Even King Solomon, renowned for his profound wisdom, failed to grasp its meaning. “I thought I would attain wisdom,” he admitted, “but it is distant from me” (Ecc. 7:23).
What was it that eluded Solomon’s powerful intellect? The Talmud in Niddah 9a explains that he was referring to the Parah Adumah, the red heifer whose ashes were used for ritual purification. The true meaning of this ritual is uniquely profound, beyond the grasp of the human intellect.
Why is this mitzvah so difficult to understand?
Repairing the Sin of the Golden Calf
According to the Sages, the Parah Adumah comes to atone for the Sin of the Golden Calf. The Midrash (Bamidbar Rabbah 19:8) explains this by way of a parable: when the maidservant’s son sullied the king’s palace, it was his mother who needed to come and clean up the mess.
What exactly is the connection between the ritual of the Red Heifer and the Sin of the Golden Calf? After all, the golden calf was formed out of gold jewelry donated by the people; it was not born to a cow.
What was the essence of the Sin of the Golden Calf? Rabbi Yehuda HaLevi (Kuzari 1:97) and other medieval commentators explained that only when taking into account the unique spiritual level of the Jewish people at that time does their action count as a grievous offense. For other peoples, not only would it not have been deemed a sin, it might have even been considered a meritorious deed.
The people’s motivations were sincere. They did not wish to abandon God. On the contrary, they sought to remain close to Him. They created an image — the prevalent form of worship at that time, like a house of prayer nowadays - in order to have a tangible focal point toward which they could direct their offerings and prayers. Even those who erred by praying directly to the golden image did not reject God. They announced, “O Israel! This is your God, Who brought you out of Egypt” (Ex. 32:8).
If so, what was their mistake? They erred in their attempt to gain closeness to God through actions dictated by their own logic and reasoning. God specifically forbade this form of worship. The image they created — despite their good intentions - contradicted God’s command, and it became a stumbling block for those who worshipped the Golden Calf as an actual idol.
Understanding God’s Rule
Why did God forbid us from using our powers of reason to establish new mitzvot and modify existing ones, using methods that, according to our understanding, would allow us to become closer to God?
If we want to know what God wants, we need to examine His actions and the ways through which He governs the world. Theoretically, the percipient individual should be able to discern wonderful aspects of God’s rule of the universe, and thereby understand His ways and Divine Will. This would work had God organized creation in such a way that all paths leading to the final goal reflect Divine perfection. Then all aspects of the universe would provide an accurate understanding of God and His Will, allowing us to recognize the proper way to serve Him.
God, however, in His lofty wisdom, organized the universe differently. He decreed that purity might be the end result of impure paths. Even those means which contravene God’s Will will lead toward the final goal. Thus it is impossible to deduce what God truly wants simply by observing the ways of the world. Our service of God can only be guided by those directives which God explicitly transmitted through His Torah.
Acknowledging Our Limitations
How is this connected to the purifying ashes of the Red Heifer? Purity and impurity are a function of closeness or distance from God. True purity is the ability to draw near to God and fulfill His will. Death, on the other hand, is avi avot ha-tum'ah, the primary source of impurity. Death is an example of a phenomenon in the world that is diametrically opposed to the genuine intention of God, Who desires life. A person noting the phenomenon of death could deduce the exact opposite of God’s true intention in the world, concluding that God does not wish that His creations live.
How do we purify ourselves from the impurity of death? To correct the misleading impression of death, we need to recognize the limits of the human intellect in understanding God’s rule in the world. By performing the ritual of Parah Adumah, a mitzvah that by definition transcends logic, we acknowledge the limitations of our intellect, and avoid the pitfall of inferring God’s will from the phenomenon of death.
We can also understand why those who prepare the purifying ashes of the Red Heifer become defiled in the process. God’s Will cannot be deduced from the ways of the world, only from the final goal; so too, the process of the Parah Adumah generates impurity, and only the end result provides purification.
