Rebuilding A Faltering Marriage

Translated from אקשיבה 

My husband and I have been married for 6 years with three children.

At the beginning of our relationship, there was a lot of love, understanding, and respect between us. Over the years, I feel like my husband has become a cold person who puts me down. I am naturally a very happy, thriving, and smiling person around people, but with him, he just shuts me down. He always has a sad face, yells a lot, and uses words that put me down. He doesn't compliment me, appreciate me, respect me, pamper me, say nice words, show affection or warmth. He's not interested in the relationship, he's always on his phone. Even when I tell him about the things that bother me, he doesn't take them to heart, saying that's just how he is. It really bothers me that even around people, you can see his reluctance and impatient way of speaking to me. I don't know anymore if there's any love left between us or if we're just together. I really miss the courtship, the pampering, the kind words, the appreciation, the encouragement.

I feel like a different person around him, and with other people, I'm truly myself – a happy, laughing, fun person. How can I change all of this? How can I save this relationship? Because for me, it's already one step away from the end.

 Answer:

You write that at the beginning of the relationship, there was a lot of love, understanding, and respect between you and your husband. But over the years, your husband has become a cold person who extinguishes you.

You write that by nature you are a very happy, flourishing, and also smiling person – around people, but your husband really dims you. Always with a sad face, a lot of yelling. Not flattering, not appreciative, not respectful, and not pampering.

You deserve light, love, and joy. You deserve good words, respectful words. You deserve to be a desirable, valued, and loved woman.

So what do we do now? When a dark cloud scatters murky rain over your shared space?

You write that you want to save the relationship. And that's very special to me. That statement shows maturity and an understanding that you have responsibility for this relationship.

In the following lines, I will present you with a direction for thot that may be a bit challenging to read (especially in a world where it's easy to advise breaking up a relationship). But you wrote that you want to save your relationship. So, if my words reach your heart, it might be a good direction to bring back the happiness that was lost in your marital space.

I believe so, you have the ability to change the situation.

And how do I know? Thanks to two reasons you detailed in your inquiry, and an additional reason rooted in what I know about romantic relationships.

And I'll begin.

The first reason I believe you have the ability to change the situation is because you were in love in the past. In other words, in your system, in the respiratory system that connects you, there is a foundation of love, understanding, and respect. Over time, your connection pipe has filled with bad (and even toxic) substances, but the underlying infrastructure itself has the capacity for both of you to maintain a loving and respectful connection. Although this ability has been somewhat shaken and covered in sand, dust, and perhaps even a little rust. But it exists, and with the right work, it will hopefully function again.

The second reason I wholeheartedly believe you have the ability to change the situation is because when you write next to other people, you are a happy, laughing, and fun person. In other words, your personal system has wonderful energies that have the power to heal relationships.

And the third reason I believe you have the ability to heal your relationship is because of what I know and believe about relationships in general, and about coupledom in particular, which I will elaborate on in the following lines.

A relationship between two people is a dynamic.

Dynamics is the relationship between two objects in motion. You both create and react within the relationship.

Now, from what you're describing, you're in a loop. A negative and unenjoyable loop.

He turns off – and you turn off.

He doesn't appreciate you – and you're suffering.

You share what bothers you – and he ignores it.

But you're asking to "save the relationship." In other words, you want to stop this negative dynamic.

And you can.

A relationship between two people, and even more so in a partnership, and especially in a partnership built on love, understanding, and respect, is just like the equation x+y=z.

If one of the factors, for example, x, changes, regardless of whether y remains constant, the result will necessarily change.

If you get out of this loop, the couple's space will begin to heal.

I'll share with you that since I was exposed to this approach, which believes in our ability to change relationships, I decided to try and apply it on a few occasions, and I couldn't believe the results that changed.

I replaced contempt with appreciation, criticism with a kind eye, and alienation with friendship, and the relationship miraculously changed.

Right. A strained relationship between a man and a woman calls for deep work. It's not easy and it won't happen overnight, but yes, we have the ability to change.

One partner within a relationship (provided there is no physical violence, infidelity, or addiction, which are extreme situations requiring significant change from the other side) has the real ability to change the marital space. As we said, when one factor in the equation changes, the result changes.

So what do we actually do?

The primary element to bring back warmth and love to a relationship is "do it yourself first." You write that you really miss being pampered, appreciated, and encouraged. You're currently expecting him to give. You tried and said it didn't work. It's time to start filling yourself up.

When we enter the couple's space emotionally empty, especially during a shaky stage of the relationship, nothing good can grow.

Want your relationship to start flourishing?

Start taking care of yourself. Go out with friends, buy yourself some clothes, and most importantly, go buy yourself a beautiful notebook that makes you happy and start writing down every day points of light that you love about yourself on a physical level, on a character level (I am creative, I have a good heart, I am intelligent), and on a behavioral level (I put the children to bed peacefully, I baked a wonderful cake, I excelled at work).

 Instead of focusing on the absence and the lack, start taking care of yourself to fill that void.

Make sure to buy a beautiful notebook that will make you happy, and every day wash your heart with kind words about yourself.

So for a whole month. Without cutting corners.

After two weeks of filling a notebook full of points of light about you, continue to make sure to fill in the points of light that are in you, but at the same time, go buy another beautiful and decorated notebook, and in it, write down points of light and good that you find in your husband. What do you still love about him? What did he do today that made you feel good? What do you appreciate about him? Once you've trained your eye to look at yourself positively, you'll start looking at it with a good and positive eye. It's not what he *doesn't* give, but what he *does* give.

And here's the challenge: for a whole month, make sure you do these two tasks every single day. After personal and internal strengthening (physical treats that make you feel good, and kind words you say to yourself every single day), and a positive outlook on your man (kind words you write about him), comes the third stage:

Start sharing with him the good things you see in him. In the language of couple's work, we call the section of good words you say to him "models," from the word "medals."

Start saying out loud what you've been writing down for yourself in your notebook for a month. Good points that you see in him and appreciate.

For a month, I was truly in a state of 'modeling': I made sure the medals were genuine, that they stemmed from inner belief (fake and external medals have no effect).

What I'm offering you here today is not easy work. But unfortunately, getting divorced (especially with children) or living in such great pain when the relationship is faltering and empty is much more difficult.

I'm offering you a path here that requires investment and seriousness, but if you dedicate yourself to it and persevere, I believe good things will begin to emerge and appear in your home.

Forgiving Oneself And More

 כשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלח לעצמו את כל עונותיו, כמו שצריך לפייס את חבירו על עבירות שבין אדם לחבירו כדי להשיג סליחתו. 

When a person repents out of love, he must forgive himself all of his sins, just as one must appease one’s fellow regarding offenses between one person and another in order to attain his forgiveness. 

ואחר שבעיני עצמו יהיה מכופר ונקי מחטא, יתעורר עליו הקודש של חלק גבוה, שיתהפכו כל עונותיו לזכיות. 

And after he will be exonerated and clean of transgression in his own eyes, the holiness from a supernal portion will be aroused upon him, so that all of his sins will be transformed to merits. 

א׳:תער״ב

כל מה שיתברר יותר לאדם, שהתורה ורוחניותה העליונה היא סבתה העליונה וכלי אומנתה של ההויה כולה, בכל רוחב מושגה של מלה זו, של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים, אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש, שכל מחשבת קודש, וכל דיבור קדוש הוא נאדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל המציאות כולה, 

The clearer it will grow to a person that the Torah with its supernal spirituality is the supernal cause and instrument of all existence—in the entire breadth of the meaning of this word “existence”—of all the physicality and all the spirituality in the worlds, the more will his thought rise, until he will understand and sense that every holy thought and every holy word is much more exalted and firm in its might than all existence. 

ולא יוכל לעכב את גודל השיגוב והשלטון של דיבורי התורה והתפלה ומחשבותיהם לא כל ציור של העולם המוחשי, גבוליו והכרחיו, לא איתניות הטבע ומהלכיו, ולא כל רעיון הגיוני, מוגבל ומתואר על פי דרכי השכל והחיפוש שבמחשבות לבב האדם. 

Then not all the images of the sensory world, of its borders and its demands, the vigor of nature and its processes, and any logical idea, finite and envisioned in keeping with the ways of the intellect and the search in the thoughts of the heart of a human being, will be able to hinder the greatness of the loftiness and dominion of the words of Torah and prayer and their attendant thoughts. 

כי אור הקודש, הנעלה מכלם, מושל הוא על כלם, מנהיגם ומכריעם, ומאיר את הכל באורו. פתח דבריך יאיר. 

That is because a holy light higher than them all governs them all, manages them and determines them, and illuminates everything with its light. “The commencement of your words enlightens” (Psalms 119:120). 

א׳:תער״ג

עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע שאור החיים האלהיים העליונים מחיה את כל עניני הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה, כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות. 

The essence of serving God grows clearer to a person the more he knows that the light of Divine, supernal life provides the life-force for all of his spiritual affairs—in intellect and in will, in feeling and in disposition, in character and in attribute—just as it provides the life-force for everything in existence and in being. 

ואז יוטבע בו טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם בכל עז תכסיסיה, לפי גדלות ההשגה, לפי רוב החכמה הרוחנית, ולפי התעלות המדות והמעשים, ולפי עליית הרצון וזיכוך הנשמה בהכשרה להסתכל בעליית העולמים כולם בהדר זיו רוחניותם. 

Then the nature of permanent clinging to Divinity will be impressed into him, and that clinging will be made whole in the entire might of its activities corresponding to the size of his insight, corresponding to the amount of his spiritual wisdom, corresponding to the elevation of his traits and his deeds, corresponding to the rising of his will and the purification of his soul in preparation to see the ascent of all worlds in the glorious radiance of their spirituality. 

ויתאמץ יותר טבע קודש זה, כל מה שיתהפך הרע, העצמי והעולמי, לטוב, והחושך לאור, לא רק בכללות, אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד. 

And this holy nature will grow stronger the more that evil—individual and universal—will be transformed to good, and darkness to light—not only overall but in detail, as a result of a constant manifestation of holiness every day. 

עי' קבלת הראי"ה עמ' 564-565

א׳:תער״ד

הרע מצטער הוא בהגדלת הטוב, וצדדי הרע שבנפש ושבעולם מצטמקים ורע להם בזה שגאות ד' ואור הקודש מתרחב ומתפשט בהם. 

Evil is pained upon the growth of the good. And aspects of evil in the soul and in the world shrivel and suffer because the pride of Hashem and the light of holiness expand and spread in the individual and in the world. 

ומזה האדם מרגיש צער בתחילת גשתו לעבודה עליונה, אבל צריך אז להתרומם עד לידי מדה זו של גבורות קדושות. וגדולת הנקמה שנתנה בין שתי אותיות כמו דעה, 

Due to that, a person feels pain when he begins his approach to engaging in supernal service. But he must then rise until he reaches this trait of holy severity and the greatness of vengeance—which is placed between two Divine Names, just as knowledge is (Berachot 33a). 

והרצון של ביעור הרע והתמעטותו, הולך ומשתלם ובא למגמתו ע"י צערו, שהיא תחילת נפילתו, ואז כל מה שהיסוד הרע שבנפש יוסיף צער, יוסיף הטוב שבו - שהוא העצמיות הקיימת העיקרית - עונג ונחת. 

And the will to burn away evil and diminish it grows more complete and reaches its goal by means of evil’s pain, which is the beginning of its fall. Then, the more that the evil element in the soul increases its pain, the more that the good in the person—and that good is his principal existent essence—increases its delight and comfort. 

ודוגמת הפעולה הזאת שבנפש יעשה בעולם כולו, ומעין אורו של משיח מתנוצץ אז. 

And a reflection of this activity in the soul will occur in the entire world, and then a likeness of the light of the messiah will shine. 

ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה. 

“Saviors will ascend Mt. Zion to judge the mountain of Esau, and Hashem will have the sovereignty” (Obadiah 1:21). 

א׳:תער״ה

לפעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש, וממנה יוצא האור לעולם כולו, 

Sometimes, we must recognize the spiritual effect of our inner work and the light of the Torah and prayer overall on the interiority of our soul. And from our soul, the light emerges to the entire world. 

ולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה, שאין הנפש כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות הולכות ומאירות לעולם כולו, וסוף הכבוד לבוא גם כן להופעת הנפש היחידה, שממנה נבע אור זה. 

And sometimes we must stand in such a way that our soul is only a measuring device, like that which measures land and vessels, and the spiritual manifestations shine upon the entire world. And in the end, honor will come as well to the manifestation of our individual soul, from which this light has welled. 

מדה זו האחרונה משמשת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר לתפוס המדה האמצעית, וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה, להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי. 

