האם מותר לראובן להושיט כוס יין לנזיר, באופן שגם אם הוא לא יושיט, שמעון יושיט בשוגג היין לנזיר

 הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

בס"ד 

בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה ענין בני נח ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע לדיני בן נח.

אמרי' בסנהדרין נ"ט א' "אמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם", ובחגיגה י"ג א' איתא "ואמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".

והתוס' בחגיגה ד"ה אין מוסרין כתבו וז"ל "היה קשה להר"ר אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפ' ד' מיתות עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול וכו' וי"ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור כדאמרינן בע"ז (דף ו:) המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עור והני מילי דקאי אתרי עברא דנהרא שבלאו נתינתו אי אפשר להביאו אליו אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור הכא נמי אפילו במקום שעובד כוכבים אחר רוצה ללמדו דליכא לפני עור מכל מקום אסור משום מגיד דבריו ליעקב".

והנה חידשו לנו רבותינו בעל התוס' ז"ל, דחד עברא דנהרא אין הכונה רק אם יכול הנכשל ליטול המכשול בעצמו, אלא אפי' אם הנכשל ימצא אדם אחר שיכשילו נמי לא עבר המכשיל. [ואין הדבר מוסכם עי' בדברי הרמ"א ז"ל יור"ד סי' קנ"א ס"א].

והנה מדברי תוס' אלו הוציא המשנה למלך ז"ל חידוש דין, ובהקדם דברי הפני משה ז"ל בתשו' ח"ב סי' ק"ה אהא דכ' הנמוקי יוסף ז"ל בסנהדרין [ד ב מדפי הרי"ף] דלוה בריבית אינו נפסל לעדות מדאורייתא דלא משמע להו לאינשי איסורא אלא על המלוה דאית לי' רווחא, ותיקשי נהי דמשום איסור ריבית לא משמע להו לאינשי איסורא ללוה, אכתי ליפסיל משום דהלוה עובר על איסור לפני עור דמכשיל את המלוה באיסור ריבית, ותי' הפ"מ ז"ל וז"ל "הא לא קשיא דמשכחת לה דהלוה הוה חזי דהמלוה היה מוזיף ברביתא הני דמי גופייהו לישראל אחר, והוי כההיא דאמרינן בפ"ק דע"ז דמושיט כוס לנזיר דלא מחייב בלפנ"ע אלא אי קאי בתרי עברא דנהרא אבל אי לא קאי בתרי עברי דנהרא לא עבר המושיט אלפני עור".

והיינו דס"ל להפ"מ ז"ל דהיכא דהנכשל הי' יכול ליכשל ע"י ישראל אחר, אע"ג דגם הישראל האחר עובר על לפנ"ע מ"מ אין המכשיל הראשון עובר בלפנ"ע. דגם בלאו איהו הי' מוצא הנכשל ליכשל ע"י ישראל אחר. יעו"ש.

אבל המל"מ ז"ל בפ"ד ממלוה ה"ב פליג על סברת הפ"מ ז"ל, וז"ל "ותימה דל"ד כלל לנזיר דשאני התם דהאיסור דלפני עור לא היה נעשה אם לא היה מושיט זה הכוס ולפי זה אף אם הושיט אינו עובר אבל גבי רבית דאם לא היה לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפני עור בשביל שלוה זה לא נפטר מלפני עור ודכוותה גבי נזיר נמי אם היה מושיט לו אחר כוס יין בתרי עברי ובא אחר והושיט לו פשיטא דעובר, ועוד יש לחלק ולומר דלא הותר ללוה ללוות בשביל שלוה אחר רוצה ללוות משום דאפשר שהלוה יחזור בו ולא ילוה ונמצא דאיהו הוא דקא מכשיל למלוה".

ויליף לה המל"מ ז"ל מדברי התוס' בחגיגה הנ"ל דכתבו דמיירי בדאיכא עו"כ אחר שרוצה ללמדו, ומינה דאם נמצא ישראל אחר שרוצה ללמד תורה לעו"כ שפיר הוי לפנ"ע דגם הישראל האחר עובר על איסור לפנ"ע, ודוקא בדאיכא גוי אחר שרוצה ללמדו מותר לישראל ללמדו, דגוי אינו מצווה על איסור לפנ"ע וכדכ' התוס' בע"ז ט"ו ב' ד"ה לעובד, וכ"ה בפסקי תוספות סנהדרין אות קכ"ה, ועי' בדברי מהרש"א ז"ל שם בסנהדרין.

