רש"ר הירש בראשית ט'
(ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – רגילים להבין כאן, ש"דמו" מפרש את "בנפשו", הווי אומר: אך לא תאכלו בשר שיש בו עדיין את נפשו, דהיינו דמו. אולם פירוש זה עומד בניגוד להלכה ואף בניגוד למשמעות המילים ולטעמי המקרא. לפי פירוש זה, נאסר לבני נח לאכול בשר בעוד הדם בו. אך זה אינו נכון. הדם אינו אסור לבני נח, ואף לא דם מן החי. אבר מן החי בלבד נאסר עליהם. ואילו הדם שבתוך הבשר – שזוהי משמעות "בשר שדמו עדיין בו" – והוא הנקרא בפי רבותינו "דם אברים שלא פירש", איננו אסור אף עלינו. גם לא נאמר כאן: "בשר אשר בו נפשו דמו", אלא "בנפשו דמו". בנוסף על כך, טעם המקרא על "בשר" הוא מפסיק חזק.
משמעות המילים והטעמים מורה שביאור הפסוק הוא כך: אך לא תאכלו בשר, כל עוד דמו בנפשו. המילים "בנפשו דמו" מתארות את בעל החיים בעודנו חי: לא תאכלו בשר מבעל חיים שהוא עדיין חי. הווי אומר, אבר מן החי (ראה סנהדרין נו.).
אך מדוע נאמר "בנפשו דמו", ולא "נפשו בדמו"? אכן התורה מדייקת בלשונה בכל מקום שהיא דנה בדם ובחיים, אף כשאין היא עוסקת אלא בבעלי חיים. על אחת כמה וכמה כאן, כאשר בעלי החיים הם מאכל לאדם, וגופם מהוה השלמה לגופו, זהירה התורה בלשונה, כדי להוציא מלב כל בעלי השקפה חמרנית הסוברים שכח, שכל, נפש, וחיים, אינם אלא בחינות שונות של החומר. לשיטתם, הדם באמת הוא הנפש, והמכלה את הדם מכלה גם את הנפש. אך אין זו דעת התורה. הדם הוא הכלי והשליח של הנפש. כל עוד בעל החיים חי, אין נפשו בדמו, אלא דמו הוא בנפשו. הדם מוקף בנפש, והנפש שליטה בו. הנפש אינה בטלה בדם, אלא הדם בטל בנפש.
ביארנו כבר (לעיל א, כ; ב, יט) את משמעות המושג "נפש", הקרוב ל"נפץ". הנפש היא הפסגה – הדרגה הגבוהה ביותר – של הפרט העומד לעצמו בסדר הבריאה. הנפש היא העצמאית ביותר מכל הברואים.
ראינו גם ש"דם", משורש "דמה", הוא הדוגמא של כלל הגוף; הוא הגוף במצבו הנוזלי, כביכול [עיין פירוש לעיל ד, י - דמי אחיך – ״דם״ נגזר משורש ״דמה״: להתדמות, להיטמע. הדם הוא החומר שנטמע והתאחד עם הגוף; הוא גוף האדם בצורתו הנוזלית, ההולך במחזוריות ומפקיד חומר מתאים במקומו הנכון. הרוצח מפזר חומר זה, שהיה מאוחד על ידי הגוף החי. לפיכך לשון הרבים היא ״דמים״]. כלולים בו כל החומרים, וכשהוא נע הלוך ושוב בגוף, הוא מוביל לכל חלק מחלקיו את החומרים הדרושים לו. נמצא שכל עצמו של בעל החי כלול בדם.
נכון אמנם, שכל חלק מהגוף נוצר על ידי הדם ותלוי בו; אך הדם גם חוזר ומשעבד את כל הגוף אל הנפש. כל עוד הדם משועבד לנפש, הרי הגוף הוא "בשר", כלומר, הוא ה"מְבַשֵׂר" של הנפש. כל עוד הבשר משועבד לנפש באמצעות הדם, וכל עוד הגוף קשור אל הנפש באמצעות "חוט השני" הזה, הרי הגוף שומר על ייחודיותו. אך משניתק חוט זה של הנפש, חוזר הגוף אל היסודות שממנו נוצר. נמצא שהדם הוא נציגה הגשמי של הנפש – באמצעות הדם, שולטת הנפש בגוף.
התורה רומזת ליחסים אלה במילים "בנפשו דמו", שמשמעותן: כל עוד דמו משועבד לנפשו. הנפש היא האישיות הפרטית, הבשר הוא מְבַשׂרה, והאמצעי ביניהם הוא הדם. לכן גם לא נאמר "אך בשר דמו בנפשו", אלא "אך בשר בנפשו דמו", שכן הבשר והנפש שייכים אחד לשני, והדם אינו אלא אמצעי.