This latter trait operates at times from the aspect of our state of greatness, and at times from the aspect of our state of smallness. It is impossible to hold the middle measure, and we must grasp specifically the supernal greatness, so that it will manifest light in all the worlds. “When I sit in darkness, Hashem is my light” (Micah 7:8).

Declarations: The Haters' and Mine

In 1975, when I was fourteen, my older (and much wiser) cousin, Jill had been carrying signs to school which read: Zionism Is NOT Racism. I’m sad to say, I had no real knowledge of what her signs meant. I had no idea that the Soviet Union—through what would become both a successful and tragic effort—was working to defame Israel in order to regain influence in the Middle East and parts of Africa, influence it had lost after Israel’s stunning victory in the Six-Day War, when Israel suddenly became a strategic asset to the United States.

On November 10, 1975, the United Nations General Assembly passed Resolution 3379, declaring that “Zionism is a form of racism and racial discrimination.” The vote passed by a wide margin: 72 in favor, 35 against, and 32 abstentions. That resolution became—officially—the policy of the United Nations. It was not based on truth, morality, or history. It was based on fear, expediency, and anti-Jewish bias.

Many countries, already anti-Israel and desperate for Soviet support or Soviet-aligned resources and markets, were willing to trade away the safety and dignity of the Jewish people for political gain. Several of these nations had oppressive governments, collapsing economies, rampant corruption, and they followed the Soviet lead like a dog to its master.

That UN declaration—Zionism equated with racism—remained on the books for sixteen years, until December 16, 1991, when the United Nations revoked it through Resolution 46/86, this time with 111 voting for revocation, 25 against, and 13 abstaining. It took sixteen years to undo what should never have been etched into the moral architecture of the world. Its revocation, however, did not undo the harm it caused. The Soviet Union spent vast resources—estimated in the hundreds of millions, and likely more—promoting this campaign across Africa, the Middle East, Latin America, and Western intellectual circles. And those who still repeat these canards should know that they are echoing a lie manufactured for them, not by them.

Much of what you’re now seeing on our campuses, in the streets, in front of synagogues and places of Jewish learning—from actors, musicians, academics, and polemicists—the violence, the vitriol, the attempts to demoralize Jews and those who support Zionism, a four-thousand-year-old longing of our people to return to our homeland—can be traced, at least in part, to that UN declaration. Its stain not only endures, it has spread.

I have a declaration of my own.

I declare—to myself first, and to anyone listening—that I will not, under any circumstances, surrender my dignity as a Jew. I will not bow to threats, to lies, to ideological fashions, nor to propaganda insisting that Jewish survival, sovereignty, or identity is immoral. This anti-Jewish ideology was propagated by the Church, by Czarist Russia, by Nazi Germany, by European philosophers, and later by Soviet commissars—old ideas now eagerly lapped up and modernized by the academy and by politicians on the left, who, eager to burnish their oppressor-versus-oppressed bona fides, employ pseudo-intellectual terms such as colonialist, imperialist, genocidist, eco-cidist, pink-washer, or ethno-state racist.

And on the right, the very same poison appears, only in different rhetorical clothing—accusations of “globalists,” “dual-loyalists,” shadow financiers, cultural subverters, or those supposedly pulling strings behind the scenes. Different vocabulary, same ancient hatred.

History has been littered with attempts to degrade Jews, to delegitimize our existence.

Voltaire, an Enlightenment era philosopher celebrated to this day, wrote menacingly:

“The Jews are an ignorant and barbarous people, who have long united the most abominable greed with the most detestable superstition and the most invincible hatred for the peoples who tolerate and enrich them.”

(Voltaire, Dictionnaire Philosophique)

This from a man who argued for tolerance—except when speaking of us.

In the forged Czarist antisemitic tract The Protocols of the Elders of Zion, its anonymous fabricators wrote as if Jews had said this:

“We shall destroy the money markets… and we shall become lords over all the earth.”

That sentence was never written by Jews.

It was written about Jews—by those seeking to justify persecution, expulsions, and massacres.

The lie of global domination was repeated again by Hitler, who wrote:

“The personification of the devil as the symbol of all evil assumes the living shape of the Jew.”

(Adolf Hitler, Mein Kampf)

These words became the pretext for ghettos, deportations, gas chambers, and the murder of six-millions of my people. They did not describe reality—they manifested terror.

And yet—despite the fame of these voices,

despite the intellectual weight society grants them—

their conclusions remain vile, false, utterly rejectable.

I stand in public disagreement with the entire historical record of hate.

And today, the voices are different,

but the claim is familiar.

Mahmoud Abbas, leader of the so-called “less militant” PLO, speaking about Jewish historical connection, said publicly:

“Israel has no historical connection to this land.”

That is not analysis.

It is historical erasure.

A falsehood so obvious that it is taken as fact by people who are either profoundly ignorant, or willfully intent on separating the Jewish people from our ancestral homeland.

At rallies in the United States and Europe within the last two years, protesters have shouted:

“There is only one solution—Intifada revolution.”

and

“From the river to the sea, Palestine will be free.”

Whatever defenders claim, these have become euphemisms for eliminating Jewish sovereignty—and in some cases, the Jewish people altogether.

I reject these modern distortions just as I reject the older ones.

I’ve been asked why I don’t offer a more “balanced” account of Israel’s treatment of Palestinians—as if I imagine everything Israel has ever done is perfect. I don’t. It’s war; it’s tragic; it’s bloody; there is human loss no one should minimize.

But here is my answer:

Criticism of Israel has become so one-sided, so ubiquitous, and so relentlessly framed as unquestioned moral truth, that I see no need to repeat what is already shouted everywhere else. My aim here is not to restate the already dominant critique, but to speak into the silence surrounding Jewish history, and the right of Jews to sovereignty, safety, and continuity.

My own life bears witness.

When my wife and I traveled in 1988 through the Soviet Caucasus, the practice of Judaism was illegal. Zionism was treason. People whispered their identity, fearful of neighbors, employers, police. Everywhere I went, there were Jews whose eyes lit up when I gave them tefillin, mezuzot, or prayer books.

These objects were contraband.

Our identity was contraband.

Our dignity was contraband.

Nothing in me has changed since then.

But something has crystallized.

Since October 7, in the face of a world eager to invert victim and perpetrator, I stand stronger.

Not to persuade the world—

but to strengthen my own people.

Not to convince detractors—

but to stand before my children and grandchildren,

knowing that I did not remain silent.

Therefore:

I will not tire.

I will not weaken.

I will not surrender the beauty, genius, stubborn survival, moral inheritance, and sacred responsibility Judaism confers.

I do not exist because the world tolerates me.

I exist because God helped my people miraculously survive every attempt to erase us.

And I stand gratefully, defiantly, lovingly,

inside that lineage.

Peter Himmelman

Candace Owens Honors Charlie Kirk’s Legacy By Doing Everything In Her Power To Destroy It

 U.S. — Often-incoherent podcaster, private investigator, conspiracy theorist and all around loony Candace Owens fired back at Erika Kirk as the widow finally addressed the conspiracy theories surrounding Charlie Kirk’s death and Turning Point USA, claiming the widow “missed the mark” and accused her of using “the exact same emotional strategy deployed by BLM.”

“It is a positively ABSURD notion that you cannot critique a 150 million dollar organization because the CEO says they are like a family, and are grieving,” Owens railed on X.

“It is the exact same emotional strategy deployed by BLM in the wake of George Floyd’s death, when I called out their shady financial dealings. I mean, dis is white folks using black people methods, man,” she said as she unwittingly slipped into "bruthu jargon".

Erika Kirk has been publicly pushing back for the first time on rampant conspiracy theories flying around the internet from conservative activists about her husband’s assassination — among them Owens, once a close friend of Charlie’s. Owen's explained that their friendship had to end because Charlie is dead and she can't be friends with people who you text but won't text you back.

In the weeks after Kirk was murdered, Owens suggested Kirk was “betrayed,” accused the federal government of lying about the investigation, and said that Israel may have been involved in Kirk’s death. This is because in Owens' narrative - Israel is connected to every bad thing that happens.

Owens later attacked Erika on her podcast for not addressing the rumors publicly as the new CEO of the company, but as a mourning widow.

“It completely missed the mark for me. I am sorry. It just has. But the good news is that she is now un-murking the water in terms of her intentions with this massive political organization,” Owens said.

Owens shared a clip of Erika Kirk saying that she understands the conspiracy theories about her husband stem from people wanting to find an answer to “something that happened that was so evil.”

Kirk said she wants justice but doesn’t have time to address the theories. She added that she’s speaking out because she’s reached a “breaking point” because they’ve started to involve her immediate family or the family she’s found at TPUSA.

“This is righteous anger because this is not OK, this is not healthy. This is a mind virus,” she said.

Owens said Kirk’s comments are why “Turning Point USA looks so suspicious,” adding at one point: “You don’t just get to be widowed into chairman and CEO.”  

Candace Owens has further vowed to honor Charlie Kirk's legacy by doing everything in her power to destroy it.

Owens has pledged, for Charlie's sake, to stop at absolutely nothing to burn down the movement he built, as well as bring pain and harm to every person Charlie ever loved.

"All of my efforts to dismantle Charlie's organization and hurt the people he cared for, that's all for him," said Owens. "As Charlie's family and friends receive death threat after death threat because of me, I want everyone to know I'm doing it for Charlie. His legacy was one of deep love for Jesus [ימח שמו!], his family, friends, and Turning Point. Which is why I am venomously slandering his family and friends, and will do everything I can to burn Turning Point to the ground. This will not only bring down this corrupt organization but will continue to make me relevant and millions of people will listen to my rantings, thus ensuring that I will be able to afford to send my children to college."

Owens also sparked backlash after alleging that Charlie Kirk was “in love” with another woman before he married Erika Kirk.

During the Tuesday, December 2 episode of Candace, the 36-year-old host shared private text messages between her and Kirk, in which he asked her for outfit advice.

“I’m going to miss Charlie going on dates and the young girls that he liked and me always being the wing woman,” she explained. “One of my favorite text messages between me and Charlie [was] when he was getting ready to go on a date.”

"He didn’t date many people and he was just kind of in love with this girl,” Owens continued, as a text message between the two showing Kirk asking whether he should change out of a Turning Point USA shirt he was wearing flashed on the screen.

“It’s so sweet,” Owens added.

However, posting the exchange publicly didn’t sit well with Kirk supporters, who saw it as disrespectful to Erika, whom Charlie married in May 2021. The couple shared two children.

She also published screenshots of private messages she said were from Charlie Kirk that show him expressing frustration about losing a $2 million Jewish donor and threatening to “leave” the pro‑Israel cause; Turning Point USA figures and multiple outlets subsequently acknowledged the messages as genuine while disputing their context

According to grief counselors, one of the primary ways people generally honor a deceased man is by trying to destroy everything he stood for. "Publishing the deceased man's personal text messages, calling for the demolition of his company, and conducting a targeted harassment campaign against his friends and family -- these are deep and profound ways humans express their grief," explained Dr. Julia McIntosh. "Viciously attacking the late man's widow and inventing insane conspiracy theories on your massive YouTube channel are clear indicators Owens loved and cared for Kirk deeply."

"It really brings a tear to my eye," she added, choking up.

At publishing time, Owens had committed to double down on her efforts to honor the deceased by uncovering the French-Israeli-Mossad-Netanyahu Egyptian Bee cult joint operation with the U.S. military and Turning Point USA and Erika Kirk to assassinate Kirk using an exploding lapel mic remotely operated by maroon shirt-wearing operatives hidden in a labyrinthine complex of Jewish tunnels.

The Divine and the Spirit of Israel

Here and here.

 נצוצי אורות מעמ' קמ"ג, לתשובת השנה עמ' רע"ד, אורות המבואר אורות התחיה פרק י"ג ושיחות הרצי"ה מעמ' 64 והלאה, וכולי האי ואולי. 

הרצון הכללי, של הרוחניות שבאומה, יש לו מדתו. ולמעלה ממנה הוא הרצון של התכן האלהי, לפי השגתה וחייה הפנימיים והחיצוניים. 

The overall will of the spirituality of the nation of Israel has its measure. Higher than it is the will of Divine content in the nation of Israel, which corresponds to the nation’s comprehension and its inner and outer life. 

כל זמן שהתוכן הרוחני של האומה הוא מלא וגדול, מתגדל ממילא, במידה יותר עליונה, האור של התוכן האלהי שבהשגתה, והמבוקש של מציאותה מצויר בגונים בהירים ; ולמעלה מזה מתגלה בגונים בהירים המבוקש של כל ההויה כולה, שזהו רז דעת עליון. 

