Thursday, February 20, 2020

Why Do We Follow The Majority?

לזכות אבי מורי ואמי מורתי שיחיו
לרפואת הרב אברהם יוסף בן חנה
לזכות ר' אברהם יצחק בן אסתר וכל ב"ב 

וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בִּירִיחוֹ, וְהֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹתָבוֹת וְאָכְלוּ, וְנָתַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל רְשׁוּת לְרַבִּי עֲקִיבָא לְבָרֵךְ. קָפַץ וּבֵרַךְ רַבִּי עֲקִיבָא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה מַכְנִיס רֹאשְׁךָ בֵּין הַמַּחֲלוֹקֶת! אָמַר לוֹ: רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים.


The Gemara relates: And there was an incident involving Rabban Gamliel and the Sages who were sitting in an upper floor in Jericho and they brought dates before them and they ate. And afterwards, Rabban Gamliel gave Rabbi Akiva permission to recite the blessing. Rabbi Akiva hurried and recited one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Rabban Gamliel said: Akiva, until when will you continue to stick your head into the dispute among the Sages with regard to what you did? Rabbi Akiva said to him: Our teacher, even though you say this while your colleagues disagree and say that, you taught us, our teacher, the general principle that guides resolution of halakhic disputes: In a dispute between an individual and the many, the halacha is in accordance with the opinion of the many. Although you are the Nasi, it is appropriate to act in accordance with the opinion of the many.

Rabban Gamliel is saying "How do you know who is right? How can you decide in this Machlokes??" Rebbe Akiva's response is that I really don't know who is correct! I am following the opinion of the majority [not because they are necessarily correct but] because that will increase peace among the Jewish people and lessen disputes and disagreements.  


יסוד ההכרעה בהלכות בנוי ע"פ האמת והשלום, לפעמים יכריע כח האמת ולפעמים יכריע כח השלום. ביאור הדבר, ודאי בכל מחלוקת וספק יש לחקור אחר האמת, אחר כל מי שהדעת והסברא והראיות נוטים לדבריו. אמנם כשכבר אין בידינו להכריע בראיות, אז יש עכ"פ צורך להכריע, וע"כ אחרי רבים להטות, והיינו מפני השלום שלא ירבו מחלוקת בישראל. וזהו שא"ל ר"ג עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, כאילו הנך כדאי להכריע דברי מי נראים יותר. א"ל שלא בא לידי מדה זו כ"א בחר בנטיה אחרי רבים, לא מצד ידיעתו שהם צדקו יותר, כ"א שאהבת השלום שהוא יסודו של עולם דורש כך. א"כ אין זה כלל הכנסת הראש, שהוא השכל שלו, בין המחלוקת באופן שיראה כמבטל שכל רבו, כ"א גם יהיו הדברים לעצמם מאומתים כדעת רבו ראוי להניח הכרעתו מפני השלום. וי"ל דמשום הכי לא אמר "אחרי רבים להטות" כלשון הכתוב. כי בזה י"ל כמו שאמרו המפרשים שהוא דוקא כשהם במעמד אחד. וטעם הדבר י"ל דגם בטעמא דקרא יש לדון, אם הוא מפני שהדעת נותנת שהרבים מסכימים לאמת או מפני שחובת השלום דורשת כך, וכשהם במעמד אחד י"ל דהרבים ודאי הסכימו לאמת שהרי שמעו כל דברי החולקים. אבל שלא במעמד אחד, י"ל אילו היו שומעים טענות החולקים היו חוזרים בהם. וי"ל דהונח הלכה כרבים אפילו שלא במעמד אחד מפני השלום, שלא ירבו מחלוקת בישראל. וי"ל דבזה פליגי ב"ה וב"ש, דב"ש סברי דטעם אחרי רבים להטות הוא מפני האמת, א"כ כשמחדדי טפי אין שייך להטות אחרי רבים להטות, דהגדולים בחכמה יורדים יותר לעומק האמת. וב"ה סברי שיסוד אחרי רבים להטות הוא מפני השלום, ע"כ אין להביט כ"א על המספר המורגש ולא על המעלות של החכמים, שמשקל הערכים עצמו יוכל להביא מחלוקת. עכ"פ שכשנקבע דבר זה, שיחיד ורבים הלכה כרבים ג"כ בלא מעמד אחד, הוא מפני השלום ואין גנות בזה לסברת הרב היחיד שנדחת.

