Tuesday, March 1, 2022

ואע"פ שיתמהמה

  

צער הקדושה

 ה. הַצַּעַר, שֶׁמַּרְגִּישִׁים בְּעֵת שֶׁנִּגָּשִׁים אֶל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה*, הֲרֵי הוּא בָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָז הַנְּשָׁמָה הִיא מְאִירָה יוֹתֵר• וּמִתְגַּלֶּה בָּהּ הַתֹּכֶן שֶׁל הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלָטָה, וְהִיא רוֹאָה מִתּוֹךְ כָּךְ אֶת הָאַפְסִיּוּת שֶׁבְּהַגְבָּלָתָהּ וְצִמְצוּמָהּ, וְהִיא מִתְמַרְמֶרֶת עַל כָּל מַה שֶּׁגּוֹרֵם לָהּ עִצּוּר–כֹּחַ וְכֵהוּת•. וְזֶה הוּא בֶּאֱמֶת יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה•, שֶׁרָאוּי לְכָל אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ לְקַבֵּל אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַמְּרוּרָה הַזֹּאת בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב•, וְאָז עֹמֶק הַצַּעַר הַזֶּה מִתְהַפֵּךְ הוּא לְתֹכֶן שֶׁל עֹנֶג עֶלְיוֹן, שֶׁשִּׁפְעַת עֲדָנִים שֶׁל קֹדֶשׁ מִתְגַּלִּים בּוֹ.

הנשמה המאירה
ה*. הַנְּשָׁמָה הַמְאִירָה, כָּל פְּגָמֶיהָ גְּלוּיִים לְפָנֶיהָ, עַל כֵּן הִיא שְׁרוּיָה תָּמִיד בִּתְשׁוּבָה.

נעימות התשובה ומרירות התשובה
ו. הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ בָּאָה לְמָרֵר אֶת הַחַיִּים כִּי–אִם לְהַנְעִימָם*. וּנְעִימוּת–הַחַיִּים הַבָּאָה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הִיא מִתְגַּלָּה מִתּוֹךְ כָּל אוֹתָם גַּלֵּי הַמְּרוֹרוֹת, שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִסְתַּבֶּכֶת בָּהֶם בִּתְחִלַּת מִצְעָדֶיהָ בְּמַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. אֲבָל זֹאת הִיא הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הַיּוֹצֶרֶת•, שֶׁתֵּדַע וְתָבִין כִּי נֹעַם הִיא מַחֲשֶׂפֶת מִכָּל מְרִירוּת, חַיִּים מִכָּל חַבְלֵי מָוֶת, עֶדְנֵי עוֹלָם מִכָּל מַדְוֶה וּמַכְאוֹבִים. וְהַיְדִיעָה הַנִּצְחִית הַזֹּאת הוֹלֶכֶת הִיא וּמִתְבָּרֶרֶת בַּשֵּׂכֶל, בָּרֶגֶשׁ, בְּטֶבַע הַגּוּף וּבְטֶבַע הַנֶּפֶשׁ, וְהָאָדָם מִתְחַדֵּשׁ לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה וְיוֹצֵק, בְּעָז–רוּחַ רוּחַ–חַיִּים חָדָשׁ עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו• וּמְבַשֵּׂר לְכָל דּוֹרוֹ וּלְדוֹרוֹת עוֹלָם שִׂמְחוֹת יְשָׁרִים, גִּילַת וְרַנֵּן וּבִטְחוֹן גְּאֻלָּה, צָהֳלָה וְרִנָּה, "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּד' שִׂמְחָה•, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ".