As long as the nation’s spiritual content is full and great, the light of the Divine content in what the nation comprehends grows in a higher measure, and the nation envisions that which its existence seeks in bright hues. Higher than that, that which is sought by all existence, which is the secret of the supernal knowledge, is revealed in bright hues. 

כשירדה האומה בגלות המרה, נחשכה נשמתה, והשגת מבוקשה הפנימי של מציאותה ומאויי חייה נתקטנה, עד שאינה מוצאה כלל את נתיבותיה, ומכל מקום יש בקרבה איזו השגה חלושה, של רשימת אורה, שממנה זורח אור כה לפי הערך לצדיקים וחכמים דורשי ד' בכל לבבם גם במחשכים, וכי אשב בחושך ד' אור לי. 

When the nation descended into the bitter exile, its soul was darkened and the comprehension resulting from the inner search of its existence and of the desires of its life shrank, until the nation cannot at all find its paths. Nevertheless, the nation has within itself some weak comprehension of an impression of light from which dim light shines on some level to righteous people and wise people who seek Hashem in their hearts, even in the darkness. “When I sit in darkness, Hashem is my light” (Micah 7:8). 

אבל הענין האלהי והמגמה העולמית, אם היתה עומדת במקומה ובמדרגתה הראשונה, לא יכלו להתחבר אז עם מגמתה העצמית, ואז היו חייה בגלות נוטלים להם דרך חול, באין פנות להתקשר עם המגמה האלהית של צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות. 

As for the Divine matter and the universal goal, if it would have stood in its original place and level, it would not at all have been able to bind with the nation’s essential goal. And then the nation’s life in exile would have taken a secular way for itself, without turning to connect with the Divine purpose of the Rock of all the worlds, the Righteous One in all the generations. 

מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? 

What did the Holy One, blessed be He, do? 

כשם שנתמעט האור הזורח בה לגבי תכונתה הפנימית, כן ירד האור האלהי הכללי בעולם, והשגוב של הענין האלהי שהוא אור חי העולמים איננו מבהיק כי אם באור קלוש כזה, שהוא יכול להתאחד עם האור הזורח בנשמתן של ישראל, גם אחרי הירידה שגרמה הנפילה הגדולה שנפלה עטרת תפארת ישראל משמים ארץ. 

Just as the shining light in the nation was diminished in relation to its inner content, so did the Divine, overall light descend in the world, and the elevation of the Divine matter, which is the light of the Life of worlds, only flashes with such a weak light that it can unite with the light shining in the soul of Israel even after the descent that has plunged the diadem of the beauty of Israel from heaven to earth. 

ובהיות הענין האלהי הכללי בתור אור העולם עומד במעמד כזה שוב הענינים הולכים ומתחברים, והמגמה של מציאות האומה ברוח קדשה הפנימי והמגמה הכללית האלהית הגדולה של ההויה כולה יכולות להתאחד כאחד, וממילא הן מתחברות ביחד בעצמן, ובנשמותהן של ישראל בפרט ובנשמת כללות האומה בכלל, והן מוכנות יחד לעלות בישועת גוי ואלוהיו, אני והו הושיעה נא. 

And since the overall Divine matter in the role of the light of the world stands in such a position, matters again bind together, and the purpose of the existence of the nation in the spirit of its inner holiness and the great, overall, Divine purpose of all existence can unite as one. They bind together in themselves, and in the individual souls of Israel in particular and in the soul of the totality of the nation overall, and they are prepared together to rise with the salvation of the nation and its Godliness. “I and He, Save Us Now” (kabbalistic phrase from the siddur). 

בפרק זה הרב מבאר שישנו קשר בין הרמה הרוחנית שבאומה הישראלית, לרמה של ההופעה האלוהית בהוויה בכללותה. כנסת ישראל נמשלה ללבנה המקבלת את האור של החמה ומזריחה אותו לעולם – האור של ההופעה האלוהית נקלט בכנסת ישראל ומוזרח ממנה אל שאר המציאות. אמנם, חלק מהאור מוזרח באופן ישיר אל שאר המציאות, אך חלקו העיקרי מופיע דווקא על ידי כנסת ישראל.

שני סוגים של רצון ישנם. האחד: הָרָצוֹן הַכְּלָלִי, שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת הַכְּלָלִית שֶׁבָּאֻמָּה, יֵשׁ לוֹ מִדָּתוֹ. הרצון הוא ביטוי לעוצמה הרוחנית. לאדם בריא בגופו ונפשו יש רצון גדול, ואילו החולה רוצה רק שלא לסבול. במצב של חולי מתקטנות השאיפות. ישנה עוצמה רוחנית האופיינית לאומה הישראלית, לפי מצבה; יש מצבים של גדולה, בהם השאיפות גבוהות וממילא העוצמה הרוחנית גדולה, ויש מצבים של קטנות, כמו בגלות.

בנוסף לכך יש עוד סוג של רצון, שקיים בהוויה בכללותה – וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה הוּא הָרָצוֹן שֶׁל הַתֹּכֶן הָאֱלוֹהִי, שגם הופעתו היא לְפִי הַשָּׂגָתָהּ של האומה וְחַיֶּיהָ הַפְּנִימִיִּים – הדברים הרוחניים, שיש להם קשר יותר עמוק למושגים שאנו קוראים 'דתיים', וְהַחִיצוֹנִיִּים – אותם הדברים שהם תנאֵי הקיום של האדם – ההישגים המדעיים, החברתיים, הכלכליים וכדומה.

שני רצונות אלה צריכים להיות מתואמים. כשישראל בגדולתם, גם הרוחניות העולמית יכולה וצריכה להיות בגדולתה, וכאשר ישראל יורדים ומתקטנים בעוצמת הרוחניות שלהם בגלות, מתקטנת גם העוצמה הרוחנית של השאיפה הכללית בהוויה: כָּל זְמַן שֶׁהַתֹּכֶן הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה הוּא מָלֵא וְגָדוֹל, כשהאומה יושבת באדמתה ויש לה עוצמה, ואז גם התוכן הרוחני שלה מלא וגדול, מִתְגַּדֵּל מִמֵּילָא, בְּמִדָּה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, הָאוֹר שֶׁל הַתֹּכֶן הָאֱלוֹהִי שֶׁבְּהַשָּׂגָתָהּ, החזון הרוחני, הדתי, וְהַמְבֻקָּשׁ שֶׁל מְצִיאוּתָהּ מְצֻיָּר בָּהּ בִּגְוָנִים בְּהִירִים; האומה יודעת יותר טוב מה היא רוצה מבחינה רוחנית, הזהות והחזון יותר ברורים. עד ימי הבית השני כשעם ישראל עוד ישב בארצו, כאשר עוד היו נביאים, נבואותיהם היו מופלאות ונהדרות. ואילו החכמים, שקיבלו את תפקיד הנביאים אחר שפסקה הנבואה מעם ישראל, לא הצליחו להעמיד חזון כזה.

וּלְמַעְלָה מִזֶּה מִתְגַּלֶּה בִּגְוָנִים בְּהִירִים הַמְבֻקָּשׁ שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁזֶּהוּ רַז דַּעַת עֶלְיוֹן. כאשר התוכן הרוחני באומה הוא גדול, גם בהוויה כולה מתגדל המבוקש, הרצון – העוצמה הרוחנית; בלעם הרשע מעיד על עצמו שהוא "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז). לרמת השגה כזו זכה להגיע בגלל שבאותה תקופה מעמדו הרוחני של עם ישראל היה נשגב – אחרי יציאת מצרים שנעשתה בניסים כבירים, ניתנה תורה לישראל, ירד מן מדי יום ואת המסע במדבר ליוו עמוד אש וענן. במצב רוחני כזה נשגב – אפילו בלעם, אדם שפל מבחינה מוסרית שאפילו להבין את אתונו לא הצליח, כדברי חז"ל (סנהדרין קה, ב) – אפילו הוא מגיע להשגות רוחניות גבוהות. באותה תקופה, כאשר ההשגות הרוחניות של עם ישראל היו נשגבות, האלילות גם היא הייתה עוצמתית ביותר. עובדי עבודה זרה כאילו חיו יחד עם האלים, מבחינת החוויות הרוחניות שהיו להם. עם כל ההגשמה הפרימיטיבית שבדבר, הנחיתות המוסרית והפילוסופית של ציור כזה, הוא נבע מתחושה חזקה שיש קרבה בין השמים והארץ, הרוח והחומר. הרב אומר שזה רַז, מפני שלא מובן כיצד הגויים מגיעים לכאלה חוויות רוחניות עוצמתיות כאשר רמתם המוסרית כה נחותה.

בהתאם לכך ניתן לראות שכאשר פוסקת הנבואה מעם ישראל, פוסקת גם הרוחניות המיסטית בעולם, המאגיה והאלילות מצטמצמות מאוד.[182] אחרוני הנביאים היו בין אנשי כנסת הגדולה, ומאז – "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, א), מתפתח נתיב חדש ברוחניות. אמנם הוא היה קיים גם קודם לכן, אבל אז הנבואה תפסה את המקום המרכזי. ההלכה, המוסר והאגדה, הפילוסופיה וחכמת הסוד מתרחבות ומתעמקות בישראל פי כמה ממה שהיה קודם. באותו זמן של סיום תקופה הנבואה והמעבר לחכמה, תחילת ביסוסה של תורה שבעל-פה, גם באומות העולם יש מעבר מובהק מן הכושר הרוחני המיסטי, האלילי, לפן של החכמה: בסין חי אז קונפוציוס,[183] מגדולי הפילוסופים של סין, ובמקביל לו גם לָאוֹ-דְזֶה,[184] מייסד הדאואיזם, דרך חיים שמקובלת על רבים בסין עד היום; ואז גם מגיעה לשיא הפילוסופיה הקדם-סוקרטית ביוון – מופיעים סוקרטס,[186] אפלטון[187] תלמידו המסור, ותלמידו של אפלטון – אריסטו.[188] התרבות האנושית עוברת לשלב חדש, ההולך ומתעצם במקביל להתעצמות התורה שבעל-פה, החכמה שבישראל בימי בית שני. כל זה מתרחש באותן כמה מאות שנים.[189]

כְּשֶׁיָּרְדָה הָאֻמָּה בַּגָּלוּת הַמָּרָה, נֶחְשְׁכָה נִשְׁמָתָהּ, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) הנשמה מאירה את האדם מתוכו, היא האידאה העליונה שלו, הנקודה שבה גנוז הפוטנציאל שלו. כאשר האדם במצב רוחני גבוה, הוא מחובר לנשמתו ומוצא בה את הכישורים שלו.[190] אך אם נחשכת הנשמה האדם לא מכיר את עצמו, הוא לא פועל על פי טבעו אלא באופן בסיסי המוכתב על ידי ההכרח שבחיים, ברמת ההישרדות. זהו המצב בגלות. וְהַשָּׂגַת מְבֻקָּשָׁהּ הַפְּנִימִי שֶׁל מְצִיאוּתָהּ וּמַאֲוַיֵּי חַיֶּיהָ נִתְקַטְּנָה, עַד שֶׁאֵינָהּ מוֹצְאָה כְּלָל אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ, השאיפה העיקרית בגלות הייתה רק להתקיים, לא להיאבד מבחינת רוחנית ופיזית. לכן האומה לא מוצאת את הנתיבות, הדרכים להתקדם.[191]

וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבָּהּ אֵיזוֹ הַשָּׂגָה חֲלוּשָׁה, שֶׁל רְשִׁימַת אוֹרָה, בתוך חשכת הגלות נותר רק רושם של אור. המונח 'רשימו' בקבלת האר"י מתאר את שארית האור הקלוש שנותרה אחרי תהליך הצמצום של אור אינסוף שמילא הכל קודם בריאת העולם. זה לא הדבר עצמו, רק מזכיר את המקור. בית כנסת נקרא 'מקדש מעט' כי הוא המעט שנשאר מהמקדש. הקהילה היא רושם קטן מהאומה, ובית דין של תלמידי חכמים הוא בגדר שליח של בית הדין שבו היו דיינים סמוכים (עי' גיטין פח, ב). שֶׁמִּמֶּנָּה זוֹרֵחַ אוֹר כֵּהֶה לְפִי הָעֵרֶךְ לְצַדִּיקִים וַחֲכָמִים דּוֹרְשֵׁי ד' בְּכָל לְבָבָם גַּם בְּמַחֲשַׁכִּים, על המציאות הגלותית בה נתהווה התלמוד הבבלי נאמר "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו; סנהדרין כד, א), אולם גם בחושך יש איזה אור – וְ"כִי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ד' אוֹר לִי". כמו מלך שנישלו מכיסאו, ונמצא במקום מרוחק מארמונו, ורק זיכרון מעמד המלוכה שהיה לו פעם מחיה אותו, כך הצדיקים והחכמים שבדורות הגלות: המציאות לא מאפשרת להם את ההשגות הרוחניות שהיו יכולים להגיע אליהן אם האומה הייתה בארצה והמקדש עומד על תילו, ולכן הם מתחברים לאותו מעט מזער מהאורה הגדולה שהייתה, על ידי הזיכרון בעצם המציאות האלוהית שיש בהסתר גם בחשכת הגלות. זה מה שזורח להם בחשכתם.

