מתן תורה והציפייה לישועה

 מצות האמונה - שאין אפשרות למציאות בלתו

כתב הסמ“ק במצוה הראשונה במניין המצוות ”לידע שאותו שברא

שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד‘ רוחות כדכתיב אנכי ה‘

אלקיך וגומר, וכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה‘ הוא האלקים

בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ודרשו חכמים אפילו באויר“,

וכך היא לשון חז“ל במדרש )דברים רבה כ“ח( ”מאי אין עוד, אפילו בחללו

של עולם“.

בספר יהושע )ב‘ י“א( נאמר שרחב אמרה למרגלים ”כי ה‘ אלקיכם הוא

אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת“, היא כיוונה מדעתה, והבינה

את אשר הבינו בני ישראל בקבלת תורה, שבורא העולם הוא האלקים

גם בשמים ממעל וגם בארץ מתחת, אבל אנחנו הבנו “אין עוד”, אפילו

בחללו של עולם, אפילו באויר, ולזה היא לא הגיעה.

נבאר, לפי ערכנו, את פירוש המילים שדורשים חז“ל מהתוספת של

“אין עוד”, “אפילו בחללו של עולם”.

האפשרות לקיום ולמציאות של כל דבר בעולם היא על ידי מקום.

חללו של עולם זה מקום, הנותן ומאפשר קיום. אין לך דבר שאין לו

מקום, כל דבר מתאפשר ע“י מקום, שהוא ההיכי תימצי שהדבר יוכל

להיות.

כאשר אנחנו אומרים “כי ה‘ הוא האלקים” – “בשמים ממעל”, היינו

כל הנמצאים והמציאויות שנמצאים שם, “ועל הארץ מתחת”, היינו

כל המציאויות שנמצאות פה, - אנו אומרים בזה שה‘ הוא האלקים גם

בשמים ממעל וגם בארץ מתחת, אכן כאשר אנחנו מוסיפים ואומרים

“אין עוד”, הוספנו ואמרנו שאין עוד אפשרות למציאות אחרת, זו הכונה

בחללו של עולם, אין עוד אפשרות למציאות אחרת.

בתחילה אנו מונעים כל מציאות אחרת בפועל, ואומרים שכל מציאות

בפועל לא תיתכן משום שהמציאות בפועל זה הבורא, הוא הנמצא הוא

הממציא וכל מה שנמצא נמצא מרצונו, בפועל. אכן, כשאנו אומרים

שאין אפשרות בכלל שתימצא מציאות אחרת, אמרנו יותר. את זה

אנו מוסיפים במה שאמרנו אין עוד. בחלל, באוויר, כפי שפרשנו שזהו

המקום.

בתפילת עלינו אנו אומרים “אמת מלכנו אפס זולתו”. לכאורה

כשאמרנו אמת מלכנו, הרי ודאי שאמרנו בזה שלא יכול להיות עוד

משהו. אמת מלכנו, הכוונה בזה שהוא האמת, לבדו, הוא ורק הוא האמת,

מהי התוספת באמירתנו “אפס זולתו”.

אכן הן הן הדברים. הרמב“ן כותב בפרשת שלח, על הפסוק ”אפס כי

עז העם“, שהכונה במילת “אפס” שהדבר נמנע ולא יתכן. כאשר אומרים

שהדבר איננו, מונח בזה שהוא איננו בפועל אבל אפשר שהוא יהיה, אך

כשאומרים אפס, הרי שמונחת בזה מניעת האפשרות. הדבר לא יתכן,

הוא בלתי אפשרי.

נמצא, שכאשר אנו אומרים אמת מלכנו, אמרנו שה‘ הוא האלקים

בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אך כשאמרנו אפס זולתו, אמרנו שאין

עוד אפילו בחללו של עולם. אין עוד אפשרות לקיום, וכל מציאות אחרת

לא תיתכן. מציאותו יתברך היא המציאות האחת והיחידה בלבד.

זה הפירוש בזה שאנו אומרים במצוות האמונה ”אנכי ה‘ אלקיך אשר

הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים“, ”לידע שאותו שברא שמים וארץ

הוא לבדו מושל מעלה מטה ובארבע רוחות וכו‘, ואפילו באויר“, ”אפילו

בחללו של עולם“.

במצות אנכי נצטוינו בציפיה לישועה

בהמשך מצוה זו כותב הסמ“ק ”אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם

כולו ברוח פיו, והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות, ואין אדם

נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מה‘

מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר

מיתה בשעת דינו צפית לישועה, והיכן כתיב מצוה זו“.

היינו, דאיתא בגמרא במסכת שבת )ל“א ע“א(, שכשמכניסים אדם לדין

שואלים אותו את כל השאלות המקבילות לששה סדרי משנה. נשאת

ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, וכנגד סדר

נזיקין שואלים אותו, ציפית לישועה, ומנלן שיש חובה לצפות לישועה.

