חבקוק, מאחרוני הנביאים, העמיד לפי מאמרו של ר׳ שמלאי הידוע, את היהדות על אחת, על האמונה: ״וצדיק באמונתו יחיה״ (מכות כד, א).
אכן, מה נפלא הדבר, שחז״ל העמידו את היהדות גם כן על אחת, אבל על הכפירה: ״כל הכופר בעבודה זרה נקרא: ׳יהודי׳״ (מגילה יג, א). ואין שום סתירה בין ההגדרה של הנביאים ובין ההגדרה של חז״ל. שתי ההגדרות האלו הן בבחינת ״אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום״. ״אנוכי״ – זוהי האמונה, ו״לא יהיה לך״ – זוהי הכפירה בעבודה זרה. וכשם שמתוך האמונה ב״אנוכי״, מתוך האמונה בד׳, באים ל״לא יהיה לך״, לכפירה בעבודה זרה – כך גם להיפך: מתוך ה״לא יהיה לך״, מתוך הכפירה בעבודה זרה, באים לאמונת ה״אנוכי״, לאמונה בד׳.
שתי דרכים לאדם: דרך אחד – אמונה בד׳, ודרך שני – אמונה בעבודה זרה, והכופרים בעיקר, בו בזמן מאמינים הם בהרבה עיקרים של עבודה זרה.
יש רק או עבודת ד׳ או עבודה זרה. ואם אין לו לאדם שום זיקה לעבודת ד׳ הוא כולו מושפע מעבודה זרה. ובשביל כך אין התורה מזהירה כלל וכלל על הכפירה. כי כפירה לגמרי אינה במציאות, אלא היא מזהירה על עבודה זרה: ״הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים...״ (דברים יא, טז), ובטוחה היא התורה, שאם רק לא יפתה לבבו לעבוד אלוהים אחרים – יעבוד את ד׳.
וטעות היא לחשוב, כי היום כבר נתבטלה עבודה זרה והיצר של עבודה זרה כבר נשרף לגמרי. כי הרבה גלגולים יש לו ליצר זה, והוא מתגלה בכל התקופות בפרצופים שונים ומשונים. ותקופתנו אנו, דווקא היא מראה לנו את העבודה זרה בכל מערומיה כמות שהיא.
אם אנו רואים עכשיו איך ששנים־שלושה עריצים מטורפים למחצה רודים באכזריות נוראה כמעט בכל אירופה התרבותית, הקולטורית, הנאורה וכו׳ וכו׳, וכל מה שהאומה היא יותר תרבותית ויותר נאורה – כמו צרפת, למשל – מנשקת היא יותר את השבט ומנשקת בדחילו ורחימו; ובהערצה קוראים: ״קדוש קדוש״ לשבט המלקה אותם – אי־אפשר לתלות הדבר במקרה בעלמא; ואפילו אי־אפשר לצאת בהתעוררות למלחמת מצוה עם הרשעים האלה, אלא שעלינו לבקש את הסיבה של שורש פורה ראש ולענה זה, שהוא באמת השורש – לא רק של שנים־שלושה עריצים – אלא השורש של כל מאות מליוני העבדים הנרצעים האלה.
בוודאי שלא לנצח תאכל חרב, ונצחון הצדק בוא יבוא חיש מהר. אבל הנצחון לא יהיה נצחון כלל אם לא יעקור את השורש פורה ראש ולענה מעיקרו, אם האנושות לא תמצא תשובה לשאלה הנוראה: ״איכה נעשתה התובעה הזאת...״ – איכה הגיעה התרבות האירופית, שהביאה במשך מאות בשנים כל־כך הרבה קורבנות לשם הדמוקרטיה, לשם החופש, איכה הגיעה עד כדי כך? איכה ירדה התרבות פלאים, עד כדי להרכין את ראשי מאות מליוני בני אדם, שישתחוו ויכרעו ברך בדביקות ובהתלהבות תחת כפות רגליהם של המטורפים האלה, הבועטות בהם בשצף־קצף, אם לא שהדמוקרטיה לשם דמוקרטיה לבד, החופש לשם חופש לבד, בלי שום אידיאל מרום ונשגב, המה רק בבחינת ״שקרים מוסכמים״. כי על זה נאמר במעמד הר סיני: ״עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים״, זאת אומרת, חופש החלטי של בני אדם אין במציאות; בני אדם שלא רוצים להיות בבחינת עבדים לעבדים, המה מוכרחים להיות בבחינת ״עבדי השם״, עבדים למרום ונשגב, להוד והדר שבחיים, עבדים לעצם הרוחני המוחלט והיחידי: ״עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות״.