כעת הרב עובר לעניין הכללי – הקשר בין ירידת הרמה הרוחנית של עם ישראל בגלות לרמה הרוחנית שבכלל ההוויה: אֲבָל הָעִנְיָן הָאֱלוֹהִי וְהַמְּגַמָּה הָעוֹלָמִית, העוצמה הרוחנית שבכללות ההוויה אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, לֹא יָכְלוּ לְהִתְחַבֵּר אָז כְּלָל עִם מְגַמָּתָהּ הָעַצְמִית, עם העוצמה הרוחנית שבעם ישראל. האור צריך להיות לפי גודל הכלים והכלים לפי גודל האור, ואילו חוסר פרופורציה בין הדברים יוצר נזק. אם המצב הרוחני באנושות היה נשאר כפי שהיה קודם ירידת ישראל לגלות, זה היה כמו כלי גדול שמקבל אור קטן, ההופעה האלוהית לא הייתה מגיעה כראוי דרך עם ישראל, וְאָז הָיוּ חַיֶּיהָ בַּגָּלוּת נוֹטְלִים לָהֶם דֶּרֶךְ חֹל, בְּאֵין פְּנוֹת לְהִתְקַשֵּׁר עִם הַמְּגַמָּה הָאֱלוֹהִית שֶׁל צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת. הכל היה מתחלל, כי לעומת גדולת הכלים שמסביב, התרבויות המפוארות של אומות העולם, לא היו מרגישים את שארית האור שעוד נותרה מהימים שקודם הגלות.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? כְּשֵׁם שֶׁנִּתְמַעֵט הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בָּהּ לְגַבֵּי תְּכוּנָתָהּ הַפְּנִימִית, כֵּן יָרַד הָאוֹר הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי בָּעוֹלָם, וְהַשִּׂגּוּב שֶׁל הָעִנְיָן הָאֱלוֹהִי שֶׁהוּא אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים אֵינֶנּוּ מַבְהִיק כִּי־אִם בְּאוֹר קָלוּשׁ כָּזֶה, שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִתְאַחֵד עִם הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בְּנִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, גַּם אַחֲרֵי הַיְרִידָה שֶׁגָּרְמָה הַנְּפִילָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּפְלָה עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. לפתע רואים שאפילו הקהילה היהודית המושפלת והבזויה, היא מגדלור של חכמה ומוסר, השכלה ותורה. בישראל יש קדושה, שהיא ייחודיוּת, נבדלוּת. לעתים זה יוצר הערצה, לעתים שנאה, וקורה גם שהן באות ביחד. לא ניתן היה להתעלם ממרכזיותה של הקהילה היהודית בימי הביניים, כי רושם האור שאותו היא שימרה היה גדול הרבה יותר מהחושך שסביבה. הוא נותר בולט ומרכזי באותה מדה כפי שהיה קודם הירידה לגלות. אלא שכמובן, זאת בגלל שגם הרוחניות שבאומות העולם ירדה. כך נשמר מעמד הרוחניות בישראל.

וּבִהְיוֹת הָעִנְיָן הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי בְּתוֹר אוֹר הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּמַעֲמָד כָּזֶה ואז האורות מתאימים לכלים, הרוחניות שמופיעה בעם ישראל גדולה מזו המופיעה באומות העולם שׁוּב הָעִנְיָנִים הוֹלְכִים וּמִתְחַבְּרִים, וְהַמְּגַמָּה שֶׁל מְצִיאוּת הָאֻמָּה בְּרוּחַ קָדְשָׁהּ הַפְּנִימִי וְהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הָאֱלוֹהִית הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ יְכוֹלוֹת הֵן לְהִתְאַחֵד כְּאֶחָד, וכך צריך להיות, גאולת ישראל היא גם גאולת העולם,[192] וּמִמֵּילָא הֵן מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד בְּעַצְמָן, וּבְנִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט וּבְנִשְׁמַת כְּלָלוּת הָאֻמָּה בִּכְלָל, וְהֵן מוּכָנוֹת יַחַד לַעֲלוֹת בִּישׁוּעַת גּוֹי וֵאלוֹהָיו, "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא". כאשר בכלל העולם אנו פוגשים את הרצון האלוהי הכללי שמוליך את העולם לגאולתו, בכנסת ישראל אנו פוגשים את ההשגחה הפרטית המיוחדת ברעיונות של לאומיות יהודית, קיבוץ גלויות, הרצון לעוצמה לאומית מבחינה גשמית ורוחנית. וודאי שבסְכמה זו יש המון פרטים שראויים לניתוח, אך כמגמה כללית רואים שמצב הרוחניות שבישראל והתקרבותם למימוש הגאולה, משפיעים על מצב הרוחניות שבאנושות בכללה וממילא על התקרבות העולם כולו לגאולתו השלימה.

[182] יומא סט, ב: "ויצעקו אל ד' אלוהים בקול גדול. מאי אמור? אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: בייא בייא, היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן… אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל – היינו יצרא דעבודת כוכבים" (תרגום: ויצעקו אל ד' אלוהים בקול גדול. מה אמרו? אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: הוי הוי, יצר זה הוא שהחריב את בית המקדש, ושרף את ההיכל, וגרם למיתת הצדיקים וגלות ישראל מארצם ועדיין מרקד בינינו… ישבו בתענית שלושה ימים ונמסר בידם, יצא מבית קדש הקודשים כדמות אריה של אש, אמר להם זכריה הנביא – זהו היצר של עבודת כוכבים).

[183] קונפוציוס הוא כינויו של צ'יו קונג, בערך 479 – 551 לפנה"ס.

[184] לאו דזה, שפירושו בסינית: "החכם לָאו", חי במאה הששית לפנה"ס.

[186] סוקרטס, בערך 399 – 470 לפנה"ס. נחשב בעיני רבים לאבי הפילוסופיה המערבית.

[187] אפלטון, בערך 427-347 לפסה"נ. פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, שיחד עמו נחשבים לשלושת הפילוסופים היוונים הגדולים ביותר. שמו האמיתי היה אריסטוֹקלֶס, ויש מסבירים שהכינוי אפלטון, שמשמעותו ביוונית: 'רחב', ניתן לו בשל רוחב דעתו.

[188] אריסטו, כינויו של אריסטוטלס, בערך 322 – 384 לפנה"ס.

[189] בניין בית המקדש השני מתוארך למאה הששית לפנה"ס, והנבואה פסקה בראשית תקופת הבית השני. הנביאים האחרונים היו חגי, זכריה ומלאכי.

[190] בעניין משמעותה של הנשמה ומקומה באישיות האדם, עי' לעיל פרק ט.

[191] ואז המצב הוא –"no news is good news" אין חדשות – אלו חדשות טובות. כשאין שאיפה גבוהה לתיקון ושכלול המציאות, השאיפה היא שהשגרה תישאר כפי שהיא.

[192] אורות, 'ישראל ותחיתו' ה': "גאולת עולמים בגאולת גוי קדוש" אורות הקודש ח"ג עמ' כח: "לחרות עולם נגאלנו, זיכך אותנו כור הברזל אשר במצרים, להכין גאולה לעולם כולו בגאולתנו".

The Holy Gaze Of A Tzadik

Today I want to talk to you about the wonderful figure of the Rebbe Rabbi Yisrael of Husiatyn, may his memory be blessed, who was descnded from Rebbi Yisrael of Ruzhin and the Maggid of Mezritch. In his final years, he went to the Land of Israel and lived for many years in Tel Aviv. This is one of the miraculous figures of Chasidism. He was truly the light of the Jewish settlement in the Land of Israel in those years, and the greatest righteous individuals called him 'the righteous one of the generation'.

His leadership was one of silence. He wouldn't give words of Torah at the Tish, but sometimes the presence of the righteous person and their silence bring so much blessing. His anniversary of death falls on the fifth night of Chanukah. He is buried in the cemetery in Tveria, and many people visit his grave on this auspicious day.

The pain, oh the pain

The story before us is about a Belz Hasid who lost his entire family in the Holocaust and was completely heartbroken. He ascended to the Land of Israel and wanted to meet his teacher, the holy Rebbi Aharon of Belz, of blessed memory, who at that time lived on Ahad Ha-am Street in Tel Aviv.

The Hasid was filled with anticipation to meet the Rebbe after the difficult days he had experienced, and he hoped that in the Rebbe's shadow he could find solace for his soul, pouring out to the Rebbe what he had been through. But unfortunately, even after he reached the Rebbe and was in his presence, he tried several times to hear words of encouragement from him about what he had gone through in the Holocaust, but at this point, Rabbi Aharon would always respond with silence.

As is well known, the entire family of Rebbi Aharon of Belz perished in the Holocaust, and he arrived in the Land of Israel accompanied only by his brother – the father of the current Belzer Rebbe – and he fulfilled the verse "And Aharon was silent" in an extraordinary way. His close associates say that no sigh was heard from him during all the years he was in the Holy Land, and every time someone wanted to talk about the Holocaust, he would silence the speakers.

As an aside, it is worth noting that this is the level of a righteous person like him. For us, like all human beings, it is fitting to remember those who perished in the Holocaust, and of course, to listen to the elderly who share their grief. But at the same time, it's good to know about that righteous man who managed to uplift large parts of the Jewish people after the Holocaust precisely through his silence.

Peace of mind

Anyway, one morning, our Chasidic friend experienced a real emotional flood, and he said to himself: No matter what, I must hear clear words from the Rebbe about everything I've been through and am still going through... After everything I lost in the Holocaust, the only thing left to me is my own soul, and the soul has so many questions and doubts about faith, and without resolving these doubts – what's the point of my life, when even faith can be taken from me, God forbid...

The Hasid entered Rebbi Aharon of Belz and again wanted to pour out his heart to the Rebbi, but then the Rebbi said to him: Listen, all the questions you want to ask me, you should ask Rebbi Yisrael of Husiatyn. With him, you will find an answer and solace for your troubled soul.

The Chasid heard and immediately inquired where the Rebbe of Husiatyn was located. Indeed, he was directed to the Rebbe's home on Bialik Street in Tel Aviv. However, when he arrived there, he was told that Rabbi Yisrael was currently in Jerusalem, as was his custom every year to stay in the holy city from the days of Tamuz until after the High Holidays.

Well, the Chasid got on a bus and went to Jerusalem. You can imagine that in those days, travel wasn't easy or fast, but eventually, he reached Rabbi Yisrael's inn. It wasn't during visiting hours, and the gabbai, who was very strict about the Rebbe's schedule, wouldn't let him in. But the Chasid said to him: Listen, I'm coming straight from Tel Aviv right now, and I really need to ask the Rebbe a question urgently. He begged him to come in, and the gabbai – whose name was Rabbi Yisrael Schreiber – couldn't resist his pleas. He went into the Rebbe and told him about the guest who had arrived. The Rebbe heard and responded to the gabbai: If he truly came all the way from Tel Aviv, please let him in.

I was reborn

The Hasid entered the Rebbe's room and saw him sitting on his throne. He really felt weak in the knees. Terror and fear fell upon him, a kind of awe from above. As he got a little closer, the Rebbe extended his holy hand and asked him: Are you a Jew from Tel Aviv? And in the meantime, the Rebbe looked at him with a focused and prolonged gaze. The Chasid recoiled. He was unable to answer with his mouth, and only nodded his head in agreement.

The Rebbe continued and asked: Do you have anything to ask?

Later, we received the description of the Chasid from that meeting, and he recounted it in these words: Suddenly, as the Rebbe looked at me with his piercing gaze, I felt as if all the events and suffering I had endured, everything I had seen – incredibly difficult events – suddenly melted away before the light that shone upon me. It was a light that was impossible to explain, and so was its feeling. As a result of the light the righteous man shed on me with his few words and his gaze – he said – my tongue stuck to my palate. The Rebbe asked me if I had a question, but at that moment something miraculous happened to me: all the questions and doubts I had, everything disappeared. I just didn't have anything to ask, so I answered in my head with a no.

