(שבת נה:): "א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד ששקולים כאחד, אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו", מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה".
הרשימות הקדושות שכל המאורעות שע"פ החכמה האלהית העליונה צריכות הנה להכתב בתורה, איך הן ראויות לעשות עלינו, שקול הכל בפלס וקו משפט אלהי. וכאשר אותו המובן של הסיפור, היסוד הפנימי שבו שהוא צריך לרשום בנפש, אם יתואר כפי פשוטו, לא נוכל מרחוק לפעמים להבין את עיקר ערכו, אז נשקל בשקל הקודש ע"פ אל דיעות באיזה לבוש יתלבש הסיפור, באופן שכאשר יגיע אלינו, יהיה ערכו ממש אותו הערך הראוי שיעשה רישומו עלינו. ובזה המהלך תתאחד תורה שבע"פ עם תורה שבכתב, שאם במהלך הזמנים ימצא שאותו הרושם שהמעטפה של הענין פועל עלינו כבר יצא מגדרו מצדנו, והדבר פועל עלינו שלא כפי המובן הראוי, ע"כ תגלה אז לנו האורה של תורה שבע"פ, ע"פ רשומי הדרשות, להוביל את רעיונינו אל עצם המאורע כמו שהוא, שאז בקבצנו יחד את הרושם הפשטי הנראה מדברי תורה בחיצוניותם, ואת הרושם החיפושי הבא מעומק הדרשה, שכל אחד מאלה יש לו נטיות מיוחדות לפעול על הנפש, המובן הפשטי מצד פשטותו והרגלנו בו מנעורים, והרושם המדרשי מצד חידושו ורוממות מחקרו, בהתחברם יחד ישמר הרושם הנרצה כפי המחוגה האלהית הראויה לדרכי תורת חיים על ישראל. פעולת האבות, הגדולה מאד על ישראל, היא כוללת ג"כ שכל פרטי סדרי חייהם פעלו את פעולתם על האומה בהוה ובעתיד, וק"ו בעבר. הרוח השורר בבית יעקב, שעל שמו נקראנו כולנו, הוא מתהלך גם עתה בקרבנו, וכל האור שבתוכו הוא מאיר בלבבנו עדי עד. ואם עבר על הבית איזה רושם ערפלי, הנהו עושה גם עלינו את רישומו, ואנו סובלים ומתעודדים להאירו, כיד ד' הנטויה על עמו ונחלתו. רוחו הגדול והתמים של אבן ישראל, יעקב אבינו, כפי אותה המדה אשר מלא את הבית, אנו מלאים גם אנו מהודו, ואם איזה רוח עבר, וע"י איזה סכסוך פנימי נתכווץ מעט אורו של ישראל מהופיע בכל עזו בבית פנימה, הנה ליקוי אור זה מגיע לנו ממרחקים בתור פגימה גדולה ורבתי ערך. ע"כ, במחוגה אלהית נשערה אותה ההשתנות של הופעת כחו של יעקב אבינו במלא עזו במשטר הבית ע"י הפגעתו של ראובן, ע"פ פעולתה בחלישות החיל של קדושת אמת המגיע לנו מזה, דוקא כאילו שכב עם בלהה . אמנם בחפצינו לתאר את ערכו של ראובן ע"פ זאת המדה, עלינו לשוב לאחור ע"פ אור הדרש שבתורה שבע"פ, שהשאירה לנו תורה ברישומיה הנאמנים, עד שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה , ודוקא ע"י עומק הדרש אנו באים להמטרה של הצגת הענין במעטפה זאת למען התוכן הפנימי הנוגע לנו, שמעלה עליו הכתוב כאילו כך היה.
In an enigmatic passage after the death of Rachel, the Torah harshly condemns Reuben: “Reuben went and lay down with Bilhah, his father’s concubine” (Gen. 35:22).
According to Talmudic tradition, what actually transpired was far less shocking. Reuben was in fact protecting his mother’s honor and place in the family. When Rachel was alive, Jacob kept his bed in Rachel’s tent. After she died, Jacob moved his bed to the tent of Rachel’s handmaid, Bilhah.
But Reuben, Leah’s first-born, was upset. Perhaps his aunt Rachel could displace his mother as Jacob’s primary wife; after all, Rachel had been the woman that Jacob intended to marry. But surely Rachel’s handmaid held a lower position in the household than his mother Leah! So Reuben removed his father’s bed from Bilhah’s tent and placed it in the tent of his own mother, Leah.
The Talmud in Shabbat 55b explains that we should not think that Reuben literally slept with Bilhah; rather, he “disturbed Bilhah’s sleeping arrangements.” The Sages could not accept the idea that one of Jacob’s sons was guilty of incest. Furthermore, the verse immediately continues, “Jacob had twelve sons.” Surely we know this already! The Torah is emphasizing that, even after this disruption in Jacob’s household, all twelve were still sons of the tzaddik Jacob; all twelve were equally righteous.
Still, we need to understand. If the incident in Jacob’s house occurred the way the Sages described, why did the Torah not write it that way? Why does the Torah ‘mislead’ us into thinking that Reuben had performed such a serious offense?
Two Perspectives on One Event
The Torah describes events in a particular way so that they will make a certain desired impression. Every detail in the Torah is carefully measured, so that the narrative will suitably affect us.
Sometimes a story, when written in a straightforward fashion, cannot be properly appreciated by those reading it, especially if they are greatly removed from the incident in time and place. From afar, we may not be properly sensitive to the moral outrage that took place. In such instances, divine wisdom dictates the precise fashion with which to clothe the story, in order that it should make the appropriate impression on the reader.
Together, the two Torahs, the Oral and the Written, paint a complete picture of what occurred. The Written Torah gives a simpler account, providing the emotional impact to which we are accustomed from our youth. The Oral Torah adds to the written account a more insightful understanding that is acquired through careful examination.
The activities of the Patriarchs deeply influenced, and continue to influence, the Jewish people. The spirit of Jacob’s house lives with us to this day; the light of his family will forever illuminate our hearts. Any dimming of that light, any inner strife or moral imperfection, will also be felt by us. In fact, even more so: any minor eclipse of light from that time will reach us from afar as a serious and deeply disturbing darkness.
For us, the true extent of Reuben’s offense — upsetting the delicate balance in his father’s household and eroding Jacob’s authority in his own home — is as if Reuben had actually committed incest with Bilhah. The literal account of the written Torah corresponds to our natural feelings of hurt and indignation.
But if we wish to accurately evaluate this offense in terms of Reuben’s moral level, we must return to the Talmudic version of this event. Here the Midrashic insight reveals the event as it actually occurred: Reuben disturbed the sleeping arrangements in his father’s house, in order to protect his mother’s honor.