ממשיך הסמ“ק ומתרץ ”אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש

לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה‘ אלקיך אשר הוצאתיך

וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, - ]ומפרש רבנו פרץ

את הדברים שם בהגהתו על הסמ“ק ”כלומר, מאחר שאנכי ה‘ אלקיך

הוא אחד מעשרה דברות, וכל הדברות הם ציווים, כמו כן אנכי הוא צווי,

והאיך משמע, אלא ודאי ה“ק וכו‘“[ – ”כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני

הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה‘ אלקיכם ואני עתיד

לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב ושב וקבצך

מכל העמים וגומר“, - ומוסיף רבנו פרץ שם בהגהה ”אם כן צפית לישועה

מצוה כתיבה היא מאנכי ולכך שואלין עליה“.

כתוב כאן, שציפיה לישועה זה דבר שנובע מתוך המצווה הראשונה

שבורא העולם ציווה אותנו. הדיבור הראשון ”אנכי ה‘ אלקיך אשר

הוצאתיך מארץ מצרים“ מחייב ציפיה לישועה. אכן הדברים צריכים

ביאור, איך החובה לציפיה לישועה מונחת פה, ומוכרחת מתוך הדברים

האלו.

“אנכי ה‘ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”. בדברה

זו נאמר שבורא העולם תלה את כל התגלותו ביציאת מצרים, כאן הרי

נאמרה ההתגלות שהתגלה בורא העולם לכלל ישראל. אנכי - זה אני -

ה‘ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כלומר, בורא העולם תלה את

כל ההתגלות כולה ביציאת מצרים, ודרכה ועל ידה אנו צריכים להכיר

אותו. “אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום”, אלו הן שתי הדיברות

ששמענו מפי בורא העולם עצמו, כמאמר חז“ל בסוף מסכת מכות,

וההתגלות הזאת תלויה ביציאת מצרים.

בספר “בית הלוי” על התורה בפרשת ויגש )מ“ו ג‘( כותב עיקר גדול.

כאשר הקב“ה נגלה ליעקב אבינו ברדתו למצרים הוא אמר לו ”אל תירא

מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם“, וההמשך הוא ”אנכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה".  

מגלה כאן הבית הלוי ”דכאן באה

לו ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות שיהיה נקרא שמו על ישראל,

והכוונה בזה דלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם ע“י מעשה היוצא חוץ

מדרך הטבע רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל, וע“י ישועת ישראל

יתפרסם שם כבודו בכל העולם. ובכל מעשה ובכל זמן שיהיו ישראל

בשפלות חלילה ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם, וז“ש לו אנכי

ארד עמך מצרימה, דכל זמן שאתה תהיה בירידה גם כבודי אינו נגלה

בעולם“, אנכי ארד עמך, היינו כשאתה תהיה בירידה גם אני אהיה ירוד,

ואנכי אעלך גם עלה, עלייתך תהיה עליה גם לי.

זאת באמת הבטחה נפלאה מאד. לעולם נקשר שמו של הקב“ה בנו, כך,

שכל ירידה שלנו היא חילול שמו יתברך, ועליה שלנו היא קידוש שמו,

שמו מתקדש רק ע“י ישועת ישראל. זה הקשר העמוק שקשר הקב“ה

את שמו בישראל. והדברים מגיעים עד כדי שעל הפסוק ”ועלו מושיעים

בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה‘ המלוכה, הקשו חז“ל שהיה

ראוי לכתוב ועלו נושעים בהר ציון, כי את מי הם מושיעים, ודרשו בזה,

שהפסוק מלמד שישועתנו שלנו היא ישועתו שלו, של הקב“ה. אותם

נושעים, הם מושיעים, והם מאפשרים שתהיה “והיתה לה‘ המלוכה”.

את הדבר הזה אנו לומדים גם מ“אנכי ה‘ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ

מצרים“. כאן נאמר שעל ידי “הוצאתיך מארץ מצרים”, מכאן נובעת

ועולה כל ההתגלות.

כי הנה, גילויו יתברך בעולם היה במעמד הר סיני, בדיברות. והדברה

הראשונה המכוונת כנגד בראשית, הראשון מעשרה מאמרות, כוללת

בתוכה בתמצית את כל הדיברות כולן, וכשם ש“בראשית ברא אלקים

את השמים ואת הארץ“, המאמר הראשון של הבריאה, כולל בתוכו

את השמים לרבות כל תולדותיהן ואת הארץ לרבות כל תולדותיה, כך

המאמר “אנכי ה‘ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” כולל בתמצית את

כל גילויו יתברך בכלל.

