Smile!!:-)

  B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!

alchehrm@gmail.com

----

On the last sentence of the blessing of Yaakov to Yehuda "ולבן שיניים מחלב", Chazal say: R' Yochanan said: One who whitens his teeth to his friend is better than one who gives him milk to drink, as it is said: "And whiter of teeth than milk," do not read "whiter of teeth" but "whitening of teeth."  (Ksubos 111b). The most "standard" action that reveals our white teeth is the act of smiling. The Sages tell us: Drinking milk is a nice thing. A thirsty person is very happy to receive a glass of milk, but every person, as he is, is much happier to receive positive and heartfelt attention. Receiving the other, empathy, sympathy, and all this if it comes with a smile, is "worth" ten times more than a glass of milk, even though it is quenching and cool.

What is the message?

There are research findings that indicate that a smile is a normal response to certain stimuli, which occurs regardless of a specific culture. A response that is ingrained in a person from birth (as opposed to a learned response) that appears even in blind babies from birth. It has also been found that fetuses smile in their mother's womb. Usually, a feeling of joy causes a smile, but one can also say the opposite: a smile is not only a result of joy and a "pleasant" feeling, but it is in itself a cause of joy, of a good feeling. It "calms", reduces tension, causes moderation in receiving messages, even if they are not so positive. The research reveals a very interesting phenomenon: a smile not only changes the facial expression but can also cause the brain to produce endorphins, which reduce the feeling of physical and mental pain and create a feeling of well-being. In the relationship between smile and anger, an interesting finding was discovered: when a person smiles, he uses ten muscles, but when he gets angry, he uses... seventy-five muscle. A smile is a "worthwhile deal" because it enriches the recipient without impoverishing the giver. Indeed, there are people who are too tired to be able to smile at us, but we - we will smile at them because there is no person who needs a smile so much, as that person who is unable to smile at us.

בספר שמוש חכמים הובא מרגלא בפומיה דהגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בשם רבינו הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל לומר 'אויב איינער גייט ארום מיט אשווערע הארץ איז דאס א בור ברשות היחיד אבער ווען איינער גייט ארום מיט אשווערין פנים גייט ער ארום מיט א בור ברשות הרבים' [לב מלא עצבות הוא בור ברשות היחיד אך פנים מלאי עצבות הרי זה בור ברשות הרבים]. 

 

Adapting To The Times

 בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל.  אין חומות תשלום או כל דבר אחר.  עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור.  אפילו 99 סנט!  תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!! 

alchehrm@gmail.com

---

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ח' אד"ר תרעי"ן.

שלו' וברכה לכבוד ידי"נ הרב הגאון החו"ב אוצר תוי"ר מו"ה ברוך מאירס שליט"א, האב"ד דעה"ק חיפה ת"ו.

הגיעני מכתבו היקר. בטח הודיעו כבר הר"י בוראק נ"י את אשר דברנו בכללות המצב, ואת אשר חזקתי את ידיו במכתב. יואל ד' להצליח דרכו להקים עדות ד' וחקותיו על ישראל, על אדמת הקודש.

[1]ומה שהעירני כת"ר ידי"נ ע"ד מצב הדת כעת. מה אומר לידידי, מה רבו פצעי לבבי מכללות המצב, שאפס עצור ועזוב, לשא ביד רמה דגל שם ה'[2] ותורתו באה"ק. וככל אשר אשקיע את עצמי ברעיון זה, כן לבי הומה וסוער, ולא אמצא דרך ישרה איך להתחיל במעשה. כי קשה לי מאד לבא לעמק השוה עם רוב גדולי הזמן, ד' ישמרם, שהם חפצים ללכת רק במסלול הישן, להתרחק מכל כשרון ומכל תנועה של חיים, מה שהוא לדעתי ברור נגד דרך ד' לגמרי, ובזה נותנים יד לפריצים ומחזיקים ידי מרעים, ואוי לנו מענותנותם של אלה, אע"פ שכוונתם רצויה. ואין לי דרך אחר כ"א לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים, והמדריך את הילדים ברוח צהלת החיים, בעז ואמץ לב, ובנקיון וסלסול הגון, שכל אלה כשהם מצטרפים אל הדרכת התורה ויראת שמים של אמת, מעטרים הם אותה ומאמצים את חילה, וסוף כל סוף מלאך רע בע"כ יענה אמן, ומה אעשה שבדרך זו, שאין לי כל ספק שרק בה אנו צריכים ללכת, הנני נתון בסבך המלחמה מימין ומשמאל. אמנם תקותי לשמו ית"ש, שיחזקני לשאת ברמה את דגל האמת, למען יצדק קודש. וידע ידידי שכל הענינים הגדולים הם תלויים זה בזה, כי מתוך שאין רוב הלומדים, אפילו הגדולים שבדור, משימים לבם להיות גדולים בהלכות יראת שמים, בהרחבה גדולה הראויה למנהיגי הדור, על כן אין כחם יפה ללכת בשבילים חדשים הראויים לפי הזמן, ולכוונם כלפי הקודש, והם אנוסים לפי דעתם לעמוד על הנקודה של הסגנון הישן, בלי לקחת כל נקודה טובה מהדרכים החדשים, לתקן על ידם את מעמד הדור, ובשום אופן לא ירצו לתן תודה, שמקצוע עקרי, שהוא כולל כל התורה וכל האמונה כולה, הוא עזוב מהם, ושבשביל כך הננו מגששים בצהרים, כאשר יגשש העור באפלה. ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר, והם אינם אשמים כלל, כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה, בחיבור קדושת התורה והאמונה, עם החיים, הולכים הם ומתפקרים. אע"פ שיש בהם כמה ניצוצות של טוב, וכמה עדינות נפש, ומהם רבים החפצים בכל לבם בישועתם של ישראל, ובתחיית ארצנו הקדושה, שאיך ששפלה תהיה הבנתם בזה, עומדת היא הכוונה על יסוד קדוש, מפני שישועתם של ישראל היא באמת כוללת כל מדת הקודש שבעולם. וכל אשר נראה פנים יותר להשכיל לדון לכף זכות אפילו את החייב שבחייבים, אם רק אינו רוצה להיות נפרד מכלל האומה, להיות נוסף על שונאינו, וכל אשר נצרף אל החינוך כל מדה טובה, ונלמד את בנינו את הלימודים הנותנים פרנסה וכבוד לאדם, מצורף אל התורה, יתחזק ויוסף אומץ יסודה של תורה. אבל עם מי נדבר, מי יסכים לי, מי ירצה להפקיר את כבודו, בשביל כבוד השי"ת ותורתו וקדושת ארץ חמדתו. נקוה כי למענו ית' יעש, ויתן בלבב כל חכמי תורה להבין דרך ד' הטהורה, ויושע ישראל ויהודה במהרה. והי' ז"ש, כנה"י ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר, מצפה לתשועת ד',

הק' אברהם יצחק ה"ק

--

סיכום מכתב הרב קוק לרב ברוך מאירס

המכתב עוסק במצב הדת בארץ ישראל בתקופת כתיבתו, ובפרט בחינוך הדתי. הרב קוק מביע צער עמוק על המצב, בו מעטים נושאים בגאון את דגל התורה והדת. הוא מבקר את גדולי הדור שדבקים בשיטות ישנות ומתרחקים מכל חידוש ותנועת חיים, דבר שלדעתו משרת את הפריצות.

**נקודות מרכזיות:**

**ביקורת על החינוך הדתי הקיים:** הרב קוק סבור שהחינוך הקיים אינו מספיק, ואינו מצליח לחבר את התורה והאמונה עם החיים המודרניים.

*   **חשיבות שילוב לימודי חול בתכנית הלימודים:** הוא מדגיש את הצורך לשלב ידיעות עולם וחיים בחינוך, וללמד את הילדים ברוח של שמחת חיים, אומץ לב וניקיון, לצד תורה ויראת שמים. שילוב זה יעטר ויחזק את התורה.

*   **הקשר בין יראת שמים רחבה לבין חידוש:** הרב קוק טוען שחוסר ההתעמקות בהלכות יראת שמים מונע מהלומדים לחדש ולצעוד בדרכים חדשות המתאימות לזמן.

*   **דאגה מהתפקרות ההמון:** הרב קוק מביע דאגה מהתפקרות ההמון, הנובעת מחוסר הדרכה נכונה המשלבת קדושת תורה ואמונה עם החיים.

*   **תקווה לשינוי:** למרות הקשיים, הרב קוק מביע תקווה שה' יחזק אותו לשאת את דגל האמת, וייתן בלב חכמי התורה להבין את דרך ה' הטהורה.

*   **חשיבות הדיון לכף זכות:** הרב קוק מדגיש את החשיבות של הסתכלות חיובית ודיון לכף זכות אפילו על החוטאים, כל עוד הם אינם רוצים להיות מנותקים מהאומה.

*   **קריאה לפעולה:** הרב קוק קורא לשלב לימודים המפרנסים ומכבדים את האדם יחד עם לימודי התורה.

קריאת התורה בלילה

 בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל.  אין חומות תשלום או כל דבר אחר.  עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור.  אפילו 99 סנט!  תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!! 

alchehrm@gmail.com

---

במי שלא היה יכול לקרוא בתורה ביום שני וחמישי אם רשאי לקרוא בתורה בלילה.