ובבחינת ״עבדים לעבדים״ הן עכשיו כל האומות התרבותיות של אירופה, כמעט. ״נעשה ונשמע״ אומרים כל העמים האלה לשנים־שלושה עבדים שמבית האסורים יצאו למלוך.
יאמרו שאין מביאין ראיה מן האונס. כל אלה הם אנוסים מחמת נפשות. אבל כל המתעמק בזה יראה, שיש כאן עניין של ״תחילתו ברצון וסופו ברצון״ – אם כי באמצע יש גם מעשה אונס. כי אי־אפשר ששנים־שלושה אנשים יאנסו ויכפו הר כגיגית על מאות מליוני אנשים; אי־אפשר שמאות מליונים אלה יהיה להם רגש הפחד והיראה בפני אנשי בליעל האחדים האלה, אם לא שפועל יש כאן גם רגש הערצה, רגש האהבה לאלה המכים ומענים אותם.
וביחד עם רגש החירות המקונן בלב כל אדם ובלב כל אומה, יש מאידך גם רגש העבדות, רגש אהבה לאדון, ״אהבתי את אדוני״. ואם אין להם אדון פונים הם לכל עובר ושב ומתחננים לפניו: ״שׂמלה לך, קצין תהיה לנו!״.
ומכאן עלינו להסתכל על החליפות והתמורות השונות שב״מגדל המאה״. דווקא המאה – שהתנהלה על יסודות של חירות וחופש לכל אומה בכלל ולכל יחיד בפרט – נגמרה בעבדות נוראה, עבדות הנפש והגוף.
דווקא אותם העמים שהחריב היטלר עד היסוד, והוריד את כבודם עד שאול תחתיות – דווקא אותם העמים אומרים עכשיו שירה למלאך המוות שלהם, והמה מקבלים – לא רק את מרותו – אך גם את תורתו, תורת השטן והנחש הצפעוני, בלי להחסיר אף קוצה של יו״ד ממנה. וגם הם, עמים שלמים, מבקשים סליחתו של היטלר, כשם שהבולשביקים ה״סוטים״ שנידונו למיתה על ידי סטאלין, היו מבקשים סליחה ממנו. אי־אפשר לתלות את זה ברגש הפחד או ברגש היראה, אלא ברגש ההערצה. והוא אשר אמרתי – תחילתם ברצון וסופם ברצון. והרצון הזה בא מ״יצרא דעבודה זרה״.
כי כפי שמבארים החכמים, הנה האלילות, העבודה הזרה, לא באה כלל וכלל בתור תשובה על השאלה של הנביאים: ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״, אלא באה רק מהערצה לתקיפים. ואת התקיפים ראו בתופעות הטבע, ובשביל כך עבדו לשמש ולירח ולכל צבא השמים או לאיזה בן אדם תקיף, אם בחייו או גם לאחר מותו, והקריבו לפניהם את מיטב חלבם ודמם, את בניהם ובנותיהם וכל אשר להם.
והאמונה הישראלית היא־היא שלחמה על ידי הנביאים נגד כל מיני האלילות, ונגד כל התקיפים מדור־דור; או יותר נכון: נגד ההערצה לתקיפים, ולעומת זה הדגישו הם את ההערצה לנכים והחלשים, לנרדפים והעשוקים. ומנקודת מבט זו אמרו: ״כל הכופר בעבודה זרה – נקרא: ׳יהודי׳״ – ולא פחדו כלל וכלל פן יכפרו גם בעבודה זרה וגם בעבודת ד׳. כי באמת – הא בהא תליא. האדם נברא בטבעו להיות עובד, ולא יכול להיות חופשי לגמרי אפילו אם ידבר יומם ולילה על חופש ולא יפסיק פומיה מגרסא זו. אלא, שאם הוא עוזב את עבודת ד׳ מוכרח הוא לבוא לעבודת האלילות, כשם שמאידך גיסא, אם הוא עוזב את עבודת האליליות הוא בא ממילא לעבודת ד׳.
