א. ישנם שני סוגי עדים 1: (א) שעושים הענין בנוכחיותם, (ב) שעל ידם נתברר שנעשה הענין. והיינו: עדי פעולה ועדי בירור.
דוגמא לדבר (לסוג הב', עדי בירור): עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, או שהרג פלוני את הנפש – אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה, כי אם מבררים שעשה פלוני ענין זה.
והנה, לכאורה גם בעדי קידושין אפשר לומר שזהו ענינם – רק לברר שנעשו הקידושין.
אבל באמת אינו כן, כי אם הם (העדים) חלק מענין הקידושין. וכמו שבקידושין צריך להיות כסף (או טבעת) ודעת האיש והאשה, כן צריך להיות נוכחיות עדות, כי זהו חלק מענין הקידושין.
ב. ובזה2 מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן3, משא"כ בקידושין פסקינן (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) בהמקדש בפסולי עדות דרבנן דצריכא גט מספק,
– וכמו שהקשה הצ"צ בשו"ת אה"ע סקכ"ד4, ותירץ5,
1) בהבא לקמן – ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 188 ואילך, ובהנסמן שם. – ולהעיר, ששיחה זו בלקוטי-שיחות לוקטה גם משיחת ג' ניסן תשי"א* (כמצויין בסוף השיחה), וכנראה, שהרשימה שלפנינו היא משיחה הנ"ל.
וראה גם מכתב כ"ה שבט תשי"ב (אגרות-קודש ח"ה ע' רלד): "ויש להעיר בקיצור נמרץ ממ"ש פה בנשואי א', אשר בכלל הנה בעדים יש שני אופנים וכו'".
2) סעיף זה – ליתא בלקו"ש שם.
3) שבועות לא, א (שהובא בהערה הבאה).
4) ושם: "וצ"ע מדוע לא העירו מהא דבפרק שבועת העדות דל"א ע"א בענין ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, דאף משחק בקוביא שהוא פסול לעדות רק מדרבנן ומדאורייתא כשר לעדות עכ"ז אינו חייב על שבועת העדות מדאורייתא כיון מדרבנן פסול להעיד, וא"כ ה"נ נימא הכי דכיון דפסול לעדות מדרבנן א"כ גם מדאורייתא אין זה עדות".
5) ושם: "ויש לחלק עפמ"ש בגמרא ר"פ בתרא דיומא (דף ע"ד ע"א) שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד, ופרש"י משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל הדין, והאי לא מהני הגדה דידי' הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן עכ"ל, ולכן אף מדאורייתא פטור בשבועת העדות. אבל גבי . . קידושין לא שייך לומר הכי, דכיון דמדאורייתא נאמן להעיד י"ל חשיב עדות, אף דהמקדש בפני משה ואהרן אין זה קידושין כלל, והו"ל כמקדש בלא עדים דאף שקידש אינו
דשאני שבועת העדות דסוף-סוף לא היתה הגדתו מועלת כלום –
וההסברה בזה יש לומר:
דהנה, פסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן, אבל לא שנשתנה עצם האדם להיות פסול לעדות (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין, שנשתנה העצם של האדם להיות פסול לעדות).
ולכן, בשבועת העדות שכל ענינם של העדים הוא רק הבירור, וענין זה שללו מהם רבנן שאמרו שלא יתחשבו עם עדותן – שוב אין נשאר כלום, ואין עליהם שם עדות כלל6. משא"כ בקידושין שנוכחיותם של העדים פועלת מעשה הקידושין, והרי עצמותם של העדים לא נשתנה ע"י הפסול דרבנן.
ג. וגם, בזה מובן דין חקירה ודרישה בעדי קידושין:
דהנה, ברמ"א (אה"ע סמ"ב ס"ד) פסק שאין צריך חקירה ודרישה. ובב"י שם, שכן הוא דעת רוב הפוסקים7. ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע סקכ"ג8) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה, ובמילא לא נתבררה מסקנתו של הצ"צ בזה.
וגם בזה יש לומר הטעם ע"ד הנ"ל:
דהנה, חקירה ודרישה צריכה להיות כשהעדות היא על קודם הגמר דין, היינו קודם שנעשה הענין (הפסק-דין), משא"כ כשמעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, שאין צריכים חקירה ודרישה גם בדיני נפשות (רמב"ם הל' סנהדרין ספי"ג. מכות ה, א9)?.
6) כלומר: לא זו בלבד שבפועל לא היתה הגדתו מועלת כלום, אלא עוד זאת, שאין עליהם שם עדות כלל.
7) ושם: "וכ"ד הגאונים והרמב"ם והרמב"ן וכ"כ נמוק"י סוף יבמות".