___________________________

מִתּוֹךְ שֶׁאָז הַנְּשָׁמָה הִיא מְאִירָה יוֹתֵר – כשניגשים אל דבר שבקדושה מאיר אור ה' על הנשמה ולכן היא מאירה יותר והתוכן האלוהי מתגלה בה. כָּל מַה שֶּׁגּוֹרֵם לָהּ עִצּוּר כֹּחַ וְכֵהוּת – החטאים מצמצמים את כוחה של הנפש, עוצרים את כוחה ומכהים את ראייתה. הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה – התשובה פה היא מצד ההשתוקקות לה'. בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב – מהבנה שההרגשה המרירה נובעת מתוך התעלות וקירבת אלוהים. הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הַיּוֹצֶרֶת – הגבורה האמיתית, הרוחנית - היא היוצרת, היא ההופכת את החיים לטובים, נעימים וקדושים מתוך התמודדות עם הקשיים. רוּחַ חַיִּים חָדָשׁ עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו – כשאדם התגבר והתעלה, הוא משפיע על כל סביבתו מתוך לימדו ואף הם מתחדשים. וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּד' שִׂמְחָה – הענווים (בעלי התשובה) מתעלים ושמחים והדבר משפיע על אביוני אדם (אנשים שעדיין לא התעלו).

ביאורים
לפעמים, דווקא תחילתו של תהליך התיקון, מוביל לתחושות קשות, כואבות ומייסרות. כפי שכבר ראינו, חוויית הפער בין גודל הנשמה לבין מצבה בעולם הזה מביאה לתחושות אלה. זוהי גם הסיבה לכך שתהליך התשובה מוליד לעתים תחושות לא קלות. ההתקרבות אל הקדושה 'מעוררת' את הנשמה מתרדמתה והיא מרגישה ביתר שאת עד כמה היא רחוקה ממושא הגעגוע שלה. הרב קוק מסביר שתחושה זו היא הסימן לתשובה מאהבה. תשובה מאהבה היא תשובה שאינה נובעת ממניע חיצוני אלא מעצם הגעגוע אל ה'. חווית הגעגוע היא זאת המביאה לתחושת הכאב והיא עדות לכך שאנו מבקשים לשוב בתשובה מאהבה. זוהי עוד דוגמה לכך שתחושה שלילית צריכה להביא בסופו של דבר להרגשה חיובית. כהמשך לערנות הנשמה שעליה דיברנו בפסקה ה', ממשיך הרב קוק בפסקה הבאה ומתאר שהנשמה המאירה מביאה את האדם לתשובה תמידית, שכן היא נמצאת בהכרה מתמדת של החסרונות המקיפים אותה, והיא איננה מוכנה להתפשר על מציאות זו. זהו גם המקור לכך שככל שהמדרגה הרוחנית גבוהה יותר, כך גם גבוהה הרגישות לריחוק שיוצרות העבירות. בפסקה ו' נוגע הרב קוק בעוד היבט של תחושת המרירות שמביא עִמו תהליך התשובה. הרב קוק מבקש להביא אותנו להבנה שמרירות זו אינה המטרה כי אם אמצעי זמני. המגמה היא העונג והשמחה שנובעים מהשיבה למצב הטבעי. כל עוד רחוקים ממצב זה, ישנה מרירות. ממש כשם ששינויים בהרגלי האכילה מביאים בתחילת הדרך לקושי רב ואף לייסורים של ממש. עם זאת, כאשר מצליחים לאמץ בסופו של דבר הרגלים בריאים, מגלים עד כמה טובה ונעימה התחושה החדשה.

