Mussar Haskel: Money corrupts. Be careful....
הקדמה
[1] מאות אלפי עולים שאינם יהודים חיים בתוכנו, מעורים בחברה הישראלית ובאופן טבעי מתקשרים לבני זוג יהודים. המספרים גדלים והולכים, ארבעת אלפים בשנה לפי חישוב סטטיסטי. מדובר בכ-90,000 זוגות, ומתוכם בקרב 30,000 זוגות שני בני הזוג אינם יהודים ובקרב יותר מ-50,000 זוגות אחד מבני הזוג אינו יהודי.[2] בתי הדין המיוחדים לגיור הולכים אחר פסקי ה'אחיעזר', כפי שהרבנים הראשיים לדורותיהם נהגו והורו לעת הזו, אך לאור המספרים הגדלים והולכים, עולים קולות של אנשים, וביניהם רבנים, הטוענים כי בעת כזו יש להקל יותר ולילך בשיטתם של הראשל"צ הג"ר בן ציון חי עוזיאל זצ"ל ועמו הג"ר משה הכהן זצ"ל, מרבני ג'רבה ולימים דיין בטבריה. הללו הקלו מאוד בהגדרת קבלת מצוות. מאידך גיסא, יש המערערים על דרכם של בתי הדין לגיור וטוענים שהם מקלים יתר על המידה.
במאמר זה באנו לבדוק האם בשעת דחק כזו של תערובת אלפי גויים בתוכנו אפשר לסמוך על הדעות המקלות בגיור. בחלק הראשון סיכמנו בקצרה את השיטות השונות בהגדרת קבלת מצוות והצגנו את הדרך שבתי הדין לגיור הולכים בה. החלק השני הוא עיקרו של המאמר, ובו בחנו את האפשרות לסמוך על דעת המיעוט בשעת הדחק. במאמר מוצגות בהרחבה סוגיות מרכזיות וציבוריות שעסקו בשאלה זו והשוואתן לנידוננו ו'ליקוטי בתר ליקוטי' אחר סברות ראשונים ואחרונים שחיפשו ויש שאף מצאו דרכים להקל ליחיד ובעיקר לציבור. מדובר בשאלה מורכבת הלכתית ומציאותית שהכתובת לפתרונה היא שולחנם של גדולי הדור ו'מארי דארעא דישראל', ואנו השתדלנו 'לפרוס השמלה לפני זקני העיר'.
א. קבלת מצוות
רובם המוחלט של הפוסקים אינם מוותרים על קבלת מצוות בתהליך הגיור. רואים זאת גם בפרשנות דברי הרמב"ם,[3] גם בדברי השו"ע וגם בפסיקת האחרונים ואחרוני האחרונים, עד דורנו.
מהי קבלת מצוות?
1. הפירוש המקובל בדברי הראשונים והאחרונים הוא שהמתגייר מקבל עליו עול מצוות ומקבל עליו לקיים את המצוות. ה'אחיעזר'[4] חידש שאם המתגייר מקבל עליו עקרונית את כל המצוות, אך בדעתו לעבור על מצוות מסוימות ('איזה מהמצוות', כלשונו) אחר כך לתיאבון, אין זו פגימה בקבלת המצוות. דהיינו, כשהוא מקבל עליו, אך יודע שייכשל אחר כך במצווה מסוימת, אין זה חיסרון בקבלת המצוות, ואפשר לקבלו אף לכתחילה.
2. ומוסיף ה'אחיעזר':
אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת וטריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצוות לא כלום הוא...
ובמקום אחר כתב:[5]
אולם דא עקא שאין קבלת המצוות אחרי שהוא אומדנא דמוכח שליבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת באסור נדה ונבלות, וכו'
הד"ר מנחם פינקלשטיין סיכם את הדברים בספרו 'הגיור הלכה ומעשה' (עמ' 115):
בדין קבלת המצוות – אין ללמוד מדבריו חילוק בין עצם החיוב במצוות לבין חובת קיום המצוות. חילול שבת ואכילת טריפות הם עברות המהוות חסרון בקבלת המצוות.
ובהמשך (עמ' 116) כתב:
נראה כי הפוסק ביקש להבחין בין איזה מן המצוות אשר עליהן חושב המתגייר לעבור לתאבון, לבין איסורי תורה חילול שבת וטריפות. שמירת שבת וכשרות הן לדברי האחיעזר עיקרי הדת היהודית, וכאשר ברור שהמתגייר אינו מתכוון לקיים מצוות אלו, ייפסל הגיור אף בדיעבד, שכן יש אומדנא דמוכח שהמתגייר לא גמר כלל בדעתו לקיים מצוות.
הגרי"ש אלישיב[6] כתב על ה'אחיעזר':
משמע שאפשר להסתפח לקהל ד' אף שאין בדעתו להגמל מאכילת נבלות וטרפות אם כי באופן דלא שביק היתרא ואכל איסורא, או גם ברוצה להמשיך לחיות עם אשתו הנכרית ג"כ יהיה גר, שהרי הוא מומר לתאבון, והדברים צ"ע.
לפי דברי הגרי"ש אלישיב, יש אפשרות של 'לתיאבון' גם בעברה חמורה כחיים עם נכרית. הרב אלישיב נשאר ב'צריך עיון' בנוגע לסברת ה'אחיעזר', ודרכו בענייני הגיור ידועה, אך יש צורך לחדד את דברי ה'אחיעזר' ולהבין עד היכן היא קבלת המצוות. ייתכן גם שהרב אלישיב כתב 'וצריך עיון' על הבנה זאת ב'אחיעזר'. על כל פנים, גם לפי הסבר זה, מדובר על 'איזה מהמצוות', כלשון ה'אחיעזר',ולא יותר מכך; השווה להלן בדברי הרב עוזיאל.
לצורך הסבר דברי ה'אחיעזר' נמחיש בדוגמה:
אדם ירא שמיים שמעשן יודע שהעישון מזיק לבריאות ואף רוצה ושואף להפסיק לעשן, אלא שיצרו תוקפו. אדם כזה, במשל למתגייר, מקבל עליו את דין 'ונשמרתם' ואף שואף לקיימו ככתבו וכלשונו, אך כרגע מתקשה. בכגון זה אומר ה'אחיעזר' שאין זה חיסרון בקבלת המצוות, כי הוא רוצה לשמור, רוצה לקיים, שואף לכך ויגיע לכך! אבל אדם שאינו מתכוון לשמור שבת, כשרות וטהרת המשפחה ואינו מקבל על עצמו כלום – אינו בכלל 'מקבל מצוות', ומה שאומר שמקבל, אין זה אלא מן השפה ולחוץ, שהרי מה קיבל אם אינו מתאמץ ומנסה? מצב זה הולם את האמרה הצהלי"ת 'לא יכול הוא אחיו של לא רוצה ובן דוד של מסרב!'.
הגדרה יפה נתנה לנו אחת המתגיירות בשיחתנו עמה בבית הדין. שאלנו אותה מה דעתה על מצב שהמתגייר אומר 'אני מאמין בכל לבי בקב"ה ובי"ג העיקרים, אך איני רוצה לשמור כלום', השיבה הגברת: 'אדם שאוהב את ההורים שלו לא יעשה להם רע'. זו הגדרת קבלת המצוות לפי ה'אחיעזר', כפי שהבינוה הפוסקים.
2. ה'דבר אברהם' התנגד מסברה אף להגדרה זו וכתב:
ואני חוכך בזה, כיון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור אפילו לתאבון, אין זו קבלה והם תרתי דסתרי.
אך כתב:[7]
לכן אני נבוך למעשה בעניין זה, אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאוד מטעמים שונים וכחא דהיתרא עדיף...
והגאון הרב עובדיה יוסף קבע:[8]
נראה דלא שבקינן פשיטותיה של האחיעזר משום ספיקו של הדבר אברהם, והעיקר כדברי האחיעזר.
3. דברים דומים לדברי ה'אחיעזר' כתב הרב דוד צבי הופמן, בעל ה'מלמד להועיל',[9] בנושא גיורת לכהן, שיודעת שתעבור על איסור כשתינשא לו:
וי"ל דבאמת, אם אומרת בפירוש שאינה רוצה לקבל מצוה זו אסור לקבלה, אבל בנדו"ד הרי אינה אומרת כן בפירוש וא"כ אף שאנו יודעים שבודאי תעבור על אסור זה, מ"מ- בשביל תקנת הכהן ובשביל תקנת זרעו מקבלים אותה.
כאן הושם אמנם הדגש באמירה בפירוש שהיא אינה מקבלת לעומת מצב שיודעת שתעבור, אך אינה אומרת זאת בפירוש, אך הסברה אחת. הגרי"א הרצוג כתב:[10]
ואעפי"כ יש מקום להסתפק בזה, שמא הדין הזה הוא דווקא בתנאי מפורש, שאמנם יש כאן אומדנא חזקה שלא תשמור דבר זה, אבל זהו משום שיצרה כופה אותה, היינו המסיבות שאינה יכולה להתגבר עליהן, ותעבור על זה לתיאבון אבל אין זאת שיור בעצם הגירות, שזהו רק כשהיא מתנה שלא תחול הגירות לענין זה ושלדבר זה תהא כנכרית ויהא מותר לה מן הדין, וא"כ היא באה לעשות שיור תנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל זו איננה משיירת בגירות, אלא שאנו יודעים שאעפ"י שיודיעו לה שמהיום והלאה תהא גיורת ויחול עליה האיסור להזקק לכהן והיא אינה מוחה, לא תוכל להתגבר ויודעת שתחטא, זה לא נקרא שיור בגירות. כך אפשר לומר, ואעפי"כ אין הדבר ברור וצ"ע.
הרב ישראל רוזן[11] דן בשאלה האם אמירה מפורשת שלא יוכל לשמור מפני היצר (שמקבל הכול חוץ מדבר אחד לתיאבון) תיחשב לקבלת כל המצוות, וצריך עיון, ויש להתיישב בדבר.
4. יש שנסמכו על הרב פיינשטיין ב'אגרות משה' ולמדו ממנו קולא בדומה ל'אחיעזר', אך המעיין בתשובותיו יראה ששיטתו שונה! וכך כתב בהתייחסו לגיורת וכוהן:[12]
וא"כ, אף אם גיורת זו תקבל עליה כל המצוות ממש נמי, היא לא קיבלה עליה איסור זו מלהינשא לכהן, שהרי האיסור איכא גם על אישה. ונמצא שלא קיבלה איסור זה, שהרי רק בשביל להינשא לכהן היא מתגיירת, וכיוון שלא קיבלה דבר זה אינה גיורת כלל...
וכתב שם:
ומה שהביא כתר"ה שבמלמד להועיל כתב שאין זה עכוב בקבלת מצוות, אין זה לע"ד כדכתבתי, וספר מלמד להועיל אין אצלי לעיין בו.