והנה בודאי אין כונת המל"מ ז"ל לחלק דחד עברא דנהרא היינו רק באופן שהנזיר יכול לקחת כוס יין גם בלא שאחר יושיט לו, משא"כ בריבית דעכ"פ המלוה אינו יכול לעבור לבד על איסור לפנ"ע בלי שיש לוה אחר, דזה אינו דהא יליף לה מדברי התוס' בחגיגה הנ"ל והתם הגוי שבא ללמוד אינו יכול לעבור על האיסור בעצמו אלא ע"י גוי אחר, ועכ"ז כ' התוס' דבכה"ג ליכא איסור לפני עור.

ונראה להטעים סברת המל"מ ז"ל דס"ל דעיקר המכוון בהאיסור דלפני עור הוא שלא יהיה האיסור בעולם, ועל כן כל היכא דאם יזהרו כולם מלעבור על הלפני עור יימנע האיסור, אזי שפיר מחוייבים בזה כולי עלמא. ודווקא היכא דגם אם יישמרו כולם מהאיסור לא יועיל הדבר, וכגון שיכול להכשל ע"י גוי, בזה שוב ליכא לפני עור. ודו"ק.

ובטעמא דהפ"מ ז"ל צ"ל דנתינת מכשול היינו רק היכא דהמכשיל העמיד לפניו המכשול, אבל היכא דאם הוא לא יכשילו יבא לוה אחר להכשילו נמצא דלא הוא נתן לפניו המכשול דהרי גם בלא זה הי' נכשל, דמה לי אם הי' נכשל בעצמו או ע"י אחר.

והנה האחרונים ז"ל האריכו הרבה בפלוגתת הפ"מ והמל"מ ז"ל, ולא באתי אלא להעיר במילתא חדתא.

א] נלע"ד בעז"ה המצאה נפלאה, למה שמצוי הרבה באיסור אבק ריבית והרבה אנשים אינם יודעים דאיכא איסור, ולהנ"ל יש להמציא היתר שאין צריך להודיעם, ובהקדם ג' הקדמות.

א] דעת הרשב"א ז"ל סי' תתקל"ח דבאבק ריבית אין הלוה עובר על איסור ריבית אלא על איסור לפנ"ע וכ"כ הנמוק"י ז"ל בסנהדרין [ד ב מדפי הרי"ף], וכ"פ הרמ"א ז"ל ביור"ד סי' ק"ס ס"א, אבל דעת הרא"ש ז"ל בפ' א"נ סי' מ"ב דגם הלוה עובר על איסור ריבית בריבית דרבנן וכדדייק המל"מ ז"ל בפ"ד ממלוה ה"ב ד"ה כתב הרשב"א, והביא כן משמי' דמהרלב"ח ז"ל והמבי"ט ז"ל יעו"ש.

ב] התוס' בשבת ג' א' ד"ה  כתבו דגם בחד עברא דנהרא דליכא איסור לפני עור מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא, והרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ק דשבת ס"א כ' דהאיסור הוי משום מסייע לעוברי עבירה יעו"ש, והנה הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' קס"ג א"א סק"ב העלה דבאיסור דרבנן ליכא איסור מסייע דכל עיקר איסור מסייע הוי מדרבנן ובאיסור דרבנן הוי גזירה לגזירה, והרבה מגדולי הפוסקים ז"ל הסכימו לדעת הפמ"ג ז"ל.

ג] נחלקו רבנן בתראי ז"ל במי שבשוגג הכשיל את חבירו האם עבר המכשיל אלפני עור, דעת הדברי מלכיאל ז"ל ח"א סי' ק"ג סק"ג וכן העלה השדי חמד ז"ל במערכת ו' כלל כ"ו סי"ב דגם בהכשיל בשוגג עבר אלפנ"ע, ויליף לה התם מדברי מהריט"א ז"ל יעו"ש, אולם השפ"א ז"ל בשבת ג' א' ד"ה בתוס' והאבני נזר ז"ל בחיו"ד סי' קנ"ה סק"י ס"ל דבשוגג ליכא איסור לפנ"ע.