The Chasid continued and recounted: The Rebbe told me, 'Go in peace,' and bid me farewell while holding my hand in his palm, which was still outstretched. I left his room humbly, and I felt as if I had been reborn.

Understand, friends, the gabbai who watched everything that was happening didn't understand what was going on. A Jew from Tel Aviv in particular comes and urgently requests to see the Rebbe because he has a vital question. The gabbai asks the Rebbe to let him in, and the Rebbe agrees, but in practice, the guest didn't ask anything, which surprised the gabbai very much. But we learned from the Hasid what he went through in those moments. He described this experience as the Rebbe, with his loving eyes and illuminating gaze, connecting him to the ultimate source of faith and thereby dissolving all the questions he had...

Dear friends, li-chaim! May we, thru the merit of Rebbi Yisrael of Husiatyn, be able to gaze upon the candles and merit that we too will witness how all questions, doubts, and uncertainties melt away in their light. Of course, there are things worth sharing with our teachers and receiving answers, advice, and guidance on, but sometimes we are blessed with such a wonderful revelation of infinite light that all questions and doubts are resolved. li-chaim!

Purpose of Mission

Often, it is hard to discern between acts of good intent, and of good intent mired with selfishness. This week we read two similar stories that are in reality very different and have very different endings. Tamar was the wife of Yehudah’s son, Er. When he died, Yehudah gave her his next son, Onan. But Onan died too. And Yehudah refused to give her his last son Shailah. The custom in that day was that as long as the widow was not totally relinquished from the deceased’s family, she would not be allowed to marry an outsider. Tamar was desperate for Yehudah’s seed. She hid her face, dressed as a prostitute, and seduced Yehudah himself. Yehudah, unaware of who his courtesan was, reacted in horror when he was told that Tamar was with child. “Take her and have her put to death,” he ruled. Tamar’s plans were almost for naught. She would never bear the seed that she envisioned.

The wife of Potiphar also had a vision. She saw in the stars that she and Yoseph would breed greatness. She tried to seduce him. She too wanted to fulfill her vision. But Yoseph refused time and time again. He finally fled together with her visions.

Rav Yeruchom Levovitz asks a powerful question. Both of these women had visions, and though their methodology was unconventional, why is there so much disparity as to their status.? Tamar is viewed as the righteous woman who desperately wanted a child from Yehudah. She is known as the Mother of The Kingdom of David. Yet the wife of Potiphar is treated as an adulterous two-timer who tries to seduce Yoseph and then throws him into jail. In what way is she so different than Tamar?

Rabbi Boruch Ber Lebowitz, Rosh Yeshiva in Kaminetz, Poland, had a difficult time getting his older daughter married off . When an outstanding student of his accepted a marriage proposal, Reb Boruch Ber was overjoyed. He knew this young man to be a both a scholar and gentleman. As engagements in those days would endure for a long time, he suggested to the young man to continue his studies, uninterrupted, in a distant city.

One could not imagine the shock Reb Boruch Ber had when two months later a package arrived. In it was the watch and other gifts that Reb Boruch Ber had given the young man on his engagement. An enclosed note tersely stated that for personal reasons the engagement was off. The bride and her parents were both devastated.

A few years later Rabbi Lebowitz called in three of his closest students to a private meeting. “I’d like you to read this letter and tell me if I have infected it with my personal pain,” he told them. The students read the letter and stood in awe. A community was seeking a recommendation concerning an applicant for a rabbinical position there. The scholar had learned in Kaminetz and asked Rabbi Lebowitz for a letter of recommendation. The candidate was none other than the formerly engaged student. Rav Lebowitz wrote a beautiful letter, flowing with praise, but was worried that perhaps his personal bitterness may have dulled the response. He called his best students to approve. They knew of the incident and were amazed by the praises Rabbi Lebowitz had written.

Rav Yeruchom explains - every action has a litmus test that reveals true intentions: Failure.

When one fails does one look to heaven and say, “G-d, I tried to do the job my way. I failed. Now it is up to you." Or does one scream and curse and perhaps even maim and destroy to get his way? Many people begin noble missions, but when they fail, personal vendettas arise.

Tamar failed, and when Yehudah sentenced her for becoming pregnant from out of the family she did not embarrass him by pointing an accusatory finger. She just showed items he left behind and said, “I am pregnant from the owner of this staff, seal and wrap.” Fortunately, Yehudah admitted his folly, and she was spared. Her children were King David’s grandparents.

Potiphar’s wife’s vision ended as Yoseph fled. She could have said, “G-d, I tried to fulfill the dream, now it’s up to you.” (It actually was, as Yoseph married her daughter!) She didn’t. She reacted with a vengeance and accused him falsely. Yoseph was sent to prison. Potiphar’s wife is forever branded as an evil temptress.

Sometimes the experience of failure destroys the nobility of mission. Only those acts that are bred with purity of purpose remain unscathed. They continue to flourish with honor in the face of adversity. Ultimately, they succeed, and we reap the fruits of that success for many years to come. 

Rabbi Kaminetzky

לעמוד מול המציאות ולראות את החלום - לעמוד מול החלום ולראות את המציאות

 היחס לחלומות כאל עניין רציני ובעל משמעות ממשית מודגש מאוד בפרשתנו ובפרשה שאחריה. אחרי פרויד ומשנתו בדבר החלומות שמציפים רבדים נסתרים בנפש, היחס הזה מובן יותר. עובדה היא שפעמים רבות החלום מביא לידי ביטוי אינטואיציות ראשוניות שלנו. כאלה שהופרעו מלבוא לידי ביטוי בגלל הסחות כאלה ואחרות. שטף המאורעות הרבה פעמים אינו מניח לנו "לתפוס" את התחושה ולשים אותה במסגרת הראויה. אולם בחלום יחזרו התחושות וישתבצו לתוך תמונה מוגדלת מאד. לעיתים החלום יהיה ביטוי מוקצן של סעיף קטן במציאות הרגילה. הקושי עם החלום ופענוחו הוא שהחלום מדבר בשפה זרה, בשפה של סמלים, שהרי בחלום אנו רואים תמונה וציור, ריח ותחושות. יתרונו של החלום הוא בעדינותו ובדיוקו. בהצגת תמונה רחבה ורב ממדית. 

חכמת פותר החלום היא בקריאת הסמלים והרמזים ובהבנתם, אך גם בהנחתו באופן מאוזן ובממדים הנכונים במציאות. חלומות יוסף למשל, ברובד הפשוט, מעידים על שאפתנות וקלים לפענוח. הנקודה המשמעותית היא שהחלומות חושפים לא רק את עובדת היותו של יוסף "בעל חלומות", אלא גם את העובדה שכמוסים בו כוחות בכיוון הזה. במובן הזה לחלום יש אפשרות לחשוף כוחות שיתגלו בעתיד, לכן יש בחלום ממד של נבואה. לעיתים הניבוי אינו מכוח החשיפה של התפתחות אפשרית של תכונותיו של החולם, אלא מכוח תפיסה על חושית שלו את העתיד להתרחש. הגמרא אומרת בכמה מקומות שלפעמים אדם לא רואה אבל "מזלו רואה". סימנים ראשונים להתרחשות קרבה והולכת קיימים במציאות ואדם קולט אותם. לרוב הסימנים אינם בולטים מספיק בשביל להתבסס בחלק המודע שלו, אבל הם חודרים לתת המודע וצפים בחלומו. 

בחלומו של שר המשקים ישנם גפן עם שלושה שריגים. הגפן נראתה פורחת ועלתה בה ניצה ואשכולותיה היו בשלים. החולם רואה את עצמו סוחט מן הגפן ומגיש לפרעה כוס יין טרי. תיאור הגפן המתפתחת משלב הפרח אל הניצן ואל האשכולות הבשלים הוא תיאור פריחה מפתיע ומהיר. גפן מזוהה עם גאולה. שיר השירים מבוסס על ההשוואה שבין עונת הפריחה של הגפן לבין הגאולה. "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר" (שיר השירים ז׳, יב–יג). לכן פתרון החלום הוא פשוט: גאולה מהירה, החזרת עטרה ליושנה. 

לעומתו חלום שר האופים כשעל ראשו שלושה סלי חורי, מנוקבים ובלויים (רשב"ם) הם סלים שמילאו את משימתם בעולם. הסלים מלאי מאכלים מן המוכן. החולם עצמו הנושא אותם הוא חסר חשיבות ועלוב. הוא אינו מגיש למלך דבר וגם אינו נצרך להכין לו דבר. זאת ועוד, הוא איבד צלם אדם, עופות אוכלים מתוך הסלים שעל ראשו והריהו כמת שעופות עטים עליו ללא פחד, אפילו מדחליל מאיים ממנו. גם כאן, מי שמסוגל לראות מעבר למילים מתבקש שיבין שלשר האופים לא נכון עתיד מזהיר במיוחד. 

יוסף אכן פותר את החלומות. לאור הפתרונות הללו, יוסף מבקש משר המשקים שיזכיר את שמו לפני פרעה ויסביר לו את הטעות הנוראה שבשהותו בבית הסוהר. התורה מספרת ששר המשקים לא זכר את יוסף וישכחהו. והפרשנים מסבירים שזה עונשו של יוסף על כך שתלה תקווה בבשר ודם במקום להתפלל לקב"ה להצלתו. 

בבראשית רבה (פרשה פח) חלום שר המשקים מתפרש מעט אחרת. על פי המדרש, הגפן רומזת לעם ישראל שנאמר "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ". פריחת הגפן היא משל לגאולת ישראל וכוסות פרעה רומזים לארבע כוסות של ליל פסח. שלושת השריגים הם משה, אהרן ומרים. על פי המדרש יש לומר שהחלום של שר המשקים היה דו משמעי. היה בו את חיזיון הגאולה הפרטית של שר המשקים. אבל מבחינת יוסף הוא היה חלום בתוך חלום. יוסף הבין מיד שהנה החלום הזה הוא שיקוף והמשך של חלומו הישן על עלייתו הצפויה לגדולה. לפי זה, יוסף לא מבקש אלא מודיע לשר המשקים שהוא עתיד לספר לפרעה על אותו אסיר היושב בחושך היודע לפתור חלומות והרואה את העתיד גם בחשכת הבור. 

פתגם סיני עתיק אומר: אמש חלמתי שהייתי פרפר ועתה איני יודע אם אומנם אני אדם שחלם שהיה פרפר או אולי פרפר החולם כעת שהוא אדם. יוסף שנמצא בחלום הגאולה והשלטון עוד מימי היותו בבית אביו, יודע גם יודע שהוא שליט החולם שהוא בכלא. ולא אדם בכלא החולם שהוא שליט. שר המשקים וחלומו הם המציאות של יוסף. יוסף אינו מתפלל. יוסף מצוי במימוש החלום. כל שלב, גם אם נראה כנפילה, מתפרש אצלו מידית כשלב בהתקדמות לקראת העתיד הידוע. 

עולם החלומות הוא עולם מרתק אך אנשים רגילים עומדים מולו נבוכים. החלום שובר את הכללים כולם. בחלום שום חוק אינו חל. לא חוקי הגאוגרפיה וגם לא מושג הזמן והרצף. בחלום שנים חולפות כהרף עין, גומאים מרחקים ללא כל קושי, מחברים רעיון שנבט לפני שנים לרעיון נוכח וממשי. החלום מעמיד את הממשות בסימן שאלה כי אין בו אפשרות לאמוד ולדעת מה ממשי ומה לא. רק אנשים שהם חולמים בטבעם, מסוגלים לעמוד מול המציאות ולהתייחס אליה כאל חלום שבו המרחק, הזמן והרעיונות מתאחדים. במקביל הם עומדים מול כל חלום, מסוגלים לתת לו את פשרו הנכון כיוון שחייהם אינם מבוססים דווקא על ההווה. מבחינתם ההווה והמציאות מטעים, והחיים האמיתיים הנם החלום וההישג שיגיעו בסופם.

קראתי בכל לב 

`The Lamentation in Jerusalem`

Genius!

An entire eulogy without ever mentioning the name of the niftar!!

שני משיחים

"ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדון" (זכריה יב, יא). חז"ל אמרו שיונתן בן עוזיאל תרגם נביאים ונזדעזעה ארץ ישראל ד"מ פרסה על ת"פ. משום דאית מילי דלא מפרשן, והיינו האי קרא, דאמר רב יוסף דאלמלא תרגומי' לא ידע מאי הוא, ואמרו שעמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר אני שגליתי סתריך לבני אדם, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל. וצריך להבין מהו גודל ההסתר שיש בפסוק זה, שגילה תרגומו "כמספד אחאב דקטל יתיה הדדרמון, וכמספד יאשיהו דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו", ולמה היה זה סייג שלא ירבה מחלוקת בישראל, ומה יחש הוא לענין הסתרים המיוחסים לשם יתברך.