הרב פיינשטיין אינו מזכיר את ה'אחיעזר' בהקשר זה, אך מזכיר את ה'מלמד להועיל', שכאמור דבריו דומים לדברי ה'אחיעזר', ודוחה אותם בפירוש. נמצא שאינו מקבל את ההבחנה של ה'אחיעזר' בנוגע לעובר עברות לתיאבון, וכן את ההבחנה של ה'מלמד להועיל' הוא דחה בפירוש. שיטתו לכאורה היא שהמתגייר חייב לקבל עליו מצוות על מנת לקיימן כמעט בלא שום סייג (כדלהלן).
על אף האמור, פסק ר' משה פינשטיין[13] לקולא במקרה של גיורת שסיפרה שבשעת קבלת המצוות והטבילה ידעה שלא תוכל לשמור שבת ויום טוב כי תסולק מעבודתה. וכך היה – היא נסעה ברכבת לעבודה אך השתדלה למעט בחילול שבת, למשל בכתיבה. במקרה זה (של דיון בגיור שכבר נעשה) פסק ר' משה פינשטיין לקולא וחידש שבמקרה שהמתגייר אומר לבית הדין שהוא מקבל עליו את הכול, אך יודע שלא יוכל לעמוד בניסיון אם יאיימו עליו שיהרגוהו, נחשב הדבר לקבלת מצוות, והסביר: 'מאחר שקיבלה חיוב המצוות לקיימם כשיהיה לה באפשר שהיא לא תהא אנוסה'. ומוסיף חידוש, וזו לשונו:
שאף כשיאמר שלא יוכל לעמוד בנסיון דממון... שהוא ג"כ נסיון גדול והרבה אין יכולים לעמוד בזה... ואיכא אינשי שהוא גדול להם יותר מנפשות... דנחשב זה שקיבל מצוות, כיוון שבעצם מקבל המצוות ויקיימם כשלא יהיה לו נסיון....
במה נשתנה מקרה זה ממקרהו של ה'מלמד להועיל'?
א. אפשר לכאורה להבחין בין מקרה שבו החיסרון בקיום הוא זמני לבין מקרה של גיורת לכוהן, שבו החיסרון הוא כמעט תמידי עד סוף ימיה! אך מדברי הגר"מ פיינשטיין עצמו, לעיל באותה תשובה, נראה שאינו מקבל זאת, שכן כתב:[14] 'עכ"פ, אם לא קיבל הגר איזה מצווה אף רק לזמן לא מועילה טבילתו'. לכאורה, אם האדם מכריז מראש שאי קיום המצווה הוא זמני, הוא אינו קורא תיגר, אלא אדרבה, רוצה הוא לקיים, אך מתקשה כרגע. אף על פי כן, לפי שיטת ר' משה פיינשטיין, זהו חיסרון בקבלת המצוות.
ב. אפשר לומר שר' משה פיינשטיין מחלק בין אינוס חיצוני (חזק) לבין אינוס שמוצאו במתגייר בעצמו. אם אונסים אותו, הרי שהוא מבחינתו רוצה לקיים ומקבל לקיים, אך אם הדבר בא ממנו, מחולשת אופיו, אין מתחשבים באונס כזה. כמו כן, גם באונס חיצוני מתחשבים רק כשהוא בדבר חריף, כמו אונס מיתה וממון,[15] כי קבלת המצוות לפי הרב פיינשטיין היא 'ענין אחד לשמוע... ולעשות כציווי ה''.
ג. אך נראה יותר שההבחנה מתמקדת ברצון המתגייר. אם יש אונס חיצוני חזק, הרי שהמתגייר רוצה אך מונעים ממנו או שמניע חיצוני מעכבו. אך אם הדבר תלוי בו, הרי שחוסר יכולתו להתמודד עם קיום המצוות מורה שבאמת אינו רוצה ולא רק אינו יכול. אפשר להגדיר שמדד הרצון אצל ר' משה פיינשטיין מתחיל מנקודה גבוהה יותר. ואפשר ששתי הסברות משולבות. וכאמור, גם באונס חיצוני מדובר באונס חזק, 'שאיכא אינשי שאונס ממון הוא נסיון להם יותר מנפשות'.
לסיכום: שיטת הרב משה פיינשטיין מחמירה יותר משיטת ה'אחיעזר'. אין הוא מקבל את טיעון ה'לתיאבון' של ה'אחיעזר', אלא מקל רק במקרה שיש אונס חזק שגובר על רצונו האמִתי לקבל ולקיים את המצוות, ואין ללמוד מדבריו קולות בנוגע לקבלת מצוות!! הד"ר פינקלשטיין מעיר עוד כי הרב פיינשטיין השתמש בטעם זה של אונס כאשר הוא מצטרף לעוד שלושה טעמים לקולא, ונראה כי כל אחד מן הטעמים אינו עומד בעצמו, ורק צירופם מביא למסקנה שהגרות תקפה. ועיין עוד בדברי מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ב'דעת כהן'[16], שגם אם משום אונס הוא נמנע מלקבל מצווה אחת, זה מעכב בגר צדק. את ההבחנה שלעיל בין ה'אגרות משה' ל'אחיעזר' מצאנו גם בקובץ תשובות של הגרי"ש אלישיב.[17]
ב. קבלת מצוות על פי הגדרת הרב משה הכהן והרב עוזיאל
ב'פסקי עוזיאל בשאלות הזמן' (סי' סה) כתב הרב:
מכאן מפורש יוצא שאין דורשין ממנו לקיים המצות ואף לא צריך שבית דין ידעו שיקיים אותן, דאל"כ לא יתקבלו גרים בישראל דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצות התורה? אלא מה שמודיעין לו מקצת מצות הוא כדי שאם ירצה יפרוש וכדי שלא יוכל לומר אח"כ אילו ידעתי לא הייתי מתגייר וזהו לכתחלה אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב (ש"ך שם סק"ג). מכל האמור למדנו: שאין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה.
לכאורה יוצא שלפי הרב עוזיאל, אין צורך בקבלת מצוות. והלא ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' רסח סעי' ג) כתב במפורש שצריך קבלת מצוות בפני בית דין, וגם הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ב הי"ז) כתב: 'כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר', ועליהם נסמך הרב עוזיאל בתשובותיו.
דברי תורה עשירים במקום אחר, ונראה שהרב עוזיאל פירש כדברי הרב משה הכהן.[18] הרב הכהן כתב שהגדרתה של קבלת מצוות היא קבלת חיוב במצוות וקבלת העונש אם לא יקיים. אדם יודע שהוא מתחייב במצוות ומקבל עול מצוות, אך לא מתחייב לקיים. הגדרה זו מצאנו גם בדברי הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל יו"ד ח"ב, סי' נח):
אבל אם קיבל עליו כל התורה ושכרן ועונשן של מצוות אלא שהוא נמשך בדברים שהרגיל בהם בגויותו – הרי זה גר חוטא ואין נמנעים מלקבל אותו משום כך.
הרי לנו הגדרה זהה לדברי הרב הכהן: קבלת עול ולא קבלה לקיים. כך גם שאל הרב בארי זצ"ל (רבה של נס ציונה) את הרב גדליה פעלדר זצ"ל[19] שמא זוהי הגדרתה של קבלת מצוות.
אעיר בקצרה כמה הערות:
1. הרב משה הכהן נסמך בדבריו על ה'אחיעזר' ופירשו לקולא, כהגדרתו שצריך קבלת עול ולא קבלה לקיום. לדבריו, האומדנא שה'אחיעזר' דיבר עליה תתפרש בתור אומדנא המוכיחה את קבלתו העקרונית את המצוות, ואם יש לנו אומדנא כזו, די בכך. לעיל העלינו שהנסמכים על ה'אחיעזר' אינם מפרשים כך את דבריו, וגם לדבריו, צריך קבלה לקיים, ואחרת אין זו קבלה! בהתכתבות עם חברנו הרב מוטי בראלי זצ"ל (פורסם בתפוצה פנימית בבתי הדין לגיור) הבאנו את מקור דבריו של ה'אחיעזר' ואת לשונו, והוכחנו כי הפירוש הנכון בדבריו הוא שצריך קבלה לקיים, ואין כאן מקום להרחיב.
2. גם הרב עוזיאל וגם הרב משה הכהן יוצאים מהנחה שהמתגייר מאמין בייחודו של ה' ומכיר בערכן האלוקי של המצוות, ואם לא – אינו גר, והדברים מפורשים בדבריהם! אם כך הוא, הרי שהתאמת דבריהם למציאות זמננו בצורה גורפת אינה הולמת אפילו את שיטתם. אנו עוסקים במתגיירים שבאו ממקום שאין בו 'אמונה' והאמונה הודחקה לגמרי, והם נכנסים לחברה שגם בה האמונה מונחת בקרן זווית (אף שלפי סקרים, היא קיימת בקרב חלק גדול מן היהודים), הכיצד נשער ונבחן את היסוד הבסיסי של האמונה בה' ובי"ג עיקרים אם לא נראה שום רצון מצִדם לקיים מצוות מרכזיות?[20]
3. זו לשון ה'השיב משה':
הגיורת שבזמנינו רובם ככולם מתנהגים בכמה דברים כיהודיות גם לפני הגרות מעת שנישאו לישראל, פשיטא שימשיכו כך לאחר הגרות ועוד יוסיפו להתנהג כיהודיות בדברים אחרים...
האם התכוון הרב משה הכהן לגיור המוני ושלילת נצרות בלבד?!
4. וזו לשון הרב עוזיאל (שם):
שמותר ומצווה לקבל גרים וגיורות אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצוות משום שסופם יבואו לידי קיומם.
מתי יתקיים או מתי צריך להתקיים מה שכתב: 'שסופם יבואו לידי קיומם'? האם בדורם? בדור הבא? האם זה מתאים להמונים?
5. הרב פעלדר[21] דחה את דברי הרב בארי, כי לא מצא להם מקורות בפוסקים (אין אנו יודעים אם הרב בארי קיבל את הדברים, ועל כל פנים גם הוא הציג זאת בתור 'שמא').
העולה מן הדברים: גם המקלים הסכימו שעל המתגייר להכיר בציווי ה', להכיר בשכר ועונש ולקבל עליו את עול התורה ועונשיה, ובטוחים אנו שכך הוא ('לפי האומדנא שהוא מתגייר בלב שלם' – משפטי עוזיאל, שם), אלא שהנסיבות (סביבה, ילדים וחולשת היצר) אינן מאפשרות לו לקיים את המצוות כרגע, ואפשר שבעתיד יקיימן, וסופו שיקיימן.
ג. שיטת הרב ישראלי בקבלת המצוות בגרות
לרב ישראלי זצ"ל שיטה ייחודית בנוגע למהותה של קבלת המצוות ומטרתה. לדבריו, קבלת המצוות היא הקריטריון שעל פיו יקבל בית הדין את המתגייר. זה התנאי לקבלתו לעם ישראל. אך לדבריו: 'תוכן הגרות בעיקרו הוא עזיבת העם שממנו בא וכניסתו לעם ישראל'. את הצורך בנוכחות בית דין בשעת קבלת המצוות מסביר הרב ישראלי כך:[22]
אלא שכוונת הדברים, שכיון שעיקר הגרות הוא קבלתם לכלל ישראל ע"י שלושה מישראל... כי הגרות שהיא קבלתו ע"י בי"ד, בתנאי שמל וטבל, וכוונת הגר היא אמנם נדרשת בכדי שבי"ד יקבלוהו, אך משקבלוהו, אף שעשו שלא כהוגן הרי זה גר וכל דיני אדם מישראל עליו.
