(ג)
"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזֹון יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
בנוסח ההגדה שלו, כולל הרמב"ם את המילים "בִּבְהִילוּ יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם" קודם שמכריזים "הָא לַחְמָא עַנְיָא". טעמו של דבר טמון באופייה הכפול והדיאלקטי של המצה. רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר כי המונח "לֶחֶם עֹנִי" מורה על לחם המזכיר לנו את עונינו ומצוקתנו בארץ מצרים. מאידך, רבן גמליאל מסביר בהגדה כי המצה מזכירה לנו דווקא את הגאולה ממצרים, לפי שאת הגאולה ליוותה מהירות שאין דוגמתה — ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנראתה עליהם גאולת עולמים. הרמב"ם הסמיך את הביטוי "בבהילו יצאנו ממצרים" לקריאת "הא לחמא עניא" כדי להדגיש ולהבליט כי המצה מסמלת בעת ובעונה אחת את שני הממדים גם יחד: את עול השעבוד ואת שגב הגאולה. (שיח הגרי"ד – הגדה של פסח, עמ' יט)
"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"
שנינו בברכות יז ע"ב: "מי שמתו מוטל לפניו — פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה". הירושלמי, המובא בתוספות, למדו הלכה זו מן התיבות "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ועליהן סמכו חכמינו: "בימים שאתה עוסק בחיים, ולא בימים שאתה עוסק במתים". מהו היסוד העמוק העומד מאחורי הלכה זו הפוטרת את האונן מקיום מצוות?
מחויבותנו לקב"ה נתונה ומושתתת על התודעה של כבוד האדם — תפיסת צלם אלוהים שבו וקדושת קיומו. ברגע שבו האדם הנבוך והמיואש מתחיל להרהר ולפקפק האם אכן קיימת באדם ייחודיות ונשגבות זו, מושעית המחויבות כולה. האדם המאמין בעצמו, הער לכריזמה האנושית הטבועה בו, הוא שנבחר לשאת עול מצוות וחובות. אולם האדם המיואש, הספקן, הכופר בערך עצמו — לא נבחר לכך. כיצד יוכל אדם להתפלל ולפנות אל אלוקיו אם הוא מפקפק בעצם אנושיותו, אם הדיבור שלו נשלל ממאפייניו האנושיים והפך לקולות פיזיים בעלמא? כיצד יוכל האונן לברך או לענות "אמן" כאשר הוא אילם ומשתומם? אמנם הוא עודנו מסוגל להפיק צלילים, אך הברכה מורכבת ממילים רוחניות ולא רק מצלילים השמעיים לאוזן.
האונן משוחרר מחובתו במצוות מפני שהוא בלתי כשיר לבצען. הוא איבד את תחושת כבודו העצמי, שהיא מוקד אישיותו. הוא דואג לשוטה, חרש וקטן — שכולם פטורים מן המצוות. לזה כיוונו התוספות וכל הראשונים בקובעם כי אסור בהחלט לאונן לקיים מצווה בשלב ראשון זה של האבלות ("אנינות"): האונן פשוט אינו מסוגל הלכתית לקיים מצוות.
היהדות מבינה כי מרירות, יגון ומבוכה הן רגשות אצילים שאותם חייב האדם לעבד ולהפנים, ולא לדחותם בעת מצוקה. ברם, הרגשות, כדוגמת גלי הים, מגיעים לשיאם, סובבים לאחוריהם ומתחילים לסגת. לפיכך המליצה התורה לאדם לא רק להתמסר למתקפה הרגשית הזו, אלא להיפדות בהדרגה ומעט מעט מהשפעתה.
ההלכה חילקה את האבלות לשלבים שונים. לאורך שלבים אלה אנו מוצאים מעבר סמוי מן העין מתוך תודעת אסון מדוכאת, שוממת ומרה — אל תודעה גבוהה יותר, פדויה ונעלה. (דברי השקפה, כרך ב, עמ' 118–119; מתוך הסערה, עמ' 11–13)
(י)
"וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת"
במדרש (ילקוט שמעוני) דרשו מפסוק זה כי חג השבועות מעוכב ומחויב בעשייה ובחגיגה אף בזמן הזה. הבלשנים והמפרשים תמהים: מאי שנא חג השבועות שייחדו הכתוב במפורש, בעוד שלא מצינו דרשה כזו לגבי חג הסוכות או חג הפסח?