והנה חז"ל אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו וכן הכוחות המחזיקים כוח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה – ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך הוא בעולמו – כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכוחות; הכוח המקביל לערך הגוף האנושי השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגויים, והצד השני עצם הכוח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכוח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא העניין המתייחד לישראל עצמם שעל זה נאמר "ד' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב" (במדבר רבה כ יט) מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.

יוסף ויהודה

והנה מתחילה הוכנו ב' הכוחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל: אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר, לחם לפי הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כוח קדושתו. ודוקא על ידי זה היתרון, אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל, כענין מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא. ויהודה מיוחד לכוח ישראל המיוחד "היתה יהודה לקדשו" (תהילים קיד, ב) ועל אוהל יוסף נאמר "אוהל שיכן באדם" (תהילים עח, ס). והנה תכלית בחירת מלכות בית דוד היה שיהיו ב' הכוחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כי אם עוד עוזרים זה לזה. ואמרו ז"ל במדרש שנאמר בדוד "אדמוני" (שמואל א טז, יב) כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו "יפה עינים" (שם) ומדעת סנהדרין הורג. קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה, לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש.

ולולא שגרמו עוונות וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כוח יוסף בפ"ע, ויהודה בפ"ע, היה הכל מאוחד בכוח אחד על ידי עץ יהודה שהיה כולל גם כן כוחו של יוסף, "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ד). ועל ידי קיבוץ ב' הכוחות יחדיו היו שניהם מתעלים; הכוח החומרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכוח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכוח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים גם כן על העולם כולו, וכמו שיהיה לעתיד לבוא "והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד" (ישעיהו יא, י). לא מלחמה בין שני כוחות מתנגדים כי אם מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונישא. אמנם עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכוחות השונים, שהיו ראויים להתאחד דווקא, התחיל להתפתח בפ"ע, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני העניינים בעונותינו הרבים.

חילוק הממלכה

אפרים, שנוסד ע"י ירבעם שהופקד מתחילה על סבל בית יוסף מפני כשרונו המעשי, "וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף" (מלכים א יא, כח), פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל, "ואותי השלכת אחרי גוך" (שם יד, ט). ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגרעון, עד מידת "אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה" (הושע ז, ח). ויהודה, בחסור לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החומרי, וכיון שלא עלה למעלה זו נתבזבז הכוח הרוחני גם כן עד שלא החזיק מעמד ו"כשל גם יהודה עמם" (הושע ה, ה) ו"לשונם ומעלליהם אל ד' למרות עני כבודו" (ישעיהו ג, ח). והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים – ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכוח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומידות קדושות והכשרה לנבואה ורוח הקודש למיוחדים לזה – היה המחץ הולך ומתרפא.

אלא שכיון שנחלקו חלוק ממלכה. ועל ידי ההשפעה המאחדת הלא הדבר מחוייב שהצד הגובר יהיה לו המצב העליון הרוחני המיוחד לישראל, שהיא הנשמה המאחדת ומחיה את הגוף. וזה לא רצה ירבעם, על כן היתה התכנית הפנימית של ציור אפשרות ההתאחדות עם המניעה מצד חפץ ההתנשאות שלא במשפט. מה שאמרו חז"ל, שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו "חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן" (סנהדרין קב.), יחדיו תשכללו את האומה הישראלית להביאה לתכליתה להיות לעם לד' אלהי ישראל, להיות גם כן ראויה להיות לאור גויים. שהצדדים השווים לכל האדם אשר על פני האדמה גם כן ראויים להיכנס בבניין, אמנם על שאלת "מי בראש" מוכרחת התשובה לבוא "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, "כי חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט), אז אפסה כל תעודה לישראל חלילה, והנם המעט מכל העמים וראויים יותר מכולם להרס וכליון חלילה, אבל שרירות הלב גרמה שאמר "א"ה לא בעינא", ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מרוק הגלות עד עת קץ.

על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות. שלפעמים מתגלה נטיה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושיים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ד', באהבתו ובאהבתה של תורה ודרכיה. ובאשר ש"כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול" (תהלים קמא, ז) והכוח המאחד המקיף את פועלי הנטיות ליסוד אחד, להיות משפיעים ומושפעים ביחד כל אחד לפי ערכו, ולאחד ההנהגה בהגברת הצד הרוחני באופן שהוא יהיה המחזק והנותן חיים לכל יתר החלקים, ככוח חיי הנשמה המחיה את הגוף לכל חלקיו. ובאשר אי אפשר לאומתנו שתבוא לתעודתה הרוממה לשאת בגאון עוז שם ד' הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה: הכללי חלק יוסף, והפרטי חלק יהודה, מלכות בית דוד, שמחוזק כוחו הפרטי כולל הוא גם כן את הצד הכללי, "אדמוני עם יפה עינים".

חבלי משיח

הנה מתנערים באומה כוחות לכל צד. וכמו שהכוחות המגבירות את הרוחניות, הם מכשירים למידת משיח בן דוד שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו – כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקניינים החומריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת – כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי חומרי ויתר מכשירי החיים הכלליים, הם הכשרת משיח בן יוסף. וכשהם משמשים בערבוביא, מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים, אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, שתי העקבות של תרין משיחין.

והנה פעולת משיח בן יוסף שתהיה ההכשרה הכוללת – אף על פי שודאי תהיה עם זה ממולאת בדעת ויראת ד' שנמצאת הרבה גם כן – לתכלית הכשרת כלל האנושיות. מכל מקום כיון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו, שהוא התייחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה, אינו בולט בו כל כך, אי אפשר לו להתקיים. על כן עתיד משיח בן יוסף להיות נהרג, אמנם כשיהרג יכירו הכל העיוות, שאמנם לא היה הדור ראוי להכיר הערך של הנטיה לתגבורת כוללת, איך לקבל ממנה רק הטוב, ואת הטוב באמת לקבל, ולשעבדה לתוקף הצד העליון שבתעודת ישראל, למשיחות בן דוד. "וספדו עליו כמספד על היחיד, והמר עליו כהמר על הבכור" (זכריה יב, י).

המספד הוא ההתרגשות לשעתה ממחזה מדאיב, המכניס קודר ויאוש בלב דומה כמספד על היחיד שאין תקוה נשקפת להבנות עוד, כמו הורים זקנים שאבדו את בנם יחידם, ל"ע. אמנם המרירות היא באה כבר בסיוע השכל המתבונן את ערך המצב, השכל ישכיל, כי אמנם כוח האומה בכללה מוציא מכללה נשמת המשיחין, ע"כ אמנם במרירות אבידת הבכור, המזדמן לרוב אצל הורים צעירים שלא חונכו בדעת גידול בנים, ומחסרון הכרה לא שמרום כראוי ממחלה, וע"כ מתו, כן האומה מתבוננת כי לא הכירה את ערך הנטיה של ההשתלמות הכללית איך להשתמש בה בתור דבר גדול, המצטרף ומסתעף ליסוד התכלית העליון, שעמו היתה התעודה הלאומית מתמלאת, וממילא היתה זוכה לקיום והצלחה של הפרחה.

והנה כ"ז שמתדמה, מפני הפירוד השורר בגלות, שב' הכוחות הם באמת נפרדים זה מזה, עד שמי שנחלץ והגביר את הצד הכללי באומה נעשה בעונותינו הרבים צר ואויב לתורה ולקיום המצוות. וכל דרכי הקדושה המיוחדים לסגולת ישראל הפרטית, וכן מי ששם מגמתו ליסוד ההתיחדות הישראלית, נעשה ע"י זה עצמו מנגד ומפריע לכל תיקון חומרי כללי, שעי"ז מעבר מזה נעשה פרצים, ומעבר מזה מתגלה חולשה ועצבות ודכאות לב. אמנם אחרי הנסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בן יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כוחות מתנגדות ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה, באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד. ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים, בין מן הנוטים אחרי החומריות והכלליות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטיות. על כן יהיה המספד גדול מב' הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות, שהן בנויות להיות מתאחדים, וכל כך גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו.

והנה התכונה של החיבה הלאומית נתגלתה באחאב שחיבב מאד את ישראל. ואחז מעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, ו"דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, 'לי גלעד', זה אחאב שנפל בגלעד", שהיה מעמיד פנים במלחמה, גם אחר שנחתו בו החצים, כדי שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה, גם כיבד את התורה מפני שעכ"פ שמר את כבוד האומה כלפי חוץ, לפני בן הדד, ועכ"ז לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. ע"כ הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המידה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים כעדות הכתוב, "וכמוהו לא היה לפניו, מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו" (מלכים ב כג, כה), עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר ע"ד ירמיהו הנביא שצוה מפי ד' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. ע"כ באחאב ויאשיהו התכנסו ב' הנקודות, של יוסף ושל יהודה, כח משיח בן יוסף ובן דוד.

ע"כ בהסרת העיוות הבא מחסרון הכנת האומה, שלא תשתמש בכוחותיה המתגלים ביחידי הסגולה לטובה כראוי, לעת קץ הכיר כי היה אפשר לאחד ב' הכוחות יחד בהיות ההכרה שלמה, א"כ יגדל ההספד בצירוף ב' הנטיות. כפי תכלית רחוקן בפועל, כן תהיה קרבתן והכרת זיקוקן זה לזה, ויכפל כמספד אחאב ויאשיהו גם יחד, לתן לקח להבא לאחד את הכוחות, להשכיל להעמידם במערכה הגונה המביאה לטובה כללית. והנה באמת כ"ז הפירוד, שהאומה אינה מוכשרת לאחד הכוחות, וכ"א מחליש את חברו, ההנהגה הולכת שאין כל נפש מסוגלת לקבל כי אם נטיה אחת, ע"כ לפעמים יבוא הפסד מוסרי או מדעי אם נעמול להכניס ב' הנטיות בבת אחת. אבל ההתפרדות העמוקה, הלא היא שורש המחלוקת בישראל, ע"כ אע"פ שהנביא דיבר ברמז, מ"מ תרגם יונתן בן עוזיאל וגילה הדבר יותר, ועי"ז נזדעזעה ארץ ישראל ת"פ על ת' פרסה, כי כ"ז שלא הוכשר הדור להשוות הנטיות ולכוללם, כ"א נכוה מחברו. ומ"מ התחזק יונתן בן עוזיאל ואמר "גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד ב"א עשיתי כ"א שלא ירבה מחלוקת בישראל", והפתח השכלי יכשיר הדעות לבקש עצות איך ללכת בעקבות שתי ההכנות, ששתיהן נחוצות.

איחוד הכוחות

והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כ"א בסיס ליסודו המיוחד, וע"כ צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון.

ע"כ ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים החומריים המפעם בכלל באומה, ולדעת שהתכונה הזאת אינה תכליתם של ישראל, כי אם הכשר הגון כשיגודל ע"פ דרכו, וכשאינו מתנהל למטרת ההכנעה לצד הרוחני והשאיפה אליו, הלא ערכו נחשב כערך מלכות אפרים שנעשו "עוגה בלי הפוכה", מפני שעזבו "מקור מים חיים"! ו"מצרים קראו אשור הלכו". ע"כ תהיה תועלת המרירות שראוי ג"כ למי שנוכל לחשבו בתור עקבא למשיח בן יוסף, מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחית האומה במובן החומרי והכללי, מ"מ אם לא היה כח זה נעזב, לא מצד התגברות ההפקרות ושנאת התורה בעונותינו הרבים, עד שמתגרשים יראי ד' וחושבי שמו מנחלת התנועה, ולעומת זה מחסרון אומץ הלב לבקש שכל כח שהוא מצד עצמו טוב יתחזק, ואם חסר לו השלמתו הרוחנית, עלינו להשתדל על התרבות אור הדעת ויראת ד' במעלה רמה, עד שיוכל לכבוש ביותר כח חיים אדיר ולהבנות ממנו.

אז יתקים בנו מקרא שכתוב "ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי" כי הכנת התשובה הלא צריכה להיות מצדנו, ואין התשובה מתקימת באמת כ"א כשהכוחות המצויות באומה ושאפשר להם להיות נמצאים, יהיו בכל תקפם, ועם עז החיים יהיו מוסבים אל הטוב, ואז נהיה מוכשרים לחפץ העליון להיות "והיית עטרת תפארת ביד ד' וצניף מלוכה בכף אלקיך".