א) על דבר שנסתפקת אם ביום שני וחמישי מותר לקרוא בתורה

בלילה היכי שלא היה יכול לקרוא ביום, והבאת מלשון הרמב"ם

(פי"ב מה' תפלה ה"א) שכתב "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו

קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית", ומשמע

דזמן הקריאה הוא דוקא בשחרית, אלא שבשו"ת מהר"י אסאד

(או"ח סי' נ"א) כתב מעשה רב שלא יכלו לקרוא בתורה בשחרית

וקראו במנחה, וכן בשו"ת גורן דוד (או"ח סי' ה') כתב שכן עשה

החתם סופר עובדא בנפשיה עכ"ד. אולם בטור (או"ח סי' רל"ה)

ובשו"ע שם, לא כתבו דחיוב הקריאה היא דוקא בשחרית. ובכס"מ

ה' תפלה שם כתב דרק בקצת ספרי הרמב"ם כתוב "בשחרית".

ובדגול מרבבה להנודע ביהודה ז"ל בשו"ע או"ח (סי' רל"ה ס"ב)

כתב, שאם ביטלו הקריאה בשבת בשחרית, ובמנחה כבר מצאו

מנוחה, אם יש פנאי לקרות כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה

ויקראו שבעה גברי, כי כל יום השבת הוא זמן הקריאה, אבל אם

גם במנחה לא היה מנוחה לא יקראו בשני או בחמישי כל הסדרה

משבת העבר, כי בחול יש ביטול מלאכה לעם עכ"ד. ובס' משנה

ברורה (סי' קל"ה סק"א) כתב, דגם בשני וחמישי זמנה כל היום. וכתב

בשער הציון שם (סק"ג) דכן משמע מדגול מרבבה, ואף דהוא איירי

לענין שבת פשוט דהוא הדין לשני וחמישי עיין שם. וקצת משמע

מהדגול מרבבה, דאינו קורא אלא ביום במנחה, אבל בלילה אינו

קורא, מדכתב שאם גם במנחה לא היה מנוחה לא יקראו בשני

וחמישי, ולא כתב שאם לא היה מנוחה במנחה יקראו בערבית,

ומוכח דבלילה פשיטא שאין קורין, דרק כל יום השבת - או של

שני וחמישי - הוא זמן קריאה אבל לא בלילה.

ב) ובטעמא דמילתא דלא תקנו קריאה בלילה, יש לומר עפ"י

המבואר ברש"י שבת (כד ב) דבליל שבת אומר הש"צ מגן אבות

משום סכנת המזיקין "שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב, וכל

שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין

ערבית בביתן ולא היו באין לבית הכנסת, אבל לילי שבת באין

לביהכנ"ס וחשו שיש שאין ממהרין לבוא ושוהין לאחר תפלה לכך

האריכו תפלת הצבור". ומבואר דבלילות של חול לא היו רגילין

לבוא להתפלל ערבית בבית הכנסת אלא שהתפללו בביתם. והנה

מבואר ברמב"ם (ה' תפלה שם) דמשה רבינו תיקן להם לישראל שיהו

קורין בתורה "ברבים". וכיון דבלילה לא היו רגילין לבוא לבית

הכנסת וכנ"ל, ממילא ליכא רבים שיקראו, ועל כן לא תקנו לקרוא

בלילה. והא דאפשר לקרות בתורה גם במנחה, וכדפשיטא ליה

להדגול מרבבה ומהר"י אסאד וגורן דוד בשם החת"ס, יש לומר

דודאי דעיקר התקנה היתה לקרות בשחרית וכלשון הרמב"ם, שאז

הוא זמן אסיפה לכל בבית הכנסת, אלא שאם לא קראו בשחרית

אפשר לקרות גם במנחה, דיתכן דכיון שבתי כנסיותיהם היו

בשדה, ושם היה גם מקום עבודתם, א"כ יתכן שהתאספו לתפלת

מנחה בבית הכנסת שבשדה, שהרי בזמן תפלת מנחה היו מצויים

עדיין בשדה, אבל בזמן תפלת ערבית שאז כבר נכנסו לבתיהם,

דזמן כניסת הפועלים הוא בהתחלת הערב - עיין בבא מציעא (פג

ב) - והתפללו בביתם, ממילא לא היה שייך לתקן על אותו זמן

מצות קריאה בתורה כיון דאז ליכא רבים. [אלא דבאמת דברי

רש"י בשבת (כד ב) הנ"ל דבלילי חול לא היו רגילין לבוא לביהכנ"ס

לתפלת ערבית, קשה מש"ס ברכות (ד ב) אבל אדם בא מן השדה

בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרוא קורא וכו' וקורא קריאת

שמע ומתפלל עיין שם, ומבואר דהיו רגילין להתפלל בביהכנ"ס

תפלת ערבית גם בימות החול וצ"ע].

ג) אולם מצינו קריאת התורה גם בערבית, והוא בשו"ע או"ח (סי'

תרס"ט) דבליל שמחת תורה נוהגים לקרות הנדרים שבתורה עיין

שם, הרי דגם בלילה קורין בתורה. אלא דלכאורה יש לומר דאין

ראיה מליל שמחת תורה לשאר לילות של חול, דבלילות של חול

לא תקנו קריאת התורה משום דקריאת התורה בעינן דוקא ברבים,

ובלילי החול לא היו רגילין לבוא לבית הכנסת וכרש"י שבת (כד ב)

וליכא רבים, וכמו שכתבנו לעיל, אבל בליל יום טוב של שמחת

תורה דבודאי באו לבית הכנסת ואיכא רבים, וממילא יש גם מקום

לקריאה כיון דבלילי יום טוב איכא רבים. אולם זה אינו, דהא

בהדיא מבואר בגמרא שבת (כד ב) דבליל יום טוב אין אומרים מגן

אבות, וכן הוא בשו"ע או"ח (סי' רס"ח ס"ב) ושם (סי' תרי"ט ס"ג) עיין

שם, ועל כרחך משום דבליל יום טוב לא היו רגילין לבוא לבית

הכנסת, ואעפ"כ קורין ברבים בליל שמחת תורה, ומוכח לכאורה

דמותר לקרות גם בלילה אף בחול, כיון דליל יום טוב לענין זה

הוי כלילי חול. [ובאמת לא מצאתי טעם אמאי אין אומרין מגן

אבות גם בליל יום טוב, ויאמרו בנוסח המתאים ליו"ט, דלכאורה

גם אז היו רגילין לבוא לבית הכנסת כמו בליל שבת דמאי שנא.

ויתכן לתרץ, דהא נוסח דמגן אבות של שבת לא שייך ביום טוב,

אלא דקשיא דיתקנו נוסח מיוחד ליו"ט, י"ל כיון דימים טובים יש

רק אחדים בשנה ובשביל ימים מעטים לא עשו תקנה לחשש

סכנה וצ"ע. ועיין לקמן סי' ט"ז]. אלא די"ל דמליל שמחת תורה

אין ראיה לשאר לילות של חול, דבשמחת תורה נוהגין להרבות

בקרואים, וכמבואר בשו"ע (סי' תרס"ט) ועושים כן לכבוד התורה

ביום גמרה של תורה, ולכן קורין גם בלילה.

ד) ועדיין צריך ביאור, דאף אם לא תקנו לקרות בתורה בלילה,

מכל מקום מה איסור יש בדבר אם יקראו שלא מצד התקנה, וא"כ

נימא שאם רוצה לקרות בתורה משום שלא קרא ביום, הרשות

בידו. אך נראה עפ"י המבואר בטור או"ח (סי' קל"ט), דאף אם כבר

בירך ברכת התורה, מכל מקום מברכין כשקורין לתורה ברכת

אשר בחר בנו מכל העמים, ולא הוי ברכה לבטלה, דמשום כבוד

התורה נתקנה כשקורא בצבור עיין שם, ומבואר דאי לאו דתקנו

חז"ל לקרוא בתורה בימים המיועדים לכך, לא היו רשאים לברך

על התורה משום דהוי ברכה לבטלה, דהרי כבר אמר ברכת התורה

בבוקר. וא"כ אם נימא דלא תקנו לקרוא בלילה, ממילא אינו רשאי

לקרוא ולברך, משום דהוי ברכה לבטלה. ואם רשאי לקרוא בתורה

בצבור בלא ברכה, עיין מה שכתבנו בזה בשו"ת להורות נתן (חלק

י' סי' מ"ה).

ה) וראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קנ"ח), שנשאל אם מותר

לקרות בתורה ולברך קודם עלות השחר, וכתב דלכאורה בחול

יש לאסור עפ"י דאיתא במדרשים וברא"ש (סופ"ד דראש השנה)

דמשה רבינו ע"ה למד מקרא ביום ומשנה בלילה, ובבאר היטב

(או"ח סי' רל"ח) הביא מהאריז"ל דאין לקרוא מקרא בלילה, ומסיק

דבשעת הדחק מותר לקרות קודם עלות השחר. ובס' שערי חיים

שעל ס' שערי אפרים (שער ז' אות ט') העיר, שהמהרש"ם ז"ל לא

הביא משו"ע או"ח (סי' תרס"ט) דקורין הנדרים בליל שמחת תורה,

וכתב דמשם אין ראיה דהרבה דברים הקילו בשמחת תורה לכבוד

התורה עיין שם. ובאמת בלא"ה לא קשיא, עפ"י מה שכתב

במהרש"ם שם בשם ס' יוסף אומץ דבשבת ויו"ט מותר לקרות

מקרא גם בלילה, ולכן מותר גם לקרוא בספר תורה בעוד לילה

עיין שם, וא"כ בשמחת תורה שהוא יום טוב ודאי מותר לקרוא

בלילה. ועיין שו"ת אבני צדק (יו"ד סי' ק"ב) דברבים מותר לקרוא

מקרא בלילה.