כאמור, זוהי שיטה ייחודית שרוב הפוסקים אינם מסכימים עליה,[23] ונראה שגם אין לה השלכה לנידון דידן, כי אנו עוסקים בשאלה מהי קבלת המצוות הנדרשת כדי לקבל את הגר, ועל כך לא דיבר הרב ישראלי.
סיכום
מדרג הדעות במהותה של קבלת המצוות הוא כדלהלן:[24]
1. לפי ר' משה פיינשטיין: המתגייר חייב לקבל עליו לקיים מצוות, ואין מתחשבים בחוסר יכולתו לקיים אלא במצב של אונס חיצוני חזק של נפשות או ממון. בכל מצב אחר המתגייר מוגדר– אינו רוצה לקיים.
2. גם לדעת ה'אחיעזר', המתגייר מקבל מצוות על מנת לקיים. מאידך גיסא, גם חוסר יכולת מצד המתגייר אינו מוציא אותו מכלל הגדרת מקבל מצוות: הוא רוצה לקיים, אך אינו יכול, ונחשב עובר לתיאבון. אבל אם אינו מתכוון לשמור על יסודי הדת כשבת, כשרות וטהרת המשפחה, הדברים מורים שאינו רוצה, ולא רק אינו יכול, ואין זו קבלת מצוות. לפי הבנת הגרי"ש אלישיב את ה'אחיעזר', ייתכן 'לתיאבון' גם בעברה חמורה של חיים עם נכרית, אך הרב אלישיב כתב על כך 'וצריך עיון', עיין לעיל. ועוד נוסיף כאן כי בסימן כו ה'אחיעזר' כתב שהחשש שלא תשמור פתחי נידה אינו עילה מספקת לשלול משום כך את קבלת המצוות, אך בסימן כח הכניס את דין הנידה ליסודי הדת וליצירת האומדנא שאינו רוצה. לפי הסברינו לעיל, הדבר תלוי בנסיבות (עיין לקמן בסוף הסיכום).
3. הדעה המקלה היא דעתם של הרב עוזיאל והרב משה הכהן. לדבריהם, אין המתגייר מתחייב לקיים, אלא מקבל עליו עול מצוות ומכיר בחיובים ועונשם. דעה זו היא דעה יחידאית, והפוסקים לא הסכימו עליה, וגם לפי דעה זו, מתבססים על כך שהמתגייר מאמין בייחוד ה' ובי"ג עיקרים, כמבואר לעיל. כאמור לעיל, הרב משה הכהן למד את דבריו מן ה'אחיעזר', ואין זה הפירוש המקובל של דברי ה'אחיעזר'.
ד. דרכם של בתי הדין לגיור
1. פסק הלכה: לאור הנ"ל, איננו נוקטים בדרכם של הרב עוזיאל והרב הכהן, כיוון שדעתם יחידאית ולא נתקבלה בידי הפוסקים.
2. גדולי הפוסקים האחרונים (הרב הרצוג, הרב אונטרמן, הרב עובדיה יוסף ועוד) הסתמכו על ה'אחיעזר', ולאורם אנו הולכים.
3. הגדרנו לפי דברי ה'אחיעזר' שקבלה פירושה רצון לקיים. חוסר יכולת (מנטלית או סביבתית) לקיים את יסודי הדת מוגדר חוסר רצון לקיים, וממילא קבלת המצוות פגומה.
אכן, יש מצבים שבהם חוסר יכולת חלקי אינו מורה בהכרח על חוסר רצון לקיים (למשל המסורתיים שמקפידים באדיקות על חלק מן המצוות) ובצוהר זה אנו נכנסים והולכים לפעמים על חבל דק לקולא בבחינת המתגיירים העומדים לפנינו. ההבחנה בין הלא יכול לבין הלא רוצה היא דקה, וכלשונו של הרב אונטרמן (קובץ תורה שבעל פה, תשל"א, עמ' טז): 'נקודה זו היא החמורה ביותר בקבלת גרים וקשה להגדיר אותה כראוי', ועל כן, אומר הרב, צריך לדון בה בכובד ראש 'ולהוועץ בבעלי הוראה מומחים לקבוע כראוי אם יש שם קבלת מצוות שלמה שמעכבת בגיור'. המעיין במכלול דבריו של הרב אונטרמן ימצא שהוא דיבר בפירוש על קבלה לקיים (עיין שם, סוף עמ' טו), אך מאידך גיסא, מפני גודל השעה, הוא ראה צורך להקל על פי המתווה של ה'אחיעזר' וההבחנה הדקה בין 'לא יכול' ל'לא רוצה'. זהו הסף הנמוך שאליו אפשר למתוח את החבל, אך לא יותר מכך. הדעות היחידות הן לנו גיבוי הלכתי, אך לא דרך מרכזית לילך בה. כמו כן, איננו עוסקים במתגיירים חדלי אישים, אלא באנשים בעלי יכולות שמגיעים להישגים בתחומים אחרים, הן בתחום המקצועי הן בתחום הכלכלי. על כן, חוסר יכולתם, לכאורה, לעמוד בקיום המצוות קרוב יותר ל'לא רוצה' ולא ל'לא יכול'.
[1]. פתיחה למאמר נרחב העוסק באפשרות לילך אחר הדעות המקלות בשעת דחק של חשש תערובת מרובה. המאמר פורסם בתפוצה פנימית לפני כמה שנים, והנתונים שבפתיחה הם על פי הידוע בזמנו. ככל הידוע, על אף המאמצים, אין שינויים מהותיים בשנים האחרונות.
[2]. את הנתונים מסר הד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסוף 2006.
[3]. ר' למשל שו"ת חמדת שלמה סי' כט; קול דודי דופק עמ' 100-99, הערה 22, והדברים הורחבו והובהרו בפסקי הדין של בתי הדין לגיור כרך א' מעמ' קסז ואילך בשני מאמרים גדולים ובעוד מאמרים שם.
[4]. אחיעזר, הרב חיים עוזר גרודזינסקי, ח"ג סי' כו.
[5]. אחיעזר, ח"ג סי' כח.
[6]. קובץ תשובות, ח"ב עמ' עב.
[7]. דבר אברהם, ר' אברהם שפירא מקובנא, ח"ג סי' כח.
[8]. קובץ תושבע"פ יג (תשל"א), 'בעיות הגיור בזמננו', עמ' כא-לב, ובפרט עמ' לב.
[9]. שו"ת מלמד להועיל, ח"ג אהע"ז סי' ח.
[10]. שו"ת היכל יצחק, אה"ע א סי' יט.
[11]. הרב ישראל רוזן, 'גר שקבל תורה חוץ ממצוה אחת', תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 143-139.
[12]. אגרות משה, אהע"ז ח"ב סימן ד.
[13]. אגרות משה, יו"ד ח"ג סימן קח.
[14]. שם, עמ' שנב בעמודה השמאלית.
[15]. עי' בדברי הד"ר פינקלשטיין, שם, עמ' 121-120.
[16]. הערות הרב צבי יהודה קוק לשו"ת דעת כהן, סי' כד, בשם הרי"מ חרל"פ.
[17]. קובץ תשובות, ח"ב עמ' עב.
[18]. שו"ת השיב משה, ע"מ קצד, קצט.
[19]. נחלת צבי, עמ' קס.
[20]. עי' חזו"א, יו"ד סי' קיט ס"ק ב.
[21]. נחלת צבי, עמ' קסג.
[22]. חוות בנימין סי' סז, עמ' תיב/2.
[23]. ר' ספרו של הד"ר פינקלשטיין עמ' 36-32 ובהערות שם; מאמרו של הרב יועזר אריאל, תחומין כ (תש"ס), עמ' 268.
[24]. הבאנו כאן את ההבחנה בין הדעות השונות, ולא הזכרנו עוד פוסקים ההולכים בדרך המחמירה כחזו"א וכשרידי אש ועוד, כי אין זה עיקר מאמרנו.
הרב צבי ליפשיץ
----
תקציר השיעור
א. תנו רבנן: "עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד [אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים] – אין מקבלים אותו". ודנו הפוסקים האם בדיעבד חל הגיור.
ב. במסכת יבמות מובא: "אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים – אינם גרים". עם זאת, על גרים אלו נאמר: "הלכה כדברי האומר [שבדיעבד] כולם גרים הם".
ג. עוד מובא במסכת יבמות: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת".
ד. בכל גירות צריך שיהיה 'בית דין' לקבלת המצוות, וכתב הבית יוסף שבדיני גירות "הכל לפי ראות עיני הבית דין".
מתוך הנ"ל דנו הפוסקים:
ה. בגיורים שגיירו הלל הזקן ורבי חייא – מדוע לא חששו לגירות שהיא 'חוץ מדבר אחד', לגירות משום 'שולחן מלכים', ולגירות משום 'אישות'.
ו. בדין גיורים שידוע כמעט בוודאות, שלאחר הגירות לא ימשיכו הגרים בשמירת תורה ומצוות.
ז. בגיור נשים נכריות הנשואות בנישואים אזרחיים.
ח. בגיור אשה שאינה רוצה להתלבש בבגדים צנועים.
ט. פסק בית הדין הרבני הגדול בענין פסילת גיורים שנעשו בבית דין אשר יודע כי אין קבלת מצוות אצל המגייר.
גיורים פסולים
נושא הגיורים הינו מסועף ומורכב, ויש בו פרטים מרובים בסוגיות הש"ס ודברי הפוסקים, אשר מקומם בסדר הטור והשלחן ערוך בחלק יורה דעה, סימנים רסח-רסט. בשיעור זה נתמקד בבעיות ההלכתיות הנפוצות בקבלת גרות, ובפרט בשנים האחרונות:
[א] כאשר הגר אינו מעוניין לקבל על עצמו את כל תרי"ג המצוות, או במקרה ש'סופו' מעיד על 'תחילתו', והיינו שלאחר הגרות אנו רואים שהגר מקיים אורח חיים הרחוק משמירת תורה ומצוות, והשאלה היא האם עובדה זו מוכיחה שכל קבלת המצוות שלו אינה תקפה על פי ההלכה, וממילא גיורו פסול ובטל מעיקרו.
[ב] גיור 'לשם אישות', דהיינו יהודי החי כבר עם בן או בת זוג נכריים, והנכרי מעוניין להתגייר כדי להיות נשוי עם בן זוגו כדת משה וישראל. השאלות הם, האם מותר לגיירם, והאם גרות זו חלה בדיעבד.
א. במסכת בכורות (1) תנו רבנן: "עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד [אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, דהיינו חומרא מדרבנן] – אין מקבלים אותו". אך לא נתברר בדברי הגמרא האם בדיעבד חל הגיור. ולהלן נביא שדנו בזה הפוסקים.