ורב יוסף עצמו, שאמר שעמד על מקרא זה ע"י תרגומו, קבל ע"ע לראות בחבלי משיח, תחת אשר אחרים מחכמי ישראל אמרו "ייתי ולא אחמיניה" בתגבורת החבלים הרוחניים, שבהכרח יבואו בתגבורת התביעות לבצר את החומריות שנעזבה הרבה במשך הגלות, שעיקרו בא לחזק ולהציל את הרוחניות, "לכלא הפשע ולהתם חטאות" ע"כ אמר "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה".

"חמריה" הנטיה לעניני החומר הלאומי הוא ג"כ מחשיך ומונע, לפי המצב הנהוג, את ההתעלות הרוחנית. אמנם אם לא היתה הנטיה יוצאת בזעף גדול, עד כדי להתפשט בנטיה חומרית יתירה ובלתי הגונה כלל לישראל, היה נח לקבלה, ואם לא הנטיה הקיצונה, לא היה רוח התורה מעיק לה, ולא היתה יוצאת התנגדות חצפנית על יסודה של תורה, לבקש לסמות עינו של עולם. אבל הכופתא, הנטיות הגסות שהן חרפת האדם גם באומות העולם, הם גורמות לעשות טולא להחשיך את המאורות הצחות השכליות הנובעים ממקורה של תורה. אמנם התחזק ר"י שסוף כל אלה הוא להכנע מאורה של תורה ודעת אלקים, ע"כ ייתיב בטולא דכופתא דחמריה, ובעצם חושך הצל, השית כליל צילו בתוך צהרים, ידליק הוא נר מצוה ואור תורה, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ויהפך ג"כ הרע לטוב, והקללה לברכה. ע"כ אמרו בזוהר בראשית ד"רב מתיבתא אשר בהיכלא דמשיחא אמר, מאן דלא הפיך מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא לא ייתי הכא", כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכחות היותר גסות לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל.

On the twentieth of Tammuz, 5664 (July 3,1904), Dr. Theodor Herzl (Benjamin Ze’ev) Herzl, founder of the Zionist movement, died at the tragically young age of forty-four. Rav Avraham Yitzhak Kook, the newly installed rabbi of the port city of Jaffa, was asked to participate in a memorial service to honor the departed leader. Rav Kook was placed in a difficult situation, for which there was no totally satisfactory solution. On the one hand, the Halakha is quite specific when it comes to those who have deviated from the norms of Torah:

Whoever secedes from the way of the community, namely persons who throw off the yoke of commandments from upon their neck, and do not participate with the Jewish People in their observances, in honoring the festivals, and sitting in the synagogue and study house, but rather are free to themselves as the other nations, and so too the apostates and informers — for none of these persons does one mourn. Rather, their brothers and other relatives wear white (festive garments) and eat and drink, and make merry (Shulhan ‘Arukh, Yoreh De’ah 345:5).

However one might lionize Herzl, there was no getting away from the fact that his lifestyle was that of an assimilated Jew far from observance of traditional Judaism. If one were to adhere literally to the passage in Shulhan ‘Arukh, the customary hesped or eulogy for the deceased would be out of the question. On the other hand, Rav Kook knew his flock. If in Jaffa itself Rav Kook might find a few individuals capable of relating to the halakhic objection to memorializing a declaredly secular Jew, in Rehovot and the other outlying settler communities, Herzl, with his patriarchal beard and searing eyes, was regarded as nothing less than a modern-day “prophet.” And Rav Kook had been engaged not only as rabbi of Jaffa, but of the recently established moshavot (colonies) as well.

The last thing Rav Kook wanted was renewed bickering, or what is worse, fullblown controversy. Rav Kook, who had arrived in Jaffa from Europe not quite two months earlier (on the twenty-eighth of Iyyar), was familiar with what had preceded him. Jaffa, not unlike the rest of Erets Israel, was a community with a history of controversy.

The solution (if you can call it that) Rav Kook arrived at was the following. He would speak at the memorial gathering, but at no time would he pay specific tribute to the deceased Dr. Herzl. Instead, he would speak in generalities. As it turned out, Rav Kook’s non-eulogy for Herzl is without doubt one of the most inspired and profound hespedim ever! The address operates on many levels simultaneously — Biblical, Talmudic, kabbalistic — as well as responding to the contemporary maelstrom of Jewish life.

Bezalel Naor

The Lamentation in Jerusalem

On the death of Dr. Theodor Herzl

On that day the lamentation will be great in Jerusalem,

like the lamentation of Hadadrimmon in the valley of Megiddon.[1]

The sages said that Jonathan ben Uziel translated the Prophets into Aramaic and the Land of Israel trembled for an area of four hundred parasangs by four hundred parasangs.[2] The reason for the disturbance was that contained in the Prophets are things which are not explicit but veiled, namely this verse. As Rav Yosef said, “Were it not for its Aramaic translation, one would not know to what the verse refers.” The sages report that Jonathan ben Uziel stood up on his feet and declared: “It is I who revealed Your mysteries to men. He Who spoke and the world came into being knows full well that I did this neither for my honor nor for the honor of my father’s house, but only that controversy not proliferate in Israel.”[3]

We should inquire what was the veiled reference contained in this verse that was revealed by Jonathan’s paraphrase, “Like the lamentation for Ahab son of ‘Omri who was killed by Hadadrimmon son of Tabrimmon in Ramot Gil’ad, and like the lamentation for Josiah son of Amon killed by Pharaoh Necho in the valley of Megiddo.” Furthermore, how did revelation of this divine mystery prevent proliferation of controversy?

Now our sages said this lamentation will be for Messiah son of Joseph who is killed.[4] The entire concept of two Messiahs, Messiah son of Joseph and Messiah son of David, requires explanation. Why the need for two Messiahs, when the goal is to have one man preside over the entire Jewish nation? As it says, “And David My servant shall be prince unto them forever.”[5]

 * * *

The key to understanding this dichotomy lies in examining the individual human being. God created in man a body and a soul, and corresponding to them, forces that strengthen and develop the body, as well as forces that strengthen and cultivate the soul. Ultimate wholeness is achieved when the body is strong and well developed, and the soul, vital and cultivated, leads all the faculties of the body in the service of the intellect, which is God’s will in His world. So on the collective level of Israel, God ordained these two faculties: A faculty corresponding to the physical entity, that aspires to material improvement of the nation,[6] and a second facet devoted to the cultivation of spirituality. By virtue of the first aspect, Israel is comparable to all the nations of the world. It is by dint of the second aspect that Israel is unique, as it says: “The Lord leads it (Israel) alone”[7]; “Among the nations it (Israel) shall not be reckoned.”[8] It is the Torah and unique sanctity of Israel that distinguish it from the nations.

Originally, these two faculties were assigned to the two tribes destined to rule Israel, Ephraim and Judah, which is another way of saying Joseph and Judah. “The deeds of the fathers are a sign to the sons.”[9] Just as in the beginning, Joseph was the provider sent by God to save many from starvation,[10] who sustained Jacob and his sons materially when they came to Egypt looking for grain [so in future generations, the descendants of Joseph would develop the material side of Jewish national existence]. Joseph is paradigmatic in other ways as well: Joseph was swallowed up by the nations.[11] He was also fluent in seventy languages[12] This last point symbolizes the contiguity between Israel and all the nations of the world. Despite this, Joseph knew the power of his holiness. It is for this reason that “Esau succumbs only to the children of Rachel (i.e. Joseph).”[13] As the adage goes, “The ax handle that fells the forest is made of wood.”[14]

Judah on the other hand, symbolizes that which is distinctive about the Jewish People: “Judah became His sanctified one.”[15] Whereas of Joseph the Psalmist says, “Shiloh, a tent pitched among men.”[16]

 * *

The purpose of choosing the kingdom of David was that these two faculties be integrated, that they not cancel, but rather reinforce one another. We find an interesting comment of the Midrash regarding the person of David. David was “of ruddy complexion,” just as Esau was “ruddy,” the difference being that David had “handsome eyes,” symbolizing that he would execute only with the permission of the Sanhedrin (Supreme Court).[17] Written large, David’s kingdom should have been the collection of the material powers necessary for a great and mighty kingdom, coupled with spiritual excellence. Unfortunately, sins brought about that Israel rejected the Davidic dynasty, whereby the nation was divided in two: The ten tribes subsumed under Ephraim (which is in reality Joseph), and the two tribes subsumed under Judah. Were it not for this split, all would have been united under the “tree of Judah.”[18] The Psalmist gave expression to this vision of unity: “He will subdue peoples under us, and nations under our feet. He will choose for us our inheritance, the excellence of Jacob which He loves. Selah.”[19] By gathering together these two powers, both would benefit: The material would be rarefied and sanctified by its exposure to the unique sanctity of Israel, and the spiritual would be invigorated to enhance Israel. Eventually, the rays would light up the entire world. This will be the case in the future: “And it shall happen on that day, that the root of Jesse, who shall stand as an ensign of the peoples, to him shall nations inquire; and his resting place shall be glorious.”[20] No longer shall there be war between two factions but rather complete peace. That is the greatest honor.

But it was not to last. Our sins brought about the division of the kingdom, and these two powers that should have been united, developed each in its own way, oblivious of its companion. Due to our many sins, both of the faculties were greatly damaged.

The kingdom of Ephraim (the Northern Kingdom) founded by Jeroboam, who was appointed by Solomon over the task force of Joseph in appreciation of his practical talent,[21] turned its back on Israel’s unique sanctity. “And Me you have thrown behind your back.”[22] This was the source of the sin of idolatry, that developed in time into Israel’s ongoing aping of the nations’ negative traits. At its nadir it was said, “Ephraim is assimilated among the peoples; Ephraim is a cake readily devoured.”[23]

Judah, deprived of the material side that enlivens, was in need of a spiritual supplement to replace the missing material aspect. Unable to rise to the occasion, the spiritual power was also ruined. “Judah too shall stumble with them.”[24]

Even after the separation, the wound might have healed, had the two sides realized that though each has its own propensity, they might benefit one another. Judah could receive from Ephraim ways to round the nation in terms material and universal; Ephraim could imbibe from Judah the ways of holiness unique to Israel, be they Torah, character development, or prophetic ability.

The political reality made no such allowance. Were this mutual cooperation to come about, the dominant side would have been the spiritual, for it is the soul that vivifies the body. This is precisely what Jeroboam did not wish to occur. Our wise men summed it up in anecdote:

The Holy One grabbed Jeroboam by his garment and said to him, “Repent, and I and you and the son of Jesse will stroll together in the Garden of Eden.”

Jeroboam asked, “Who will lead?”

The Holy One replied, “The son of Jesse will lead.”

Sniffed Jeroboam, “If so, I am not interested.”[25]

God offered that together David and Jeroboam could bring the Jewish People to its goal of a nation consecrated to the Lord, God of Israel, while worthy of being a light to the nations. There would be room within the overall structure for the universalist dimension (represented by Jeroboam’s kingdom). But to the question—“Who is at the helm?”—the answer must be, “The son of Jesse is at the helm.” Without the recognition of the supremacy of the spiritual side—“For the portion of the Lord is His people; Jacob is the lot of His inheritance”[26]—heaven forfend, Israel’s destiny would be lost. Israel is the smallest among the nations, and God forbid, the most likely to disappear. Jeroboam’s ego stood in the way. “If so, I am not interested.” This set into motion a long chain of calamities, culminating in Israel’s exile until the End of Days.

* * *

So it came about that throughout the Exile there is a see-saw effect of these two opposing forces. At times, there is exhibited a drive toward material, worldly success that flows primarily from the foundation of Joseph and Ephraim; other times there is a stirring of the spiritual drive for observance of Torah and spiritual development, for awe and love of God.

Since it is impossible for our nation to attain its lofty destiny other than by actualizing these two components—the universal symbolized by Joseph, and the distinctive symbolized by Judah[27]—there arise in the nation proponents of each aspect. Those who would enhance spirituality prepare the way for Messiah son of David, whose focus is the final destiny. Truly the focus of life is spiritual attainment, except that the spiritual can only develop properly if it is accompanied by all the material acquisitions of which a full-bodied nation is in need. Those who redress the material, general aspects of life prepare the way for Messiah son of Joseph.[28]

When these two forces work at cross purposes as a result of the calamity of exile, shortsightedness and disarray, these are the “birthpangs of Messiah,” or to be more exact, the “birthpangs of Messiahs” (plural). The Psalmist writes: “That Your enemies have defied, O Lord; that they have defied the footsteps of Your Messiahs.”[29] Two footsteps of two Messiahs.

Now since the major achievement of Messiah son of Joseph, which is the general advancement of mankind, is accomplished by de-emphasis of the unique Jewish form, Messiah son of Joseph cannot endure, so he is destined to be killed.[30]

* * *

When this happens, all will recognize the perversity of the situation. They will realize that it was wrong not to subjugate the universal dimension to the spiritual aspect which is Israel’s destiny, to the kingdom of David.