ו) ולדינא הנה בשו"ת מהרש"ם שם כתב, דבשעת הדחק יש להקל

ולקרוא קודם עלות השחר עיין שם. ומכל מקום בלילה נראה

דאין לקרוא, דאין לחדש דבר שלא ראינו. ומה שהקיל המהרש"ם

לקרוא קודם עלות השחר, יש לומר דכיון דמתאספין בבוקר

לתפלת שחרית אשר אז הוא זמן קריאה לכתחלה, רשאים גם

להקדים לקרוא קודם עלות השחר, דשייך גם אז קריאה ברבים

- וכמו שכתבנו לעיל דקריאה תליא באסיפת רבים - ויש אנשי

מעשה המקדימים לבוא לבית הכנסת קודם עלות השחר. אבל

בלילה לא ראינו, ומסתבר מאוד מה שכתבנו דכיון דלא נהגו לבוא

לבית הכנסת בערבית וכרש"י שבת (כד ב), ממילא בערבית ליכא

רבים ועל כן לא תקנו אז לקרוא, וממילא אין לקרוא בברכה משום

חשש ברכה לבטלה, שהרי כבר ברכו ברכת התורה בבוקר ומהני

לכל היום וגם להלילה לשעת תפלת ערבית, אלא דהיכי דתקנו

לקרוא בספר תורה מותר גם לברך משום כבוד התורה וכמש"כ

הטור (סי' קל"ט), אבל בלילה שלא תקנו אין לקרוא מחשש ברכה

לבטלה. והנלע"ד כתבתי.

הגרנ"ג זצ"ל

יששכר בעקבתא דמשיחא

 בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל.  אין חומות תשלום או כל דבר אחר.  עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור.  אפילו 99 סנט!  תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!! 

alchehrm@gmail.com

---

ובהיותינו בזה אבוא לפרש מקראי קודש בשלהי ספר התורה

(הברכה לג, יח) "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך".

פירש"י, זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון

ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר

והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון ליששכר,

שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה, שמח זבולון בצאתך

הצלח בצאתך לסחורה, ויששכר הצלח בישיבת אהליך לתורה,

ע"כ. ויש לדקדק דברכת משה רבינו ע"ה היא שיששכר ישב

באהלה של תורה, וזבולון יבוא לאהלו של יששכר ויתן מאכלו

לתוך פיו, ואילו ביעקב אבינו מצינו שאמר (ויחי מט, יג) "זבולון

לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון יששכר חמור

גרם רובץ בין המשפתים". פירש"י, רובץ בין המשפתים, כחמור

המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח הוא

רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שבהולך שם פרקמטיא, ע"כ.

משמע מזה, שזבולון שוכן בביתו לחוף ימים, ויששכר הולך בין

תחומי העיירות לבקש פתו מידיו של זבולון, וזה לכאורה סתירה

לברכתו של משה רבינו שאמר שיששכר שוכן בביתו באהלה של

תורה, וזבולון בא ונותן פת לתוך פיו של יששכר.

ונראה לפרש - שנרמז בזה מה שאנו רואים כעת בדרא בתראה

של עקבתא דמשיחא, אשר מרביצי תורה נעים ונדים בעולם

ודופקים על פתחי נדיבים, כדי שיוכלו ליתן טרף ללומדי התורה.

והשתא אתי שפיר, דמשה רבינו שבירך את ישראל, על כן אמר

"שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך", שהברכה היא שיששכר

שלומד תורה יוכל לשבת באהלו שקט ושאנן ולעסוק בתורה,

ולא יצטרך לנדוד על פתחו של זבולון לקבל פרנסתו, אלא זבולון

בעצמו יצא מביתו ויבוא לאהלו של יששכר להאכילו, וכך הוא

דרך הרצוי להיות, כפי שבירך משה רבינו את בני ישראל. אבל

יעקב אבינו שאמר "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם

באחרית הימים", שניבא מה שיהיה באחרית הימים עקבתא

דמשיחא, אשר לא זכינו שתלמידי חכמים יתפרנסו בביתם על ידי

זבולון שיבוא אליהם כפי ברכתו של משה, אלא שיהא להיפוך,

אשר זבולון לחוף ימים ישכון בביתו, ויששכר הלומד תורה הוא

יצטרך להיות רובץ בין המשפתים, ולנוד בין תחומי העיירות לקבל

את החזקת זבולון ללומדי התורה, ואילו זכינו היו לומדי תורה

מתפרנסים כפי ברכתו של משה רבינו.

הגרנ"ג זצ"ל

Insulting Humanity

  B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!

alchehrm@gmail.com

----

Denying God is not just an insult to God; more than that, it is an insult to humanity.

Religious faith is not just another belief that one can do with or without. It is one of the most fundamental and central forces that have shaped humanity, from its earliest days to the present. All of world culture, in all generations, has been shaped by the influence of religion. Art, politics, philosophy, science, family and social life - there is no human field that has not been greatly influenced by religious faith, and these in turn have influenced it back, creating a fruitful dialogue that continues to this day. Even today in the 21st century, more than 80% of the world's population define themselves as religious, and less than 3% as atheists. Disbelief in God has always been the domain of a minority only, however noisy it may be.

Only a rude boor would claim that religious faith is the domain of primitive simpletons. Stupidity is the last thing one can accuse the ancient cultures of, which developed language, architecture, agriculture, engineering, metallurgy, astronomy and medicine from scratch, and achieved amazing achievements in them. They were not some retarded ape-men who invented gods for themselves because they were afraid of thunder; these are people who built the pyramids, and knew how to accurately predict the course of the stars, anticipate solar eclipses, and also perform brain surgeries. Not like today, but still.

Speaking of intelligence, an average 15-year-old boy 5,000 years ago already knew how to hunt buffaloes, process their skins, and survive in the jungle, desert, or ice age - while all his contemporary counterpart knows how to do is play on the iPhone and watch reality shows. If we were to switch places between them, there is no doubt who would get along better with his new environment.

Among the believers were some of the greatest philosophers and scientists of all time, thinkers and intellectuals, and this is not the place to list them because they are many. Not exactly hallucinating dreamers or thunder-fearing cowards. The Bible is the cornerstone of all Western culture in its various branches, and continues to be the best-selling book, read and studied even today.

And what does atheism say about this? That human culture is based on delusions, lies and superstitions. That the visions of the prophets, which have inspired entire cultures for thousands of years, are nothing but an expression of madness and mental illness. That millions of people who have experienced divine revelation, individually or in groups, are nothing but hallucinating dreamers who do not distinguish between imagination and reality. That billions of people are fools and simpletons, and that all of humanity suffers from psychological complexes that distort their minds.

But like that driver who drives on the highway, and is sure that everyone except him is driving against the direction of traffic - so too that heretic does not stop for a moment to ask himself: perhaps they are the sane and wise, and I am the one who is wrong? If according to his method the faith of most of humanity stems from a mental complex - perhaps his disbelief is an expression of a complex, and the rest are healthy? You can't dig a pit under everyone without falling into it yourself. Whoever claims that everyone is hallucinating, it is more likely that he is the blind one.

According to religion, human culture is based on a sublime divine vision. According to atheism, it is based on delusions and mental illnesses. Who then is the true humanist, and who humiliates the dignity of humanity?

The problem with the atheist, in fact, is that he lives in a bubble. He approaches the questions of faith as if he is the first person to deal with the subject, and as if it is some abstract theoretical question, disconnected from actual reality. In doing so, he ignores the human factor, which is most significant in this matter - ignores human culture, tradition, the wisdom of generations, testimonies of revelation and miracles, and so on. Like a monk who grew up in an isolated monastery, and has never seen the form of a woman in his life, and he sits and philosophically discusses the concept of love, and comes to the conclusion that love does not exist. So if love were a theoretical concept, maybe he would be right; but anyone who knows the real world and human society as it is, will of course laugh at such a ridiculous conclusion. You can't talk about love without knowing humanity as it actually is - and so it is with religion.

The priests of the Church of Reason, set strict requirements for any position that wants to receive their approval. Anyone who makes an argument must meet the strict standards of formal logic. If he deviates from them, his argument will be considered a failure, and will be rejected outright. Like the Church in the Middle Ages, which formulated a list of heresies and deviant opinions, so too the Church of Reason holds a list of what it calls "logical fallacies". Among these fallacies are formal fallacies, which are nothing but basic mathematical-like errors - but also a list of what are called "informal fallacies". Informal fallacies are an attempt to argue a claim based on facts that do not constitute logical proof for it. For example, "ad populum" - to argue that something is true because that's what everyone thinks, or "ad hominem" - to argue that something is true because that's what a certain great person thought. Reliance on tradition is also considered a type of informal fallacy, and so are many others.

But as with the Catholic Church, the very fact that a certain position is defined as heresy, or as a fallacy, does not prove its untruth. In fact, when examining the list of "informal fallacies" of the Church of Reason, one discovers that most of them are actually very successful ways to reach the truth. The opinion of the majority has significant weight when it comes to forming an opinion, sometimes even more than the opinion of individual experts, as recent studies on the subject of "wisdom of the crowds" show. Of course, the opinions of great and wise people also have more weight than those of small and stupid people - if you had to make a decision, with which of the two would you consult? And so it is with tradition, and with the other "fallacies" on the list. These are not fallacies, but highly useful epistemic tools, which usually lead to success, even more than strict logic.

True, ad-populum and ad-hominem do not constitute a clear and irrefutable proof, like formal logical inferences. It is also true that if we have strong evidence to the contrary, then the opinion of the masses and the wise will indeed be rejected in its favor. But as long as there is no such evidence on the other side, the most rational way to decide on important questions is to use precisely those means that logic calls informal fallacies. Whoever ignores the opinion of the majority, the wise and the tradition without a good reason, is an irrational person, and is likely to err seriously.

And that is exactly what atheism does. If it had some conclusive proof that the existence of God is nothing but an illusion, a mass delusion, or a psychological complex of the human race - it would be justified in holding its position even against the opinion of the vast majority of humanity. But since it has no such proof, and all its claim is by way of negation - that it has not been proven that God does exist - then it has no justification to belittle the vast majority of the human race, and to see itself as wiser than them. And what does it know, that they don't? What mistake are they making, that it can point out?