עוד מצאנו במסכת גרים (2) "כל המתגייר משום אשה, משום אהבה, משום יראה, אין זה גר. וכן היו ר' יהודה ור' נחמיה אומרים, כל אותם שנתגיירו בימי מרדכי ואסתר, אינם גרים. וכל שאינו מתגייר לשם שמים, אינו גר". ובנוסח דומה מובא במסכת יבמות (3) "אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, אינם גרים". עם זאת, על גרים אלו נאמר: "הלכה כדברי האומר [שבדיעבד] כולם גרים הם".
עוד מובא במסכת יבמות: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת".
לאור זאת יש לדון בגיורים שגיירו הלל הזקן ורבי חייא, כדלקמן.
ב. במסכת שבת (1) מסופר על נכרי אחד שבא לפני שמאי, ואמר לו שאינו מאמין בתורה שבעל פה, וביקש ממנו "גייריני על מנת שתלמדני תורה שבכתב בלבד". שמאי גער בו והוציאו בנזיפה, אך כשבא לפני הלל, גיירו. רש"י שם ביאר את טעמו של שמאי: "וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד, שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו". והנה כבר דבר זה תמוה וצ"ע. מהו היתר זה "לסמוך על חכמתו" בקבלת גרות, והרי למעשה אין זו קבלת מצוות כדין. וגם פירושו של רש"י "שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה" תמוה, הלוא אדם שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא בעצם "כופר" בה, וצ"ע [דברי רש"י מבוארים במנחת אשר (8) ובאגרות משה (9) על פי המבואר להלן].
בהמשך הסוגיא מובא גיור נוסף של הלל: "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו [שמאי] באמת הבנין [מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך הבנין] שבידו", ואילו הלל גיירו. וגם גיור זה לא מובן היאך נעשה, כפי שהקשה המהרש"א (3) במקום: "והרי אין מקבלים גרים משום שלחן מלכים, ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד". ותירץ המהרש"א, שדברי הגמרא "בא לפני הלל וגייריה", לא דווקא, אלא שלא גיירו עד לאחר שידע שקיבל עליו הגרות כדין. אמנם פירושו של המהרש"א דחוק בלשון הגמרא.
מעשה נוסף של גרות מסופר בסוגיא במנחות (2) על רבי חייא שגייר אשה שבאה לבית מדרשו ו"נתנה עיניה באחד מן התלמידים". עי"ש כל המעשה, וברש"י שסיפרה לרבי חייא כל המאורע "שלשם שמים היא מתגיירת".
ואמנם התוספות ביבמות בדף כ"ד (3) עמדו בתמיהות הנ"ל, וכתבו שבמעשה דהלל "בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים, וכן ההיא דהתכלת [המעשה עם רבי חייא]". ותירוצם של התוספות לענין גיורו של הלל נמצא גם בדברי התוספות במסכת יבמות בדף ק"ט (3) וז"ל: "יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף".
ג. סוגיות אלו נפסקו ברמב"ם (4) ובשו"ע (5).
בתחילת פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה מבואר כתב הרמב"ם: "כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה". כמו כן מבואר בדבריו שם, שחלות הגירות צריכה להיות במעשה בית דין של ג'. וכן פסק בשו"ע ((5); סימן רסח סע' ג) "כל ענייני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום", וכתבו הט"ז והש"ך (שם) דהוא משום "דכתיב משפט אחד יהיה לכם, ואין משפט בפחות מג'".
ובש"ך (ס"ק כג) העתיק להלכה את דברי הבית יוסף שכתב: "וכתבו התוספות דההיא דפ"ק בשבת דאתא לקמיה דהלל ואמר ליה גיירני על מנת שאהיה כהן גדול, בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים וכו'. ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הדיין".
עוד פסק הרמב"ם שאין מקבלים גרים משום 'שלחן מלכים' ומשום 'אישות' [ועי' במש"כ בענין גרות נשי שמשון ושלמה המלך], ובשל כך "לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו". אמנם מוסיף הרמב"ם: "ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם" [ועי"ש במגיד משנה שלמד ברמב"ם שהכוונה לבית דין של הדיוטות, ובכסף משנה חלק עליו].
עוד כתב הרמב"ם: "גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו". דינים אלו נפסקו ללא עוררין גם בשו"ע (5).
עם זאת, בדברי הרמב"ם והשו"ע מפורש כי חלות הגרות בדיעבד היא בגרות משום 'שלחן מלכים' ומשום 'אישות', אך לא נתפרש האם גם בקבלת מצוות חוץ מדבר אחד חל הגיור בדיעבד, וצ"ע.
* * *
מתוך כל הנ"ל דנו הפוסקים בשאלות המצויות מאד בזמנינו: חלות גיורים שידוע כמעט בוודאות, שלאחר הגרות לא ימשיכו הגרים בשמירת תורה ומצוות. שאלה זו היא כמובן, הן לענין לכתחילה – האם מותר לגייר אדם שסביר להניח שלא ינהל אורח חיים על פי השו"ע, והן לענין דיעבד, במידה ובית דין גייר נכרי, ו'סופו מעיד על תחילתו' שאין שומר תורה ומצוות, האם הגיור פסול מעיקרו.
ד. רבי יצחק שמעלקיש [אב"ד לבוב-לעמברג, פולין, לפני כמאה ועשרים שנה] נשאל בספרו שו"ת בית יצחק (6) אודות אדם שרצה להתחתן עם שפחה נכרית [שהיה לו ממנה ילד] לאחר שתתגייר, ובאם לא יתירו לו, הוא יחיה עמה באיסור, או שיתחתן עמה בנישואין אזרחיים, והשאלה היא: "אם מתירים לו איסור זה שלא יבוא לידי עבירות חמורות, או שאין רשאי הבי"ד להזדקק, דבוודאי גם אחר שתתגייר לא תשמור איסור נדה. וגם בעיקר הגרות, אם מגיירים אותה, הואיל והיא לשום אישות, ואי יש איסור לישא אותה משום נטען על השפחה" [דין המפורש במשנה ביבמות (3), עי"ש ברש"י].
ופסק הבית יצחק בדין קבלת גירות שאינה בלב שלם בגלל ש"יודעים כוונתו שגם אחר כך יהיה מחלל שבת ואוכל טרפות" – שאינה גרות, ואף אם אמר בפיו שמקבל מצוות, מכיון שיש "אומדנא דמוכח" שלא קיבל על עצמו גירות כתוצאה מהתנהגותו. והביא ראיה שגרות זו לא חלה גם בדיעבד. ומתוך כך הוא מסיק ש"יש להיזהר מאד שלא לגייר אותם שמוחזקים שאחר כך יעברו על שמירת התורה, כי הוא מכשיל אחרים שחושבים שהוא ישראל ומשיאין לו בתו, והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי".
ה. רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, אב"ד וילנא [תרכ"ג – ת"ש], דן גם הוא בשאלה דומה בספרו שו"ת אחיעזר (7) (6):
נכריה שהתחתנה בנישואין אזרחיים בארה"ב, ביקשה להתגייר בבי"ד כשר בקבלת מצוות ובטבילה, והשואל צידד להקל משום שאם לא יגיירוה כהלכה היא תלך לבי"ד של רפורמים, ואילו דעת הדיין מהר"י פאזען נטתה להחמיר בדבר "לפי שהיא לשם אישות, וגם אחרי שתתגייר לא תשמור דיני ישראל, ואין מהנכון להזדקק לזה".
בראשית דבריו, פסק האחיעזר כי מדין "נטען על השפחה", לכתחילה ודאי אין להתיר להם להתחתן לאחר הגירות, ורק בדיעבד אם נישאה לא תצא. ולענין קבלת הגירות, תחילה דן האחיעזר מדין 'גירות משום אישות', והסתפק האם מותר לגייר כאשר לא ברור אם יש לו כוונה לשם אישות, וכתב [סוף אות ג] "דכל דלא נתברר לנו שאין לו עילה אחרת להתגייר אין מקבלין אותו, ואין עושין ספק בידים לכתחילה".
לאחר מכן דן האחיעזר שמא אין לגייר את האשה הנ"ל, מהדין המפורש בגמרא בבכורות (1) "נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדקדוק אחד של דברי סופרים, אין מקבלים אותו". ורצה לחדש, שדין זה נאמר רק כשהנכרי מתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין "בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין", אבל "במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות". וכנראה שמטעם זה חשש הדיין מהר"י פאזען לגיירה, כי במקום שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה "ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות, דמעכב", ובדבריו מביא האחיעזר את מש"כ הבית יצחק (6) הנ"ל.
להלכה הכריע רבי חיים עוזר "שאין לב"ד כשר לקבלה לגירות, כיון שכוונתה לשם אישות, וגם אחר שנתגיירה אסורה לו, מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה", אולם בסוף דבריו כתב: "והנה אחרי הרעוואלוציע [המהפכה] שהיתה בימי המלחמה הגדולה שהותר הגירות וגם הוכר על פי חוק ונימוסים נישואי אזרחים, נשאלתי בכיוצא בו איזה פעמים, בנכרית שניסת לישראל בציווילעיהע [בנשואין אזרחיים] ורצונה להתגייר ולהינשא בחופה וקידושין, באומרם שרצונם לגדל את בניהם על פי דת ישראל, וגם אומרים שאם הב"ד לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל, אם יש להתיר לכתחלה, וראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק מהגאון מוהר"ש קלוגער בסי' ר"ל שהעלה להקל ולהתיר לכתחלה בכהאי גוונא" [והגרח"ע אף הביא סמך לכך מתשובת הרמב"ם].
ומסיים האחיעזר את תשובתו: "מכל מקום נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה, אם כן אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לשם שמים ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה, ועל כן נראה דלפי ראות עיני ב"ד יש מקום להקל ולסמוך על הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער ז"ל".
ו. רבי אברהם כהנא-שפירא זצ"ל הי"ד, אב"ד קובנא, ליטא [נפטר כ"ב אדר ת"ש] הגיב על דבריו של האחיעזר, בספרו דבר אברהם (8), ולאחר שהביא את סברת הגרח"ע, שהמקבל על עצמו מצוות אלא שבדעתו לעבור עליהם לתיאבון אין זה חסרון בקבלת המצוות, כתב: "ואני חוכך בזה, כיון שבעת הקבלה הוא חושב לעבור אפילו לתאבון, אין זו קבלה, והם תרתי דסתרי, אלא שיש לומר דרק לכתחילה אין מקבלין אותו בשביל זה אבל בדיעבד אינו מעכב, לכן אני נבוך למעשה בענין זה. אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאד מטעמים שונים, וכוחא דהיתרא עדיף, אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטיים אולי יוצא בהפסד הכלל כאומרם קשים גרים וכו'".
ח. גם רבי משה פיינשטיין נזקק לסוגיית הגיורים הפסולים, ודן בשו"ת אגרות משה (9) האם ניתן לגייר אשה שאינה רוצה להתלבש בבגדים צנועים.
