רש"ר הירש בראשית ט'
(ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך – עונשי בית דין של התורה, אין מטרתם למנוע אנשים מלחטוא, ואף לא לשלם לרשע כגמולו. זאת, למרות הנאמר במקום אחר: "וכל ישראל ישמעו ויראון" (דברים יג, יב ועוד מקומות), וכן: "עין תחת עין" (שמות כא, כד). עלינו להתבונן בענין זה, כדלהלן:
עונשי בית דין של ישראל, אינם ניתנים על בסיס ראיות בעלמא או על פי הודאת בעל דין, אלא אך ורק על פי שני עדים והתראה. ועל העדים, לא רק לראות את המעשה, אלא גם להתרות את החוטא סמוך ממש לשעת המעשה, ולהזכירו מה שכתוב בתורה. מצב כזה אינו מצוי בדרך כלל, וכל פושע זהיר יוכל בנקל להשמר מעונש אם רק ירצה. ועוד, רוב עבירות הממון, וגזל בכללם, אין עליהם כל עונש ואף לא קנס כספי, אלא חובת תשלומין בלבד. דינים אלה, המיוחדים למשפטי התורה, מוכיחים ברור שעונשי בית דין אינם באים למנוע אנשים מלחטוא.
דווקא הפסוק "וכל ישראל ישמעו ויראו", הנראה לכאורה כראיה שמטרת העונשים למנוע מלחטוא, מוכיח את ההיפך. בארבעה מקומות בלבד נאמר "וכל ישראל ישמעו ויראו": בעדים זוממין [דברים יט, כ], בבן סורר ומורה [שם כא, כא], בזקן ממרא [שם יז, יג], ובמסית ומדיח [שם יג, יב] – וכולם הם יוצאים מן הכלל. המעשים כשלעצמם ותוצאותיהם המיידיות אינם ראויים כל כך לגנאי. המסית, הסית בפיו בלבד – ללא הצלחה. עדים זוממין, רק זממו ולא עשו. זקן ממרא, יתכן שהצדק עמו, אך הוא חייב לבטל את דעתו [דהיינו לא לפסוק כדבריו] מפני דעת הרוב בבית הדין הגדול. בן סורר ומורה נהרג רק על שם סופו [סנהדרין סח, ב]. לאמיתו של דבר, כל ארבעתם נהרגים רק על שם סופם, כשלוקחים בחשבון את התוצאות החמורות של מעשיהם – שבמבט ראשון נראו כקלים. מטעם זה מקפידה התורה, שכל העם ישמע שאדם נתחייב מיתה בשל עבירה כזו. החינוך להרחקה מהחטא, אינו הסיבה לעצם העונש, אלא לעשייתו ברבים או להכרזתו ברבים (ראה מחלוקת ר' עקיבא ור' יהודה, סנהדרין פט.). ומכיון שרק בארבעת המקרים האלה מצריכה התורה הוצאה להורג פומבית או הכרזה ברבים, הרי מוכח מכאן שמטרת העונשים במשפטי התורה איננה למנוע עשיית הרע.
כמו כן, אין להוכיח מהנאמר "עין תחת עין", שתכלית העונש – לשלם לחוטא את גמולו המגיע לו. לפי קבלת חז"ל למדנו ש"עין תחת עין" פירושו תשלומי ממון. רבותינו גם הוכיחו שאם "עין תחת עין" היה פשוטו כמשמעו, לא היה ניתן לקיים אותו באופן צודק (בבא קמא פד.). ואף מהמקרא עצמו מוכח שהביטוי "עין תחת עין" פירושו תשלום ממוני מדוייק, ואין לקבל אותו כפשוטו, שהרי לפני שנאמר "עין תחת עין" (שמות כא, כד), כבר קבעה התורה שעשיית חבורה מחייבת תשלומי ממון: "שבתו יתן ורפא ירפא" (שם כא, יט).
אמור מעתה, "עין תחת עין" אינו אלא מגלה את העיקר הגדול של דיני העונשים בתורה: זכויותיו של אדם שמורות לו רק במדה והוא מכיר בזכויות האחרים, ומיד משפגע בזכויות האחרים הוא מאבד את זכויותיו. אך הוא חוזר וזוכה בזכויותיו על ידי תשלום לחברו, או קבלת עונש; כך מתקן האדם את העוול תיקון אובייקטיבי. או, אם אין הדבר אפשרי, הוא יוכל לתקן את העוול על ידי הכרה יסודית במעשהו הרע.
לדעת חז"ל, כל עונש הוא כפרה. לא כפרה על מידת הצדק שלקתה, אלא כפרה על החוטא עצמו. אף להרוגי בית דין יש עתיד לבוא. מיתתם מכפרת על מעשיהם, והם זוכים לחיים חדשים במחוזות חדשים של טהרה.
כי בצלם אלקים עשה את האדם – פסוק זה חוזר ומדגיש את מעלתם היתירה של גוף האדם ושל חיי האדם. הוא נותן את הטעם היסודי לקבוצת ההלכות השלמה שנאמרה כאן: עולם החי נמסר למאכל לאדם; לנפש הבהמה לא הותר להקלט בתוך גוף האדם – זהו איסור אבר מן החי; מציאות גופו של האדם שייכת לה' ואסור לפגוע בה.