הרחבות
*שלמות והשתלמות
הַצַּעַר, שֶׁמַּרְגִּישִׁים בְּעֵת שֶׁנִּגָּשִׁים אֶל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. ישנם מצבים שבהם האדם ניגש לעשות מעשי קדושה והוא מתמלא באידיאלים גדולים אך כיוון שכוחו מוגבל הוא אינו יכול לעשותם והוא חש בתוכו מרירות. הרב מלמד אותנו, שבמצב כזה על האדם לדעת שרצון ה' מאיתנו הוא לא שנגיע אל השלמות, שהרי לשלמות אין אדם יכול להגיע. הקב"ה חפץ מאיתנו השתלמות . שנוסיף להתעלות על אף הקשיים שעומדים בדרכנו, וזהו האושר הגדול. "השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מן העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל" [אורות הקודש ב יז]. עצם הכמיהה להיות טוב יותר ומושלם יותר, נותנת עונג מיוחד.
*קשיים בתהליך התשובה
הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ בָּאָה לְמָרֵר אֶת הַחַיִּים כִּי–אִם לְהַנְעִימָם. כאשר אדם מחפש ליצור חיים מתוקנים יותר הוא צריך לשנות את ההרגלים שלו והדבר גורם לו לייסורים, אך בסופו של דבר מתוך אותם ייסורים הוא יבנה אישיות חדשה.
דבר דומה אנו מוצאים בלימוד תורה. הגמרא אומרת "ואמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תִּכְוֵינָה, שנאמר "שפתותיו שושנים נטפות מור עובר" [שיר השירים ה יג], אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא שֶׁשּׁוֹנִים" [שבת ל:]. הגמרא אומרת שכאשר תלמיד חכם יושב לפני רבו הוא מרגיש מרירות. הרב מבאר שהשמחה בלימוד תורה וטוב הלב שבו הוא מוכרח. אך כיוון שהאדם קשור בחומר ובדברים חיצוניים, הוא מרגיש מרירות בראשית כניסתו ללימוד התורה. אך לאחר זמן שהאדם מתרגל לדברים רוחניים הוא חש כמיהה לתורה, התורה ממלאת אותו בסיפוק והוא מתמלא בשמחה [עין איה שבת ל:].

השיבה אל העצמיות


י. כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה• הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ*, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶּׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ - הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא•. עַל כֵּן רַק בָּאֱמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל עַצְמוֹ יָשׁוּב הָאָדָם וְהָעָם, הָעוֹלָם וְכָל הָעוֹלָמִים, הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, אֶל קוֹנָהּ, לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וְזֶהוּ הָרָז שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ•, הוֹפָעַת נִשְׁמַת הָעוֹלָם, שֶׁבַּהֲאִירוֹ יָשׁוּב הָעוֹלָם לְשֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, וְאוֹר ד' עָלָיו יִגָּלֶה. וּמִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת יִשְׁאַב הָאָדָם אֶת חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בַּאֲמִתָּהּ.

תשובת האומה
יא. הָאֻמָּה שֶׁלָּנוּ תִּבָּנֶה וְתִתְכּוֹנֵן•, תָּשׁוּב לְאֵיתָנָהּ לִמְכוֹנוֹת חַיֶּיהָ• כֻּלָּם, עַל יְדֵי מַה שֶּׁהָאֱמוּנִיּוּת• שֶׁלָּהּ, הַיִּרְאִיּוּת• שֶׁלָּהּ, דְּהַיְנוּ הַתֹּכֶן הָאֲצִילִי• הַמְּקֻדָּשׁ הָאֱלֹהִי שֶׁלָּהּ, יִתְפַּשֵּׁט, יִתְגַּבֵּר, יִשְׁתַּכְלֵל וְיִתְאַמֵּץ. כָּל בּוֹנֵי הָאֻמָּה• יָבֹאוּ לְעֹמֶק הָאֱמֶת שֶׁל נְקֻדָּה זוֹ•, וְאָז בְּקוֹל מָלֵא גְּבוּרָה וְעֹז יַכְרִיזוּ עַל עַצְמָם וְעַל עַמָּם בְּקוֹל גָּדוֹל: לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ד'. וְהַתְּשׁוּבָה תְּשׁוּבַת אֱמֶת תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה מְכוֹן גְּבוּרָה• תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה תִּתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְכָל הַסְּעִיפִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהָרוּחָנִים•, לְכָל הַהֲלִיכוֹת כֻּלָּן הַדְּרוּשׁוֹת לְבִנְיַן הָאֻמָּה וְשִׁכְלוּלָהּ, לִיקִיצָתָהּ לִתְחִיָּה, לְהִתְעוֹדְדוּת עֶמְדָּתָהּ. הָעֵינַיִם תִּפָּקַחְנָה, הַנְּשָׁמָה תִּזַּךְ, אוֹרָהּ יַבְרִיק, מְעוֹפָהּ יִתְגַּדֵּל, וְעַם נִבְרָא יָקוּם, עַם גָּדוֹל עָצוּם וָרָב, אוֹר אֱלֹהִים עָלָיו וּגְדֻלַּת לְאֹם לוֹ, כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא.

