היהדות בגולה, לולא היניקה שהיא מקבלת מטל החיים של קדושת ארץ ישראל לא היה לה בסיס מעשי בעצם, כ"א על ידי חזון הלב, המיוסד על ציורים של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר. אמנם יש קצבה כמה כח יש בחזיון לב זה לשא עליו את משא החיים ולסול בכחו נתיבה לחיי עם, והקצבה נראה שכבר מלאה צבאה. ע"כ יורדת היא היהדות בגולה פלאים, ואין לה תקוה כ"א לנטע אותה במקור חיים של חיים ממשיים, של קדושה עצמית, שאינה מצויה כ"א בארץ ישראל. אפילו ניצוץ אחד של החיים הממשיים הללו יחיה המון גדול ורב של חיים חזיוניים. החיים הממשיים של קדושת היהדות אינם מתגלים כ"א בשיבת האומה לארצה, שהיא המסלה הסלולה לשיבתה לתחיה, וכל העליונות שברוחה ובחזון לבה יקומו ויחיו כפי אותה המדה, שהיסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החזיון המתעלף.
---
אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלמת בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך. הנשמות הגנוזות בחביון מעלה מוסיפות אורה ותענוג. וכל נפש חיה מתעלה, העולם ומלאו מתרומם, הטללים אוצרים בקרבם שפעת ברכה, רוחות וגשמים כוללים בתוכם מניות חיים ועז, כל חי רוחני עליון ותחתון מתעדן, ומתמלא הגיון של שירה וחדות נועמים, הכל עלז שמח ומרנן, מפני שכנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא. האידיאל הלאומי הנצחי, מהוד מקורו הא-להי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה, דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים, הכל מתברך, הכל מתנשא, ברוך ד' א-להי ישראל מן העולם ועד העולם. שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
----
עיקר ענינו של עם ישראל אינו אלא בארץ. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", רק בארץ ישראל הם נקראים גוי אחד. וענינו זה של עם ישראל מתחיל מאברהם אבינו, אשר לו נאמר "ואעשך לגוי גדול", גדול באפשרות הופעת הקדושה במובן הלאומי. כי קדושת הפרט נמצאת גם אצל אומות העולם.. מיסוד זה, שהוא מיסודות האמונה, שד' בחר באברהם, שורש "הגוי הגדול", נמשכת האמונה שלעם מיוחד זה צריכה להיות ארץ מיוחדת.. היא ארץ הנבואה, ועל כן היא שייכת לעם הנבואה. על כן האמונה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, נובעת מהאמונה שבורא העולם בראשית בריאת העולם יסד את ארץ ישראל ויעדה לעם ישראל. כי הקב"ה היה "מביט בתורה ובורא את העולם" ועיקר קיומה של תורה הוא דווקא בהיות ישראל בארץ ישראל.. אין עם בלי ארץ: העם שייך לארץ והארץ שייכת לעם. הא בהא תליא. יתר על כן: אין לך אדם שאין לו מקום. לפי זה הארץ בענינה הא-לוהי קודמת היא לעם. "יהי כבוד", אשר בפסוקי דזמרה, הוא לקט פסוקים המתחיל בשבח כללי לד' ומסתיים בענין בחירת ישראל. אבל לפני פסוקי בחירת ישראל, מופיעים פסוקי הבחירה בארץ: "כי בחר ד' בציון, אוה למושב לו", ורק אחר כך "כי יעקב בחר לו י-ה, ישראל לסגלתו". אבל באמת, הם שנים שהם אחד, לכן ממשיך הפסוק הבא "כי לא יטש ד' עמו ונחלתו לא יעזב".
----
יניקת תורה שבעל פה היא בגניזה מן השמים, ובגלוי מהארץ, וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה, וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם: מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה, ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה. בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבעל פה בעמק תחתית. ומ"מ היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב, מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים, והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום, עד אשר מהרה יפוח היום ואור חיים יבא מאוצר גאולת עולמים, וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שרשיה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים, והדודים יתאחדו בנוה אפריונם, ואור נשמת אל חי העולמים המתגלה בתחית ישראל וברום קרנו יאיר באור שבעת הימים, על אור החמה ואור הלבנה גם יחד. והיה אורם ישר, חודר ומושך, מזה לזו, ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא.