נמצא אם כן, שבורא העולם נתגלה על ידי זה שהוא הושיע אותנו,

והוציא אותנו ממצרים, וזה המכוון בכתוב ”אנכי ה‘ אלקיך אשר הוצאתיך

מארץ מצרים מבית עבדים“.

אנו מצפים ומובטחים לגילוי נוסף של מתן תורה

בתחילת שיר השירים, על השיר הראשון ”ישקני מנשיקות פיהו כי

טובים דודיך מיין“, כותב רש“י, ”ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם

תורתו ודיבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם

מכל שעשוע“ - היינו אותה קירבה, חיבור, ואהבה, עודם ערבים על כנסת

ישראל, מכל שעשוע, - ”ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר

להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני

מנשיקות פיהו“.

כתוב כאן ברש“י, ומקורו ודאי במדרש, שמעמד הר סיני לא נגמר, לא

הכל ניתן במעמד הר סיני. במעמד הר סיני ניתנה לנו התורה, וכל מה

שאנחנו צריכים לדעת כדי לקיים ניתן לנו. אבל עדיין לא ניתנו לנו סוד

טעמיה ומסתר צפונותיה, את זה עדיין לא קיבלנו. סוד טעמיה ומסתר

צפונותיה, היינו, מה שצפון ונמצא בעומק הדברים, עומק טעמי הדברים,

עדיין נסתר וצפון בסוד, והקב“ה עתיד להופיע עלינו עוד פעם, ולגלות

לנו את הסוד הזה, תהיה עוד הופעה מעין “הופיע מהר פארן”, ”מובטחים

מאתו להופיע עוד עליהם לגלות להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה“. לא

קיבלנו את הכל, עדיין איננו יודעים את עומק וסוד הדברים, ומדובר כאן

אפילו על מקבלי התורה. במעמד הר סיני לא קיבלנו את כל מה שיש

לקבל בתורה, עדיין נשארו חלקים שלא ניתנו לנו ולא קיבלנו אותם.

חז“ל דורשים )במדבר רבה י“ט ו‘, תנחומא חקת כ“ד( את הפסוק בזכריה )י“ד

ו‘( “ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון”, שביום ההוא, היינו לעתיד

לבוא, “אור יקרות”, היינו הדברים שהם יקרים וקשים להשגה ואי אפשר

להגיע אליהם בעולם הזה, עתידים להיות צפויים לעולם הבא, מלשון

דבר שצף. וכך היא לשון המדרש ”יקפאון כתיב, דברים המכוסין מכם

בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא“, קיפאון מלשון קופיא,

דבר העולה וצף. דברים שהם יקרים בעולם הזה עתידים להיות צפוים

בעולם הבא.

אנו לומדים מכאן, שמה שלא גלוי בעולם הזה צריך גילוי נוסף. תהיה

נתינה נוספת של סוד הדברים, סתר הצפונות. אותם דברים שהם יקרים

בעולם הזה, וכעת אי אפשר להשיג אותם פה, עתידים להיות צפוים

לעולם הבא משום שהם יתגלו. הגילוי הזה, הוא הגילוי שעליו מדבר

רש“י. זה גילוי שהוא עתיד להיות הגילוי בעולם הבא לעתיד לבוא,

במהרה בימינו, אז יתווסף עוד גילוי אחד שבורא העולם יופיע עלינו,

ויגלה לנו את הְּפְ נ�ֽ ים, את המימד שעוד לא נתגלה, אותו מימד שהוא

עדיין יקר בעולם הזה.

מעתה, כשם שאנו רואים שמתן תורה שהיה במעמד הר סיני, שבו

היה הגילוי של אנכי ה‘ אלוקיך היה על גבי הוצאתיך מארץ מצרים,

כך ההתגלות הבאה תהיה על גבי ישועה שמקבילה לעומק הדברים,

ישועת עולמים. שם יתגלה הקב“ה כמאמר הכתוב בירמיהו )כ“ג ח‘( ”ולא

יאמרו עוד חי ה‘ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה‘

אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר

הדחתים שם“.

הגילוי לעתיד לבוא יהיה על גבי ישועה נוספת, שעל ידה יתגלה

העומק של דברי תורה. סוד טעמיה ומסתר צפונותיה של התורה יתגלו

כך, שכשם שאנכי ה‘ אלקיך נתגלה ב“אשר הוצאתיך מארץ מצרים“,

על גבי יציאת מצרים, כך מה שאנו מובטחים שעתיד להתגלות במהרה

בימינו, יתגלה על גבי ישועה שתהיה ישועת עולמים. זו תהיה ישועה

עמוקה יותר, ישועה אמיתית שאין אחריה גלות. גאולה שלימה, כאן

הגילוי יתגלה לגמרי, בהחלט, זה יהיה גילוי שלם.