והשתא לפי"ז, באופן שראובן דרכו להלוות בריבית דרבנן, ושמעון יודע שזה ריבית דרבנן ולוי אינו יודע שזה ריבית, דינא הוי דמותר בין לשמעון בין ללוי ללוות מראובן בריבית דרבנן בין לדעת הפ"מ ז"ל בין לדעת המל"מ ז"ל, דהנה לדברי השפ"א והאבנ"ז ז"ל דכשהמכשיל שוגג ליכא לפנ"ע, א"כ בכה"ג לא מבעיא לדעת הפ"מ ז"ל דמותר, אלא גם לדעת המל"מ ז"ל מותר, דכיון דלוי אינו יודע שאסור, א"כ אם לוי יטול המעות מראובן לוי אינו עובר על לפני עור דהוא שוגג, וממילא מותר לשמעון נמי ללוות מראובן דגם אם הוא לא יכשילו הרי יכשל ע"י לוי, ודמיא לדברי התוס' דבאיכא גוי המלמדו תורה מותר גם לישראל ללמדו דהגוי אינו מוזהר אלפנ"ע.

ולהודיע ללוי שזה ריבית כדי להפרישו מאיסורא נמי א"צ, דהרי לוי אינו עובר לא על איסור ריבית דבריבית דרבנן אין הלוה עובר, וגם על איסור לפנ"ע אין לוי עובר דהוא שוגג. ואין לאסור עליהם ללוות משום דמסייע לדבר עבירה, דהרי באיסור דרבנן ליכא מסייע וכנ"ל.  

[ולפי הטעם השני שכ' המל"מ ז"ל שמא יחזור בו ולא ילוה, הנה בזה יש לדון האם כוונת המל"מ ז"ל שיחזור בו מחמת העבירה ולפי"ז בנד"ד שאינו יודע שזה עבירה לא אמרי' דיחזור בו, או דילמא כונת המל"מ ז"ל דיחזור בו שלא ירצה ללוות מעות בריבית שאינו חפץ לשלם יותר מההלואה וזה שייך גם כשהלוה אינו יודע שזה ריבית].

אמנם גדולה מזו נלע"ד בעז"ה סברא נכונה, דגם לדעת הדברי מלכיאל ז"ל דהמכשיל בשוגג את חבירו עובר על לפנ"ע מ"מ יש להתיר לדעת הפ"מ ז"ל, ונחזי אנן, הרי לשמעון ודאי יש להתיר ללוות דהרי אם הוא לא יטול המעות לוי יטול המעות, ולהודיע ללוי כדי להפרישו מאיסור נמי אין צריך, דהרי לאחר שהתרנו לשמעון ללוות המעות, שוב ממילא הותר נמי ללוי דהרי אם הוא לא יטול המעות שמעון יטול המעות, ונמצא דאם לא נודיע ללוי שזה ריבית ממילא חל היתר גם לשמעון וגם ללוי, וא"כ מה ענין יש להודיע ללוי, אדרבא לא נודיעו וממילא יהא מותר לכולם, ולא מצינו חיוב לאפרושי מאיסורא היכא דאם לא נפרישו הכל מותר.

ב] ודע, דכ"ז היינו לדעת הרשב"א ז"ל הנ"ל דבריבית דרבנן אין הלוה עובר על איסור ריבית אלא על איסור לפנ"ע, אבל לדעת הרא"ש ז"ל הנ"ל דהלוה עובר על איסור ריבית אפי' בריבית דרבנן הנה לפי"ז ישתנה הדין, דלדעת הפ"מ ז"ל נהי דלשמעון אסור ללוות דעובר על איסור ריבית מ"מ איסור לפנ"ע לא עבר דבלא"ה יכשל ראובן ע"י לוי ולוי נמי אינו עובר אלפנ"ע דהרי בלא"ה יכשל ראובן ע"י שמעון וכנ"ל, אבל לדעת המל"מ ז"ל בין שמעון בין לוי עוברים על איסור לפנ"ע.