ראוי לשים לב למש"כ רבי משה בתחילת דבריו: "הנה ענין הגרות רובן דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראויים לקבלם, ורק כשקבלום הם גרים, אף כשקבלו עליהם כל המצות מאחר שלא באו להתגייר לשם שמים, ולכן פשוט שיש לחוש שאף שאומרים לפני הב"ד שנזקק להם שהם מקבלים עליהם המצות אינו אמת וצריך לבדוק ביותר. ובעוה"ר נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבעלי הבתים עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפירצה הגדולה".
ובנדון השאלה שנשאל העלה רבי משה, כי "גיורת זו שאינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות, לכתחילה הא ודאי אין לקבלה, ובדיעבד יותר נוטה שהיא גיורת [וראה מה שדן שם בסברא חדשה: "דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוונותינו הרבים גם בבנות ישראל, ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הנכריה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין, ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור אינה מאמינה להם, וא"כ יש לדון אותה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני התורה שהוא גר, וכעובדא דהלל הזקן בשבת". וכתב על כך הגר"מ: "מסתבר זה אף שלעת עתה אין לי ראיה ע"ז, אבל בכל אופן טוב שלא לקבלה"].
עולמות
Rav Yosef Yitzchak Vilshansky
1] Rav Vilshansky was a remarkable Talmid Chochom, Rosh Yeshiva and human being [they don't *always* go together].
2] The Rebbe Melech HaMoshiach is Moshiach.
3] You ask the Rebbe questions and he will answer you.
את מלאכת ההספדים על ראש הישיבה הרב יוסף יצחק וילשאנסקי אשאיר לאחרים. אלו יספרו על האיש והאגדה, על גדולתו העצומה בתורה, על כך שזכה להיות מעורכי הכתר שבתורת הרבי, הלא הן חוברות הלקוטי שיחות, על כך שלמרות שכוחו היה בלימוד תורה, הוא התגייס גם לעסקנות ציבורית והותיר חותם בל יימחה על מפת חב"ד בארץ הקודש. הם יספרו כיצד הוא היה מראשי אלו שגם בזמן ההעלם והסתר הגדול בו אנו נמצאים, דאג שאש ההתקשרות ולהבת האמונה ברבי מלך המשיח תמשיך לבעור ללא הפסקה, ובאישיותו ובנאומיו הוא החדיר חיות של אמונה ברבבות חסידים בארץ ובעולם. הם כמובן יספרו כיצד הקים בעשר אצבעותיו, את הישיבה בצפת, וכיצד למרות כל הקשיים – מבית ומחוץ – הוא הפך אותה להיות לא רק מגדלור של תורה וחסידות, אלא לישיבת חב"ד הגדולה בעולם, ישיבה עם שלוחות בערים נוספות, ועם אלפי אלפי בוגרים הרואים את עצמם לא רק כבוגרי ישיבה, אלא חלק ממשפחה – משפחת הרב וילשאנסקי.
אבל כאמור, את זה אשאיר לאחרים, כי בזמן שהרב וילשאנסקי הראה את כוחו בלימוד סוגיית הגמרא לאור תורתו של הרבי במהלך השיעור כללי השבועי, אני כתלמיד הישיבה, לצערי לא הייתי מהמקשיבים, ובטח לא מכותבי הדברים והחוזרים על כך. באותן שנים הייתי בחור צעיר עם עודף מרץ, ושיעור כללי מעמיק בסוגיה בגמרא לא היה ברשימת הדברים שנמצאו בראש מעייני.
ולמרות זאת, ואולי דוקא לכן, יש לי מה להוסיף על אותם הספדים שבודאי יבואו. כי אני הייתי מאלו שזכו לראות פן אחר באישיותו, זכיתי לראות כיצד הוא הפך לאבא של בחורים רבים, דוקא אלו שלא היו מהלמדנים או החסידיים שבישיבה. כי מה לעשות, בסופו של יום, כל בחור צריך להיות בישיבה, אבל זה לא אומר שכל בחור באמת מתאים לישיבה, בטח לא לכל ישיבה. ולמרות שכנראה יותר קל לנהל ישיבה שבה הנהלת הישיבה מתייחסת לכל הבחורים באותה צורה, ומצפה מכולם להתנהג באותה צורה, הרב וילשאנסקי הבין שישיבה זה לא מפעל פחיות, וכל בחור הוא לא רק עולם מלא, אלא שונה במהותו מכל בחור אחר בישיבה.
דוגמה קטנה אחת אולי תשפוך אור על כך. הייתי בשיעור ב', ובמהלך ההפסקה נכנסתי בסערה לזאל, אחרי ויכוח עם בחור אחר על ענין שולי שהתפתח ויצא מפרופרציות. הרב וילשאנסקי שעבר במקום באותה עת, עצר אותי ושאל אם הכל בסדר, וכשנענה בחיוב, ביקש ממני להיכנס מאוחר יותר למשרדו. בפגישה הוא לא דיבר איתי על מצבי בלימוד או ההשתתפות בסדרים, אלא רצה להבין אם יש משהו שעובר עליי שבגללו אני נראה חסר שקט. רק לאחר שהבהרתי שהכל בסדר איתי, הוא נרגע ושחרר אותי לדרכי.
למה אני מספר את הסיפור הזה? דוקא כיון שהוא לא קשור לתפקידו של ראש הישיבה הקלאסי, לא בחלק שבו ראש הישיבה דואג לתלמידיו לעלות בלימוד ובהנהגה, וגם לא באותם מקרים שבו בחור לא מתנהג כפי הראוי, ומתפקידו של ראש הישיבה להשתדל להחזירו למוטב. זה לא היה בתחום הלבן ולא בתחום השחור, אלא דוקא בתחום האפור, אותו תחום שבאופן תדיר נופל בין הכיסאות. כשהרב וילשאנסקי ראה אותי, הוא לא הסתכל דרך הפריזמה שבה הבחור נמדד רק לפי השאלות אם הוא חסידי או לא, אם הוא לומד או לא, והאם הוא משתתף בסדרי הישיבה או לא. הוא ראה בחור נסער, עצר מיד ודאג לוודא שהוא בסדר.
וזה לא אומר שלא קיבלתי ממנו נזיפה כאשר התנהגתי שלא כמצופה. להיפך, דוקא מתוך כך שהוא ראה את תלמידיו, הוא היה צריך וגם יכול, להעיר בתקיפות כאשר היה בכך צורך. והשילוב של שני הצדדים, ימין מקרבת ושמאל דוחה, נתנה לנו התלמידים את ההרגשה הנכונה והמאוזנת, של ראש ישיבה שבאמת אכפת לו מאיתנו. כך כאשר כתבתי לרבי לגבי הצעה לפעילות בקיץ ולא היה ברור לי מה המענה, הרגשתי מספיק בנוח לפנות לרב וילשאנסקי שקיבל אותי במאור פנים, שמע את הדברים, קרא את התשובה של הרבי והדריך אותי בהתאם לכך.
לכן, גם אם עברו עשרות שנים מאז הלימודים בישיבה, הבוגרים של הישיבה בצפת תמיד יראו את עצמם בתור תלמידים של הרב וילשאנסקי. זה בודאי נכון לגבי אלו שלמדו בישיבה בשנותיה הראשונות, אבל זה נכון גם לגבינו, אלו שלמדו בישיבה בשנים מאוחרות יותר, כאשר היו בה מאות תלמידים, אבל עדיין, כל אחד מאיתנו הרגיש ומרגיש שהוא תלמיד של הרב וילשאנסקי. לכן, הערב הזה, האובדן הוא אישי.
ולמרות הכאב, אין בליבי ספק, שהרב וילשאנסקי לא ינוח ולא ישקוט, וכפי שהפך עולמות בעולם הזה כדי להביא את ההתגלות, הוא יעשה כן והרבה יותר מכן בעולם הבא, עד שתושלם המשימה ונתאחד עם הרבי מלך המשיח, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש!
האם אפשר לבחון מידת יראת השמים של הזולת?
בחינת יראת השמים אצל הזולת
ה"דתומטר" בחז"ל למעשה
איבחון יראת השמים בהלכה
האדם יכול לבחון כליות ולב!
דרכו של הרב קוק זצ"ל בזה למעשה
המראה החיצוני כאינדיקציה ליראת שמים
סיכום
בחינת יראת השמים אצל הזולת
האם יראת שמים היא דבר מוגדר? האם אפשר לבחון את רמת יראת השמים של אדם? האם יש לנו "דתומטר" לקבוע מי נקרא אדם ירא שמים ומי לא? האמת היא שמיותר היה לדעתי לדון בכך לרוב פשטות הדברים, אך כיון שלא פעם ניכר שיש שהדברים הפשוטים האלו אינם ברורים להם, ולצערי ביניהם גם תלמידי חכמים שמתבטאים, ואף מובילים מהלכים ציבוריים, לאור תפיסות שגויות בעניין זה, ראיתי לנכון לקבץ מקורות שיוכיחו שאכן המאמר כולו מיותר... חשוב להדגיש שאין מטרתי להגדיר מיהו אדם ירא שמים, מה כוללת יראת שמים או מהי הרמה הראויה בעניינה וכד', אלא רק להראות שיש לכך הגדרות ברורות, ושביכולתם, ולפעמים אף חובתם, של בני אדם בנסיבות מסוימות להגדיר את רמת יראת השמים של זולתם.
פעמים רבות נשמעת הטענה שאין לנו יכולת לבדוק את רמת יראת השמים של זולתנו, ולפיכך עלינו להתייחס בעניין זה בשווה לכל בני האדם. טענה זו עולה בהקשרים שונים, כגון בענייני שידוכים, בענייני קבלה למוסדות, בקביעת ואכיפת קוד לבוש במוסדות, ביחס למפלגות או אישים פוליטיים, ונגזרות מכך מסקנות מעשיות, אישיות וציבוריות בעלות משקל רב. כך למשל כתב בעבר אחד הרבנים, דמות חשובה ומוערכת בשדה החינוך: ..."קיים קושי גדול להכריז ולהכיר ביראי ה', שהרי 'האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב'... הניסיון לחלק בין ציבורים יראי שמים ובין כאלה שלא אינו אמיתי". בדומה לכך כתב רב נוסף, אחד הרבנים הבולטים במוסדות החינוך של הציבור הדתי-לאומי: "איני מסכים עם מדביקי התוויות... רק אלוקים בוחן כליות ולב ויודע באמת מהי דרגת יראת השמים שיש בליבו של אדם".