Atheism accuses humanity of holding a false belief, massively and persistently. Consequently, it requires belittling the intelligence and judgment of most of humanity. But can another similar mistake be found, which most people hold for so long? Perhaps surprisingly, you will find it difficult to find a good example of such a mistake. Usually in discussions on the subject, atheists pull out the only example that comes to their mind: "Once everyone also thought that the world was flat." True, and they had quite a few other mistakes on scientific topics, just as scientists in the future will claim against the scientists of our generation; but the important point is that once it became clear that the world is indeed round (and later also that it revolves around its axis, and around the sun, etc.) - it was not long before all of humanity abandoned its previous opinion, and adopted the new opinion. They did not insist on closing their eyes and sticking to familiar positions. So this example actually proves that people are not stupid - if they are proven, they are convinced. Only what to do, that for thousands of years atheists have tried to prove that God does not exist, and yet the vast majority of humanity still believes in him, despite all that Darwin, Freud, Einstein and Hawking said? So one of two things: either these scientific theories really do not prove anything about the non-existence of God - or people are stupid or psychologically complex, and therefore they refuse to give up the comforting belief in the existence of God. Guess which position the atheists take.

In conclusion: as a theoretical-hypothetical position, floating in some ivory tower that floats in empty space, it might have been possible to discuss atheism in a detached philosophical way (and even then we would have come to the conclusion that it is wrong). But in actual reality, it is impossible to be an atheist without belittling all of humanity, without seeing people as childish fools, who believe in meaningless fairy tales to fulfill their psychological needs. Consequently, atheism is the most anti-human position. It not only denies God, but also man.

In the words of Arik Einstein: "Your Honor, don't be such a heretic \ Why don't you believe in man?"...

Translated from מסטריום

3 Pillars Of Atheism

  B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!

alchehrm@gmail.com

----

In the previous article, we talked about the ontological parsimony [קמצנות אונטולגית] at the base of atheism, according to which nothing should be included in the picture of reality that is not absolutely necessary. This begs the question, how exactly do we determine which things are necessary enough to be included in the picture of reality? This brings us to the second cornerstone of atheism – scientific skepticism.

Unlike philosophical skepticism, which questions the very possibility of knowing anything, scientific skepticism is a method used to obtain scientific knowledge about the world. It does not automatically doubt everything, but rather assumes certain assumptions, and accepts the conclusions to which they lead. Scientific skepticism places certain demands on any claim about the existence of a particular entity or phenomenon, foremost among them the requirement for empirical examination of the subject. To believe that X exists, it must be verified through an experiment that can be repeated independently. There are also additional criteria for claims that are supposed to be scientific, such as falsifiability, predictions for the future, and so on. Supporters of this approach believe that the scientific method is the best way to obtain information about the world, and to filter the truth from errors and lies of all kinds. Not everyone who supports scientific skepticism is an atheist, and not all atheists support scientific skepticism, but there is a great deal of overlap between the two. It is no coincidence that many atheists present science as an opponent of religion and as an alternative to it.

Scientific skepticism is indeed an important tool for clarifying facts about reality, but the attempt to derive atheistic conclusions from it is nothing more than begging the question. After all, God, by definition, is not part of the natural world, and is not supposed to be captured in any empirical examination. He is not the snowman hiding somewhere in the Himalayas, nor a particle spinning in subatomic space. God is not a factor in scientific equations – He is the equations themselves, or more precisely the creator of the equations. Whoever assumes that only the empirical exists, and then concludes from this that God does not exist, since He is not empirical – simply assumed the desired conclusion against the existence of God. It is possible, of course, to believe that only the empirical exists, but this is an arbitrary assumption, a kind of ontological parsimony that we talked about above – or in other words, it is a belief, not scientific knowledge, and not any logical argument. And as we have seen, it is also not a particularly reasonable belief.

The mistake is created when moving from methodological skepticism to ontological negation. As a scientific method, skepticism is a blessed tool. But it must know its limits. Its role is to determine what exists with certainty, not to negate the possibility of the existence of things outside its domain. The moment you determine that everything that does not stand up to scientific scrutiny does not actually exist – you are deviating from the methodological field to the field of ontological claims, and these, as mentioned, have no basis whatsoever. A person can decide that he relies only on his sense of sight to determine what exists with certainty, but the moment he determines that everything he does not see – does not exist, his conclusion is not supported by his assumptions. Especially if it was initially a factor that was not supposed to be captured by the sense of sight, such as sounds or smells.

The conclusion is that scientific skepticism can indeed determine what is considered "scientific" and what is not, but it has nothing to say on the subject of what exists and what does not. The honor of science is in its place, but there is no particular reason to assume that it covers all dimensions of reality (in fact, there are good reasons to assume that it does not). So such skepticism can negate claims for specific appearances of aliens or ghosts, but not the very existence of these creatures – and certainly not the existence of God.

An interesting question is, what came first: was it the ontological parsimony that led to the adoption of scientific skepticism as a method for studying reality, assuming that there is nothing in reality beyond what science knows; or did scientific skepticism lead to the conclusion of ontological parsimony, when it forgot itself and turned from methodology to ontology. In any case, the connection between these two approaches is very clear.

A third cornerstone of atheism, which is related to the first two, is contempt for man. This may sound strange, given the fact that many atheists define themselves as humanists, but this is indeed the reality, as I wrote at length in the article "Why Don't You Believe in Man." From the point of view of atheists, the fact that religion is a universal human phenomenon, and that the vast majority of people are believers, is meaningless. They see it as nothing more than a psychological-evolutionary complex, or a kind of mental illness. They despise any report and testimony about a spiritual or mystical experience that someone has experienced, or about any religious revelation, and attribute them to hallucinations and fantasies. No matter how many people experience such experiences, and how deep and meaningful they may be for them; the atheist does not believe in man, but in science, and what cannot be shared with all people, is nothing more than a subjective feeling. Even if great, educated and profound people describe such experiences that changed their lives (such as Blaise Pascal, or Carl Jung, among many others), from the point of view of the atheist these are nothing more than the delusions of the subconscious. In other words, if you want to convince an atheist, you will have to bring him God on a petri dish under a microscope in a laboratory. Tradition is for him old wives' tales, prophecy is schizophrenia, and the Bible is the fairy tales of the Brothers Grimm; the spirit of man, the experience, the faith – from his point of view they are all vanity of vanities.

This approach is not surprising, given the general perception of atheism of the nature of man, according to which man is nothing more than a lump of proteins that has crystallized in a blind process from the cosmic soup and natural selection. If man is nothing more than a walking cesspool, without a soul, spirit or spirit, and his consciousness is nothing more than a collection of bubbles bubbling from the secretions he secretes – it is clear that his experiences and intuitions cannot be trusted. Of course, there is a certain disregard here for the fact that the atheist himself is nothing more than a human being, and therefore his own thoughts have no advantage over the thoughts of others; there is no "science" versus "man" here, but certain people versus other people. And here, too, the question arises of what came first – did the contempt for man lead to the denial of religious experience, and from there to atheism, or did atheism and its perception of nature lead to contempt for man.

Well, there is no doubt that man has many shortcomings, and it is difficult to trust him. But this pessimism and suspicion, which is not willing to give any weight to existential and internal experiences, as long as they do not stand up to scientific scrutiny – is definitely not the only logical approach. In the same way, it is possible to come with a more optimistic approach, to trust the spirit of man, and to assume that just as his senses perceive a real reality, and do not simply mislead him – so also the internal senses, intuitions and beliefs, are not simply subjective feelings, but are directed to some real reality. Naturally, that reality is more difficult to achieve, so there are many disagreements about it. But that does not mean that it does not exist. If people existentially experience the presence of God, or describe mystical experiences in which upper worlds were revealed to their eyes, or pass on a detailed tradition about such revelations, there is no particular reason to doubt that these experiences express a real reality. The only reason for this doubt is related to the first cornerstones we saw – to ontological parsimony and scientific skepticism. And here we see again how the three fit together.

In summary, we have seen that atheism rests on at least three cornerstones, which are related to each other: ontological parsimony, scientific skepticism, and contempt for man. We have also seen that each of these pillars is questionable, and there is no particular justification for adopting them over the alternatives. Therefore, the obvious conclusion is that atheism is just another belief among many. It is definitely not the obvious conclusion from rational and logical thinking, as they sometimes try to present it.

Translated from מיסטריום

Matter Cannot Be Created From Nothing

Choosing To Believe

  B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!

alchehrm@gmail.com

----

Can a person choose whether or not to believe? Is faith forced upon a person, or is it a matter of decision?

This question is related not only to religious faith, but to faith with any content whatsoever, and it is widely discussed in the philosophy of epistemology. It is agreed upon by most opinions that when a person is faced with unequivocal evidence on a particular subject, he is forced to believe in the matter, whether he wants to or not. Even if I offered you a million dollars now, on the condition that you stop believing that Benjamin Netanyahu is the current Prime Minister of Israel, and start believing that the Prime Minister is Moshe Feiglin - you would not be able to do it. The question of choice is only related to cases where there is no unequivocal evidence, and the truth is in doubt.

In such cases, a person usually finds himself facing conflicting evidence and intuitions, some of which lead him to believe, and some of which cause him to doubt. He is unable to make himself believe in something that he does not feel at least some intuitive inclination towards; but the existence of this inclination does not necessarily tip the scales against opposing intuitions or other considerations. And of course, it is always possible to doubt the reliability of the intuitions themselves.

What to do in such a situation? Sometimes a person can choose not to decide, and leave the question in a "tie" or "needs further study". But there are questions that require a decision, and the very avoidance of a decision on them constitutes a decision in itself. In the context of religious faith, for example, a person must decide whether to observe the commandments of the religion or not. Whoever refrains from observing them out of indecision, in fact decides against the religion. And the question is therefore how to decide in such situations of doubt.