מיהו נלע"ד בעז"ה לומר דבר מחודד, ובהקדם דברי המנח"ח ז"ל במצוה רל"ב אות ד' דהמכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר על איסור לפני עור דאורייתא דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת יעו"ש, ובמ"א כתבנו בעז"ה דכ"ז היינו רק כאשר הנכשל אינו יודע שעושה איסור, אבל כשהנכשל יודע שזה עבירה ועכ"ז נוטל המכשול לא שייך בזה איסורא דמשיאו עצה שאינה הוגנת דהרי הנכשל יודע שהיא עצה שאינה הוגנת, ובכה"ג ליכא איסורא דלפנ"ע מה"ת אלא מדרבנן.

והשתא לפי"ז, נמצא דבנד"ד דכשראובן מלוה לשמעון, כיון דהוי ריבית רק דרבנן אין ראובן עובר בלפנ"ע מדאורייתא אלא מדרבנן, דכיון דשמעון יודע שזה ריבית ליתא בזה משום משיאו עצה שאינה הוגנת וכנ"ל, אולם כשראובן ילוה ללוי שאינו יודע שזה ריבית, עובר ראובן באיסור לפנ"ע מדאורייתא משום משיאו עצה שאינה הוגנת, וממילא לוי מכשיל את ראובן באיסור לפנ"ע מה"ת להסוברים דגם כשהמכשיל הוא שוגג איכא איסור לפנ"ע ונמצא לוי עובר על איסור לפנ"ע מדאורייתא בשוגג מדין לפני דלפני, אבל אם ראובן ילוה לשמעון כיון דראובן המלוה אינו עובר על לפנ"ע מדאורייתא אלא מדרבנן א"כ שמעון המכשילו בלפנ"ע נמי עובר רק על לפנ"ע מדרבנן.

ומדאתי' להכי, נמצא דלדעת הפ"מ ז"ל שמעון לא עבר על איסור לפנ"ע אבל לוי עבר על איסור לפנ"ע, דאין לוי יכול להסתמך על מה שראובן יכשל ע"י שמעון, דזה אינו, דהא לגבי איסור תורה לא יכשל ראובן ע"י שמעון וכנ"ל, אבל לוי מכשיל את ראובן באיסור תורה דלפני עור, ונמצא דלגבי הדאוריייתא לוי הוא המכשיל דראובן לא יוכל ליכשל אצל שמעון באיסור תורה, ובכה"ג גם לדעת הפ"מ ז"ל אסור, דלא התיר הפ"מ ז"ל אלא היכא דבלא"ה יכשל.

ולאידך גיסא איכא גוונא דגם לדעת המל"מ ז"ל יהא מותר וכגון שאין אפשרות להודיע ללוי שזה ריבית וראובן אינו רוצה להלוות מעותיו אלא בריבית, דהרי כ' האבני נזר ז"ל ביור"ד סי' קכ"ו אות ז' דהרואה את חבירו הולך לאכול נבילה מותר לו להחליף הנבילה באיסור קל יותר דבזה לא הוי מכשול אלא הצלה, וא"כ בנד"ד כיון דאם שמעון לא יטול המעות הרי ראובן יכשל באיסור לפנ"ע דאורייתא, מותר לשמעון ללוות בריבית דרבנן כדי להציל את ראובן מאיסור תורה.

ג] הפתחי תשובה ז"ל ביור"ד סי' ק"ס סק"א כתב וז"ל "ונראה לכאורה דאם אותו ישראל אחר שרוצה ללוות ג"כ, הוא מפני פקוח נפש או לצורך מצוה וכדומה, אין איסור ללוה זה אפילו לכתחילה, דבכה"ג גם לדעת המל"מ ליכא לפ"ע דהא דמי ממש לנזיר דאם לא לוה זה לא היה נעשה כלל האיסור לפ"ע דהא מפני פ"נ ולצורך מצוה מותר ללות ברבית כדלקמן סכ"ב".