בבסיס דברים אלה ודאי קיים רצון טוב, ועומדים יסודות אמוניים ומידותיים חשובים:
ללמד זכות על כל יהודי ויהודי
להיות בעל ענווה ולא להתיימר לבחון את הזולת
להכיר שאולי לזולת יש כמה חסרונות אבל גם לי, וממילא מי אני שאדון אותו
מידות טובות הן גם חלק מיראת שמים, ולפיכך אולי יתכן שיהיה אדם חילוני ירא שמים ודתי שאינו ירא שמים
מאידך, יש בזה גם סכנה גדולה. כי אכן צריך ללמד זכות, אבל לימוד זכות אין פירושו להיות עיוור. וכפי שכתב הרב קוק בפיסקה המפורסמת "האהבה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה" (אורות ישראל ד, ג); גם להיות בעל ענוה זה חשוב, אבל יש להיזהר מענווה הרסנית כהדרכת חז"ל ביחס לענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס; ביחס לחסרונות המצויים אצל כל אדם אכן נכון שקשה למי שפגום בעצמו לדון את זולתו, אך קיים משקל שונה לחסרונות השונים, ובהחלט יש ביכולתו של אדם, ולעיתים זו אף חובתו, גם אם הוא עצמו אינו מושלם, להעריך את הדמות העומדת למולו, ולבחון במידת האפשר על פי מכלול הנתונים עד כמה היא נוטה יותר לחיוב או לשלילה; ולטענה הרביעית - אכן מידות טובות הן חלק מיראת שמים, ומי ששומר תורה ומצוות אך מידותיו מקולקלות קיים פגם חמור ביראת השמים שלו, וכדברי בעל אורחות צדיקים בהקדמתו: "וכשאין בידך מידות טובות אין בידך תורה ומצוות כי כל התורה תלויה בתיקון המידות", אך מצד שני אדם עם מידות מתוקנות ללא שמירת מצוות אינו יכול להיקרא 'ירא שמים'.
הסכנה הגדולה מכל היא יצירת טשטוש מושגים, שעלול לגרום לרבים קרירות ביראת שמים. הרי ודאי גם הרבנים הנ"ל מאמינים ביכולתם להעריך את רמת מהימנותו של אדם. כך למשל, מסתבר שאם אדם יצטרך לבקש במקום ציבורי ממישהו שישמור על התיק שלו מספר דקות, או שהוא יצטרך לצאת מרכבו לזמן מה ולהשאיר טרמפיסט ברכב לבדו, יהיו אנשים שהוא ירגיש יותר בנוח לעשות זאת איתם, ויהיו כאלה שלא. יהיו אף כאלה שהוא קרוב לוודאי כלל לא יעלה לרכבו כטרמפיסטים, ובצדק. לאמור, אמנם לכל אדם יש חזקת חפות, אבל לעיתים רק על פי מבט חיצוני נחשוב פעמיים לפני שנפקיד בידיו דברי ערך. כך ויותר מזה, כשאנו מפקידים את יראת השמים של ילדינו בבית הספר או בסניף, או את השדר הרוחני של הקהילה וכד', בידי מי שביכולתו להשפיע, לבנות או חלילה להרוס, עלינו לוודא שהוא יהיה שליח נאמן, בעל אמות מידה ראויות וניתנות למדידה, וכפי שיבואר להלן.
הערך של לימוד זכות ואהבת ישראל לא יכול להיות כזה שכל הערכים האחרים מתגמדים לידו, בשביל זה יש לנו תורה שמדריכה אותנו כיצד להשתמש בכלל הערכים באופן מידתי ומאוזן.
ה"דתומטר" בחז"ל למעשה
האמת ניתנת להיאמר, שדבריהם הנ"ל של אותם תלמידי חכמים, מלבד מה שאינם נכונים עובדתית, ועלולים ליצור, חלילה, נזקים רוחניים וחינוכיים, הם גם סותרים עובדות והלכות מפורשות. אמנם מצאנו כמה וכמה מקורות לכך שיראת שמים היא דבר המסור ללב. כך למשל במסכת קידושין (לב, ב) "תנו רבנן מפני שיבה תקום... יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, ת"ל תקום ויראת, דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך. רבי שמעון בן אלעזר אומר, מנין לזקן שלא יטריח, ת"ל זקן ויראת" (וראה מקורות רבים באנציקלופדיה תלמודית כרך כה ערך יראת ה' פרק ה).
אך מאידך מצאנו בחז"ל פעמים רבות שיראת שמים ניתנת למדידה. כך למשל בגמרא יבמות (סב, ב) "אמר ריב"ל כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנאמר וידעת כי שלום אהלך" וגו'. כיצד אמור אדם 'לדעת' שאשתו עתה יראת שמים? ובכמה מקומות מצאנו תנאים ואמוראים שמוגדרים ע"י חבריהם כיראי חטא במיוחד, כגון במסכת עדויות (ה, ו) עקביא בן מהללאל, באבות (ב, ח) רבי שמעון בן נתנאל, ובסוטה (מט, א) רבי ורב נחמן. ובכתובות (קג, ב) נאמר שרבן גמליאל נבחר לנשיא על אף שאחיו שמעון היה גדול ממנו בחכמה, משום שרבן גמליאל "ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה". אמנם במקרים אלה מדובר על יראת חטא מיוחדת, אך בכל מקרה רואים שהדברים האלו אינם מסורים רק ללב, אלא ניתנים לאבחנת בני אדם. איך מתיישבים כל המקורות האלה עם קביעת חז"ל הנ"ל שיראת שמים היא דבר המסור ללב? ונראה שכל המקרים בהם נאמר שיראת שמים מסורה ללב עוסקים במעשים הניתנים להתפרש לחיוב ולשלילה, ועל זה באה האזהרה לאדם "ויראת מאלוקיך". דהיינו, גם אם בני אדם לא יודעים מה כוונתך, אם אכן כוונתך לשלילה הקב"ה יודע זאת, והעושה מוזהר "ויראת מאלוקיך".
ומה תפקידו של המתבונן מן הצד? אמנם הדריכו אותנו חז"ל "והוי דן את כל האדם לכף זכות", אך בהלכה נקבעו לכך כמה גדרים והסתייגויות. במגוון נושאים הלכתיים יש לאדם יכולת, ולפעמים אף חובה, להגדיר את רמת יראת השמים של זולתו.
איבחון יראת השמים בהלכה
א. לימוד זכות: כתב החפץ חיים (כלל ג, ז): "ודע עוד כלל גדול ועיקר בעניינים אלו, אם הוא רואה אדם שדיבר דבר או עשה מעשה, בין ממה שבין אדם למקום או ממה שבין אדם לחברו, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד הטוב ולצד הזכות, אם האיש ההוא ירא אלוקים נתחייב לדון אותו לכף זכות אפילו אם הדבר קרוב ונוטה אצל הדעת יותר לכף חובה, ואם הוא מן הבינונים, אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו, אם הספק שקול, צריך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות... ואפילו אם הדבר נוטה יותר לכף חובה נכון מאוד שיהיה הדבר אצלו כמו ספק ואל יכריעהו לכף חובה...". הרי שיראת השמים של האדם ניכרת לעיני זולתו, כולל הבחנה אם הוא בעל מדרגה גבוהה או רק בינוני.
ב. מינוי שוחט: כתב בשו"ת יהודה יעלה, יורה דעה סי' מז: ..."צריך השוחט ובודק להיות ירא שמים ביותר ויותר משארי בני אדם כמבואר בהפוסקים". וכן כתב בשולחן ערוך הרב (יורה דעה א, ב): "כל רב שנותן קבלה לשוחט צריך לדרוש ולחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו, וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש"י, שאז יש לו לב להיזהר כמו שאמרו רז"ל אין בור ירא חטא... ועכשיו שרבו נותני קבלה בלי דרישה וחקירה כל מי שנגע יראת ה' בלבו לא יאכל בשר כי אם משחיטת שוחט שמכירו שהוא אדם כשר וירא שמים, או שהוא בעיר שראשיה הם יראי ה' שבוודאי דרשו וחקרו אחריו היטב... וגם ישאל לבני עירו אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים, ואחר יאכל".
ג. בדיקת ריאה: כתב השולחן ערוך יו"ד סי' לט סעיף יא: "יש מי שכתב שמכניס אצבעו תחת הסרכא ומגביה קצת, אם נפסקה מחמת הגבהה כל שהוא סרכא בת יומא היא וכשרה, ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים." וכך כתב גם בסעיף יג. ובביאור תיבת "מרבים", עי' ברש"י ומצודת דוד (נחמיה ז פס' ב) שפירשו "מימים רבים", והמלבי"ם פירש שהוא ירא את ה' יותר ממה שהוא ירא מהרבים, דהיינו מהציבור. אבל בביאור ר"י אבן יחיא שבמקראות גדולות פירש שהכוונה שהוא ירא את ה' יותר מכל שאר הרבים והגדולים שבישראל, וכן פירש הרלב"ג שהוא ירא את ה' יותר מרבים אחרים. ובדעת תורה יו"ד סי' לט ס"ק ס בשם הגה"ק מבטשאטש ז"ל כתב שהכוונה שהרבים מחזיקים אותו לירא ה', והוסיף שגם אם הרבים סוברים בטעות שאינו יר"ש, והאמת אינה כן, אסור לו להיות שו"ב אצלם ולנהוג קולות הללו ודומותיהן. מוכח לפי כל הפירושים שיש לבני אדם יכולת לדעת מי נקרא ירא ה' ומי לא, ולדעת חלק מהמפרשים יש לנו גם יכולת להשוות את רמת יראת השמים של יהודי אחד לזו של האחרים.
ד. מינויים למלך, דיין, מלמד ורב: כתב הרמב"ם (מלכים, א, ט): "ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל, ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה, וביראה. היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחוכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל". גם אחד התנאים למינוי דיין הוא יראת שמים, ככתוב (שמות יח, כא): "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים" וכו', וכך כתב הרמב"ם לדורות (סנהדרין ב, ז-ח): "בית דין של שלושה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה ויראה... אלו שהן גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמן וכובשין את יצרן... יראי אלוקים כמשמעו... אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל ובודקין, כל מי שמצאוהו חכם, וירא חטא ... עושין אותו דיין בעירו". וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ ס' ז סע' יב), וכך כתב גם ביחס למינוי מלמד לתלמידים (יו"ד סי' רמה סע' יח): "אין להושיב מלמד אלא בעל יראה"... וכן פסק הרמ"א ביחס למינוי רב (שם סע' כג): "מי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו, אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת".
ה. אנשי מעמד: כתב הרמב"ם (כלי המקדש ו, א): "אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן, לפיכך תיקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא יהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות, והם הנקראים אנשי מעמד".
ו. תלמידי חכמים: כתב השו"ע (יו"ד סי' רמג סע' ג): "תלמיד חכם המזלזל במצוות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור" ואין לו פטור מתשלום מיסים. ובלבוש (שם) כתב "אע"פ שהוא מתמיד בתורה ותורתו אומנותו"! ובערוך השולחן הוסיף (שם ד) שאסור לכבדו כלל וכלל. והתשב"ץ כתב שאם אין בו יראת שמים אינו ראוי לכבוד (תשב"ץ ח"א סי' קמו, על פי שבת לא, א ועוד), ואין עומדים מפניו (חידושי אגדות מהרש"א שם לא ב ד"ה גברא).
ז. להידמות ליראי ה': כתב בספר חרדים (מ"ע מד"ס התלויות בלב ס"ק כח): "ומצות עשה מדברי קבלה לקנא ביראי ה' להיות כמותם, שנאמר: אל יקנא ליבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז)".