The Mitzva To Loan Money











אם כסף תלוה וגו׳ – אם נשווה את המקומות שבהם בא לשון ״לוה״ שלא בענין הלוואות, יתברר ש״לוה״ מציין בעיקר הצטרפות והתחברות אל אדם אחר כדי לקדם את שלומו וטובתו. כך: ״ילוה אישי אלי״ (בראשית כט, לד; עיין פירוש שם), בנוגע ליחסי בעל ואשתו; ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם״ (ישעיהו יד, א), ״בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה״ אֶל־ה׳⁠ ⁠״ (שם נו, ג,ו), ״וְעַל כָּל־הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם״ (אסתר ט, כז), לענין התחברות הגרים והעמים אל ישראל ואל ה׳; וכן גם לענין התחברות הלויים אל הכהנים בעבודת בית המקדש.
לפי זה, ״הַלְוֶה״ בבניין הפעיל יהיה פירושו: לחבר אליך אדם כדי לקדם את עניניו של אותו אדם; להביאו לידי השתתפות עמך כדי שיפיק תועלת משותפות זו, ולא כדי שתשלול ממנו את עצמאותו.
בפסוקנו, נעשה הדבר באמצעות כסף, על ידי שאתה נותן לו את השימוש בקצת מכספך. המושא הישיר של ״תלוה״ הוא הלווה עצמו; דבר זה מודגש על ידי השימוש בתיבת ״את״: ״את עמי״, ״את העני״. הכסף הוא האמצעי, כדוגמת ״חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ״ (ישעיהו א, כ) וכיוצא בו. פירושו המילולי של פסוקנו יהיה אפוא: ״אם תביא את עמי – את העני הקשור עמך – להתחברות הדוקה אליך, באמצעות כסף...״.
את העני הוא שם לוואי ל״את עמי״: אתה מלווה לעני, ובעשותך כן אתה מלווה לעמי. ״העני עמך״ – הווי אומר העני הקשור עמך בקשרי לאום, והזקוק לעזרתך – הוא מייצג לך את ״עמי״, את ציבור בני עמי. על ידי שאתה מלווה לו, אתה מקיים את חובתך אליהם (השווה ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דָּל״ [משלי יט, יז]).
ייעודו המקורי של ישראל היה ״ולקחתי אתכם לי לעם״ (לעיל ו, ז), להיות לחברה של בני עַם ה׳ (״עַם״ נגזר מ״עמם״, שממנו מתקבל ״עִם״), חברה של בני עם אחד, היוצרים את קשריהם ויחסיהם ההדדיים תחת שלטון תורת ה׳. לא העבודה במקדש ה׳, אלא החברה שעליהם לבנות, היא תהיה הבמה להתגלות מלכות ה׳.
פרי הייעוד הזה והפועל היוצא ממנו היא מצות ההלוואה. ומכיון שמצוה זו היא אבן הפינה של הייעוד להיות עם ה׳, והמקיים מצוה זו מבטא בכך את הסכמתו בלב שלם לייעוד זה, הרי שאנו רואים באופן ברור את הטעם המונח ביסוד המצוה. מצוה זו מביאה לידי ביטוי לא את רעיון הצדק המופשט, אלא את הרעיון דלהלן: חברת בני העם היהודי בנויה על ההכרה שכל מה שיש לנו, מופקד בידינו מאת ה׳. זה אינו רעיון ה״משפט״ אלא רעיון ה״צדקה״, התפיסה היהודית של חובה.
לא תהיה לו כנשה – כדי שמצות ההלוואה תמלא את ייעודה, בראש ובראשונה ״לא תהיה לו כנשה״. בפירושנו לבראשית (לב, לג) ביארנו ש״נשה״ מציין: וויתור על כח, זכויות או רכוש, לתועלת אדם אחר. ובהרחבה מורה ״נשה״ על תביעה שלא באה על סיפוקה; אדם התובע מחברו להחזיר לו דבר שהוא וויתר עליו למען תועלת חברו, הוא ״נושה בו״. אולם בפסוקנו לא נאמר ״לא תהיה בו כנשה״ אלא ״לא תהיה לו כנשה״. משמע שהתורה דורשת שני דברים מהמלווה:
לא רק שנאסר עליו לפעול נגד הלווה לגביית החוב, בכל הדרכים שהוא זכאי להן על פי הדין; אלא חוץ מאשר עצם התביעה בבית דין, לא יציג את עצמו כנושה בפני הלווה, ולא יבליט בהתנהגותו כלפי הלווה שיש לו עליו חוב שלא נפרע. מכאן שנאסר על המלווה לתבוע בבית דין לווה שאין ידו משגת, או שלעת עתה אין ביכולתו לשלם, ונאסר עליו ללחוץ על הלווה לשלם.
מכאן גם נלמד שחובת בית הדין אינה לגבות את הפרוטה האחרונה שמגיעה על פי דין, אלא לנהוג עם הלווה באותה החמלה שיש להראות כלפי מי שקיבל עליו נדרי ערכין (עיין ויקרא [כז, ח] ״ואם מך הוא מערכך״ וגו׳, ועיין פירוש שם): על בית הדין להותיר בידי בעל החוב את האמצעים להשגת מזון, כסות, מצעים לשכיבה, וכלי מלאכה (״מסדרין לבעל חוב״ [עיין חושן משפט צז, ב,כג והלאה]).
מכאן לומד רב דימי [בבא מציעא עה:] לימוד גדול: ״מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו [כדי שלא להכלימו], תלמוד לומר ׳לא תהיה לו כנושה׳. ר׳ אמי ור׳ אסי דאמרי תרוייהו [העושה כן] כאילו דנו בשני דינין [כאילו המיתו באש ובמים] שנאמר (תהילים סו, יב): הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם״.
בעוד שבאומות העולם משתמט הלווה בכל יכולתו מהנושה, הרי שהתורה מורה לנושה היהודי שלא להיראות לפני בעל החוב, כדי למנוע ממנו את ההשפלה!
לא תשימון עליו נשך – החובה הראשונה, המופנית אל המלווה (״לא תהיה לו כנשה״), באה בלשון יחיד משום שהמלווה הוא בדרך כלל אדם פרטי. אולם החובה השנייה מופנית אל כלל הציבור, אל החברה כעם, והדבר מובלט במיוחד בנו״ן הסופית הנוספת: אתם, כלל ישראל ככאלה, אל תשימו כל נשך על לווים.
מכאן אנו רואים שמבחינת המשפט הכללי, התורה אינה רואה בנטילת ריבית מעשה רע במהותו. ריבית אינה מנוגדת למושג המשפט, אלא לעקרון היסוד שעליו תיבנה החברה היהודית.
אילו הותר למלווה היהודי לראות את עצמו כנושה גרידא, כמי שמתוך נדיבות גמורה מעמיד את השימוש בכספו שלו לרשות אדם פרטי אחר, לפרק זמן מסוים; הרי שהיה זכאי אז לקבל תשלומים עבור וויתורו הזמני על כספו, או על השימוש שהלווה עשה בכספו. אך דווקא את זה התורה מונעת ממנו. הכסף שהוא מלווה אינו לגמרי שלו, וההחלטה להלוות את הכסף אינה רק ענין של נדיבות לבו. כספו גם קנוי לה׳, והלוואתו היא חובה. והלווה אינו אדם פרטי בלבד אלא הוא ״עמי״, אחד מבני קהל ה׳, שהוא קהל אשר על פי רצון ה׳ צריך להיבנות על יסוד הכח המופלא של החובה.