ובביאור דברי הפת"ש ז"ל צריך להוסיף, דהיינו דוקא כיון דהמלוה אסור להלוות לצורך פקו"נ וכדכ' הט"ז ז"ל שם סקכ"א, דנמצא דהמלוה בלא"ה הי' נכשל באיסור ריבית גם כשילוה לצורך פקו"נ, ומ"מ כיון דהלוה לצורך פיקו"נ אינו עובר על איסור לפנ"ע, מותר לאחר ללוות ממנו, דאם נימא דגם המלוה אינו עובר כשמלוה לצורך פקו"נ, שוב נמצא דהלוה הראשון מכשיל את המלוה באיסור ריבית, וגם להפני משה ז"ל הי' אסור בכה"ג, דזה לא הוי כחד עברא דנהרא דבלא הלוה הראשון לא הי' המלוה עובר אאיסור ריבית, וז"ב.

אלא דלפי"ז צ"ע הא דכ' הפת"ש ז"ל דאם הלוה השני הי' לוה לצורך מצוה נמי מותר ללוה הראשון ללוות בריבית, וזה תימה דהא לצורך מצוה שרי נמי למלוה להלוות בריבית וכדכ' מרן הב"י ז"ל בסי' ק"ס בשם מהרי"ל ז"ל, ופסקו הרמ"א ז"ל ביור"ד סי' קע"ב ס"א, וא"כ נמצא דהלוה הראשון מכשיל את המלוה באיסור ריבית דבכה"ג גם לדעת הפ"מ ז"ל אסור, וליכא למימר דהפת"ש ז"ל מיירי בריבית קצוצה דבזה כ' הש"ך ז"ל בסי' קע"ב סק"ח דאסור גם לצורך מצוה, דא"כ בכה"ג גם הלוה עובר על איסור לפנ"ע ושוב אסור לדעת המל"מ ז"ל, וצע"ג.

והנה בספר ברית יהודה בפ"א הערה י"ח, הק' המחבר ז"ל קושיא עצומה, דהנה בריבית קצוצה עובר המלוה גם על איסור לפני עור שמכשיל את הלוה באיסור ריבית, ומעתה תיקשי, היאך מותר לשמעון ללוות מראובן ולהסתמך ע"ז דראובן יכשל בלא"ה ע"י לוי, הא נהי דמשום איסור ריבית בלא"ה יכשל ראובן המלוה ע"י לוי, מ"מ אכתי איסור לפני עור לא יעבור ראובן המלוה אלא אם ילוה המעות לשמעון ולא ללוי, דכיון דמותר ללוי ללוות לצורך פיקו"נ נמצא לא הכשילו ראובן באיסור, וא"כ משום האי טעמא ליתסר שמעון ללוות בריבית אפי' לדעת הפ"מ ז"ל דבהלואתו מכשיל את ראובן באיסור לפנ"ע. והיא הערה עצומה.

ונראה ליישב באופן נכון ובהקדם ג' הקדמות.

א] הנה נלע"ד בעז"ה כדבר ברור, דהמאנס את חבירו לעבור עבירה ואם לאו יהרגהו [בעבירות שדינם לעבור ולא ליהרג], אע"ג דהנאנס לא עבר ואדרבא מצוה עליו לעבור ולא ליהרג מ"מ המאנס עבר על איסור לפני עור דזה גופא הוי מכשול מה שמביאו לעבור עבירה באונס, דאל"כ יוכל כל אחד לאנוס את חבירו לעבור עבירה, ולא אחד מהם עבר עבירה, דהנאנס לא עבר דמותר לו לעבור והמאנס לא עבר דלא נתן לפניו מכשול, ושו"מ דהאגרות משה ז"ל ביור"ד ח"א ס"ג כתב כן בפשיטות והאריך שם בטעם הדבר, [והפמ"ג ז"ל באו"ח סי' שמ"ג במשב"ז סק"א כבר רמז לזה אולם אינו מפורש שם דמיירי באונס נפשות ויתכן דמיירי בתחב לו לתוך בית הבליעה, ועי' בדברי החזו"א ז"ל ביור"ד סי' ק"ד סק"ב].

ב] גדולה מזו נלע"ד בעז"ה להוכיח דלא רק אם המושיט עצמו מאנסו לאכול, אלא אפי' אם הוא אנוס ממקום אחר ובא אחד ומכשילו באיסור, וכגון ראובן האנוס מחמת פיקו"נ לאכול בשר, והלך שמעון ובישל הבשר בחלב, עבר שמעון על איסור לפני עור, אע"ג דאין האונס בא על ידו, וכשראובן אוכל הבשר הרי זה מציל חייו, מ"מ כיון שראובן לא הי' אנוס לאכול בשר בחלב, נמצא שמעון הכשילו בזה.