(Sapphire from the Land of Israel. Adapted from Midbar Shur, pp. 317-320)
במד"ר פ' בא: "ד"א 'יהי לבי תמים בחוקיך' זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה, למה, ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר 'זאת חקת הפסח' ובזה נאמר 'זאת חקת התורה', ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו. משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת, נראות שוות, מי גדולה מזו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה. כך בפסח נאמר בו חקה ובפרה נאמר בה חקה, ומי גדולה? הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר 'ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת".
ראוי לתן איזה ציור להיחש המקשר את הפסח עם פרה אדומה, עד שראוי להתיחש שתיהן יחד בשם חקה. גם באיזה ענין יהי' דרוש לנו משקל זה איזו היא גדולה, ואיזה חכמה ולימוד יוצא לנו מזה כשנדע שהפרה היא גדולה. ונקדים מה שנודע מדברי חז"ל מגדולת עומק טעם פרה אדומה, שנפלאת היא מכל המצות שבתורה שיוכלו חכמי לב להשיג טעמם העיקרי, מה שאין כן בפרה, כדחז"ל שאפי' שלמה המע"ה אמר ע"ז "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וראוי לחפש ע"ז טעם וסיבה.
אך יובן ע"פ דחז"ל שהפרה באה לכפר עון העגל, כמשלם ז"ל מפני מה היא נקבה משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. והמשל עודנו צריך ביאור רב, וכי מפני שהי' החטא בעגל תיוחס לו פרה בעלמא שהיא אמו, והוא לא נולד כלל מפרה כ"א מהאש יצא, מהזהב אשר השליכו וע"י מעשה כשפים של הרעים שנתערבו בישראל, וכדחז"ל במדרש וביחוד בזוה"ק.
אמנם כשנחקור על תוכן מרי העגל הלא נודע לנו מה שכתבו הראשונים, וביאר יותר הדברים בס' הכוזרי, כי עון חטא העגל הי' רק חטא בערך מעלתן של ישראל, ולשאר כל עם לא הי' נחשב כלל לחטא, ואולי עוד הי' נחשב להם לצדקה. כי המה ג"כ קרבת אלהים חפצו, אך חשבו להתקרב אל ד' במעשה כזה שחקרוהו ע"פ מושכלם, ומצות השי"ת היא למעלה מרום ונשא מסוג השכל האנושי, ע"כ נהפך לרועץ ויצא מזה ג"כ תקלה שהיו מי שנכשלו ג"כ בו לשם ע"ז. והכל מפני שהשי"ת בחר בישראל להודיעם רצונו בדרך החכמה העליונה שהיא למעלה מכל מושכל אנושי, ע"כ ההתחכמות להוסיף קרבת אלהים ע"י תחבולה אנושית, תועבה היא כשמוסיף בה במצוה של תורה וכיו"ב.
אך מפני מה עשה ד' ככה ונעל השער בפני השכל האנושי, ומה הי' חסר אם כל אחד ע"פ חכמתו הי' מוסיף מצוה או מצות או בעצם המצוה כשהי' משנה אותה ע"פ הדרך שבעין שכלו יחזה לו שבזה יתקרב יותר אל השי"ת. פתרון הדבר לדעתי הוא, כי רצונו של השי"ת א"א שיכיר אפי' החכם שבחכמים, כ"א ע"פ החקר במעשיו ית' והנהגתו. והחכם הגדול המעמיק הרבה בסוד ההנהגה וענינה יתגלו לו דברים נפלאים, ועל פיהן, אם יותן לו הרשיון, יעמיד כונים לעבוד את השי"ת, בראותו מדרך ההנהגה שע"פ זה הדרך רצונו ית' נוטה ע"פ הנהגתו. אמנם כ"ז הי' נכון אם הי' השי"ת