"They will lament him as one laments an only son, and grieve for him as one grieves for the firstborn son."[31] The lamentation for an only child is bereft of hope for future children. Elderly parents who have lost their only son, are totally forlorn. If the verse were to end on that note, it would spell utter doom, but the bitterness is mitigated by intellect. Intellect perceives that the nation has produced the soul of the Messiahs. The nation is not as elderly parents who have lost their only child, but rather as young parents who have lost their firstborn child. Being inexperienced at raising children, they did not attend properly to the child in its state of illness, so the child succumbed.

By the same token, the nation comes to the realization that it did not know how to make proper use of this universalist dimension, did not understand how it could contribute to Israel’s unique destiny. In that way, it could have survived. The nation labored under the illusion brought on by the divisiveness of exile that these two forces are truly at odds. The result is that whoever holds up the universal side of the nation becomes unfortunately an enemy of Torah and misvot (commandments). Contrariwise, whoever focuses on the uniquely Jewish, becomes an adversary of material wellbeing. In the first scenario, the fence of Torah is broken down; in the second, the result is weakness and morosity.

After this latest experience of Messiah son of Joseph’s impermanence, let us deduce that truly the two forces are not mutually antagonistic. It is time to bring it all together and to organize the nation’s ways. Let every universal perfection serve as a basis for perfecting the uniquely Israelite. Let both parties—those disposed to the material and universal, and those disposed to the spiritual and particularistic—come to the same conclusion. Then the lamentation will be on both sides; both will recognize their mistake. These two forces were created to be united; once rent asunder, they were mutually injurious.

* * *

The quality of love of nation was exemplified by Ahab. He had such love of Israel! He followed in the ways of his father ‘Omri, who added a city to Israel.[32] Even when pierced through by an arrow, he kept up the pretense, so that his troops not be demoralized by the loss of their commander.[33] For this reason, he was assured the world to come. “Mine is Gil’ad—This refers to Ahab who fell in Gil’ad.”[34] Such courage comes from a wonderful love. Though on a superficial level Ahab respected Torah,[35] nevertheless, he did not comprehend the value of Torah and its unique divine sanctity which uplifts Israel. Thus he followed in the ways of Izebel and the pagan rites practiced by the contemporary nations.

At the other end, Josiah strengthened the spiritual dimension. In this respect, he was unequaled among kings. “Before him there was no king who so returned to the Lord with all his heart, soul, and might.”[36] He would brook no linking of Israel to the nations. This reached an extreme in his refusal to accede to Jeremiah’s prophetic demand that he allow the army of Egypt to enter Israel’s territory.[37]

Clearly, in Ahab and Josiah there found expression the two forces of Joseph and Judah, or put differently, Messiah son of Joseph and Messiah son of David. Once this distortion—whereby the nation failed to make proper use of the energies revealed in the gifted few—is removed, at the End of Days the realization is reached that it is possible to unite these two powers. So the lamentation is a double lamentation for both Ahab and Josiah together. As distant as they were in actuality, so is the potential for their closeness and interdependence. The purpose of the lamentation is to learn from the mistakes of the past in order to rectify toward the future; to study how to integrate the powers into a unified system that contributes to the general welfare.

 * *

Now the truth is, as long as the nation is fractured and incapable of uniting the powers, at times an attempt at unification will actually result in some theological or moral damage. This deep separation is the source of controversy in Israel. That to which the prophet Zechariah only alluded, Jonathan ben Uziel paraphrased in Aramaic and made manifest, whereupon the Land of Israel shook for an area of four hundred square parasangs. In a generation unprepared for uniting these two tendencies, bringing them together produces a “short circuit.” Undaunted, Jonathan ben Uziel declared, “It is known to You that I did this neither for my glory nor for the glory of my father’s house but only that controversy not proliferate in Israel.” Through the door of intellect lies the way to unify these two resources, both of which are indispensable. Solutions must be found.

* * *

The Zionist vision manifest in our generation might best be symbolized as the “footstep of Messiah son of Joseph” (‘ikva de-Mashiah ben Yosef). Zionism tends to universalism (as opposed to Jewish particularism). It is unequipped to realize that the development of Israel’s general aspect is but the foundation for Israel’s singularity. The leadership of the Zionist movement must be greatly influenced by the gifted few of the generation, the righteous and the sages of Israel. On the other hand, the ideal of Israel’s national renascence, including all the material accouterment—which is a proper thing when joined to the spiritual goal—to date has not succeeded, and the lack of success has brought on infighting, until finally, the leader of the movement has fallen, a victim of frustration.[38]

It behooves us to take to heart, to try to unify the “tree of Joseph” and the “tree of Judah,”[39] to rejoice in the national reawakening, and to know that this is not the end goal of Israel, but only a preparation. If this preparation will not submit to the spiritual aspect, if it will not aspire to it, then it is of no more value than the kingdom of Ephraim, “a cake readily devoured,”[40] because “they abandoned the source of living waters,”[41] and “Egypt did they call hither, to Assyria did they go.”[42]

This is the benefit to be gained by remorse over one whom we might consider the “footstep of Messiah son of Joseph” (‘ikva de-Mashiah ben Yosef), in view of his influence in revitalizing the nation materially and generally. This power should not be abandoned despite the wantonness and hatred of Torah that results in the expulsion of God-fearing Jews from the movement. We must develop the courage to seek that any power that is of itself good be fortified, and if it (i. e. the light) is lacking spiritual perfection, let us strive to increase the light of knowledge and fear of the Lord such that it is capable of conquering a powerful life-force and of being built up through it. Then there will be fulfilled in us the prophecy, “I will grant unto Zion salvation, unto Israel My glory.”[43]

Return (teshuvah) must be from our side. Return will be enduring only if all the powers presently found (and possible to be found) in the nation will be vigorous, and directed to good. Then we will be a vessel for the divine will, “a crown of ornament in the hand of the Lord, and a royal diadem in the palm of your God.”[44]

* * *

Rav Yosef, who said that he penetrated the meaning of the verse in Zechariah only through its Aramaic translation, willingly accepted upon himself to witness the “birthpangs of Messiah.” When other sages said, “Let him (Messiah) come, and may I not see him,” it was Rav Yosef who said,

“Let him come, and may I merit to sit in the shadow of the dung of his donkey!”[45]

The other sages were daunted by the intensity of the spiritual birthpangs that would perforce result from the pressing demands to fortify the material side that had been neglected in the course of the exile. Exile came primarily to preserve and enhance the spiritual, “to close up the transgression, and to make an end of sins.”[46]

"The shadow of the dung of his donkey." The word hamorei (his donkey) by a double entendre, refers to the material (homer). Customarily, devotion to the material affairs of the nation clouds spiritual ascent. Even so, if this movement would not be so audacious as to spread in a way unbecoming Israel, it would be easy to accept. Were it not for its extremism, the movement would not find oppressive the spirit of the Torah, and it would not attack the foundation of Torah, which is tantamount to “blinding the eye of the world.”[47]89 But the "dung," the gross tendencies that are loathsome to all peoples, produce a shadow that dims the pure intellectual lights deriving from Torah.

Nonetheless, Rav Yosef was confident that eventually all these negative manifestations would surrender to the light of Torah and the knowledge of God. Rav Yosef will sit in the shadow of the dung of Messiah’s donkey. In the very midst of the darkness, of the shadow, “rendering like night in the midst of the noonday,”[48] Rav Yosef will light the candle of the commandment and the light of Torah, and a little light dispels much darkness. The evil will be transformed into good, the curse into blessing.

This is the import of the cryptic passage in the Zohar:

The head of the academy in the palace of Messiah said, “Whoever does not transform darkness to light and bitterness to sweetness, may not enter here.”[49]

The prerequisite for the generation of Messiah is the ability to utilize all forces, even the most coarse, for the sake of good and the singular sanctity with which Israel were crowned.

(Ma'amrei RAYaH I (Jerusalem 5740/1980), pp. 94-99.)

* The complete preface and translation of Rav Kook`s words, along with additional comments, were first printed in When God becomes history: historical essays of Rabbi Abraham Isaac Hakohen Kook (New York, Orot, 2003). The editorial board of Hama`yan thanks Rav Naor for allowing a partial reprinting of his words in this volume of Hama`yan.

[1] Zechariah 12:11.

[2] Traditionally, the area of Erets Israel is four hundred square parasangs.

[3] Megillah 3a.

[4] Sukkah 52a.

[5] Ezekiel 37:25.

[6] Material improvement is the right basis for all the great and holy plans that characterize Israel, whereby it is a nation holy to the Lord, “one nation in the land” (II Sam 7:23; Ezekiel 37:22); “a light to the nations” (Isaiah 42:6; 49:6).- Author.

[7] Deuteronomy 32:12.

[8] Numbers 23:9.

[9] Midrash Tanhuma, Lekh Lekha, 9; Genesis Rabbah 48:7; Nahmanides, Genesis 12:6.

[10] Genesis 45:5; 50:20.

[11] Sotah 36b.

[12] Ibid.

[13] Genesis Rabbah 73:7.

[14] Sanhedrin 39b. The Talmud employs this adage to explain the fact that Ovadiah who prophesied the destruction of Edom was himself an Edomite proselyte. By the same token, David who vanquished Moab, was himself descended from Ruth the Moabitess. Rav Kook’s point is that Joseph’s immersion in the society of the nations qualified him to be Esau’s undoing. If it is Rav Kook’s intention to reflect on the biography of Herzl, the latter was an assimilated Jew at home in European civilization.

[15] Psalms 114:2. Rav Kook might have pointed out that in that generation of the descent to Egypt, Judah was emblematic of Torah. See RaShi, Genesis 46:28, citing Midrash.

[16] Psalms 78:60. Cf. Rabbi N.Z.J. Berlin (Naziv), end Haskamah (Approbation) to Ahavat Hesed of Hafets Hayim (Warsaw, 5648/1888); Rabbi J.A.L. Alter of Gur, Sefat Emet, Vayyehi, 5646, s.v. ben porat yosef

[17] Genesis 25:25; I Sam 16:12; Genesis Rabbah 63:8. A ruddy complexion was thought to be the mark of a killer. The Sanhedrin are referred to as the “eyes of the congregation.” See eg. Leviticus 4:13; Numbers 15:24. Cf. Rabbi Zadok Hakohen of Lublin, Dover Zedek (Piotrkow, 5671/1911), 40d-41a; idem, Zidkat ha-Zaddik (Lublin, 5673/1913), chap. 258 (70d).

[18] Ezekiel 37:19.

[19] Psalms 47:4, 5.

[20] Isaiah 11:10.

[21] I Kings 11:28.

[22] Ibid. 14:9.

[23] Hosea 7:8.

[24] Ibid. 5:5.

[25] Sanhedrin 102a.

[26] Deuteronomy 32:9.

[27] The Kingdom of David by dint of its distinctive nature subsumes as well the universal aspect. This is the symbolism of “ruddy with handsome eyes.” – Author.

[28] Cf. writings of Rabbi Moses Hayyim Luzzatto, where Messiah son of Joseph is equated with hizoniyut (outwardness) and Messiah son of David with penimiyut (inwardness). See Kin’at Adonai Zeva’ot, in Rabbi Hayyim Friedlander ed., Ginzei RaMHaL (B’nei Berak, 5740/1980), pp. 101-102, and sources cited in Rabbi David Cohen, Kol ha-Nevu’ah, p. 309, n. 454-455.

[29] Psalms 89:52.

[30] Sukkah 52a.

[31] Zechariah 12:10.

[32] Sanhedrin 102b.

[33] I Kings 22:35; Mo’ed Katan 28b.

[34] Psalms 108:9; Sanhedrin 104b.

[35] Sanhedrin 102b.

[36] II Kings 23:25.

[37] II Kings 23:29, 30; II Chronicles 35:20-25; Ta’anit 22.

[38] Herzl died an untimely death at the age of forty-four.

[39] Ezekiel 37:15-19.

[40] Hosea 7:8.

[41] Jeremiah 2:13.

[42] Hosea 7:11.

[43] Isaiah 46:13.

[44] Isaiah 62:3.

[45] Sanhedrin 98b. Cf. Rabbi A.I. Hakohen Kook, Orot (Jerusalem: Mossad Harav Kook, 5745/1985), p. 80; Bezalel Naor trans., Orot (Northvale, NJ: Jason Aronson, 1993), p. 188.

[46] Daniel 9:24.

[47] Bava Batra 4a.

[48] Isaiah 16:3.

[49] Zohar I, 4a.