ח. לכבד יראי ה': אדם ירא שמים מצוה לכבדו, שנאמר: "נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד" (תהלים טו, ד. ראה חרדים מצות עשה מדברי קבלה א, ז). ויש הסוברים שכבוד מי שידוע לרבים ביראת השמים שלו קודם לכבוד מי שידוע בחכמתו (ע"פ שבת לא, ב).
ט. התרת נידוי: בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלד סע' כה): "שלושה שנידו והלכו להם, וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו, מתירין לו שלושה אחרים. ויש מי שאומר שצריך שיהיו גדולים כמותם בחכמה ויראה וגדולה ושנים". ומקורו בטור וב"י בשם הרא"ש ממעשה שפחתו של רבי שגזרה נידוי על אדם, וחכמים נמנעו מלהתיר לו משום ש"השפחה הייתה בה חכמה יתירה ויראת חטא ולא רצו לשקול עצמם כנגדה, עד שנזדקקו לו גדולי הדור והתירו לו".
י. קריעה ואבלות על אדם כשר: בגמרא (שבת קה, ב, מו"ק כה, ב) מובא שיש לקרוע ולהתאבל על אדם כשר. יש אומרים שהגדרת אדם כשר לעניין זה היא מי שאינו חשוד על שום עבירה ועל שום ביטול מצוה, ולא נשמע עליו דבר חטא, אף על פי שאינו גדול בתורה (רא"ש מו"ק שם בשם מהר"ם מרוטנבורג, מובא בשו"ע יו"ד סי' שמ סע' ה-ז), ואדם שאינו כשר נקרא מי שעושה עבירה לפעמים לתיאבון ומניח מלעשות מצוה בשביל טורח (רא"ש ושו"ע שם סע' ה) והוא מהריקנים שבישראל (רא"ש שם) שיש בהם תורה ומצוות (רש"י שבת שם). ויש אומרים שאדם כשר הוא זה שמוחזק בכשרות, שמחזר אחר המצוות וגמילות חסדים ולהתפלל בציבור אף על פי שאינו חכם בתורה, ואדם שאינו כשר הוא מי שאינו רשע ואינו חשוד אבל אינו מהדר אחר מצוות וגמילות חסדים ולהתפלל בצבור וכיוצא בו (ב"ח יו"ד שם, וכן פסק הש"ך שם). ואמנם מובא בפוסקים שהמנהג כיום הוא שאין קורעים על אדם כשר, אך ניתן ללמוד גם מסוגיה זו שיש גדרים עם השלכות מעשיות לרמת דקדוק המצוות של האדם בהתאם לאופן שבו הוא מוכר בעיני הרבים.
האדם יכול לבחון כליות ולב!
לאור כל האמור מתברר שהטענה לפיה האדם אינו יכול 'לבחון כליות ולב' אינה נכונה. יש לנו יכולת לבחון את האדם בהתאם למעשיו כפי שהם ניכרים כלפי חוץ, ומעשיו בדרך כלל מעידים על פנימיותו. וכך כתב רבנו יונה על דברי המשנה (אבות ד, ו) רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה וכו': "דבר ידוע הוא מהכרח הפסוקים והסברא שנותנת, שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים שמוחזקין בו שהוא צדיק, וכל הדן אותם לכף חובה ולוקח במעשיהם לומר שאינן מכוונין ואינו רואה להיות להם זכות, וכשמדברין לפניו מן הרשעים מצדיק את מעשיהם, בידוע שיש בו שמץ רשעות. ובזה אל תסתפק כי בזה הדבר תוכל להבחין ליבות האדם, ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו (משלי כז, כא) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, כלומר לפי מה שהוא מהלל. ואע"פ שכתוב וה' יראה ללבב, הוא בעניין המינות מדבר, שאין כח באדם להבחין בחברו אם הוא מין, כי דברים המוצנעים בליבות המינים הם אך בדיבור כמאמינים". דהיינו שרק מי שמתנהג בצביעות, שכלפי חוץ הוא מתנהג כאדם כשר ובתוך ליבו הוא מין, דווקא אותו קשה לאדם לבחון ועליו נאמר שה' יראה ללבב. אבל כשאדם מראה כלפי חוץ בהתנהגותו או בדיבוריו קרירות ביראת שמים, "בזה הדבר תוכל להבחין ליבות בני האדם".
הרב קוק זצ"ל מציין את היכולת להעריך את רמתו הרוחנית של האדם, לפי רמת הידורו אחר המצוות. וכך כותב הרב בביאור דברי הגמרא (ברכות לה, ב) "ואמר רבה בר בר חנה אר"י משום ר"י בר' אלעאי, בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר". ומבאר הרב (עין איה, ברכות ו פיסקה יב): "ההבדל שיש בין המכיר ערך המצוות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק מצות אנשים מלומדה, הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצוות מן התורה שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תיוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו, ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה. ע"כ במצות מעשרות, שהיא המצוה הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית בין המיוחדים לעבודת ד' שבט הלוי ובין כל העם כולו, דאגה החכמה האלהית ביותר שתהיה נעשית ע"פ רוח נדיבה המכרת את ערכה הגדול. ע"כ נתנה מקום להיחלץ ממנה ע"י הכנסה דרך גגות חצרות וקרפיפות, למען שתגיע הרגשת העושה לעשות המצוה מיקרת רוח ונפש נדיבה, שבזה תצא אל הפועל תכליתה להשלים את הכלל כולו כחפץ האדון השם יתברך". ר' יהודה בר' אלעאי רק מציין פרט מסויים בו דורו שונה מהדורות הקודמים, והרב מוסיף ומבאר שהפרט הזה מעיד על יראת השמים הכללית של הדור, שלפי מעשיו ניכר שיש בו פחות יראת שמים מהדורות הקודמים. לפי מעשי האדם ניכרת רמתו הרוחנית, וזה בהחלט ניתן למדידה ע"י בני אדם אחרים.
דרכו של הרב קוק זצ"ל למעשה
באגרותיו של הרב ניכר שגם באופן מעשי נהג לאפיין ולהגדיר את רמת יראת השמים של אנשים ומוסדות. כפי שצוין לעיל האמת היא שמיותר לומר זאת, אלא שכיוון שיש שהעניין לא ברור להם, עולה הצורך להביא לכך מקורות.
כך מצאנו באיגרת נט הגדרת רמות שונות של יראת שמים: "...חום של יהדות וקדושה פנימית, שאי אפשר שתימצא כי אם במקום ששם היה חינוך של חרדות לדבר ד' כראוי...". באיגרת תקלד הרב מיצר על כך שבמוסד חינוכי מסוים יש רק מעט יראת שמים: "יש במוסד מעט תורה, מעט יראת שמים, מעט השכלה, אבל רוח חיים כלליים, חיי קודש מקוריים, שיפעם בחזקה באומץ לבב של רוח התחיה הלאומית על בסיס הקודש, זה חסר...". באיגרת תרמד הרב מציין שיש מדרגות בחינוך ליראת שמים. יש יראת שמים ברמה בינונית, ויש יראת שמים "בטהרתה ועיזוז קדושה... מאירה וברה".
במספר אגרות מצאנו שלדעת הרב יש לאדם יכולת להעריך רמת יראת שמים של בני אדם ומוסדות. כזה הוא השיח בין הרב לבין הרב יצחק אייזיק הלוי על כך שהמורים ללימודי חול צריכים להיות "בדוקים ביראת שמים", ו"מורים יהודים כשרים אשר תחילתם וסופם יראת שמים". באיגרת קמט הרב מיצר על כך שבבתי מדרש לרבנים יש רמה נמוכה של יראת שמים, ושרבים מהלומדים באקדמיה נפגמים ביראת שמים: "וחלילה חולין הוא לנו לדמות בית נכון ונישא, המיוסד על פי רוח קדוש וטהור זה, לבתי הסימינארים המערביים, שאפילו הטובים שבהם עשו את מלאכתם לחכמות חיצוניות ולנימוסי הטרקליניות המערבית עיקר, ותורתם ויראתם טפלה... אנחנו לא נהי' כעת צריכים לקשט את ת"ח העומדים בראש היהדות דוקא בכל קישוטי הבל של נוסח אשכנז, אשר ממילא מוכרח הוא ע"פ רוב שיתרוקן מתורה ומיראה...". באיגרת שנה הרב מגדיר אדם כ"מצויין ביראת שמים", ובאיגרת תקטז מציין את מעלת היות אדם מוכר בציבור כירא שמים: "ועל עניני הכספים ראוי למנות אחד מהגבירים המפורסמים באמונת רוחם, וביחוד ביראת שמים ואהבת התורה, שנמצאים כאלה ב"ה בירושלים עה"ק ת"ו, ואז יבוא הכל על מכונו בע"ה".
באיגרת תתצג, ביחס לצירוף חברים לתנועת "דגל ירושלים", הרב מדריך שאפשר לצרף לתנועה גם אנשים "כשרים בלבבם" על אף שאינם "יראי ה' האמיתיים", אך בהמשך הזמן יש לבחון את מעשיהם: "וע"ד החברים הרוצים להילוות על דגלנו הקדוש ירושלים, קשה מאד ליתן כללים על זה חוץ ממקום האגודה הפרטית, כי יודעים אנחנו שבמדינות הללו נמצאים בעוה"ר כמה אנשים שבמעשה נתרחקו הרבה, והם כשרים בלבבם והם חפצים להתדבק ביראי ד', ואולי בהמשך הזמן ישובו בתשובה שלמה, ואיך נדחה אותם בידיים... וביותר צריכים אנו להתאמץ להחזיק את כל מוסדות הקודש אשר באה"ק, שיהיו נשארים עומדים ברשות יראי ד' האמיתיים, ולזה עלינו להרבות חברים ותומכים, וכל הבא להתחבר ליראי ד' הרי הוא בחזקת טהרה, ועכ"פ ראוי להמשיכו בחבלי רצון, ובמשך הזמן נראה את מעשיו. וכשיחננו ד' ויבא התור של הקונגרס הכללי, אז נקבע בע"ה ע"ד מהות החברים תקנות קבועות".
בכמה איגרות הרב מציין שרמה גבוהה של יראת שמים ניכרת ע"י מסירות נפש לתורה ומצוות, כגון חקלאי המתאמץ ככל יכולתו לקיים את מצוות השמיטה ללא שימוש בהיתר המכירה (ראה איגרת קצ), וכן באיגרת תקנה: "להכנס במצב החיים של המתישבים בקודש, ולהקל כמה דאפשר ע"פ הוראה ההפקעה במקום שאין שום דרך אחר, ועם זה נעורר אותם באהבה להבינם שדרך זה דרך דחוק ומסוכן הוא, וראוי לכל אשר זיק יראת שמים בלבבו להתרחק ממנו בכל יכולתו... עדי אשר יבקע כשחר אור לישרים וכולם ילכו באור ד' ותורתו לשמור ולעשות כתורה וכמצוה בלא שום בקשת קולא, כ"א באהבה וביראה טהורה, בשמחה ולב טוב".