תשובה וספרות
יב. הַהַכָּרָה, שֶׁהַהַשְׁפָּלָה בַּמַּעֲמָד הַמּוּסָרִי• הִיא מְעַכֶּבֶת אֶת הַפְּרִיחָה הַסִּפְרוּתִית, הִיא הַרְגָּשָׁה יִשְׂרְאֵלִית מְיֻחָדָה. רַק אָנוּ מַכִּירִים בָּאֱמֶת, שֶׁכְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַסִּפְרוּת• צְרִיכִים הַסּוֹפְרִים לְטַהֵר בַּתְּחִלָּה אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, וְהִנְנוּ מַרְגִּישִׁים בְּעַצְמֵנוּ צֹרֶךְ גָּדוֹל לִתְשׁוּבָה בִּשְׁבִיל הַהִתְנַשְּׂאוּת אֶל הַמְּרוֹמִים הַטְּהוֹרִים שֶׁל הַסִּפְרוּת הַזַּכָּה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלָּנוּ, הַנּוֹבַעַת מִמְּקוֹר חָכְמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה•, הָאֱמוּנָה וְהַגְּבוּרָה הָרוּחָנִית, הִנֵּה הִנָּן מְקוֹרוֹתֶיהָ•.

___________________________

מַהוּת הַנְּשָׁמָה – שהנשמה היא חלק אלוה ממעל. וְאִם תֹּאמַר וכו' – תשובה אל ה' בלי תשובה אל העצמיות, בלי הבנה את התוכן הפנימי של ההוויה, היכן היא צריכה להגיע ומה התפקיד של כל חלק מחלקיה - היא תשובה של שקר; ושם ה' שהיא נושאת אינו אמיתי, כי אינו משקף את האמת האלוהית שבפנימיות ההוויה. רָז (שֶׁל) אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – הסוד של הארת המשיח היא גילוי הפנימיות, והנשמה של העולם. תִתְכּוֹנֵן – תסתדר, כל כוח מכוחותיה של האומה יהא במקומו. לִמְכוֹנוֹת חַיֶּיהָ – לכל צורות הופעות החיים הנמצאים בה. אֱמוּנִיּוּת – הכוח האמוני שבה. יִּרְאִיּוּת – כוח יראת השמים שבה. הָאֲצִילִי – פנימי / נאצל מלמעלה. כָּל בּוֹנֵי הָאֻמָּה – בחומר וברוח. נְקֻדָּה זוֹ – שהאומה תחזור לחיים מלאים ככל שתוכנה הפנימי יופיע. מְכוֹן גְּבוּרָה – מקור לעוצמה. תִּתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת וכו' – על ידי שתיתן את התוכן הפנימי לכל העשייה המעשית. הַהַשְׁפָּלָה בַּמַּעֲמָד הַמּוּסָרִי – הירידה הגדולה במצב המוסרי. הַסִּפְרוּת – עניינה לבטא את העולם הפנימי (ורגשי עומק) ולכן הסופרים צריכים טהרה נשמתית כדי להצליח לחוש, להרגיש ולבטא את העולם הפנימי האמיתי של אומתנו. שֶׁהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וכו' – הם חלק בלתי נפרד מחכמת ישראל ועל כן ספרות הנובעת ממנה דורשת תשובה וטהרה. הִנֵּה הִנָּן מְקוֹרוֹתֶיהָ – של חכמת ישראל.