כאשר ה׳ הוציא את עבדי פרעה ממצרים, והעניק להם לראשונה את זכות הקניין כבני אדם וכאנשים בני חורין, הוא קשר אותם מיד יחדיו להיות לציבור, לא מכח הצורך האישי גרידא, אלא מתוך החיוב לקיים מצוה. לא העניים הם הצריכים לחפש את העשירים; אלא חובת העשיר לבקש אחר שכנו היכול לקבל תועלת מעושרו. העשירים זקוקים לעניים הרבה יותר, ובמובן נעלה הרבה יותר, מאשר העניים זקוקים לעשירים. כל מה שהעני יכול לקבל מהעשיר הוא סיוע בצרכיו החמריים. אך עבור העשיר, העניים הם האמצעי המאפשר לו להוציא לפועל את תפקידו הנעלה הרוחני והמוסרי, לשלם לה׳ את המס שהוא מצפה לקבל בתמורה לכל פרוטה שהוא משפיע עלינו.
כאשר ה׳ מעניק לנו ממון, הוא שומר לעצמו את השליטה על דרכי השימוש בממון. הנהנה העיקרי מן ההסדר הזה, יהיה ״עמו״, החברה שתיווצר על ידי רוח תורתו. זוהי רוחה של ה״צדקה״, המושג היהודי של עשיית צדקה מתוך חובה, אשר עד היום הזה היא סיבת הקיום הנסי של העם היהודי; והצורה הנעלה ביותר של ״צדקה״ זו היא ״הלוואה״, החובה להלוות כסף לנזקקים (עיין פירוש, דברים טו, ח). זוהי גם הרוח שכל תביעה לריבית צריכה להכניע עצמה אליה.
מצות ההלוואה ללא ריבית היא סלע איתן שעליו מושתתת חברת העם היהודי. זו היא אחת מהמצוות העיקריות, אשר בקיומן רוצה ה׳ שנביע את הכנעתנו אליו על ידי מעשי מסירות נפש בחיי היומיום.
ככל שנטילת ריבית אינה סותרת לצו המשפט הטבעי, ועולה בקנה אחד עם המושגים הרגילים של חוק ומשפט, שלפיהם אין כל רע בנטילת ריבית; כן מתברר ביתר שאת שאיסור ריבית נמנה בין אותן מצוות – כגון שבת, שמיטה ויובל – המשמשות כעדות וזכרון לממשלת ה׳ על העולם ועל ישראל.
השביתה ממלאכה בשבת, שמיטת הקרקעות והחובות בשנה השביעית, ביטול הבעלות על הקרקעות והעבדים בשנת היובל – הם אלה המכריזים על ה׳ כאדון העולם וקונה הכל, שבידו הבעלות על הכח האנושי, על הארץ, על הרכוש, על בני אדם ועל הנכסים.
זה גם טעמו של איסור ריבית. ה׳ מצווה עלינו לוותר על זכותו של המלווה לקבל ריבית מהלווה, כדי שבקיום מצוה זו נכיר ונכריז שהוא אדון ושליט על כל נכסי המטלטלין שלנו; שכן רק בתנאי הכרה זו הוא גאל אותנו ממצרים והעניק לנו עצמאות וממון – כדי שנבנה את חיינו הלאומיים תחת שלטונו. מטעם זה מסיימת התורה את פרטי הדינים בענין חובת הלוואה ואיסור ריבית, בפסוק: ״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ (ויקרא כה, לח). התורה אומרת אפוא בפירוש שההכנעה לרצון ה׳ כפי שבאה לידי ביטוי בתורתו, היא התנאי והתכלית שלמענם הוציאנו ה׳ לחירות והעניק לנו עצמאות ורכוש.
מכאן גם מאמר ר׳ יוסי: ״בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית – [אם] אדם קורא לחברו רשע, [הרי שחברו] יורד עמו לחייו; והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלקי ישראל!״ (בבא מציעא עא, א).