מציאות של חיים מחייבת תשוקה לחיות עוד ועוד

והנה, מכח אותו גילוי שנתגלתה תורה, ודאי אנו חייבים להשתדל

להשיגה, וכפי שדרשו חז“ל בעירובין )נ“ה ע“א( על הפסוק ”לא בשמים

היא ולא מעבר לים היא“, ”לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך

לעלות אחריה ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה בשמים

היא“, אכן יש לבאר מה נאמר בזה שהיינו חייבים לעלות ולקחתה.

פירוש הדברים, מתן תורה נתן לנו אחיזה כלשהי בתורה אשר היא

המחברת אותנו אליה. התורה היא תורת חיים כפי שאנו אומרים בתפילה

“כי באור פניך נתת לנו ה‘ אלקינו תורת חיים”. וכך מצינו בגמרא בשבת

)פ“ח ע“ב( ”ואמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש

ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ומאחר

שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד

להחיות בו מתים והחיה אותם“. משמע בדברי חז“ל וכן מפורש בדברי

רבותינו, שהטל הזה שעתיד הקב“ה להחיות בו את המתים הוא הדיבור

הבא, אלו דברי התורה בעצמם. אנחנו אומרים על דברי התורה ”אשר

נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו“, הקב“ה נטע בנו עם התורה

שניתנה לנו חיי עולם, התורה הזאת בעצמה היא אמת והיא חיי עולם.

כך הוא עצם עניינה של תורה, ומתוך מה שניתן לנו אנחנו טועמים

אפס קצהו, מעתה, כאשר מקבלים תורה באמת, הרי שמתוך מה שניתן,

שוב איננו יכולים כבר לשקוט לנוח, עד שאנו מבינים יותר ותופסים

יותר. לא יתכן שיהיה לאדם איזשהו חיבור לתורה והוא לא ישתוקק בכל

ליבו ונפשו להבין יותר, להגיע יותר לעומק, להבין הלאה, לתפוס יותר,

לקלוט ולהתחבר יותר. ברגע שהבנו שכאן נמצא העיקר, שכאן החיים

עצמם, הרי שזה הדבר שאליו צריכה להיות מכוונת כל תשוקתנו. כל מה

שהאדם רוצה זה חיות, חיים, קיום איתן חזק ומבוסס יותר, עמוק יותר,

החיים עצמם הם הרצון לחיים. אין ציור בחיים בלי שהחיים האלה יהיו

רצון לחיות את החיים האלה, זהו עצמם של החיים.

כשהתורה ניתנה לנו כתורת חיים, היא ניתנה לנו כך, שברגע שזכינו

במשהו, שזכינו בנגיעה כלשהי בדברי תורה, הרי שמטבע הדברים,

מעצם החיבור לתורה, אנו רוצים להבין הלאה, להבין יותר, להבין את

כל העומק.

זה כפי הנראה הפירוש בדברים שמגלה לנו הסמ“ק. העיקר שבציפיה

לישועה אינו בנוחות שבישועה, בחיים הטובים שיבואו, אלא כפי שכותב

הרמב“ם בהלכות תשובה )פ“ט ה“ב( ”ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם

וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק 

בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי

העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר

כי מלאה הארץ דעה את ה‘“.

זאת היא הציפיה לישועה. הציפיה לישועה אינה ציפיה לקיום טוב

ונעים יותר, חלילה, הציפיה הגדולה שנתאוו כל ישראל נביאיהם

וחכמיהם לימות המשיח היא כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובמצוות

כהוגן, מה שלא מתאפשר לנו היום כשהלב אינו פנוי לעסוק בתורה

כהוגן, והתנאים הם כאלו שאי אפשר לקיים את המצוות כהוגן, וחלקן

הגדול ויתכן אף רובן חסרות לנו. הציפיה לישועה זאת הציפיה לגילוי

שלם של דברי תורה.

דבר זה נובע מתוך “אנכי ה‘ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. כאן

נאמר שמכח “הוצאתיך”, מכח אותה גאולה ממצרים, על ידה נתגלה

בורא העולם. אנכי - אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ובורא העולם נתגלה

במתן תורה, וכיון שהתורה ניתנה וזה לא נשלם, אין בידינו את עומק

הסוד, וכמובן שאחרי שקיבלנו תורה הרי שלזה אנו שואפים ואת זה

אנו רוצים, מעתה, הציפיה לישועה היא הציפיה לגילוי השלם של תורה.