ביחס לפעולתם של אנשים מסויימים במעשי נבלה שנעשו כביכול מתוך שאיפות של יראת שמים, הרב מגדיר זאת כ"נפילה של יראת שמים". כך באיגרת שטז, ביחס להעדפת תוצרת חקלאית של ערבים תוך פגיעה קשה בפרנסתם של יהודים: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות... נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דוקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה".
וכן באיגרת תתעה, הרב מגדיר את המאבק של חלק מהחרדים למניעת הצהרת בלפור כ"יראת שמים מזויפת": "יש כאן יציאה מן הכח אל הפועל טינה ישנה שבלב, של כתה ידועה המתחסדת בחסידות ארסית שאינה יכולה לסבול כל תנועה של חיים לאומיים ביחוד ביחש לישראל בא"י... להשליך נעל על תקות החיים על אדמת הקודש. והתוצאות מזה, החביבות עליהם היא השתקעות של גלות, ללקט במנוחה פרורים תחת שלחן אשכנז, ועל יסודות של יראת שמים מזויפת כזאת, בונה היא המינות וההמרה המגועלה את קינה".
בכמה איגרות מצאנו העדפת שיתוף פעולה דווקא עם אנשים יראי שמים, דהיינו שאכן יש יכולת לאבחן זאת. כך למשל באיגרת תרצז הרב קורא לסייע להקמת מושבות המיועדות רק ליראי ה', על טהרת הקודש: "ע"כ הנני בזה לאמץ ידי הבונים ולקרא לכל גדולי דורנו ולכל אשר תורת ד' תחייהו: הבו ידכם קודש לד' ורוממו את דגל האגדה הקדושה "נחלת אבות", שמטרתה לכונן מושבות לד' ליראי ד' וחושבי שמו, שכולם כאיש אחד חברים יעמדו על טהרת הקודש כתורה וכמצוה אין פרץ ואין יוצאת...". ובאיגרת תתצג, כפי שהובא לעיל, ביחס לפעילותה של תנועת "דגל ירושלים", הרב כותב שאמנם אפשר לשתף פעולה עם אנשים שעדיין אינם יראי שמים, ובלבד שיראי שמים אמיתיים יהיו המובילים, וכן שאלה שאינם יראי שמים ייבחנו בהמשך לאור מעשיהם.
לדעת הרב גם רבנים צריך שתהיה ידיעה על רמת יראת השמים שלהם, והיכולת לסמוך על הכשר היא רק לאחר בירור שהרב ירא שמים, כדבריו באיגרת א'קנג: "ובדבר הגבינה ההולנדית, הדבר הוא כך: לאותם הגבינות המובאים משם, הנושאים עליהם "הכשר" מרבנים יראים מפורסמים, וכדומה להרב אונדרווייזר והרב ד"ר ריטר מרוטרדם, והרב דהאג, שידעתים לרבנים יראים ומפורסמים, הם בחזקת כשרות לאכילה". באיגרת א'קסו ביחס למינוי רב, כתב שיש לוודא שהמתמנה לרב הוא ירא שמים: "(ואם) זה שיהי' הרב שיקחו להם ת"ח וירא שמים, אולי אין כדאי לעשות מחלוקת אודות ענין זה".
המראה החיצוני כאינדיקציה ליראת שמים
יראת שמים יכולה להיות ניכרת על פני האדם, ואלו מעשים שבכל יום שאינם צריכים לראיה. נביא לכך כמה מקורות מתוך רבים. אמנם כמובן יש לאדם גם יכולת מסויימת להסתיר את צפונות ליבו, וכפי שראינו לעיל בדברי רבנו יונה.
וכך נאמר לעם ישראל לאחר מתן תורה (שמות כ, יז): "ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". וכתב חובות הלבבות: "אותות האהבה באלקים מן האוהב... הראות אותות יראתו ואימתו על פניו" (שער אהבת ה' פרק ו). ובישעיהו (ג, ט): "הכרת פניהם ענתה בם, וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה". ומפרש רש"י (בפירוש השני): "הכרת פניהם - ניכרים הם בעזות פניהם". והמלבי"ם פירש: "סימני הצביעות והחנופה הניכרים על הפנים... ענתה בם, הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף כי כבר יוכר על הפנים הירא ה' באמת מן המזייף והצבוע... הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה'... והכרת הפנים הוא הרושמים הנראים על הפנים בה יוכרו תהלוכות הנפש וסתריה".
בהתאם לכך מבאר התורה תמימה (קהלת יב, יג) את דברי חז"ל: "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר: סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא... משום דעל הרוב סיבת הדבר שאין דבריו של אדם נשמעים מפני שחושדים אותו בנטיה ובפניה עצמית ואשר על כן הוא אומר דבר אף שלא כהוגן, מה שאין כן מי שהוא ירא ה' באמת בוודאי הוא אומר מה שאומר בתמימות כמו שהוא... ולכן דבריו נשמעים... והכי נמי מי שהוא ירא ה' באמת ניכרת בו קדושה וטהרה מיוחדת, ויראים ממנו ביראת הרוממות, וממילא גם דבריו נשמעים...". וכך כתב הרב באגרות הראי"ה, איגרת תשמז: "ובפרט הרב רמ"ז... אמנם בעניני השחיטה הוא אמן יפה ומהודר מאוד ויראת ד' היא על פניו, ולא יוציא מידו דבר שאינו מתוקן ח"ו". וכן כתב האדמו"ר הריי"צ מחב"ד על יראת השמים הנדרשת לשוחט: "במענה על כתבו... ודאי יותר טוב אשר משרת השוחט והבודק תהיה במקום אשר הרבנים מצטיינים יותר ביראת שמים, אבל אין זה מספיק, אלא השוחט והבודק עצמו צריך להיות ירא שמים, אשר הכרת פניו (תעיד) ...כי הוא שוחט ירא שמים, ולא רק אדם ההורג את הבהמות עם הסכין (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, ח"י, עמ' רפז).
בשיחה לקראת בין הזמנים אמר הגר”א שפירא זצ”ל: "ובשמות (לה, ד) ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. וצריך ביאור, פשיטא שיצאו, הרי משה סיים דבריו. ונ”ל דמלמדנו שהיה ניכר על פניהם מהיכן יצאו, היה ניכר שיצאו מלפני משה. הכרת פניהם ענתה בהם. ובימים אלו לומדי התורה מתחילים את ימי בין הזמנים... צריך שיהיה ניכר שיצאנו מלפני משה, מעיסוק תמידי בתורת משה". עולה מהדרכתו זו לתלמידים שלפי התנהגותו של האדם ניתן להכיר מהי פנימיותו.
עולה מכל האמור, שמעשיו של אדם, ולפעמים אף הכרת פניו ממש, מעידים לרוב על פנימיותו. דקדוק במצוות ובמידות, כבוד לתורה ומצוותיה, לבוש והתנהגות צנועים, שדר של אחריות על ענייני בין אדם למקום ובין אדם לחברו, מעידים על יראת שמים ראויה, ולפעמים גם על רמת יראת השמים. לעומת זאת, קיום מצוות רשלני, חוסר כבוד לתורה ומצוותיה, ביגוד לא צנוע, מידות מגונות, התנהגות שאינה מנומסת וכד', כל אלה, ודאי כשהם נראים באופן עקבי, בהחלט מעידים על רמת יראתו הנמוכה של האדם. יתכן שיש בו אמונה בסיסית במציאות ה' ובתורה, אולי גם אהבת ה' וקיום חלק מהמצוות, אבל יראה חסרה לו, וכשיש פגם ביראה גם האמונה והאהבה פגומים.
למרבה הצער קיים בעניין זה טשטוש מושגים, ומועברים מסרים של בינוניות, ולכן עלה ההכרח לרכז מקורות בעניין זה. כפי שהודגש בפתח הדברים אין מטרתם להגדיר מיהו ירא שמים, מה כוללת יראת שמים או מהי הרמה הראויה וכד', אלא רק להראות שיש לכך הגדרות ברורות, ושביכולתם, ולפעמים אף חובתם של בני אדם, להגדיר את יראת השמים של זולתם.
סיכום
יש לאדם אינדיקציות לפיהן הוא יכול לבחון כליות ולב של זולתו ברמה מסויימת.
הלכות רבות מבוססות על היכולת, ולפעמים אף החובה, להעריך את רמת יראת השמים של הזולת.
התנהגויות או אמירות הנוגדות את ההלכה והמסורת מעידות בדרך כלל על חוסר יראת שמים, בפרט כשהן מופיעות באופן עקבי.
ניתן בדרך כלל להעריך את רמתו הרוחנית של האדם לפי רמת הידורו אחר המצוות. מי שמקיים רק את עיקר הדין ממלא את חובתו ואינו עובר עבירה אך ניכר שרמת ההזדהות שלו עם דבר ה' פחותה. לפי מעשי האדם ניכרת רמתו הרוחנית.
קיימים מקרים מיוחדים של צִדקות חיצונית מזוייפת, או לחילופין של עבירה בטעות ובתום לב, בהן לא ניתן להעריך את יראת השמים לפי מעשי האדם. כמו כן קיימים מקרים חד-פעמיים בהם האדם נאלץ לנהוג בשונה מהרגלו, ולפעמים אף ראוי שינהג כך.
באגרותיו של הרב קוק זצ"ל ניכר שאכן נהג לאפיין ולהגדיר את רמת יראת השמים של אנשים ומוסדות.
לדעת הרב זצ"ל קיימות מדרגות בחינוך ליראת שמים. יש מי שניכרת עליו יראת שמים ברמה בינונית, ויש יראת שמים "בטהרתה ועיזוז קדשה... מאירה וברה".
חום של יהדות וקדושה פנימית אי אפשר שימצא כי אם במקום שיש בו חינוך של חרדות לדבר ד' כראוי.
מורים ללימודי חול צריכים להיות בדוקים ביראת שמים.
הרב מיצר על כך שבבתי מדרש לרבנים רמת יראת השמים נמוכה יחסית, ושרבים מהלומדים באקדמיה נפגמים ביראת השמים שלהם.
רמה גבוהה של יראת שמים ניכרת ע"י מסירות נפש לתורה ומצוות.
קיימים מצבים של יראת שמים מזויפת שניכרים במעשי נבלה שנעשים כביכול מתוך שאיפות של יראת שמים.
יש לעודד ייסוד מושבות המיועדות רק ליראי ה', שיונהגו על טהרת הקודש.
אפשר לשתף פעולה עם אנשים שעדיין אינם יראי שמים כדי לקרבם, ובלבד שהמובילים יהיו יראי שמים אמיתיים, וכן שאלה שאינם יראי שמים ייבחנו בהמשך לאור מעשיהם.
גם רבנים צריך שתהיה ידיעה על רמת יראת ה' שלהם, ולכן יש לוודא שהמתמנה לרב הוא ירא שמים, והיכולת לסמוך על הכשר היא רק לאחר בירור שהרב ירא שמים.
יראת שמים ניכרת על פני האדם.
הרב מתניה אריאל שליט"א