כדי להבין את טעם האיסור על ריבית בהלוואה, עלינו להתבונן לא רק בהשפעה הממשית על המצב הכספי של הלווה, אלא גם בעצם מהות מצות הלואת ממון כעדות לשלטון ה׳. ניתן לראות זאת מכך שלא רק נטילת ריבית נאסרה, אלא התורה אוסרת גם באותה חומרה את נתינת הריבית (עיין דברים כג, כ–כא ופירוש שם).
מלבד שאיסור ריבית מהווה עדות על שלטון ה׳, אין לשער את השפעתו העצומה של איסור ריבית על חיי הכלכלה והחברה של העם. בעוד שהמצוות הקודמות (פסוקים כ–כב) באות לבטל את ההפליה לרעה שבדרך כלל מושרשת במוצאם ובגורלם של בני האדם, הרי שהאיסור על ריבית מבטל את ההשפעה המשחיתה של הכסף, שהיא הסיבה העיקרית לאי השוויון החברתי, ושובר את כוחו העצום של העושר וההון. אם מקפידים לשמור על האיסור הזה, הרי שכל הון כשהוא לעצמו אין בו תועלת ואינו מוציא פירות, ויש בו שימוש רק כאשר הוא מצורף לעבודה. כך נעשית העבודה לגורם מהותי וראשון במעלה להצלחה חברתית. ההון מוכרח להכיר בערכה השווה של העבודה. על העשיר לעסוק בעבודה בעצמו – שכן רק כך כספו יביא לו פירות, ואם לא כן הוא נשאר הון בטל; או שעליו לשתף עצמו עם כח העבודה של אדם שחסר לו עושר, להתחלק עמו בשכר והפסד, ולמען טובת עצמו להעלות את קרנה של העבודה.
כאשר שוק העבודה נמצא בשפל והעובדים בטלים ממלאכה, יורד ערכו של ההון הרבה יותר, ולעולם אין ההון יכול להיבנות מחורבן העבודה. איסור ריבית מבטל את הבסיס לקיומו של הניגוד העצום והמזעזע, בין עניותו האומללה של מעמד הפועלים לבין שפע העושר המפואר ביותר הנמצא לצידה.
כאמור, התורה אינה שוללת את הטענה שיש להצדיק את נטילת הריבית על פי העקרונות הכלליים של דיני ממונות, והיא אוסרת את הריבית רק מתוך עקרון אחדות החברה היהודית. בעיני ההשקפה המודרנית, כסף הוא דבר בר שימוש, וריבית היא דמי השכירות שיש לשלם עבור שימוש ארעי בכסף, כדרך שמשלמים דמי שכירות עבור בית, בהמה וכו׳. אם כן אפשר לשאול: מה ההבדל בין ריבית שהתורה אוסרתה, לבין דמי שכירות שהתורה מתירתם?
ההבדל הוא כדלהלן: במקרה של חפץ מושכר, החפץ תמיד נשאר רכושו של הבעלים; השוכר משתמש בחפץ של הבעלים ומשלם עבור הַפְּחָת שבא מחמת השימוש. אך בכסף שהולווה, הכסף נעשה מיד לרכושו של הלווה (״מִלוה להוצאה ניתנה״ [קידושין מז.]), והוא חייב עבורו למלווה רק את ערך הכסף. נמצא שעל ידי השימוש בכסף, נהנה הלווה מחפץ השייך לו בלבד (השווה בבא מציעא סט:).
משום כך מרוממת התורה את ההלוואות ללא־ריבית למצוה הגדולה ביותר של האחווה החברתית, ומגינה על הלווה שלא יסבול מידו הקשה של הנושה, אשר נאסר עליו אף לבייש את הלווה. מצד שני, התורה מחייבת את בעל החוב לפרוע את חובו בדייקנות, ואוסרת עליו להוציא את כסף ההלוואה ללא צורך או להשקיע אותו בחוסר אחריות. ״וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו [של שימוש בכסף בחוסר אחריות] – מוטב שלא ללוותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה״ (חושן משפט סי׳ צז, ד).