מנהיג את עולמו בדרך מפולש, דהיינו שכמו שרצונו ית' הוא תכלית השלמות והאושר האמתי, כן עשה הוא ית' שיהיו גם כל האמצעיים המובילים אל דרך הכונה השלמה ג"כ אמצעיים שלמים ומעולי' והנהגה מפוארת. שאז מכל חלק מחלקי ההנהגה, יצוק בתוכו דבר לימוד להחכם הראוי להיות מכלל לימודי ד', ליסד דרך עבודה ע"פ דרכו ית' בהנהגתו. אבל השי"ת בחכמתו הנפלאה לא כן יעץ, רק הוא ית' נותן טהור מטמא, ובחכמתו גזר שיהיו האמצעיים בהנהגה נעשים הרבה פעמים בסיבות כאלה שבעצמן הן נגד השלמות, כשליטת הרשעים וכיו"ב הרבה, רק שהכל יוליך ישר אל מרכז התכלית לסוף הימים. א"כ האדם שהוא קצר השכל וכל מעשה האלהים מראש ועד סוף ודאי לא ימצא, כשתנתן לו רשות להתלמד בעצמו לחוקק חקים ומשפטים ע"פ התלמוד בעיון ההנהגה, יבור לו לפעמים דרך רע ומר ע"י הסתכלותו בחלקי ההנהגה שהם בעצמם נגד רצונו ית' התכליתי אלא שהם מתהפכים בהתקשרם אל התכלית המכוונת להם מראש, והוא בקצר שכלו מחזה שוא ותפל יחזה לו לחוקק חקים שאינם שלמים כלל. ע"כ זה הדרך נסגר בפני השכל האנושי, ודרך המעשים הקצובים א"א שינתנו כ"א מאת ד' צבאות, ד' שהוא ראשון והוא אחרון ומגיד מראשית אחרית. והדרך שהוא ית' נותן ע"פ הנהגתו האמיתית, זו היא דרך השלמות, ולא יוכל האדם לדעת את אשר עם המלך מלכו של עולם ב"ה במלאכת חכמת הנהגתו המופלאה מאד.
והנה ברור הדבר כי יסוד הטומאות והטהרות, הוא הקירוב והריחוק בערך אור פני השי"ת, כי קרבתו ית' והשגת רצונו היא הטהרה האמיתית והריחוק מאור פניו היא הטומאה. והנה ענין המיתה באדם הוא ג"כ אחת מהנהגות השי"ת בעולמו, אשר באמת תכליתה הנראית לעין היא היפך כונתו ית' האמיתית, כי הוא ב"ה הוא מלך חפץ בחיים, רק שע"פ עומק חכמתו א"א להגיע אל התכלית המכוונת הבלתי מושגת כ"א באמצעות המתה. ע"כ המת מטמא, פי' העומד על ענין המת ומבחין ענינו כמו שהוא, בלא ביטול אל האמונה שאנחנו בהמות עמו ונבערים ולא נדע עומק חכמתו, יוכל להשיג ההיפוך מאמיתת כונתו בהנהגה. ע"כ נקראו ע"ז מתים, וזבחיהם זבחי מתיםי, כי המיתה היא ההיפוך ממש מרצון השי"ת ותכליתו בעולמו שהוא מלך חיים וחפץ בחיים. ומטומאת המת החמורה אנו למדים יפה איך אסור לנו להתחכם על רצון השי"ת ולחדש עבודות שלא כדעת התורה ח"ו. כי מקור ההסתכלות אינו כ"א במעשיו שע"י נמצא רצונו, והרי המיתה לנו למופת כי ההנהגה לפעמים כשהיא בגילויה היא ממש ההיפוך מאמתת רצונו, והלמד ממנה ללכת ע"פ הדרך שיתגלה רק בחלק הגלוי ממנה, ילך בדרך הפוך מכונתו ית', דרך חושך ולא אור. ע"כ במה זה תטהר טומאת המת כ"א ע"י מה שיבטל האדם השקפתו בתכלית, וידע שאין עמנו יודע עד מה לערך רוממות הנהגתו ית'. ובעשותו מצוה כזאת שא"א כלל להשיג בטעמה, והיא אחוזה בתשלום ההנהגה שנראה היפוך הכונה העליונה בענין המיתה, היא ערוכה בסוד התיקון שיצמח ע"י המיתה, אבל דבר זה אינו מושג כלל. אך בעסק המצוה בגמר תכליתה ימצא התכלית המכוונת מן המיתה, ולא יהי' ענין המיתה עוד למכשול.