ביאורים
רעיון התשובה נתפס בעינינו לפעמים כמשהו זר ומנוכר לעצמנו. אנו יודעים שצריך לשוב בתשובה אל ה' אך לא ברור לנו שתהליך זה קשור קשר עמוק אל עומק האישיות שלנו. בפסקה י' מלמד הרב קוק שתשובה היא קודם כול שיבה אל עצמנו, אל מי שאנחנו באמת. אחרי ש'מקלפים' קליפות רבות שסובבות את האישיות, אנחנו מגלים את הגרעין הטוב שחבוי לו בפנים. הגרעין הזה, לכשמגלים אותו, מקרב אותנו לה' - זהו גילוי האלוהי שבתוכנו. לכן, תשובה שאינה נובעת משיבת האדם אל עומק אישיותו היא תשובה של רמייה, שכן זוהי תשובה שלעולם תישאר זרה ומנוכרת לאדם והיא מציבה את אלוהים כמשהו שאיננו קשור לעומק חיינו.
בפסקה י"א מלמד הרב קוק, כי רק תשובה אל מושג האמונה בשלמותו יוביל בעקבותיו לתשובת עם ישראל למעלתו ולשלמותו. חיי הקודש הם נשמתה של האומה, ולכן, כאשר ישוב עם ישראל לשורש העמוק של חייו, ממילא, הוא ישוב לכל הענפים המתפשטים מן השורש הזה. הפסקה החותמת את הפרק הזה מבררת שישנו הכרח להביא לתיקון מוסרי של הסופרים שבעם ישראל כדי ליצור ספרות הנאמנה לרוח ישראל. הסופר הישראלי הנאמן לרוח עמו חש בקרבו צורך לשוב בתשובה לפני כל עיסוק ביצירה ספרותית. הוא מודע לכך שיצירה שאיננה נובעת מניקיון הלב והמעשים וזיכוך המחשבה, לעולם לא תוכל להביא לידי ביטוי את נשמת ישראל שמקורה קדושה, טהרה, אמונה וגבורה.

הרחבות
*בקשת האני העצמי
וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ. בפסקה זו מסביר הרב  שתשובה היא בעצם התנועה לשוב אל עצמיותך ואל תפקידך. "ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה".
"...חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוואה לאל זר. חטא ישראל, זה אחרי אלוהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל... והאני הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה..." [אוה"ק ג, מוסה"ק, צז]. בפסקה זו מתאר הרב קוק את תהליך אובדן העצמיות באדם ובעולם. אדם הראשון הלך אחרי רעיונות שהיו חיצוניים לו, אחרי דעתו של הנחש. בכך הוא התנכר לתפקידו המיוחד ושכח את עצמו.
לעתים, גם בלימוד התורה אדם יכול להתנכר לדרך לימודו המיוחדת וללמוד דברים שאינם מתאימים לו. פעמים רבות, לאחר התעלמות כזו, באה התנערות ומרידה, והלומד 'יזרוק מעליו' את עול התורה (ראה אורות התורה ט ו).

הכרחיות משורר התשובה

 
ה. רִגְשֵׁי הַתְּשׁוּבָה בְּכָל הוֹד יִפְעָתָם, בְּכָל דִּכְדּוּכֵי–נַפְשָׁם הַיּוֹתֵר עֲמֻקִּים, מֻכְרָחִים לְהִגָּלוֹת בַּסִּפְרוּת•, לְמַעַן יִלְמַד דּוֹר הַתְּחִיָּה אֶת הַתְּשׁוּבָה בְּעֹמֶק נֶפֶשׁ, בִּתְכוּנָה חַיָּה וְרַעֲנַנָּה, וְשָׁב וְרָפָא לוֹ. וְקוֹם יָקוּם לָנוּ מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא יִהְיֶה מְשׁוֹרֵר הַחַיִּים, מְשׁוֹרֵר הַתְּחִיָּה, מְשׁוֹרְרָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית הַהוֹלֶכֶת לְהִגָּאֵל.