Why Is Bloomberg So Rich?

"אם כסף תלוה את עמי"

"If you lend money to my nation."



אם כסף – במכילתא רבי ישמעאל אומר כל אם שבמקרא רשות חוץ מזו וכו׳. וצריך לדעת למה ידבר ה׳ בדרך ספק במקום ודאי. ואולי כי בא הכתוב להודיע ולהשיב גם כן לאשר ישאל השואל בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו ויאמר אדם מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר למה לא הספיק ה׳ לתת לו מזונותיו הצריכין ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל (ברשית כח כ) לחם לאכול ובגד ללבוש, הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו יש טעם בדבר ליסרו על עונו מה שאין כן אוצרות הון למה לאיש אין לו צורך בהם, לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראוים לקבל חקם לצד מעשיהם כי ה׳ בחסדו נותן שפע הצריך בריוח לכל איש ואיש די מחסורו והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאל הכבוד החלק המגיעו לא יטלנו עליון אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו ויתפרנם בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק. ויעשה ה׳ בדרך זה לב׳ מדות טובות הא׳ להשתלם אדם בעולם הזה פעלו הרע, והב׳ כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו.

וזה הוא אומרו אם כסף תלוה את עמי פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו. וחזר לומר כנגד ההלואה לא תשימון עליו וגו׳.


If you lend money, etc. Rabbi Yishmael says in the Mechilta that the word אם in any other verse in the Torah means that something is optional. In this case the word אם means "when" and not "if." We need to understand the whole concept of God employing the word אם to describe things which may or may not occur. Why does God not phrase legislation in a definitive manner? Perhaps the Torah wants to provide an answer also to those who ask why some people seem to enjoy far more riches than they can possibly need in their lives. Such a questioner may well point to our patriarch Jacob (Genesis 28,20) who asked God for the necessities of life, i.e. bread to eat, and clothes to wear." While we can understand that depriving man of his necessities may have morally rewarding results seeing that the person so deprived may be punished for wrongdoing and may turn to prayer in order to expiate his guilt, what is the educational value of giving someone excess wealth? Our verse provides the answer to this question. Generally speaking, God in His great kindness provides generously for the needs of all His creatures. He allocates a fixed amount for these needs. When a person has not qualified for receiving his needs at the hands of God directly because he is guilty of sinful conduct, God does not recall the amount that would have been allocated to such a person, but He redirects it to someone else. As a result, the person who does not receive his livelihood from God directly, either suffers deprivation or is forced to receive his livelihood through another channel. Receiving one's livelihood by means of a fellow human being instead of at the hands of God is demeaning for the recipient. When God re-allocates the channels by which such a sinful person receives his livelihood, He practices two virtues. 1) By punishing the person in question in this world for his sins, the sinner is encouraged to rehabilitate himself. 2) God gives the wealthy person an opportunity to use his wealth constructively by performing charitable deeds.

This is the true meaning of: "when you lend money to My people, the poor who is with you." The Torah suggests that if we find ourselves in possession of more than we need, we are to lend it to someone whom the Torah, i.e. God, describes as עמי, "My people." The meaning of this verse is that if you become aware that you have more money than you need for your personal requirements it is clear that the excess had originally belonged to someone else, i.e. "the poor amongst you." This is a clear hint that you should open your hand to lend to the poor part of what used to be his, or had been intended for him. Perhaps the Torah even hinted to the wealthy person that when he extends a loan to the poor he should not credit himself with being a superior person seeing that the loan only represents a partial return to the poor of what had originally been intended for him by God Himself. This may also be the reason why the Torah says: "do not act as if you were his creditor." The word נשה is related to נשיאות, a superior status or posture; the Torah reminds the lender that what he lends to the poor was the property of the poor in the first place. This is why the Torah goes on to speak about the prohibition to charge interest on the loan.

[Ohr Hachaim]

Avoiding Maaser

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת, דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת, כְּדֵי לְפׇטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״.


Along these lines, Rabba bar bar Chana said that Rabbi Yochanan said in the name of Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations. In the earlier generations, people would bring their fruits into their courtyards through the main gate in order to obligate them in tithes. However, the latter generations bring their fruits through roofs, through courtyards and through enclosed courtyards, avoiding the main gate in order to exempt them from the mitzva of tithing. As Rabbi Yannai said: Untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing until it sees the front of the house through which people enter and exit, and it is brought into the house that way as it is stated in the formula of the confession of the tithes: “I have removed the consecrated from the house” (Deuteronomy 26:13), as the obligation to tithe produce whose purpose has not yet been designated takes effect only when it is brought into the house. 

Why is it that the mitzva of separating maaser is given in such a way that allows a person to legally avoid his obligation. Why isn't it an absolute obligation, like it or not, like most other mitzvos?

The way to determine whether a person is really enthused about mitzvos or is just performing them by rote is when it comes to a mitzva that one can find a loophole in order to avoid its fulfillment. If a person is passionate about mitzvos he will not look to try to avoid it. If he is not then he will find his way around it. 