It may be possible to make a practical decision based solely on practical considerations, such as Pascal's Wager, according to which it is more worthwhile to bet on the possibility that religion is correct, since if you are right you will gain greatly, and if you are wrong you have not lost much. But this wager, besides the many doubts and arguments against it, does not concern the faith itself but only the practical behavior. The more interesting question is not how to decide at the level of practical behavior, but how to decide within the faith itself - is it possible to choose to believe in something, and as a result to actually believe in it, not just to behave as if it is true?

In my opinion, this is possible, at least in certain cases. When there is a strong enough intuition or assumption in favor of a particular belief, a person can choose to adopt that belief, even though there are doubts and questions against it that he has no answers to. He is aware that he is making a choice, and that he could have chosen differently, but this awareness does not prevent him from actually believing in that belief.

A good example of this can be brought from the field of trust between people. Suppose that Reuven's wife has recently started behaving suspiciously - she disappears from the house, returns late, talks to strange men, and so on. Reuven suspects that she is cheating on him, but she denies the accusations, and begs him to trust her and rely on her, even though, according to her, the circumstances prevent her from explaining to him what is behind her actions.

Reuven is faced with a dilemma that requires a decision. On the one hand, he has great trust in his wife, which is based on many years of acquaintance with her, and on the nature of their marital relationship. On the other hand, the circumstances are certainly suspicious. Reuven knows that his intuition, according to which it is impossible for his wife to betray him, may be wrong; many innocent men thought so, and were not aware of what was actually happening behind their backs. He has no way of proving that his wife is indeed worthy of trust. An impartial observer from the outside would certainly decide that in light of the existing evidence, the chances are that Reuven's wife is cheating on him. Nevertheless, Reuven knows that there may be another explanation for that behavior, even if he cannot think of one; he knows that in many cases things are definitely different from what they seem to the eye.

Reuven cannot remain in doubt, since the very suspicion of his wife and the doubt in her, tarnish their relationship, even if he has not decided against her. The question is whether he is able to decide in her favor and trust her, or whether this is impossible for him in light of the circumstances.

In my opinion, in some cases such a decision is definitely possible. If Reuven feels that he knows his wife well enough, and trusts her that she really loves him and will not betray him - then he is able to trust her, and decide to ignore the suspicions and doubts. He knows that he has no answers that will satisfy them, and they will not simply disappear; but he also knows that they do not constitute conclusive proof, and that there may be successful answers somewhere. Therefore, he decides to ignore them, not because of blindness or innocence, but because of his decision to prefer his intuition and trust his wife.

Such a decision is not always possible. For this, the person needs to have a strong intuition of trust towards his wife. Whoever does not have such a thing, will not be able to overcome the tendency to the other side. But when such trust exists, it still does not force the person to accept it - since there are other considerations against it - but it opens up the possibility for the person to do so. And here exactly the person can choose.

The same is true for religious faith. Whoever has strong intuitions in favor of religion, or arguments that seem convincing to him, can decide to believe in it, even though there are unanswered questions and doubts against it. He does not ignore them and bury his head in the sand, but after a thorough examination he came to the conclusion that they do not tip the scales against faith. Even if he did not find answers to them, he is able to believe that somewhere there are such answers. Therefore, he chooses to trust his intuitions, and to decide in favor of faith and religion, while ignoring the opposing arguments. This is not naivete, but a completely rational decision between two epistemic possibilities.

As in the previous example, this possibility is not available to everyone; whoever does not have strong intuitions in favor of religion, or who believes that the claims against it are too strong, will not be able to choose to believe without lying to himself. But for those who find enough basic faith in themselves, such a decision is definitely possible.

Also, as in the previous example, the choice to remain in doubt constitutes a decision in itself; whoever doubts the existence of God or the truth of religion, has in fact decided not to believe in them. Unlike the performance of practical commandments, which can also be done on the side of doubt and gambling, it is impossible to reach devotion and a real connection with God as long as one doubts His existence. Only one who believes in Him with all his heart can reach this, and for this a decision to believe is required (unless the person is so convinced of his faith that it is forced upon him and he has no possibility to believe otherwise).

There is an important article called "The Will to Believe," written by William James, which explains in what way it would be justified and rational to believe by choice, even without absolute proof. Here are some interesting quote from his words there:

"Skepticism is not avoidance of choice; it is a choice of risk of a certain kind. Better risk loss of truth than chance of error - that is the exact position of the faith-rejecter. He is actively betting just as much as the believer; he is betting on all the other horses except the faith hypothesis, just as the believer is betting on the faith hypothesis against all the other horses. He who tells us to stick to skepticism until "sufficient evidence" for religion be found, is like one who tells us, in the face of the faith hypothesis, that it is better to yield to our fear that it may be error than to our hope that it may be true. It is not intellect against all the emotions, then; it is intellect with one emotion laying down its law. And what, forsooth [in truth], is this emotion that claims to be superior wisdom? Is fear of duping so very much wiser than hope of being wise?"

"“It is as if a man should hesitate indefinitely to ask a certain woman to marry him because he was not perfectly sure that she would prove an angel after he brought her home. Would he not cut himself off from that particular angel-possibility as decisively as if he went and married some one else? Scepticism, then, is not avoidance of option; it is option of a certain particular kind of risk. Better risk loss of truth than chance of error,-that is your faith-vetoer's exact position. He is actively playing his stake as much as the believer is; he is backing the field against the religious hypothesis, just as the believer is backing the religious hypothesis against the field.”

“He who commands himself not to be credulous of God, of duty, of freedom, of immortality, may again and again be indistinguishable from him who dogmatically denies them. Skepticism in moral matters is an active ally of immorality. Who is not for is against. The universe will have no neutrals in these questions. In theory as in practice, dodge or hedge, or talk as we like about a wise scepticism, we are really doing volunteer military service for one side or the other.”

For some reason, the opinion prevails that in order to believe in something, absolute proofs are needed, and wherever there is doubt, one must be skeptical and not believe wholeheartedly. Of course, this is a complete mistake; if there were absolute proofs available, it would not be possible to talk about faith, but about knowledge. The role of faith is to lead a person out of the circle of light of knowledge, and to chart his way even in the darkness and fog of doubts. It does not justify the doubts, but places against their "maybe not?", the "definitely yes!". Both doubt and faith express a certain state of mind, and the former has no priority over the latter. The skeptical person is no more sober or rational than the believer; the believer is no less aware than him of the questions and difficulties. But just as the skeptic chose not to decide (or decided in favor of doubt), the believer chose to decide. He ignores the difficulties of skepticism, just as the skeptic ignores the answers of faith. If asked "Where do you take your certainty from?", he will answer: "From the same place from which you take your skepticism".

And here we come to a point that may seem paradoxical at first glance, but in light of the above, the depth in it becomes clear. The religious person is usually used to dealing with the evil inclination, which draws him to sin and commit transgressions; he overcomes it with the help of faith. But what happens when the faith itself is under attack? What happens when doubts and difficulties threaten to undermine it? Such a situation is similar to AIDS, which attacks the immune system itself, which is supposed to protect the body from diseases. If faith is undermined, how can it protect itself?

And the answer is, that just as the believer believes that God created the evil inclination of transgressions, in order to test him - so he can believe that God deliberately created difficulties and arguments against faith, in order to put it itself to the test. Difficulties in faith are not a mistake of the Creator, who did not create a proven and reasoned religion without any doubt, but they themselves are part of the believer's test, and of the test that checks whether he will overcome them or not. And like any test of the evil inclination, these can also be very difficult and painful, what Rabbi Nachman of Breslav calls "the empty space", of questions that by definition have no excuses. And with all this, the believer has the ability to jump over this space, and believe that this is just another test from God. He can choose to stick to the faith, despite all these difficulties.

This sounds paradoxical, since if the faith itself is in doubt, what can one rely on to determine that the doubt itself is nothing but a test from God? But as we have seen above, all that is needed is a strong enough intuitive inclination in favor of faith, and it allows to overcome all the difficulties. Also in the example of Reuven and his wife, Reuven can say to himself that his wife is behaving in such a way precisely in order to test whether he really trusts her wholeheartedly, even though she is trying to make him doubt her. So also one who believes in God, can certainly draw for himself a reality in which God puts the faith itself to the test, and accept to stand in this test.

And if you say: If so, you have given an opening for every person to believe in the most bizarre and delusional things, and to ignore every logical argument against them, claiming that these are nothing but the temptations of Satan and the evil inclination?

The answer is that no one needs me, or anyone else, to determine for him what to believe in. Whoever finds in himself a strong faith in a particular subject, and decides to stick to it, probably does not think that it is bizarre and delusional, even if others call it so - and whoever thinks that it is bizarre and delusional, probably will not believe in it anyway. It is impossible to set rules for faith, to force them on people and to determine for them what they are allowed to believe in and what not. It is possible to talk to people and try to convince them, but unlike what certain people might want, it is impossible to take control of their faith and thought. What can be done is to present the person with the different possibilities, and to trust him to decide between them in a wise and responsible manner. And that is what I tried to do in this article.

Translated from מיסטריום

The Children Left on Rav Kook's Doorstep: A Fascinating Historical Testimony from Old Jerusalem

In Jerusalem at the beginning of the 20th century, an unusual custom developed: people in distress would leave babies and young children outside the home of the Chief Rabbi, Rav Avraham Yitzchak HaKohen Kook, and leave the place. The knowledge that the Rav's house was a safe haven and that the Rav would take care of every child turned his doorstep into the last resort for the helpless.

In the book 'במחיצתו', which published memories of Rav Kook by his personal attendant, several stories were brought about children who were placed at the entrance to the Rav's house.