ומנא אמינא לה, מהא דאמרי' בנדרים צ' ב' דהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת למשנה אחרונה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, והתוס' שם בד"ה חזרו, הביא י"א דאם אומר הבעל שמאמין לה משמתינן לי' דעי"ז גרם שתיאסר אשתו עליו, משום דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא במה שאמר שמאמין לה ועובר על איסור חרם דרבינו גרשום ז"ל, יעו"ש.

והנה כל הראשונים ז"ל שם הק' היאך מותר לה ליבעל לו, הרי האשה שויא אנפשה חתיכה דאיסורא יעו"ש, אבל השיטה מקובצת ז"ל שם הוסיף להקשות היאך מותר לאשה ליבעל לו הרי עוברת על איסור לפני עור דמכשילה את הבעל כיון דהיא אמרה שנאסרה לו, ותי' דליכא לפנ"ע כיון דנבעלת בעל כרחה יעו"ש, ועל הקושיא דתיאסר משום דשויא אנפשה תי' שם השיטמ"ק ז"ל דהיא אינה מוזהרת יעו"ש.

ועתה נחזי אנן, הרי הבעל אנוס ע"י הבי"ד לבא עליה דהרי הבי"ד אומרים לו דהיא מותרת למשנה אחרונה ומשועבד לה למצות עונה, ולא עוד אלא דאסור לו להאמין לאשתו שנאסרה עליו, ואינו אנוס מכח האשה אלא מכח סיבה אחרת, ועכ"ז ס"ל להשיטמ"ק ז"ל דהאשה עוברת על איסור לפנ"ע אם היתה נבעלת לו ברצון, הא קמן דגם היכא דהאונס בא ממקום אחר מ"מ המכשילו עובר באיסור לפנ"ע, ודו"ק.

ג] והשתא אם נצרף ב' ההקדמות יחד, עלה בידינו דאחד שנצרך ללוות לצורך פיקו"נ והמלוה מאלצו לשלם ריבית, המלוה עובר על איסור לפנ"ע, ואע"ג דלא המלוה גרם לו האונס מ"מ כיון דהוא גורם לו שיצטרך ללוות בריבית מיקרי מכשול.

ומדאתי' בעז"ה להכי, שפיר יש ליישב קושית הברית יהודה ז"ל הנ"ל, דלפי"ז נמצא דאין הלוה הראשון מכשיל את המלוה באיסור לפני עור, דהרי גם אם ילוה לאחר לצורך פיקו"נ יעבור המלוה על איסור לפנ"ע, וזה נכון לענ"ד בס"ד.

תמצית העולה מהדברים.

א] התוס' בחגיגה כתבו דאע"ג דלב"נ אסור ללמוד תורה, מותר לישראל ללמדו תורה ואין הישראל עובר בלפנ"ע, היכא דאם הוא לא ילמדו ילך אצל גוי שילמדנו.

ב] הפני משה ז"ל כ' דראובן שלוה מעות משמעון בריבית, ואם הוא לא ילוה, שמעון ילוה המעות ללוי בריבית, לא עבר ראובן על איסור לפני עור, דשמעון המלוה בלא"ה הי' נכשל באיסור ריבית ע"י לוי, והוי כחד עברא דנהרא, דמה לי אם הי' נכשל בעצמו או נכשל ע"י אחר.

ג] המל"מ ז"ל פליג, דמה ששמעון הי' יכול ליכשל ע"י לוי אינו מתיר לשמעון דגם לוי מוזהר אלפנ"ע, ויליף מדברי התוס' בחגיגה דרק כיון דאיכא גוי אחר שילמדנו דהגוי אינו מוזהר אלפנ"ע, ומשמע דבאיכא ישראל אחר שילמדנו לא מהני דגם השני מוזהר אלפנ"ע.