כששואלים אדם ציפית לישועה, שואלים אותו זאת מכח אותה דיברה

ראשונה שאומרת אנכי ה‘ אלקיך. שם אומר הבורא, אני מתגלה לך

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. זאת הדרך שדרכה אני מתגלה לך, כך אני

מתגלה לכם במתן תורה, על ידי הוצאתיך מארץ מצרים. ואנחנו מצפים

להופעה נוספת, לגילוי נוסף, הגילוי לא נשלם, עדיין איננו מבינים את

העומק של דברי תורה, והגילוי, גילוי העומק של דברי תורה, יבוא על

ידי ישועה שהיא תהיה, הגילוי הפנימי, העמוק ביותר, של דברי תורה.

נמצא אם כן, שאותה ציפיה לישועה, נובעת מתוך הדיברה הראשונה

שבורא העולם דבר עמנו, והדבר מחוייב בעצם, כי אחר שקיבלנו את

הדיברה הראשונה, הרי שמאז חייב להיות שלא נשקוט ולא ננוח עד

שנבין דברי תורה לאשורם. עד שנבין את העומק של דברי תורה, את כל

מה שטמון וצפון בהם. וכאמור, אחר שהתורה ניתנה לכתחילה כתורת

חיים, הרי שזו עצם הגדרת המושג חיים, תשוקה להמשך חיים, כל מי

שאינו רוצה לחיות באמת, אז הוא נחשב כמת.

התורה שניתנה כתורת חיים היא מחייבת, זה פירוש המושג חיים,

החיים מחייבים תשוקה ורצון להמשך של החיים האלה, זה דבר שכלול

בעצם המושג חיים. ואחר שהתורה היא תורת חיים, הרי שמתן תורה

כולל גם את הציפיה הזאת להמשך גילוי נוסף שיתגלה יותר ויותר,

הלאה והלאה, עד כמה שאפשר, עוד גילוי ועוד גילוי. ברגע שהדבר הזה

נתפס שאלו הם החיים עצמם, אז התשוקה לדבר הזה היא התשוקה

לחיים בעצמם, הדבר הזה כלול בעצם החיים.

המהר“ל מגלה את הסוד הזה על הפסוק ”וימת שם משה עבד ה‘ על

פי ה‘“. יש קושיא בדברים, איך יתכן שאדם חי יכתוב משפט כזה, מבאר

המהר“ל שם בגור אריה כי באמת אין זה שקר, כי אחר שמשה רבינו הבין

את הגזירה, ומשה רבינו כמובן לא רצה שום דבר שהוא נגד רצונו של

בורא העולם, ואחר שנגזרה עליו גזירת מיתה והוא אפילו אינו רוצה נגד

גזירתו יתברך, ממילא זה נקרא שהוא כבר לא חי יותר.

וכך, הציפיה לישועה נלמדת מפה. הציפיה לישועה זו הציפיה לאותה

הופעה נוספת שלא נשלמה אז במעמד הר סיני, והיא מחייבת ציפיה

לישועה, כל הופעה, כל גילוי של בורא העולם, מגיע עם ישועה.

התיקון של מלך המשיח חייב להגיע על ידי מואב

בחג השבועות אנו קוראים שתי קריאות, אנו קוראים את עשרת

הדיברות, ואנו קוראים גם את מגילת רות, והטעם לזה משום שבעצרת

נולד דוד. שני דברים נולדו ביום הזה, זה זמן מתן תורתנו, ביום הזה

קיבלנו תורה, וביום הזה קיבלנו את הישועה שאנחנו מצפים לה בכל

יום. היינו את זה שעל ידו תבוא אותה ישועה שאנחנו מצפים לה בכל

יום. גם אנכי ה‘ אלקיך נולד ביום הזה, וגם, ביום הזה נולד זה שעל ידו

בורא העולם יושיע אותנו. שני הדברים האלה יחד הם עניינו של חג

השבועות.

התורה ניתנה אחרי מ“ט ימי ספירה, ביום החמישים. מבואר בדברי

רבותינו, כך נמצא בדברי האריז“ל וגם בדברי הגר“א, שמואב עולה

בגימטריה מ“ט. רבותינו מגלים לנו בזה שמואב העולה מ“ט נושא בתוכו

את כל ההיקף, את כל המ“ט שערי טומאה. כל טומאה וכל שפלות

אפשרית בעולם נמצאת במואב.

העובדה שממואב בא המלך המשיח מתחייבת מתוך כך, משום

שהמלך המשיח צריך להיות זה שיתקן את כל העולם כולו, יעלה אותו

בחזרה, ויחזיר אותו לאותו רצון שהיה בעת בריאת העולם.

העולם התדרדר ונפל מאד, העולם התרחק מאד מהמקור שהוא נברא

עליו, מאותו רצון שהיה בזמן בריאת העולם. על אותו זמן של גמר בריאת

העולם דרשו חז“ל בבראשית רבה )פרשה ט‘( ”כך אמר הקדוש ברוך הוא

לעולמו, עולמי עולמי הלווי תהי מעלה חן לפני בכל עת כשם שהעלית

חן לפני בשעה הזו“, העולם היה רצוי וטוב, הוא היה כרצונו יתברך.