התהפכות יגון התשובה
ו. הִנְּנוּ מִתְעַכְּבִים בְּדֶרֶךְ הַהַשְׁלָמָה וְהִנְּנוּ מְפַגְּרִים בָּהּ, מִפְּנֵי הַחֲרָדָה הַיְתֵרָה שֶׁהִנְנוּ מַרְגִּישִׁים בַּנֶּפֶשׁ בְּעֵת אֲשֶׁר רַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה עוֹבֵר לְפָנֵינוּ. הִנְּנוּ נִשְׁאָרִים מְלֵאֵי חַלְחָלָה וּמְחֻסְּרֵי אֱיָל• מִשִּׁפְעַת דַּכְאוּתָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. וּבִשְׁבִיל כָּךְ עַצְמוֹ דּוֹחִים אָנוּ אֶת הָרַעְיוֹן הַזֶּה, מְקוֹר כָּל הַהַצְלָחוֹת, מֵרִשְׁמֵי נַפְשֵׁנוּ, וְהִנְנוּ נִשְׁאָרִים תּוֹעִים בְּמִדְבַּר הַחַיִּים. אֲבָל לֹא יוּכַל מַצָּב כָּזֶה לְהִתְקַיֵּם. אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהִתְאַזֵּר בִּגְבוּרַת נְשָׁמָה, בְּכֹחָהּ שֶׁל שִׁירַת הַתְּשׁוּבָה. כָּל הַיָּגוֹן שֶׁלָּהּ מֻכְרָח לְהִתְהַפֵּךְ אֶצְלֵנוּ לְשִׁירָה רַעֲנַנָּה, הַמְחַיָּה וּמְעוֹדֶדֶת, הַמְנַחֶמֶת וּמְרַפְּאָה. וְאָז תִּהְיֶה לָנוּ הַתְּשׁוּבָה עִם כָּל הֶגְיוֹנוֹתֶיהָ חֲטִיבָה נְעִימָה וּמְתוּקָה, שֶׁנֶּהְגֶּה בָּהּ תָּמִיד וְעַל פִּיהָ נְסַדֵּר אֶת כָּל מִצְעֲדֵי חַיֵּינוּ, לְטוֹבָתֵנוּ הַפְּרָטִית וְהַכְּלָלִית, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְלִגְאֻלַּת הַפְּרָט וְלִגְאֻלַּת הַכְּלָל כֻּלּוֹ, לִתְחִיַּת הָאֻמָּה וּלְשִׁיבַת שְׁבוּתָהּ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.

___________________________

גַּם מִתּוֹךְ וכו' – כנסת ישראל כולה קודש ועל כן בהופעת הגאולה כל תחומי החיים יעמדו על אמיתותם וקדושתם, גם גילויי הכפירה והחופש הם שלב בהליך של הופעת הקודש בחיי האומה. הָעֹל הָאָהוּב – קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. עֲבוֹתוֹת זָהָב – חבלי הזהב. עֲקִירַת הַטֶּבַע שֶׁל קְדֻשַּׁת הַיַּהֲדוּת וכו' – קדושת היהדות, תוכן הקודש שבתורה ומצוותיה מותאמים לנפש של עם ישראל ולכן ההתעלמות מהחיבור של הנפש לקדושת היהדות ונתינת הגיונות חיצוניים לתורה ומצוותיה גורמת לבלבול והיא נחשבת הפרת ברית, התעלמות מהחקיקה האלוהית שבנפשותינו. יִפְעָתָם – הארתם. דּוֹר הַתְּחִיָּה – המבקש ומשתוקק לתשובה שיש בה עומק ורעננות. בְּדֶרֶךְ הַהַשְׁלָמָה – ההתקדמות והתיקון. אֱיָל – כוח.