ד] ונראה להטעים סברת המל"מ ז"ל, דרצון התורה באיסור לפנ"ע שלא יהי' האיסור בעולם, וכל היכא שאם יזהרו כולם לא יעשה האיסור כל ואחד מוזהר שלא לעשותו, אבל אם בלא"ה יעשה האיסור ע"י מי שאינו מוזהר אלפנ"ע, שוב ליכא בזה איסור לפנ"ע.

ה] לפי"ז י"ל המצאה נפלאה, בדבר המצוי בריבית דרבנן שהרבה אנשים אינם יודעים שזה ריבית, ולהנ"ל י"ל דא"צ להודיעם ולפהפרישם מאיסורא.

ו] והיינו למאי דקיי"ל דבריבית דרבנן הלוה אינו עובר על ריבית אלא על לפנ"ע, ולמאי דכ' האבנ"ז והשפ"א ז"ל דהמכשיל בשוגג את חבירו אינו עובר על לפנ"ע, ולמאי דכ' הפמ"ג ז"ל דבאיסור דרבנן ליכא מסייע לדבר עבירה, וא"כ כיון דהמלוה בלא"ה יכשל על ידי אותם שאינן יודעים שזה אסור והם אינם עוברים אלפנ"ע א"כ דמיא לדברי התוס' בחגיגה.

ז] מיהו י"ל סברא נכונה דגם להסוברים דמי שהכשיל בשוגג את חבירו עבר אלפנ"ע מ"מ א"צ להודיעם עכ"פ לדעת הפ"מ ז"ל.

ח] והסברא בזה, כיון דלמי שיודע שזה ריבית מותר ללוות משום דהמלוה בלא"ה יכשל ע"י אותם שאינם יודעים, ממילא הותר נמי לאותם שאינם יודעים ללוות בריבית דרבנן דהמלוה בלא"ה יכשל ע"י אותם שיודעים ולא מצינו חיוב לאפרושי מאיסורא היכא דבלא שנפרישם הכל מותר.

ט] אמנם לדעת הרא"ש ז"ל דבריבית דרבנן הלוה עובר על איסור ריבית, הדרי' לפלוגתת הפ"מ והמל"מ ז"ל דלהפ"מ ז"ל שמעון ולוי לא עברו על איסור לפנ"ע, ולדעת המל"מ ז"ל שניהם עברו על איסור לפנ"ע.

י] מיהו י"ל דבר מחודד דלמאי דכ' המנח"ח ז"ל דהמכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר על איסור לפנ"ע מדאורייתא משום משיאו עצה שאינה הוגנת, וכ' במ"א דכ"ז אם הנכשל אינו יודע שזה אסור אבל אם יודע ורוצה ליכשל ליכא בזה משום עצה שאינה הוגנת, הנה לפי"ז נמצא דשמעון לא עבר אלפנ"ע אבל לוי עבר אלפנ"ע בשוגג דהוא מכשיל אצ המלוה באיסור לפנ"ע מה"ת, ואצל שמעון לא יכשל המלוה אלא באיסור דרבנן.   

י"א] הפת"ש ז"ל כ' דמשכח"ל היתר ללוות בריבית גם להמל"מ ז"ל והיינו היכא דאם ראובן לא ילוה, שמעון ילוה המעות לצורך פיקו"נ דשמעון אינו עובר על לפנ"ע דעושה כן לצורך פיקו"נ. וכיון דהמלוה עובר באיסור ריבית גם כשמלוה לצורך פיקו"נ א"כ המלוה יכשל בכל ענין.

י"ב] וצ"ע דנהי דהמלוה בלא"ה יכשל באיסור ריבית, מ"מ הא כשילוה לשמעון לצורך פיקו"נ אין המלוה עובר בלפנ"ע דלשמעון מותר, והשתא שמלוה לראובן הרי עובר המלוה בלפנ"ע שמכשיל את ראובן הלוה באיסור ריבית, ונמצא ראובן בהלואתו השתא מכשיל את המלוה בלפנ"ע מה שלא יכול ליכשל ע"י לוי.

י"ג] יש להוכיח דגם כשמלוה לצורך פיקו"נ אע"ג דללוה מותר מ"מ עובר המלוה בלפנ"ע ולמה זה דומה למאנס את חבירו לאכול דבר איסור דפשיטא דהמאנס עובר בלפנ"ע אע"ג דהנכשל לא עבר דהוא אנוס.