8) ושם: "מהרמב"ם ספי"ג מהל' גירושין שכתב ואין בודקין עדי אשה בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עיגונא עכ"ל, משמע דרק בעדות אשה שמת בעלה הקילו בזה, וכמ"ש בפי' אח"כ דין כ"ט ובלא דרישה וחקירה כו' מפני שאפשר לעמוד על בוריו בדבר הזה (ר"ל שהוא מילתא דעבידא לגלויי) לפיכך הקילו חכמים בדבר זה כו' ובלי דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל, א"כ מדבריו מובן דעידי גיטין וקידושין שאינן מילתא דעבידא לגלויי צריכין דרישה וחקירה".
9) ברמב"ם שם (ה"ז – ממכות ז, א (במשנה)): "מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין
וההסברה בזה – דחקירה ודרישה מצינו שנצרכת לעשיית העצם (של הענין – הפס"ד בב"ד, שנעשה על יסוד דברי העדים, לאחרי החקירה ודרישה כו'), אבל לא על הבירור (כשכבר נגמר דינו, ומעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני)10.
ועפ"ז: בקידושין, דהעצם עושים העדים בעת הקידושין, א"כ הגדת העדות לאחרי זה (לאחרי שנעשו הקידושין) הוי ענין נוסף, וכמו המעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, ולכן אין צריכים חקירה ודרישה (ועיין בכל זה שו"ת הר"י מראגאטשוב ס"ט-י12).
ד. ומוסר השכל מכל הנ"ל:
אמר הנביא (ישעי' מג, י-יא) "אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי'", היינו, שכל עם ישראל הוא "עד" על זה ש"אנכי הוי'".
והנה, יש בזה ב' אופנים:
אופן הפחות – עדי בירור, היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפני דור עד מעמד הר סיני שבו נכחו ששים ריבוא בנ"י, ש"אנכי הוי' אלקיך"12, והוא שצוך כל התורה והמצות.
וגם זה (הענין דעדי בירור) דבר גדול הוא, אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל – להיות גם עדי פעולה13,
וענין זה נרמז במרז"ל (שבת קיט, ב) "המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", היינו, שישראל במעשיהם אינם רק מפרסמים אלקותו בעולם (עדי בירור) אלא גם לוקחים חלק פעיל, עדי פעולה, בכל מעשה בראשית – שעושים הגשמיות כלי לאלקות.
ה. ומוסר השכל בחיי כל אחד ואחד מבנ"י:
10) להעיר, שבאגרות-קודש שם, מביא דוגמא לעדות שענינה רק בירור – מעדים המעידים על פלוני שנגמר דינו בב"ד באופן כך.
11) שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א (וראה גם הנסמן בלקו"ש שם הערה 8).
12) יתרו כ, ב.
13) ראה גם לקו"ש שם ע' 195 – מעלת העדות דבנ"י לגבי העדות דשמים וארץ.
יש שיטה שיסתפק האדם בפעולתו בד' אמות שלו שמתנהג ע"פ התורה והמצוות, ואינו פעיל במה שחוץ מזה (ואין זה אלא שהנהגתו בד' אמות שלו פועלת בדרך ממילא גם מבחוץ, אצל אלה שרואים אותו כו' – שזהו ע"ד עדי בירור).
ולא זהו דרישת שיטת החסידות – כי אמרו רז"ל14 "כל ישראל ערבים זה בזה", והסיסמא של שיטת החסידות היא אהבת ישראל, ולהתעניין בכל עניניו של הזולת באופן פעיל, היינו שהפעולה שלו היא ענין עצמי, שבכל הוייתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם.
ו. וכללות הענין דעדי פעולה בעבודת האדם שייך לחתונה (כאמור לעיל שעדי קידושין הם עדי פעולה) – כי, החתונה היותר גדולה היא של האלקות וכל הבריאה15, ובנ"י הם העדים שעושים חלקי מהקידושין, ולא רק לברר הדבר.
ז. במקרה זה16 יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור (עדי בירור) בעלמא, אלא, על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם, בעסקנות והפצת אור התורה והמצוות בכל סביבתם (שהו"ע עדי פעולה) – בטח גם הם ילכו בדרך זה,
ויבנו ביתם על יסודי התורה והמצוות,
עדי יבוא גואל צדק ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית ויוליכנו לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.
**********
14) שבועות לט, סע"א. וש"נ.
15) ראה גם "רשימות" חוברת מג.
16) בשמחת נישואין זו, שבה נאמרו הדברים (ראה לעיל בשוה"ג להערה 1).