גוף הבהמה מותר באכילה רק כאשר הנפש כבר יצאה מהדם. בשר גופו של בעל החי יכול להעשות חלק מגוף האדם, משום שהגוף אינו כח שפועל; אך נפש בעל החי אינה ראויה להעשות חלק מנפש האדם.
נמצא שמשמעות המצוה הזאת היא: אל תאכלו את בשר החי כל עוד הוא תחת השפעת נפשו של בעל החי. האיסור אינו מחמת הדם, שהרי משעה שהדם עזב את בעל החי, הוא כבר מת ואינו מייצג עוד את נפש בעל החי. לא כן אבר מן החי – בשר הלקוח מבהמה חיה. בשר זה, בשעה שהופרד מהבהמה החיה, עדיין היה משועבד לנפש. ועתה שהוא נפרד, נותרה בו עדיין השפעה בלתי נראית מנפש הבהמה החיה. נפש זו אינה ראויה להיכלל בתוך האדם. הדם לעומת זאת, נאסר רק לאלה שנועדו להיות ממלכת כהנים.
דווקא מצוה זו, המתירה לבן נח דם מן החי אך אוסרת עליו אבר מן החי, אזהרה גדולה היא לכל בני נח: עליהם להבדיל הבדלה גמורה בין הדם לבין הנפש. הדם מותר מכיון שהדם אינו הנפש. אבל אבר מן החי אסור מכיון שהנפש שוכנת בתוך הגוף, ואינה חלק מהדם.
בפרשת אחרי מות (ויקרא יז, יא,יד) נאסרה אכילת דם לבני ישראל. יש שם שינויי לשון רבים, שכן התורה משתמשת בארבעה ניסוחים שונים: "כי נפש הבשר בדם היא" וגו' (פסוק יא), "כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם), "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" וגו' (פסוק יד), "כי נפש כל בשר דמו היא" (שם). אם נעיין בפסוקים אלה, נראה מיד את חילוף לשון זכר ונקבה: "היא", "הוא". "דם" – לשון זכר, ו"נפש" – לשון נקבה.
במשפט "נפש כל בשר דמו היא", לא "דם" הוא הנושא ולא "נפש" היא המושא, אלא להיפך: "נפש" היא הנושא ו"דם" הוא המושא. הווי אומר, לא הדם הוא הנפש, אלא הנפש היא הדם. כל מעשי הדם הם באמת מעשי הנפש. "הדם הוא הנפש" הוא רעיון תעתועים חמרני, ואילו "הנפש היא הדם" הוא אמיתה של תורה.
וכך אומר הכתוב: (פסוק יד): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת". פירוש: הדם ["הוא"] שנשלט על ידי הנפש ["דמו בנפשו"], הוא "נפש כל בשר", ועל כן אמרתי "לבני ישראל: דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא". הביטוי "דמו בנפשו" הוא הוכחה ברורה לפירושנו כאן [בפרשת נח] על "בנפשו דמו".
רק הפסוק הראשון שם [פסוק יא]: "כי נפש הבשר בדם היא", נראה כסותר את פירושנו. אולם, כוונת הכתוב שם אינה לתת טעם על איסור אכילת דם, אלא להסביר איך הדם מורה על כפרת הנפש; ומדוע דם, כשהוא ניתן על המזבח, מייצג את הנפש. אותה דרך מחשבה היא גם היסוד לאיסור אכילת דם. נראה אם כן, שהאות בי"ת של "כי נפש הבשר בדם היא", היא כדוגמת האות בי"ת של "רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים" (יחזקאל א, כ), שפירושו: רוחה של החיה ניכרת באופנים ומניעה אותם. בדומה לכך, הנפש נמצאת בדם ופועלת בו, ופעולת הנפש ניכרת בדם, שהרי כל פעולות הדם הן באמת פעולות הנפש.
בהמשך הפסוק [באחרי מות שם] נאמר: "כי הדם הוא". היינו: הדם, כהוראת שמו, הוא דוגמת הגוף (פירושו העיקרי של "דם" הוא דמות, סמל, נציג). באמצעות הדם, הנפש משפיעה על הגוף; ומשום כך, "בנפש יכפר". הדם פועל כפרה, לא בכח עצמו, אלא בכח הנפש שהוא מייצג.
רק במשנה תורה מצאנו: "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג והלאה). שם הזהיר הכתוב כמה פעמים על אכילת דם, ותלה את שלומנו ושלום בנינו בשמירת איסור זה. רק שם הוא אומר "כי הדם הוא הנפש", בלשון הנשמעת כשיטה החמרנית. אולם, לאור כל מה שאמרנו, הכוונה שם היא לתוספת אזהרה בלבד: "כי הדם הוא הנפש", למען נזכור ונשים על לבנו, אנו ובנינו, שאכילת דם מעוררת באדם תאוות ונטיות בהמיות.