As part of the research, I was exposed to an archival document that provides direct testimony to one of these cases. This is a letter from 1926, written by the Rav's secretary and brother-in-law, Rav Avraham Moshe Rabinovitch Taumim, to the management of 'Zion Orphanage' (an institution that Rav Kook presided over).

And this is what was written in the letter:

"To the Honorable Management of the Zion Orphanage... One who gives a gift to his friend does not need to inform him, and we are sending you in the name of our master, the Gaon, may he be well, a good, proper, and beloved gift, two children, Aharon and Moshe, who were rescued from the missionary house and brought to our master, may he be well. The one who brought them home left them there and immediately ran outside."

I am left with an open question: what became of these two orphaned children, Aharon and Moshe? What became of them?

I would be happy if you would share. Maybe together we can discover more details about this special affair.

Here is one of the stories brought in the book 'במחיצתו':

Once upon a time, a little girl, whose father abandoned her in Rav Kook's house, for lack of means to take care of her. And the Rav at that time had only one granddaughter, Tzipora (Rabbanit Frum, may she live and be well), who was most beloved to him. The Rav said at the sight of the girl: "We must hold her like our Tziporali, without any discrimination for the worse, God forbid."

The girl would cry at night and would not let the Rebbetzin sleep. The Rebbetzin said to the Rav that she was tired and could no longer take care of the girl.

The Rav replied to her: You are very right, and it is right to hire a nanny for her, but since we cannot afford to do so, I am willing to help you at night, to hold her in my lap when I am learning and to lull her to sleep with the melodies of the Gemara..."

[Moshe Nachmani]

  B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!

alchehrm@gmail.com

ה*רב* האינטרנטי המפורסם שכופר באופן גלוי בהשגחה אלוקית

אם *הרב* מיכאל אברהם הוא אפיקורס? אני לא בטוח - אבל הוא בהחלט נמצא בדרך לשם.

לא מזמן פרסמתי כאן מאמר ובו ביקורת על כפירתו של הרב מיכי אברהם בהתערבות אלוקית במציאות. הרב מיכי הגיב על כך במאמר באתר שלו, בו הוא בעיקר חזר על עמדותיו הקודמות ללא חידוש של ממש, וללא התייחסות רצינית, בעיניי, לביקורות שהעליתי נגדו. אולם מתברר שסוגיית ההשגחה מהווה צוהר לצורת החשיבה של הרב מיכי, וכפי שנראה כעת, צורת החשיבה הזו מהווה מסלול מהיר בדרך לכפירה גמורה.

אחת מטענותיי במאמר הקודם היתה, שהרב מיכי לא מוכן לקבל שום דבר כראיה להשגחה: עד שהוא לא יראה יד ענקית ושקופה יורדת מהשמים, מבחינתו הכל זה טבע וסטטיסטיקה. בתגובה לכך כתב הרב מיכי שמבחינתו התערבות אלוקית היא כמו קנקן התה המעופף של ראסל, או פיות שקופות שמעופפות סביב כוכב צדק - דהיינו, טענה מוזרה ובלתי סבירה אפריורית, שחובת ההוכחה מוטלת על מי שטוען אותה, ושרק ראיה אמפירית חד-משמעית (כלומר, יד שקופה שיורדת מהשמים) תשכנע אותו לקבל.

עכשיו, אילו היה מדובר כאן באתאיסט הארדקור, שלא מאמין באלוהים, בתנ"ך, בניסים ובשום דבר מעין זה - הרי שטענה זו היתה הגיונית על רקע גישתו. אי אפשר לשכנע מישהו בהשגחה על סמך התבוננות במציאות בלבד, מבלי להקדים לכך אמונה באלוקים, ביכולתו להתערב וכן הלאה. אלא שבמקרה של הרב מיכי לכאורה לא זה המצב: הרי הרב מיכי מסכים שיש אלוקים. הוא מסכים שאלוקים יודע כל מה שקורה בעולם. הוא מסכים שאלוקים מסוגל להתערב במציאות. הוא מסכים שאלוקים אכן התערב במציאות בעבר. הוא מסכים שאלוקים יכול עקרונית להתערב גם היום. הוא לא שולל את האפשרות שאלוקים אכן מתערב גם היום במקרים נדירים. אבל כשרוצים ללכת צעד אחד נוסף, ולטעון שאלוקים מתערב לעתים יותר תכופות ממה שהוא מודה - אז פתאום זה רעיון מופרך והזוי כמו קנקן התה המעופף או פיות מסביב לצדק?! הרי כפי שכתבתי כאן, הסיבה שאותו קנקן תה נחשב מופרך אפריורית היא משום שאין לנו שום סיבה להאמין בו, ובנוסף הוא סותר את הידוע לנו על המציאות. התערבות אלוהית, לעומת זאת, לפי שיטתו של הרב מיכי עצמו, היא לא משהו שאין שום סיבה להאמין בו (כי אם יש אלוקים שיכול להתערב וכו', הגיוני שהוא אכן עושה זאת), וגם לא סותר את הידוע לנו על המציאות (כי חוקי הטבע אינם שוללים התערבות). ההשוואה הזו, תוך שימוש במושגים הלקוחים במובהק וביודעין מהלקסיקון לאתאיסט המצוי, בהחלט מעוררת תמיהה על הלך מחשבתו.

תמיהה זו הולכת ומתחזקת לנוכח תגובותיו לטיעונים האחרים. מבחינתו, כל הראיות האחרות להתערבות אלוקית הן חסרות משמעות: דבריהם של חז"ל וגדולי ישראל לא מעלים ולא מורידים כי לא היה להם שום ידע בנושא; האינטואיציות של רבים, לפיהן יש השגחה, אינן באמת אינטואיציות אלא תוצאה של שטיפת מוח; כל המחקרים המצביעים על השפעה של תפילות או בריאות טובה יותר לדתיים הם לא אמינים; וכל האירועים של הקמת המדינה, ניצחונותיה והצלחותיה גם הם רק סטטיסטיקה - כי עובדה שה' לא נענה לתפילות על נחשון וקסמן...

ושוב, טענות אלה היו עקביות לגמרי אילו באו מפיו של אתאיסט מוצהר. אלא שהרב מיכי משתמש בטענות אלה באופן סלקטיבי כלפי ההשגחה בימינו, בעודו מנסה להישאר במסגרת האמונה היהודית המסורתית, ולקבל את האמונה באלוקים, בתורה מן השמים ובמחויבות להלכה, גם אם באופן "רזה". הבעיה היא, שגישה ספקנית-אמפיריציסטית-אנליטית כזו מתאימה ליהדות כמו שמלת כלה למוסכניק. אי אפשר לרקוד על שני קצות החבל ולהשאיר אותו שלם: אם דבריהם של גדולי ישראל, אינטואיציות דתיות רווחות ואפילו התגשמות נבואות בצורה מעוררת השתאות אינם חשובים בעיניו כקליפת השום - אז איזו הצדקה כבר יש להאמין אפילו ביסודות ה"רזים" של היהדות? הרי את אותן ביקורות בדיוק אפשר להפנות גם כלפי האמונה באלוקים, במעמד הר סיני, בכל הכתוב בתנ"ך ובכל ההלכה. גם להן אין שום הוכחה מדעית-אמפירית, גם את האינטואיציות התומכות בהם אפשר לפרש כתוצאה של חינוך, תרבות ושטיפת מוח, גם את העדויות על אותם ניסים אפשר לנפנף בזלזול כמוגזמות ומסולפות, וכן הלאה. אז היכן העקביות פה?

בספרי פשוט להאמין עמדתי על כך שהאמונה והכפירה אינן קשורות רק להיגיון, אלא מבטאות עמדות נפשיות שונות. האמונה היא תנועה נפשית של התרחבות, של נכונות להרחיב את תמונת המציאות ולכלול בתוכה גם דברים שנמצאים מעבר למעגל האור המצומצם, לד' אמות של המדעי והאמפירי. הכפירה לעומת זאת היא תנועה נפשית של צמצום, של היצמדות למוכר, לאמפירי ולמוכח, והכחשת כל מה שנמצא מחוץ למעגל האור. מכיוון שכך, על מנת לחזק את האמונה באלוקים או ביהדות, יש צורך לחזק את התנועה הכללית של ההתרחבות: להיות מוכן לקבל דברים גם בלי ראיות אמפיריות, על סמך מסורת, אינטואיציות, חוויות רוחניות ודתיות, עדויות ראיה וכדומה. גישה זו תואמת לגישתו של הרב מיכי בספריו הקודמים, בהם נקט בעמדה הסינתטית, האינטואיטיבית והמרחיבה, והעביר ביקורת על העמדה האנליטית המצמצמת. אלא שעכשיו, כך נראה, אימץ הרב את הגישה האנליטית - ומרגע שחרב זו נשלפה, אין מה שיעצור אותה.

ניקח למשל את שני ספריו של הרב מיכי העוסקים בתאוריות מדעיות. בספרו אלוהים משחק בקוביות תקף הרב את גישתו האתאיסטית של ריצ'רד דוקינס, לפיה האבולוציה היא ראיה לאי-קיומו של האל. טענתו המרכזית של הרב מיכי שם היא, שיש להבדיל בין סבירות לבין הסתברות: נכון שמבחינה הסתברותית יש סיכוי של אחד לכמה מיליונים שהאדם יתפתח בתהליך עיוור ובלתי מכוון, וגם סיכוי זעיר שכזה יכול להתממש מתישהו - אבל הסבירות אומרת שאם אכן התפתח אדם, הרבה יותר סביר שהיתה כאן יד מכוונת מאשר שהתהליך אכן היה עיוור. בדיוק כמו שאם מישהו יזכה בלוטו חמש פעמים ברציפות, כולנו נחשוד שיש כאן יד מכוונת כלשהי, למרות שמבחינה סטטיסטית-הסתברותית זה בהחלט אפשרי.