אכן מאז, מהיום הששי של מעשה בראשית, יום הולדתו של אדם

הראשון, העולם הולך מדחי אל דחי, הולך ומתדרדר ונעשה גרוע יותר,

ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכל השפלויות כולן מקורן

במואב.

חז“ל אומרים על הפסוק ”וימת שם משה עבד ה‘ בארץ מואב על פי ה‘

ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור“, שקברו של משה רבינו

היה בארץ מואב מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. משה רבינו

נטמן ונגנז שם, “כי שם חלקת מחוקק ספון”, כדי שהוא יהיה המשקל

שכנגד למואב, כדי לכפר על מעשה פעור שהיה במואב בעצת בלעם

הרשע, כפי שנאמרה פרשה שלמה בתורה ”ויחל העם לזנות אל בנות

מואב“. זאת היתה עצת בלעם, ואותן בנות מואב הן אלו שלקחו, היטו,

והסיתו אותנו, והפכו אותנו לעובדי עבודה זרה, עד שנפלו מאיתנו

כמאמר הכתוב “ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף”.

אותה מגיפה עדיין קיימת, עדיין לא התרפאנו ממנה. היא באה עלינו

בגלל אותה עצה ומזימה של בלעם שאמר לבלק ”אלהיהם של אלו שונא

זימה“ ובזה תוכל להכשילם. בפסוק כתוב ”ולא אבה ה‘ אלקיך לשמוע אל

בלעם ויהפוך ה‘ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה‘ אלקיך“, אבל

מכיון שאלהיהם של אלו שונא זימה, הרי שכשתכשילו אותם בזימה,

רח“ל, אז כבר לא יהיה “כי אהבך ה‘ אלקיך”.

לכן כתוב בגמרא בסנהדרין )ק“ה ע“ב( שכל ברכותיו של בלעם, אחרי

שהן נהפכו מקללה לברכה, כולן חזרו לקללה, חוץ ממה טובו אהליך

יעקב משכנותיך ישראל. שם, באהליך ובמשכנותיך, היינו, בבתי כנסיות

ובבתי מדרשות, זה המקום היחידי שאפשר לצאת מהקללה, ]כי שם

נאמר “אוהב ה‘ שערי ציון” וההיפוך היה רק מכח כי אהבך[, אבל כל

יתר המקומות, כל יתר העולם כולו, בכל מקום שאנו נמצאים שלא בבתי

כנסיות ובתי מדרשות, אנו נמצאים תחת הקללה. וכל זה בגלל אותה

עצה, בגלל אותן בנות מואב. ולשם כך נקבר משה רבינו בארץ מואב מול

בית פעור, כדי להיות כנגד המעשה הזה.

המלכות בכלל ישראל שצריכה להיות המלכות שמביאה ומגלה את

מלכותו יתברך בעולם, המלכות הזאת הגיעה אלינו ממואב. המלכות

שלנו צריכה להיות זאת שמחזירה את כל הבריאה כולה עד לנקודה

האחרונה של השפל שהיא יכולה להגיע אליו, לכוונה הראשונה. זה

תפקידו וזה עניינו של המלך המשיח, להחזיר את כל הבריאה כולה

לכוונה הראשונה, שהבריאה כולה תהיה כפי הכוונה, כפי הרצון,

שהבריאה כולה תהיה מעלה חן לפניו בכל שעה כמו בשעה הראשונה.

והיינו שהבריאה לא תסטה בכלל מאותה שעה ראשונה, וכמו שהיא

הייתה כך היא תמשיך להתקיים.

את הדבר הזה יכול לעשות רק מי שהפך את כל טומאת מואב על פיה.

זאת הייתה רות המואביה שהייתה אמה של מלכות. רות אשר מבחינת

מואב הייתה המיטב שבמיטב של בנות מואב, היא היתה ה‘בנות מואב‘

בה“א הידיעה, התמצית, וכשהיא הפכה את כל ה‘בנות מואב‘ הזה, כך

באופן כזה, כל המ“ט שערי טומאה הפכו להיות שערי בינה.

חג השבועות הוא היום החמישים, אין לו שום תאריך אחר. התאריך

היחיד שנכתב עליו הוא ”תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה 

לה'".

היום החמשים לספירה, והוא החמשים של התולדה שיצאה

מכל המ“ט שערי טומאה של מואב. זה סוד הלידה של דוד המלך ביום

החמשים, בחג השבועות.

כמו שאנו מונים מ“ט ימים ואחר כך מגיעים ליום החמשים, אשר

הוא התולדה והפועל היוצא של כל המ“ט ימים שמנינו, ביום החמשים

הגענו ליום שהוא הסוף והוא מסקנת הכל, זהו היום של מתן תורה, כך

המסקנה ממה שרות המואביה עשתה, זו הפיכת כל מ“ט שערי טומאה

של מואב, לשערי בינה.