תשובת הדבר טמונה בפסוק אחר בספר ויקרא (כג, טז): "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". חג השבועות מוגדר כיום החמישים, היום שלאחר ספירת העומר. בהיעדר בית המקדש, מצוות ספירת העומר אינה אלא חובה מדרבנן. על יסוד המקרא בספר ויקרא, היה מקום לסבור כי עצם חובת שמירת וחגיגת חג השבועות תלויה באופיה של ספירת העומר: אם ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, אף חג השבועות יהיה מצווה מדרבנן בלבד. כדי לשלול מסקנה זו, חזרה התורה וציוותה במפורש על עשיית חג השבועות. אף שגם הפסוק הקודם עוסק במצוות ספירת העומר ("שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ"), הרי שהציווי "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת" נשנה בפסוק נפרד בפני עצמו, ללמדך שחיוב התורה לחוג את חג השבועות אינו תלוי כלל באופייה ובמעמדה ההלכתי של מצוות ספירת העומר. (נוראות הרב, כרך יד, עמ' 71–73)
"כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ"
התורה קשרה את נורמת הצדקה והחסד לתחושות של אושר, ביטחון וגאווה בהישגיו של האדם. "כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" הוא המוטו המצורף לציווי על הצדקה. החמלה והרחמים אינם אלא הביטוי החברתי של השמחה.
האדם נקרא לשרת את קונו על ידי שירות רעהו דווקא כאשר הוא הפחות נכון להעמיד את עצמו לרשות אחרים — כאשר הוא שקוע בעצמו והשירות היחיד שהוא מייחס לו ערך כלשהו הוא השירות העצמי. הוא שבע רצון מעצמו, הוא נחל הצלחה, הוא שמח בהישגיו הכבירים, ונגרר לסגור את העולם כולו מחוץ לעולמו מרוב צהלה על עצמיותו המופלאה. דווקא ברגע זה בוקעת הקריאה לשירות ולחסד. האדם תופס פתאום כי קיים צד אחר לחיים שעינו נעלמה ממנו מרוב שמחה גודשת: ישנן תקוות נכזבות, סבל וכישלון, וכל עוד משתררים בעולם מחסור, עוני וכאב — אין אדם רשאי לראות את עצמו כמאושר וכמוצלח לחלוטין. מתוך ניסיון דיאלקטי זה בוקעת ועולה תחושת הסימפתיה וההשתתפות בצער. (מתוך הסערה, עמ' 206)
(יד)
"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"
בתורה מוזכרים שני פסוקים המצווים על חובת השמחה בחג הסוכות: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ..." (פסוקים יג-יד); ובספר ויקרא: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ). מאי חזית דכתב רחמנא תרי קראי לחייב את אותה המצווה עצמה?
הביטוי בפסוק הראשון, "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", מוסב על פרטי המצווה כפי שנדונו בגמרא: החובה לאכול בשר, לשתות יין, ללבוש בגדי יום טוב ולהחלק קליות ואגוזים לתינוקות (פסחים קט ע"א). מצווה זו משקפת את נסיבותיו של היהודי היושב על אדמתו בארץ ישראל בימי המקרא; אסמו מלא דגן, יקבו גדוש יין ומכבשו שמן. הוא ובני ביתו מצוידים בשפע רב לשנה הבאה. שמחתו והכרת הטוב שלו לקב"ה הן ספונטניות וטבעיות, ומשום כך נקטה התורה בלשון נוכח וקניין: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" — החג הוא אכן שלו. חג ההודיה האמריקאי הוטבע במתכונתו של חג הסוכות, והוא כולל בחובו שמחה טבעית זו: התחושה היצרית של הכרת הטוב מתוך חווית השפע.
ברם, לדאבון הלב, התקופה בהיסטוריה שבה יכול היה היהודי בארץ ישראל להתענג על שפע זה שבירכו ה' הייתה קצרה למדי. צורה טבעית זו של הודיה הייתה רלוונטית למשך מאות שנים ספורות בלבד.
אולם בסוכות קיימת צורה אחרת של שמחה — שמחת בית השואבה. שמחה זו אינה נחוגה ביין אלא במים. אף על פי שהכתוב מורה כי יש לשמוח שבעת ימים, שמחת בית השואבה הייתה נחוגה משירד הלילה (סוכה נג ע"ב), כאשר חושך מכסה ארץ ועייני האדם מטושטשות. באותה שעה היתה עזרה מוארת באור יקרות, כאשר חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים באבוקות של אור ולוויים משוררים בשיר המעלות.