ואומנם, לא לחינם מבטאים את השם לא כפי שהוא נכתב, אלא כפי שהוא נקרא: א־דני, כי זהו הרגש הטבעי שבאדם, המרגיש בנפשו שהוא זקוק לאיזו אדנות, שהוא אינו יכול להיות חופשי לגמרי בלי שום עול. כי האדם נברא עמוס עול מוסרי, עול של ״קול א־לוהים המתהלך בתוך״ האדם, ואומר לו תמיד: ״כה אמר ד׳״ ו״כה ציווה ד׳״.
ומכאן הסיבה, כשהוא מנער את הא־ל הטבוע בקרבו בתור טבע ראשון מתחילת ברייתו, נכנס הוא לעול זר, לעול של בשר ודם. בקיצור – העבודה זרה שבתקופות הכי קדומות היתה נוהגת, איננה אלא תחליף לעבודת ד׳. האדם מטבעו מרגיש צורך להיות עובד לאיזה דבר נשגב ממנו, וכשהוא סר מדרך הישר מוצא הוא לעצמו תחליף לה, תחליף של עבודה זרה, ומתקופה לתקופה מתחלפים התחליפים. וכך אנו רואים את העבודה הזרה, את התחליף של זמננו אנו.
* * *
ואומנם, בוודאי לא רחוקים הימים ששלטון העבדות של המטורפים יעבור מן הארץ. אבל קשה מאוד להאמין, שבמקום זה בוא תבוא שוב הדמוקרטיה כמו שהיתה. כי באמת, דמוקרטיה במלוא מובן המילה לא היתה מעולם במציאות. לא רוב הדיעות מכריע בעולם הדמוקרטיה – אלא רוב ידיים המצביעות, והן מצביעות על פי החליל של איזה דמגוגים. אין דמוקרטיה בעולם אלא דיקטטורה: או הדיקטטורה של ״אדון עולם״, או הדיקטטורה של איזה בני בשר־ודם, העושים להם קרניים לנגח, אם כי תחת מסווה של מחלצות שונות.
וסוף דבר, שמגדל המאה הזו הביא לנו אותן התוצאות של המגדל בדור ההפלגה, שסופו היה ממש ההיפך הגמור ממטרתו בתחילתו. המטרה היתה לשפה אחת, והסוף היה: ״אשר לא ישמע איש את שפת רעהו״. ומגדל המאה שעברה, שמטרתו היתה דמוקרטיה, חופש, אחווה וכו׳ וכו׳ – הביא לנו לבסוף את ההיפך מכל השמות המצלצלים האלה.
ומכאן לקח לאלה שרואים את כל התקווה שלנו – ״התקוה, בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארץ אבותינו״. אומנם אבותינו נלחמו כאריות נגד כל שיעבוד מלכות שהוא, אבל לא חפצו מעולם להיות לעם חופשי, אלא רצו דווקא בעול – בעול מלכות שמים ובעול תורה ומצוות.
המטרה שלנו לא היתה שמעולם להיות לעם חופשי – חופשי מכל מסורת, חופשי מכל מוסריות, שזה אפשר, לפי דברי חז״ל, למצוא רק במוות: ״כיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות״ – אלא חפצו תמיד להיות עם הנביאים, עם הרוח, עם הספר, עם סגולה וכו׳ וכו׳.
העם, כמו היחיד, מוכרח להיות על פי טבע ברייתו עובד, ואם איננו עובד ד׳ – אזי הוא נעשה ממילא לעובד עבודה זרה; ואם איננו בכלל ״עבדיי הם״ הוא בכלל ״עבדים לעבדים״. ועל כן העמידו חז״ל את כל היהדות על... כפירה! כי הכפירה בעבודה זרה, בהכרח שתביא לידי אמונה בד׳. ההודאה ב״לא יהיה לך אלוהים אחרים״ בהכרח שתביא לידי הודאה ב״אנוכי ד׳ א־לוהיך״. כי שני הדיברות הללו מפי הגבורה שמענום, הגבורה שהיא יותר חזקה מכל המגדלים שבונים להם בני אדם.