אין אפשרות להיחלץ מכל טומאה ושפלות, מכל אחד ממ“ט השערים

האלו, רק על ידי הארה של שער בינה שכנגד השער טומאה הזה, שער

הבינה שמתגלה הוא הצד שכנגדו. אותו שער טומאה מכסה את אחד

משערי הבינה, ומי שרוצה להיחלץ ממנו חייב להיחלץ על ידי שהוא

מאיר את אותו שער בינה שכנגדו.

היציאה של רות מכל המ“ט שערי טומאה הביאה למלכות, היא הביאה

ללידה של דוד המלך.

מתן תורה והציפיה לישועה כרוכים יחדיו בשבועות

נמצא, שני דברים יש בידינו. ביום הזה קיבלנו את הדיברות, את אנכי ה‘

אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וביום הזה קיבלנו את ה‘מובטחים

הם מאיתו להופיע עוד עליהם לגלות להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה

ומחלים פניו לקיים דברו‘. זאת הבחינה הבקשה והשאיפה, ”ישקני

מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין“.

שני הדברים האלו ירדו כרוכים, את שניהם קיבלנו יחד. קיבלנו את

אנכי ה‘ אלקיך, וקיבלנו את מי שיביא אותנו להופעה השניה, שהיא

תהיה כלשון חז“ל, להופיע עוד עליהם לגלות להם סוד טעמיה ומסתר

צפונותיה.

את שני הדברים האלה קיבלנו בחג השבועות. וכאמור, שני הדברים

האלו כרוכים זה בזה, הם באים ביחד. כל מי שמקבל תורה באמת, מצפה

לישועה באמת. וכדברי הרמב“ם, הציפיה לישועה היא אך ורק כדי

שנהיה פנויים לגמרי ונוכל לעסוק בתורה כראוי ולהגיע לסוד טעמיה

ומסתר צפונותיה. מפני כך נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם, כולם,

כל ישראל, מצפים לישועה, רק מהסיבה הזאת.

אלו הם החיים שקיבלנו במעמד הר סיני. במעמד הר סיני פרחה

נשמתן כפי שאומרת הגמרא בשבת, ובאותו מעמד הר סיני הקב“ה

הוריד את הטל שהוא עתיד להחיות בו את המתים והחיה אותנו מחדש.

מאז, חיינו הם אותם חיים שמחוברים ומצורפים לעולם ההוא. וכפי

שהזכרנו לשון חז“ל, ”דברים שהם יקרים בעולם הזה עתידים להיות

צפויים לעולם הבא“, אותו טל שהקב“ה עתיד להחיות בו את המתים

נושא זאת עמו. כשאנחנו חיים את החיים של מה שעתיד לבוא, אנחנו

חיים את אותם חיים שהם החיים של תחיית המתים. את החיים שאנו

חיים כעת, אנחנו חיים אותם עם החיבור למה שעתיד להיות לעתיד

לבוא. היינו, עיקר חיינו, המימד האמיתי של החיים, זה מתוך אותו עתיד

שאנו עתידים לחיות חיי עולם, ומאותו עתיד אנחנו חיים גם עכשיו. אלו

חיים עם איזה שהוא חיבור לאותם חיי עולם, זה פירוש המילים ”וחיי

עולם נטע בתוכנו“.

כל צורה אחרת של חיים שננסה לחיות לא תצלח. אנחנו כבר מתנו

כמה פעמים, אנו גם בניו של יצחק שמת בעקידה, וכמו שאמרו חז“ל,

חיותו של יצחק גם היא מאותו טל של תחיה שעתיד הקב“ה להחיות את

המתים. הדבר מרומז בשמו, יצחק - קץ חי, היינו, הוא חי כאן את הקץ.

תחיית המתים נקראת בלשון הכתוב בסוף דניאל “קץ הימין”, ויצחק חי

פה את הקץ. הוא קץ חי, ואנחנו צאצאיו, ואף אנחנו עצמנו כאמור פרחה

נשמתנו במעמד הר סיני, וכל חיינו הם רק מאותו טל שעתיד הקב“ה

להחיות את המתים. אם מישהו מאיתנו לא מצפה חלילה לישועה,

פירוש הדבר שהוא לא חי את חייו האמיתיים. החיים האמיתיים שאנחנו

באמת מחוברים אליהם הם אותם חיי עולם שבורא העולם נטע בתוכנו

במתן תורה.

על התורה כתוב, “ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים”, היא יותר ארוכה

מן הארץ ויותר רחבה מן הים. היינו, המימדים של התורה עוברים את כל

מה שאנחנו יכולים להשיג, זה מתחיל הרבה לפנינו ונגמר הרבה אחרינו.

