לזכות עדינה בת שבע בת נעכא גיטל
The Mishna
in Brachos [13b] asks why we first say the parsha of שמע and then the parsha of והיה אם שמוע. This is a funny question J! In the Torah the parsha of שמע precedes the parsha of והיה אם שמוע - so why shouldn't we say it in that
order?? The answer is that the only way
to reach perfection in da'as Hashem is to keep his mitzvos which straighten a
man out and purify him. So we might think
that we should first say the parsha of והיה אם שמוע which is all about קבלת עול מצות before the parsha of והיה אם שמוע which is
all about קבלת
עול מלכות שמים. Nevertheless, says the Mishna, we first
say the parsha of שמע because it is necessary to first establish
the general basis for all we do and accept on ourselves the yoke of heaven and
faith in our special inheritance.
לפי
כונת התכלית להגיע אל שלמות דעת ד' שאי אפשר לבא לה אלא ע"י ההתרגלות במצותיו
שהן מישרות דרכיו של אדם ומטהרות מדותיו ודעותיו, היה נראה להקדים פרשת והיה אם
שמע אע"פ שפרשת 'שמע' קדמה לה בתורה. אבל מפני שיסודה של תורה הוא כללי ושוה
לכל לכן יש להקדים לקבלת עול המצות את קבלת עול מלכות שמים מצד המסורת והאמונה של
מורשה קהלת יעקב [עולת ראיה א עמ' רנ"א].
There are
two ways of viewing קבלת עול מלכות שמים. One is that there is an external yoke on
our necks that is compelling to keep laws which are foreign to our nature. This
makes the keeping of mitzvos to be a burdensome task. The other possibility is
to view mitzvos as being part and parcel of who we are and the foundation for
our very existence. Just as we don't view breathing as an unnecessary burden –
so too Torah and mitzvos are not an unnecessary burden but life itself. כי הם חיינו. Of course, the second
approach is the correct one and generates tremendous simcha in our Avoda.
ההכרה
המבוררת בערכו האמתי של עול התורה ומצוותיה, הנמשך מתוך עול מלכות השמים והארץ
שהוא אינו עול חיצוני המדכא בשיעבוד כפייתו אלא פנימי של תכן החיים האלהי והכרח
צוו הקבוע ושורה במציאותם של ישראל ומופיע בגילויי צורותיו וסדורי פעליו "כי
הם חיינו ואורך ימינו" היא הממשיכה את מבוע נועמן של המצוות ואת שמחת קיומן [לנתיבות
ישראל עמ' קסד קסה].
Today there is a concept called
"Orthoprax". This means that the person doesn't BELIEVE in Hashem and
His Torah but practices it. It must be clear that this "Praxis" is
worth less than an Israeli lira ["Lirot" for those uninitiated, are a
now extinct Israeli currency]. Without Emunah – there is nothing. The BASIS is
kabbalas ol malchus shomayim while the fulfillment of mitzvos is built on top
of that. This means that it is not even enough to BELIEVE that Hashem gave the
Torah. One must ACCEPT upon himself this yoke – with sweetness and love. But it
is not an option, like in college there are "electives". Shmiras
Hamitzvos is not an elective. If they are kept that way, then the person that
fulfills these mitzvos loses his exalted status of מצווה ועושה and is relegated to the lower level of אינו מצווה ועושה.
The Rav ztz"l, commenting on a
book written by Dr. Drachman wrote [incidentally - we see his opinion of Mendolsohnn whom we recently discussed on these pages]:
אל
הטעות של ההשכלה הברלינית לא נוכל לשוב. הדברים שאמר הד"ר הנכבד, "כי
אמנם יש ליהדות אמונות ועקרים הנוגעים לדברים שהם למעלה מן הטבע, אך מעולם לא שמה
היהדות לחובה על איש להאמין באופן ידוע ומסוים בדברים כאלה". ועוד, "היהדות
מודדת את נאמנות היהודי לדתו לא על פי רעיוניו ומחשבותיו כי אם על פי מעשיו אם
מקיים הוא את המצוות והחוקים אשר שמה התורה לחובה על עם ישראל או לא". כשאמר
הרמבמ"ן [הרב משה מנדלסון] דברים הללו אז בימי הפריחה של ההתבוללות והטמיעה
היו הדברים לכל הפחות מובנים לאלה שנטה רוחם לזה, והם הסתפקו באקסיומה זו מפני שכל
הנטיה של הטמיעה הלא היא באה מתוך תכונה שטחית בנפש אבל עכשיו נשתנו עלינו הזמנים.
ההכרה הלאומית הולכת היא וחודרת בקרבנו ואין
אנחנו חפצים באונאת עצמנו כלל. איך יתכן הדבר שאנחנו נעמיד את מצב האומה על פי
יסוד רפוי כזה לא בהארה פשרנית כזאת של התרפסות לפני הכפירה ע"י מה שנאמר לה
שהננו מוסרים לה את הרעיון את הנשמה שתעשה עמם מה שלבה חפץ ואין אנו דורשים ממנה
כ"א מס של מעשים דתיים בזה נבוא אל המטרה לא התביעה שלנו היא שלמה ורדיקלית.
כל חיי הנשמה הישראלית כמלא הזוהר שלה מוכרחים להיות מאירים בתחייתנו הלאומית.