אלא שאת הלך החשיבה הזה זונח הרב מיכי לגמרי בכל הנוגע להתערבות אלוקית בעולם, אפילו כאשר מדובר באירועים יוצאי דופן ובלתי סבירים כמו הקמת המדינה והכרוך בה תוך הגשמת הנבואות: מבחינתו הכל סטטיסטיקה, וכל עוד יש הסבר טבעי לאירועים שאינו מחייב להניח התערבות אלוקית - אז אין שום סיבה להאמין שאכן היתה התערבות כזו. הסבירות מושלכת לפח; נשארת ההסתברות בלבד, וכאמור גם סיכוי של אחד למיליון יכול להתממש מתישהו. נו, אז האם לא מתבקשת התנצלות בפני דוקינס? הרב מיכי לא השיב לשאלתי זו.

בדומה לכך, בספר מדעי החופש יוצא הרב מיכי נגד הגישה הדטרמיניסטית, לפיה התנהגותו של האדם נקבעת על ידי חוקי הטבע ואין לו בחירה חופשית. למרות שישנם ממצאים מדעיים התומכים לכאורה בגישה זו, הרב מיכי שולל אותה על סמך האינטואיציות החזקות לפיהן אכן קיימת בחירה חופשית, ונאבק להפריך את הפרשנויות הדטרמיניסטיות של הממצאים. אבל במה שונות אינטואיציות אלה מהאינטואיציות הרואות התערבות אלוקית בעולם? האם אותן לא ניתן לפרש כתוצאה של השפעות חינוכיות, פסיכולוגיות ותרבותיות, של שטיפת מוח? אם נצמדים לתמונת העולם המדעית, לפיה המציאות כולה מתנהלת לפי חוקיות קבועה, אז הבחירה החופשית אינה שונה מ"קנקן התה המעופף" - רעיון מוזר שאין כל סיבה אפריורית לקבל בלי הוכחה אמפירית מובהקת.

מתברר שכאשר זה מתאים לו, אין לרב מיכי בעיה לצאת נגד תמונת העולם המדעית, ולהסתמך על אינטואיציות, סבירות ותחושות פנימיות; אבל כשזה לא מתאים לו, אז אלה שמסתמכים על כלים אלה הם הזויים, שטופי מוח, חסרי הבנה במדע וסטטיסטיקה ומאמינים בפיות שקופות. שתי התנועות הללו, של ההתרחבות והצמצום, לא יכולות לשכון בכפיפה אחת ולשמור על עקביות ורציונליות. עד כה נקט הרב מיכי בתנועה המרחיבה, פחות או יותר; אולם ברגע ששינה את מגמתו והחל לנוע בכיוון המצמצם, לעבר תאולוגיה "רזה" ככל היותר, הרי שההיצמדות שלו לאמונות כמו אלוקים והתורה - עליהן הוא מנסה להגן בשלב זה - אינה נראית משכנעת, אינה קוהרנטית ולא תחזיק מעמד לאורך זמן. ומכיוון שהרב מיכי שואף לרציונליות וקוהרנטיות, מן ההכרח שיקרה אחד מהשניים: או שיחזור בו מהספקנות האנליטית-אמפיריציסטית שנתפס אליה בנוגע להשגחה - או שילך איתה עד הסוף, וישליך גם את שרידי האמונה הדתית שעוד נשארו לו. למעשה, במאמר האחרון כבר ציין הרב מיכי, בניסיון לצמצם את חוסר הקוהרנטיות שלו, שלשיטתו יתכן שגם בעבר לא היתה באמת התערבות אלוקית נסתרת. אפשר אם כך להפסיק לומר "על הניסים" בפורים הקרוב או בחנוכה הבא - שהרי לא היו בהם שום ניסים, רק אירועים טבעיים. כל הרעיון של פורים על הסתר הפנים וההשגחה הנעלמת מושלך אל הפח, כי לפי הרב מיכי אין דבר כזה הסתר פנים - אם לא רואים את זה, זה לא קיים. מישהו חושב שעם גישה כזו אפשר להישאר יהודי דתי, ולו מינימלי, לאורך זמן?

לפני כשבע שנים היה לי פולמוס דומה עם אליהו גליל, כאשר אני טענתי שאם מאמינים באלוקים, במלאכים, בניסים וכדומה אין סיבה שלא להאמין גם בשדים (- תנועה של התרחבות), ואילו הוא טען שאין סיבה להאמין בדברים שהמדע לא מצא ראיה לקיומם (- תנועה של צמצום), אבל למרות זאת הוא מאמין באלוקים ובתורה משום שאמונות אלה הן הכרחיות ליהדות. הביקורות שהופיעו בתגובה לפולמוס ציינו שהעמדה שלי, גם אם אפשר לחלוק על הנחות היסוד שלה, היא לגמרי עקבית - אבל עמדתו של אליהו בהחלט איננה כזו. אם מוכנים לקבל רק את מה שהמדע מאשר, איזו סיבה יש להאמין באלוקים ובתורה רק משום שזה "הכרחי ליהדות"? אדרבה - אפשר פשוט להיפטר מהיהדות וזהו. אין היגיון להחריג אמונות מסוימות מהביקורת המדעית רק בגלל שהן "יקרות ללבך". ואכן, נראה שדעותיו של אליהו גליל הלכו עם הזמן והתרחקו מהאמונה האורתודוקסית, כפי שניתן היה לראות בפוסטים שלו בפייסבוק. כי זה טיבה של תנועת הצמצום: היא לא עוצרת באדום, אלא חותכת ומקצצת עד למינימום.

מכיוון שכך, הרי שברגע שנטש הרב מיכי את עמדתו הסינתטית והחל להשתמש בטיעונים אנליטיים וברטוריקה אתאיסטית מובהקת - זוהי רק שאלה של זמן עד שיודה שגישה זו אינה מתיישבת עם אמונתו ביסודות היהדות עצמם. האם ישלים את המהפך המתבקש ויהפוך לדוקינס הבא, או שיחזור בו וינוע שוב לכיוון הסינתטי, האמוני? זה, כמובן, תלוי רק בו - בהנחה שעדיין יש לו בחירה חופשית.

* * *

הערה לסיום. למרות שנושא המאמר הזה אינו השקפתו של הרב מיכי על ההשגחה, עליה דיברתי במאמר הקודם, אלא השקפתו הכללית, אני מוכרח לציין שחלק מהטיעונים שלו בנושא הם לגמרי מביכים בעיניי. האופן שבו הוא מנופף במקרה של נחשון וקסמן כראיה לכך שתפילות לא עוזרות, מזכיר שאלות ברמה של ילד בישיבה תיכונית יותר מאשר רב והוגה דעות מכובד. לדבריו, אמירות בנוסח "אלוקים לא עובד אצלנו" או "אנחנו לא מבינים את דרכיו" אינן אלא אפולוגטיקה עלובה - כי אם אלוקים לא עונה לתפילת רבים כזו, לאלו תפילות הוא כן יענה? באמת שאני מתקשה להבין את ההיגיון שמאחורי הדברים. וכי אלוקים כן עובד אצלנו? וכי אנחנו מבינים את דרכיו? וכי אי פעם טען מישהו שכל תפילת רבים חייבת להיענות? בדיוק כמו לגבי ההשגחה, גם כאן מציב הרב מיכי דחליל מוזר, לפיו תפילה היא איזה לחש קסם או חוק טבע שאם מספיק אנשים חוזרים עליו הוא חייב לעבוד - ואם הניסוי נכשל, סימן שזה לא עובד אף פעם. אבל כשם שהשגחה מעולם לא נתפסה כ"יד שקופה שיורדת מהשמים", כך תפילה מעולם לא נתפסה כחוק טבע או לחש קסם, אלא כבקשת רחמים - "אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם". לפעמים היא נענית ולפעמים לא. יהודים לאורך הגלות סבלו עוני, פרעות, רדיפות ושואה והמשיכו להאמין שה' שומע תפילה - ואילו הרב מיכי יושב פה בארץ ישראל הפורחת והמשגשגת, וכופר בהשגחה ובתפילות כי נחשון וקסמן. ומה עם מקרים כמו עצירת הנאצים באל-עלמיין? הניצחון במלחמת העצמאות? בששת הימים? ביום כיפור? במלחמת המפרץ? האם אירועים אלה, שנגעו להצלת חייהם של המוני יהודים ולא של חייל בודד, לא מעידים על כך שתפילות נענות? מה פתאום, יאמר הרב מיכי, הכל סטטיסטיקה. נו, ואם נחשון וקסמן היה ניצל, הרב היה מודה שתפילות נענות? פשוט שלא. גם זה היה אירוע טבעי בלבד. באמת שאני מתקשה לראות הבדל בין גישה זו לבין אותו הילד במדרש, שאביו מרכיב אותו על כתפיו ושומר עליו מכל רע, ואילו הילד שואל אנשים: "ראיתם את אבי?". מצער.

מאתר מיסטריום 

HaRav HaPosek AI Shlita???

 Here. 

The Meicheter Illui/ Chanukah Candles

  B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!

alchehrm@gmail.com

----

Moshe Goldberg, the grandson of the "Illui" from Meitchet, told me: 'My grandfather lost his writings on a trip from Europe. He held the suitcase with great care, so the thieves thought there was a financial treasure there and snatched it from his hand. My mother told me that when the train was moving, they saw pages and pages of his chiddushim flying in the air, and there was nothing they could do. [Apparently, after the thieves discovered that there was no financial treasure there, they threw them away in disappointment]. My grandfather died at the age of 50 from a mild gum infection, when there were no antibiotics yet, something that would be easily solved today. The widow devoted herself to publishing what was left of his writings, she asked his students scattered around the world for summaries of his shiurim that they had summarized for themselves. There were mistakes in the students' summaries. She gave the copying work to her three daughters, who did not understand the content of the material, so there were also mistakes in these copies. My father devoted himself to publishing and correcting the mistakes, and being a Torah scholar, he also edited and added his own explanations.'