ביאורים
בפסקאות הבאות מבאר הרב כמה יסודות חיוניים להבנת תהליך התחייה הלאומי: הראשון שבהם הוא ההבנה שגם מתוך מצבים כואבים של חיי חולין, פריצות והפקרות עתידה לצמוח ברכה לאחר אימוץ הגרעין החיובי שקיים בעומק כל התהליכים האלה. התשובה מסירה את הקליפות החיצוניות שמכסות על תופעות אלה ומאפשרת להיפגש עם הפרי המתוק שמסתתר מבעד לאותן קליפות. כך מתברר שגם בקשת החופש בעומקה היא בקשת אמת שיש לבודד בינה לבין בקשת חיי הפקרות. זוהי דוגמה אחת מני רבות ליחס בין הקליפה לפרי. בפסקה הבאה עוסק הרב בחשיבות השיבה אל טבע היהדות. הספקות והבלבולים נובעים בעיקר מכך שאין חיבור חזק ליהדות באופן טבעי. שיבה אל רגשות בריאים כמו אהבת התורה ואהבת האומה הם המקור הטוב ביותר להתמודדות עם מחלת הכפירה ותסמיניה. השירה והספרות שעליהם מדבר הרב בפסקה ה' הם ביטוי לעולמו הפנימי של האומן. כאשר יקומו אומנים בעלי כישרון ביטוי ויביעו בשירתם את העושר והיופי שקיים בתהליך התשובה על כל שלל גווני תחושותיו, אזי יתעורר בדור צימאון אמתי להקשיב לדבר ה'. הפסקה החותמת את הפרק משלימה את הפסקה הקודמת ומתארת את הגורמים המרחיקים את האדם ממחשבת התשובה הסיבה לכך היא תחושת המחנק שמעוררת התשובה בתפיסה השטחית שלה, שהיא מקטינה ומצמצמת את החיים. כדי למנוע את התחושה הזאת עלינו לחזק בתוכנו את ההבנה שהתשובה היא המקור הנאמן לכל הטוב שעתיד לבקוע מתוך כל הקשיים והייסורים. הטוב במישור האישי והפרטי, במישור הלאומי ואפילו במישור העולמי. התשובה מסייעת לטוב שבעולם ובאדם לצמוח מתוך כל המשברים והקשיים.

הרחבות
*תחיית הספרות ואורו של משיח.
וּתְשׁוּבָה מַזְהִירָה תֵּצֵא גַּם מִתּוֹךְ הַסִּפְרוּת הַחִיצוֹנִית. הרב כותב שגם בתוך עולם החול של השירה והספרות יתגלה הקודש. ומהן תצא תשובה מיוחדת שלא הייתה מתגלה בלעדיהן.
במקום אחר בכתביו מתאר הרב יחס זה שבין הספרות לבין יכולת ההעמקה בעולם: "כל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כוחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים, וכל הציורים והחזיונות היותר מסובכים ועמומים, כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכוח בידו להרים את המסכים מהדעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה לעשות את חובתו" [שמונה קבצים א קעו]. אחרי השתכללות הספרות, בכח יוצריה להבין גם את הרעיונות המופשטים הנמצאים בתורה. לכן, על אנשי התורה לברר את רעיונות אלו ובכך הם יונגשו לאנשי הספרות. בדרך זו יתפשטו רעיונות קודש אלו ויגיעו לעם כולו.
"ולא עוד", ממשיך הרב, "אלא שכל פיתוחו של כישרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרוא כולם שם ה'. אם כן הרינו רואים בפריחתה של הספרות גם כן הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פיתוח השפה מתגלה היא בכל העניינים בחול כבקודש...". הספרות מתארת את החיים עד תומם. מכוכבי שמים ועד רמשי הארץ, ממחשבות כמוסות ועד תהליכי נפש עמוקים. בעזרתה, גם המחשבות הרוחניות שלנו יתעמקו כיון שנתרגל להבין רעיונות מופשטים והבדלים דקים.
התפתחות הספרות היא חלק מתהליך שכלפי חוץ נראה שאינו קשור אל הקודש. אולם בהסתכלות עמוקה הוא מכשיר את הלבבות והנפשות לאורו של משיח (להרחבה בעניין הספרות העברית עיין באורות התחייה לו - לז).