מה הניע שמחה זו? ללא יין וללא בשר — רק מים. שמחה זו לא נבעה מאסיף מוצלח. אלא שמחה זו הייתה ביטוי לשמחת העמידה "לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". כשהיהודי חושה כי הוא שרוי לפני אלוקיו, אין נפקא מינה אם השנה הייתה שנה טובה אם רעה, אם הוא עני או עשיר, אם טוב לו אם רע לו. כשאדם שרוי לפני ה' — שוררת שמחה. השמחה היא הצהלה שאדם חווה בצילא דמהימנותא, בצלו של הסכך. נסיבות החיים הפרטיות אינן משפיעות על שמחה זו; בין אם יורד גשם ובין אם השמש זורחת, בין אם הוא בריא ובין אם הוא שרוי בכאב פיזי — כשהוא "לפני ה'", אין בלבו אלא גיל ודיצה. (דרשות הרב, עמ' 122–123)
חג הסוכות הוא החג המזוהה ביותר עם מושג השמחה בשל סמיכותו ליום הכיפורים. שמחת סוכות נובעת מן המחילה והכפרה הכללית שזוכה לה ישראל ביום הכיפורים, אשר חגיגתה בפועל מתרחשת בימי הסוכות. כיוון שהחטא יוצר חיץ ומחיצה בין האדם לאלוקיו, חווה האדם אושר נשגב מתוך השגת מחילת החטאים; שהרי שמחה ותענוג אמיתיים מתרחשים רק כשהאדם מרגיש עצמו שרוי במישרין בנוכחות ה'. (הררי קדם, כרך ב, עמ' שנה; לפני ה', עמ' 118)
כשהורתה התורה "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", לא כיוונה לקלות ראש ולפורקן, להוללות מלאכותית או לשמחה שטוחה, אלא לחוויית עומק חודרת כליות ולב של שמחה רוחנית, שלווה וקורת רוח הנובעות מן האמונה ומן התודעה של נוכחות ה'.
נצייר נא לנגד עינינו את המצב הממשי הבא: האבל, שזה עתה טמן באדמה את אשתו או את אמו האהובה, שב לביתו מבית העלמין לאחר שהותיר שם חלק מעצמו, לאחר שחזה באבסורד של הקיום האנושי. הוא שרוי בהלך רוח המפקפק בתקפותו של עולם הערכים כולו. הבית ריק, שומם; כל רהיט ומפגע מזכירים לו את דמותה של אהובתו שטמן בעפר. כל פינה רופשת זיכרונות. והנה ההלכה פונה אל האבל הבודד ולוחשת על אוזנו: "קום מאבלך; פזור את האפר מעל ראשך; החלף את בגדיך; הדלק נרות יום טוב; קדש על כוס היין ורומם את ה' אשר נתן לנו מועדים לשמחה וחגים לששון; ברך 'ברוך אתה ה'... שהחיינו וקיימנו והגיאנו לזמן הזה'; הצטרף לקהל החוגג והרע כבד את החג כאילו לא ארע דבר, כאילו הדמות האהובה שעל מותה אתה מבכה עודנה עמך".
ההלכה, היודעת לעתים להיות רכה, מבינה ומכילה עד מאוד, עשויה בנסיבות אחרות לנהוג כמפקדת קשוחה התובעת ציות מוחלט. ההלכה מציעה לאדם השבור בגופו וברוחו, הנושא את משא הקיום המטורף, לשנות את הלך רוחו, להשליך מעליו את יגונו ולבחור בשמחה. נחזור ונציב את השאלה: הייתכן מטמורפוזה כזו במצבו נפשי של האדם? הניתן לקפוץ קפיצה נחשונית מתוך שממה וייאוש מוחלטים אל תוך מבטח מלא שמחה? הניתן להחליף חווית מועקה בתחושת משמעות נשגבת? אין לי רשות לשפוט. ברם, מכיר אני בני אדם שניסו לחולל את הגדול שבכל הנסים הללו. (קתקסיס [Catharsis], עמ' 49)
(טז)
"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"
הן בשבת והן ביום טוב מתקיים מפגש ורנדוו בין ישראל לאביהם שבשמים; אולם הבדל יסודי קיים באופי המפגש בשני ימים אלו.
ביום טוב, אין השכינה זזה ממקומה; אלא היהודי הוא שחייב לעזוב את ביתו כדי לפגוש את השכינה. בימי בית המקדש חלה חובה ברגלים לעשות את הדרך המפרכת, לעלות לירושלים ולהיראות לפני ה' אלוהיך. אף כיום זוהי החוויה הדתית של יום טוב: אנו מותירים את חיי השגרה מאחורינו ונכנסים אל משכנות הקודש. משום כך חלה חובת שמחה ביום טוב, שהרי השמחה קשורה קשר בל יינתק בעמידה לפני ה'. היבט זה של שמחה משתקף מבחינה הלכתית בכך שדיני אבילות נדחים ומבוטלים ביום טוב.
ברם בשבת אין חובת שמחה כזו, לפי שבשבת אין אנו עומדים לפני ה' במשכנו, אלא התהום האינסופית המפרידה בינינו לבין בוראנו מגורשת מן הכיוון ההפוך: השכינה היא שיורדת משמי מרומים ובאה לבקש את האדם בביתו. (שיעורים לזכר אבא מורי, כרך א, עמ' פא-פג; גן שושנים, כרך א, עמ' רא)