]וכבר אמרו רבותינו, כי “מדה” בגימטריה מ“ט, ו“ים“ בגימטריא חמישים[.

התורה היא הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לתפוס ולהעלות על

דעתנו. החיבור האמיתי שלנו לתורה יכול להיות רק על ידי זה שאנו

רוצים בכל ליבנו לגלות באמת את סוד טעמיה ומסתר צפונותיה.

שלמה המלך חיבר את שיר השירים, ושנינו במסכת ידים )פ“ג מ“ה(

ששיר השירים הוא קדש קדשים. עניין קדש הקדשים של שיר השירים

הוא, כשם שבבית קדשי הקדשים במקדש, המימדים לא היו מימדים של

העולם הזה, כדאיתא ביומא )כ“א ע“א( ”והאמר רבי לוי דבר זה מסורת

בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה“. הארון עם כל מידותיו,

ארכו רחבו וגבהו, נמצא בבית קדשי הקדשים, ואינו תופס מקום, לא מפני

שבית קדשי הקדשים התרחב ולא מפני שהארון הצטמצם, כי הלא שני

הדברים האלה פוסלים את הארון או את בית קדשי הקדשים שצריכים

להיות במידות המדויקות שניתנו, ועם כל זה נמצא הארון בבית קדשי

הקדשים ולא תופס מקום. זה דבר בלתי אפשרי מתוך המערכת שלנו,

דבר זה נתפס כמנוע ובלתי אפשרי, אבל בתוך קדשי הקדשים המערכת

היא מערכת אחרת.

כל מה שאנחנו מכירים היום כדבר מוכרח שלא יתכן אחרת, הרי

שבבית קדשי הקדשים כל האפשרויות משתנות. בית קדשי הקדשים

מחובר למערכת אחרת לגמרי, שבעצם לא שייכת לקיום שלנו פה. זאת

מערכת ששייכת לעתיד לבוא.

שיר השירים קדש קדשים. פירוש, שיר השירים, כאן אנו מחברים את

חיינו שלנו פה בעולם הזה למערכת שהיא מעבר. כאן אנו מחברים את

עצמנו לאותו טל שעתיד הקב“ה להחיות בו את המתים. בשיר השירים,

שהוא קדש קדשים, כאן אנחנו מחברים את חיינו פה לחיינו שם. זה הוא

קדש קדשים. נקודת החיבור החזקה ביותר בעולם שבין שמים וארץ.

זהו אותו בית קדשי הקדשים שעליו אמר יעקב אבינו, ”אין זה כי אם בית

אלקים וזה שער השמים“.

הבקשה הראשונה, השירה הראשונה, שכנסת ישראל אומרת בשיר

השירים, היא בתמצית, כל מה שאנחנו מבקשים הוא שאנו רוצים עוד

פעם את מעמד הר סיני. מעמד הר סיני שהיה כבר היה, אבל אנחנו

מבקשים את אותו מעמד מובטח, שיגלה לנו את העומק ואת הסוד,

שיגלה לנו את הטעם. כך באופן כזה, מתחברים חיינו פה לאותם חיי

עולם שהוא נטע בתוכנו.

זהו המועד של חג השבועות. הכל מודים בעצרת. אפילו אלו שנחלקו

ואמרו שבכל הימים הטובים אפשר להקדיש את כולם לה‘, לא חייבים

חציו לה‘ וחציו לכם, אבל ‘הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם‘. בעצרת

אנחנו חייבים לחבר את הלכם עם הלה‘. אנחנו חייבים לחבר, את חיינו

פה, עם אותם חיי עולם שנטע בתוכנו.

אנו מצווים מהתורה בכמה לאוין ובמצות עשה, “רק השמר לך” זה לא

תעשה, “ושמור נפשך מאד” זו מצות עשה, ”פן תשכח את הדברים אשר

ראו עיניך“, זה לא תעשה נוסף, ”ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם

לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה‘ אלוקיך בחורב“. אסור לנו

לשכוח את מעמד הר סיני, אסור לנו להסיר את עינינו משם, וכלשון

הרמב“ן )בהשגותיו לספר המצוות לרמב“ם בשכחת הלאוין( ”אבל יהיו עינינו

וליבנו שם כל הימים“. לשם אנו רוצים להגיע. שם נמצאים חיינו, אותם

חיים אמיתיים, חיי עולם.

ה‘ יעזרנו שנזכה למשהו מאותם נשיקות פיהו של מעמד הר סיני,

ונזכה לחבר באמת את הלכם שלנו עם אותם חיי עולם נטע בתוכנו, ולא

נהיה חלילה מאותם שמניחים חיי עולם וחיים חיי שעה.

הגרמ"ש זצ"ל