The "Illui" was one of the great students of Rav Chaim of Brisk, along with the geniuses, the sons of Rav Chaim and Rav Yerucham Asher Warhaftig. They differed in their worldviews. Unlike the GRIZ, the son of Rabbi Chaim, for example, the Illui's view was Zionist, and he also taught at Rabbi Reines' high school yeshiva in Lida. Later he served as a Rosh Yeshiva in "Yeshiva University" in New York. The Illui's widow wrote an introduction to the book, in which she told about the history of his life. The grandson Moshe Goldberg told me: 'In the following editions, my father had to omit the introduction at the request of the person who bought the rights, after he saw that the book was being boycotted in certain yeshivas.'

I remember seeing the book in one of the large Lithuanian yeshivas, with the introduction pages torn out. Again, pages flew, even if for other reasons...

Dr. Zerah Warhaftig writes in his book "Fifty Years and a Year" that he remembers from his youth the Illui staying in their house for a long time before his trip to the United States, and talking in study with his father every day for many hours. His father, the author of "Divrei Yerucham" and more, one of the geniuses of his generation, was later a close friend of the Chazon Ish and gave shiurim in his kollel, and was an enthusiastic supporter of Zionism. Rav YB Soloveitchik, the grandson of Rav Chaim, head of Yeshiva University and a member of the Mizrachi movement, in his article "מה דודך מדוד" about his uncle the GRIZ, who is known for his strong opposition to Zionism, writes that those who see his uncle as one of the greatest of the generation are mistaken, since he was several levels above all the greats of his generation... The differences in worldview between them did not at all overshadow his objectivity. 

A Torah Scholar Lives Here…

Once, during a conversation about the place of lighting candles in our days, my teacher, the GRZN Goldberg, of blessed memory, asked me why I light Chanukah candles at the entrance to the building, "Are you from Yerushalayim, that you follow the custom of Yerushalmiyim?" he asked. I didn't know if it was criticism, even if it was gentle as usual, or if it was curiosity. I replied to him that I did not find the explanation that distinguishes between a courtyard of the days of the Gemara and a courtyard of our days anywhere in the books of the Chazon Ish regarding Chanukah, but only regarding Eruvin, etc., and that there is a distinction, and that one of his great students told me that he does not remember this chiddush of the Chazon Ish in relation to Chanukkah. I added that from the words of the Rema on the permission to light inside - they were said to Jews living in fear in exile.

And here I was happy to hear recently from Rabbi Natanel Berkowitz, a student of the GRZN, the following story: 'Rabbi Chaim Yaakov Goldvicht, the head of the first Hesder Yeshiva, Kerem B'Yavneh, was very close to the Rabbi of Brisk, the GRIZ Halevi Soloveitchik. Once he accompanied the GRIZ on an evening walk in the streets of Jerusalem on one of the days of Chanukah. Next to one of the houses, the Brisker Rov looked at the Chanukah candles that were standing there, and said: "A Torah scholar lives here." This was the home of my teacher Rabbi Zalman Nechemia.' And indeed, his family members told me that even in the apartment where he lived for most of his life, he used to light Chanukah candles at the entrance to the building.

---

And speaking of fear of the Gentiles, the GRZN once told me: 'I never understood how it is possible that there are Jews who usually act according to the Rema, and do not dance in Kiddush Levana? After all, the Rema wrote that it is customary to dance.' I was in a community abroad, we did Kiddush Levana in the street, and I wanted to dance with them, but I saw that the president of the community was very worried and only wanted to finish and go inside. I said to myself: Here is another reason why it is worth living in Israel: Kiddush Levana properly, lighting Hanukkah candles properly. And in these days - also the mitzvah of mezuzah properly...

-----

A Tel Aviv Belzer Hasid told me that Rabbi Aharon Leib Steinman, the author of "Ayeles HaShachar," once asked Rabbi Mordechai Auerbach, may he live a long life, a Tel Aviv resident and head of a kollel there for many years, how it is possible to educate children to Torah and mitzvos in Tel Aviv today. Rabbi Mordechai replied: 'The influence of the worst Torah home in Tel Aviv is better than the influence of the best street in Bnei Brak...' ■

The Bostoner Rebbe ztz"l/ Rav Yechiel Yaakov Weinberg ztz"l/ Rav Y"D Soloveitchik ztz"l/ Rav Gustman ztz"l

  B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!

alchehrm@gmail.com

----

The Rebbe of the Students

Rabbi Avraham Abba Wingort, a student of the author of the responsa "Sridei Esh" and editor of his writings, told me: 'After the passing of my teacher and rabbi, Rabbi Yechiel Yaakov Weinberg, I thought I needed to find an opportunity to hear another great Torah scholar. In the summer of 1972, after our wedding, we traveled to Boston and I attended the lectures of Rabbi Yoseph Dov HaLevi Soloveitchik. He was then teaching the second chapter of Kiddushin, dinei shlichus. By the way, I remember that in that summer we davened with him on Tisha B'Av, and before each kinah he would stop and explain its content. Intellectual weeping…

I heard from Rav Weinberg that when he was the head of the Rabbinical Seminary in Berlin, the grandson of Rav Chaim HaLevi, Rav Yosef Dov Soloveitchik, who was then a young student in Berlin, would come to his lectures. I asked my teacher: "Do you consider him your student?", and he replied in these words: "No. He is too great for that."

I learned that there is another figure there who has a tremendous influence on students and professors in the United States - the Rebbe of Boston, Rabbi Levi Yitzchak Horowitz, of blessed memory [passed away on the 18th of Kislev, 5770. He was a member of the Council of Torah Sages. He immigrated to Israel after the Six-Day War with the aim of establishing his Beis Midrash in the Shuafat neighborhood, which his father purchased in 1929, but the Jerusalem Municipality changed the location to an area in the Har Nof neighborhood in Jerusalem...]. I went to meet him. I told him that I work with students at universities in Paris and Switzerland, and I asked him to reveal to me the secret of his influence on students in our generation. He answered as follows: "The lineage of Korach in the story of his dispute is detailed in the Torah up to 'son of Levi', and not up to 'son of Jacob'. Rashi there brings the words of the Sages that Yaacov asked that his name not be mentioned in the dispute. But how does this help? After all, every child in kindergarten knows that Levi's father is Yaacov! Rather, the intention is that Yaacov knew that there would be many disputes in Israel throughout history. His request was that the dispute not reach 'Yisrael', his second name. That is, that there be a deep-rooted Jewish point in every Jew that will be a holy of holies, that will not be influenced by any opinion or dispute, that will not be harmed at all. All we need to do is believe that Yaacov's prayer was accepted, to believe that every Jew, without exception, has a holy Jewish spark, a pintelele Yid, even if he is the most heretical of heretics! How does this point awaken? For one it is through a Torah thought, for another it is through gefilte fish or beautiful poetry, and countless other ways. But these are already practical ways, and what is important is to believe with complete faith that the pintele Yid exists and is eternal."

A small child changes lives…

A response that Professor Yoel Elizur sent me regarding what I wrote about Rav Yisrael Zev Gustman, with a sweet and typical story: "...A large part of Rav Gustman's immigration to Israel was due to a small ginger-haired boy - my cousin Elchanan Schmida. Elchanan then lived on Ben-Maimon Street, and as he walked down the street, an elderly and distinguished rabbi asked him in Ashkenazi Hebrew how to get to a certain address. He volunteered to accompany him there, and on the way he asked him: Where do you live? The rabbi replied: In America, in New York. Elchanan was surprised: A Jew should live in the Land of Israel! Rav Gustman later said that the simple things that the boy Elchanan told him influenced him. Elchanan would visit the yeshiva from time to time in the corner of Ramban Street, and the rabbi would seat him next to him and treat him with great respect."

I heard a completion to the story from the same child himself, Elchanan Schmida: 'I was a 10-year-old boy, I was playing in the Magnes Garden at the end of Alfasi Street. He started talking to me, asked what I was learning. I was then learning Mishnayos by heart, and I started to tell him Mishnah after Mishnah. He was very impressed that a child in the Land of Israel knows Mishnayos. He saw the great destruction of the world of Torah in Europe, experienced it personally, as is known. Since then he brought me closer.'

Ibn Ezra corner of Ramban

And Elchanan Schmida continues to tell: He was meticulous about having a minyan of Kohanim on the High Holy Days. He would want me to come because I am a Kohen. Once I told him that they daven at six and it is hard for me to get up so early, so he said: You can come at seven thirty, daven Shachris with us when we daven Mussaf, and it will be considered for you as a tefillah with a minyan.

He would often invite me to eat with him and the Rebbetzin on Shabbos, and I remember that when he opened the refrigerator he would ask me to open it with him and in a different way, as two people who did it, because of the fear of hot air entering that could cause the engine to start earlier.

He was not willing to answer me on halacha, but said that I should ask the local rabbi, according to the law of "Mara D'Asra". He had a subtle sense of humor that was expressed in many of his responses. When asked where the yeshiva is located, he said: 'Do you have a large Chumash Mikraos Gedolos at home? Open it, you will see Ibn Ezra and Ramban, so we are exactly there in the corner…'

Professor Shlomo Saloni, a Chazzan and Baal Tokea in his Beit Midrash, told me: 'Because of his great devotion to the people who studied with him, when a difficult halakhic question arose for them, he would go to great lengths to find a heter. But many times he avoided ruling. Sometimes Rav Yitzchak Hutner, author of "Pachad Yitzchak" and Rosh Yeshivas Chaim Berlin, would come to him, and this is how the argument would go: - A great man like you can pasken for himself. - No, I came because I want you to pasken for me…'

R' Meir Dorfman