ולהורות נתן, שרק בבא הגמר האמיתי אל התכלית, אז תראה אמתת הרצון העליון שהיא הטהרה האמיתית, אבל כ"ז שלא בא הגמר האמיתי, הכל נראה נגד רצונו ית' ונגד השלמות האמיתית. ע"כ כל העוסקים בפרה מטמאים, שהרי עוד לא נגמרה התכלית עד עצם המצוה כתיקונה, שהיא מכוונת כנגד גמר התכלית, וכ"ז שלא בא גמר התכלית הכל נראה נגד התכלית והרצון האמיתי. אמנם לא כל ההנהגות שוות, ולפעמים מצינו הנהגה כזו שאע"פ שלא באה תכליתה הגמורה, מ"מ הגלוי ממנה הוא ג"כ מכוון ע"פ עומק רצון העליון והתכלית האמיתית. וכאשר נחפש בענין הנהגה שנעשתה קודם גמר תכליתה ומ"מ חלק גדול של שלמות נתגלה בה, נמצא ענין מצרים, שבכלל נודע שהיתה הגאולה שלא בזמנה, והקב"ה כביכול הי' מדלג על הקיצים, והנה לא באה התכלית לגמרי ונעשה הדבר באמצע. ע"כ בא ענין הפסח, לשון פסיחה ודילוג, שבזה היתה סגולה להשלימם שלא ע"פ דרך ההדרגה המביאה אל גמר התכלית, כ"א נתגלתה השלמות הראוי' בסוף ג"כ באמצע. ואם היו כל ההנהגות כולן עפ"ז הדרך, שהמתגלה קודם גמר התכלית הי' נראה מחלק השלמות המכוון לרצונו ית', אז הי' מקום לבעל הדין לומר שיוסיף מצות ע"פ הנהגתו והשכלתו. ע"כ חתמה התורה הדרך וכתבה ג"כ בפסח חקה כמו בפרה, לדעת כי בכ"ז מעשי ד' ית' עמוקים הם, ואי אפשר לדון ממראיתם שע"פ ההשקפה האנושית היותר שלמה לכוון ע"י מעשים, כי לא לרצון יהיו.
והנה דעת האדם קרובה תמיד להכשל בזה שע"י עצתו בהתחכמותו יוסיף שלמות, ע"כ הוצרכה פ' פרה להסתם, למען ידע כל איש משל גלוי כי א"א להוסיף בשכלו מאומה. אמנם משרע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", היינו שהי' נאמן שאע"פ שנגלו לו רזי תורה מ"מ לא יוסיף מאומה מדעת עצמו במצוה של דורות, זולת מ"ש בהוראת שעה בג' דברים שהסכימה דעתו לדעת המקום, ע"כ נאמר: "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חוקה". נמצא שענין התמימות יושלם לגמרי ע"י הפרה והפסח, כי באמת אם שאסור לנו לחדש מעשים, אבל לחקור בהנהגתו ית' למען דעת השלמות המדעית לצרף אל המעשים האמורים בתורה, יפה לנו. ואם היתה ההערה רק מצד פרה וענינה, הייתי אומר כי לא ימצא האדם כלל הנאות לרצונו ית' גלוי בהנהגה, א"כ מה יחקור, והי' ח"ו דבר זה לבושה בפני רבים שהיו אומרים שננעלו דלתי הדעת ע"פ התורה. ואם מצד ההערה של פסח לבדו, הי' הירוס ג"כ במעשים, כי יאמר כי גם מהגלוי נראה שלמות, א"כ נעשה ג"כ מעשים ע"פ ההשכלה המסתעפת מזה. אבל בהקבץ שתיהן יחדיו אמר דוד: "יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש", זו חוקת הפסח וחוקת הפרה, וידע שחוקת הפרה גדולה שמורה על עומק התכלית האלהית, ע"כ גם עושי פסח צריכין לה כי עיקר הכונה תראה בסוף מעשה.