The mitzva of tithing is an expression of the covenant that we Jews have with each other, insuring that the needy receive their support. Hashem wanted that this mitzva be done out of good will and not by force so he made a loophole that would enable people to legally skirt their obligations. This way, when they give - they are giving with a sincere heart and not due to external compulsion. That will insure the sense of unity and brotherhood among the Jewish people. 

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק מצות אנשים מלומדה הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהם דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה יוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה. ע"כ במצות מעשרות, שהיא המצוה הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית בין המיוחדים לעבודת ד' שבט הלוי ובין כל העם כולו, דאגה החכמה האלהית ביותר שתהי' נעשית ע"פ רוח נדיבה המכרת את ערכה הגדול. ע"כ נתנה מקום להחלץ ממנה על [ידי] הכנסה דרך גגות חצירות וקרפיפות, למען שתגיע הרגשת העושה לעשות המצוה מיקרת רוח ונפש נדיבה, שבזה תצא אל הפועל תכליתה להשלים את הכלל כולו כחפץ האדון השם יתברך.


How To Succeed

לזכות אבי מורי ואמי מורתי שיחיו
לרפואת הרב אברהם יוסף בן חנה
לזכות ר' אברהם יצחק בן אסתר וכל ב"ב 



אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ לֹא נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן.


Summarizing these statements, Rabba bar bar Chana said that Rabbi Yochanan said in the name of the tanna Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations; rather they are their inferiors. The earlier generations made their Torah permanent and their work occasional, and this, Torah study, and that, their work, were successful for them. However, the latter generations who made their work permanent and their Torah occasional, neither this nor that was successful for them.

The way to achieve serenity in this world is to focus on perfecting your character and spiritual side. This way - you are immersed in what is really important and thus you will be happy with limited material wealth. Such that you will work less - study, pray and perform chesed more. You will be a star at both [wealth is subjective. איזהו עשיר? השמח בחלקו]. That is what happened to the earlier generations. 

The way to be unhappy is to be perpetually dissatisfied with material possessions, always trying to get MORE AND MORE, working 26 hour days. This way - you won't be happy with your material possessions and of course you will flounder spiritually due to "lack of time" [busy-busy-busy!!!] for any meaningful spiritual pursuits. That is what happened to the later generations. They lost on both ends.   

It is not about how much time you spend at work but about what really matters to you. Quality and not quantity.  


יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שנפגמות נוטות לתאוה העוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא הניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא התקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן.

Our Grain Or His Grain?

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״.

On a similar note, the Gemara cites that Rabbi Ḥanina bar Pappa raised a contradiction: It is written, “I will take back My grain at its time and wine in its season” (Hosea 2:11), and it is written: “And you shall gather your grain, your wine and your oil” (Deuteronomy 11:14). To whom does the grain belong: To God, or to the people?


לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.

The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him.


תכלית המציאות היא כדי שתצא אל הפועל הבחירה הטובה של עשיית הטוב והחכמה בחופש גמור מרצון וחפץ פנימי. אמנם הבחירה תלויה באדם, ע"כ בשעה שבנ"א הולכים בדרך ישרה ומתנהגים ע"פ התכלית שראוי לפיהו למציאות שתמצא, כי ישמח ד' במעשיו, חשובה כל המציאות כולה בדרכי קיומה והפרחתה כאילו היא קנין האדם. אבל בהיות האדם משחית דרכו, ומצד בחירתו היתה תכלית המציאות נהפכת לרועץ. אבל הלא חפץ ד' לעולם יהי' ודבר אלהינו יקום לעולם, ומסיבות רבות מכריחות תעמודנה להשיב את האדם אל שלימות תכליתו. אבל כ"ז רק מעשה ד' המה ואין לאדם בהם יחש, ע"כ פעולות שכלול המציאות אז מתיחשים רק אל השם ית' לבדו, "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני" (ישעיהו סג, ה).

The purpose of reality is to volitionally actualize the will of Hashem with complete good will. When we do so then the entire world is considered ours. ואספת דגנך - it is OUR grain because we have fulfilled Hashem's will and He gave it over to us. When we neglect his will, then He will take it back. Either way - Hashem's will is going to be fulfilled in the end and His purpose of creation will be actualized. 

Up We Go