Judaism has an interesting concept called a minyan, a prayer quorum. Special prayers sanctifying God’s name (such as the kedushah and kaddish prayers) may only be said when ten men are present. An individual may pray in solitude, but without a minyan, certain parts of the liturgy must be omitted.
The Talmud derives the requirement for a prayer quorum from God’s declaration, “I will be sanctified in the midst of the Israelites” (Lev. 22:32). What exactly does the word ‘midst’ mean?
We find the word ‘midst’ used again when God warned the people living nearby the dissenters in Korach’s rebellion: “Separate yourselves from the midst of this ‘eidah’ (community)” (Num. 16:20). From here, the Sages learned that God is sanctified within an eidah.
And what is the definition of eidah? The Torah refers to the ten spies who brought a negative report of the Land of Israel as an eidah ra’ah, an evil community (Num. 14:26). So we see that God is sanctified in a community of at least ten members.
The requirement for a prayer quorum, and the way it is derived, raises two issues that need to be addressed:
Prayer appears to be a private matter between the soul and its Maker. Why should we need a minyan of ten participants in order to pray the complete service?
Why is the requirement for a minyan derived precisely from two classic examples of rebellion and infamy — the spies and Korach?
Perfecting the Community
Holiness is based on our natural aspirations for spiritual growth and perfection. However, the desire to perfect ourselves — even spiritually — is not true holiness. Our goal should not be the fulfillment of our own personal needs, but rather to honor and sanctify our Maker. Genuine holiness is an altruistic striving for good for its own sake, not out of self-interest.
The core of an elevated service of God is when we fulfill His will by helping and uplifting society. Therefore, the kedushah (sanctification) prayer may not be said in private. Without a community to benefit and elevate, the individual cannot truly attain higher levels of holiness.
This special connection between the individual and society is signified by the number ten. Ten is the first number that is also a group, a collection of units forming a new unit. Therefore, the minimum number of members for a quorum is ten.
Learning from Villains
Why do we learn this lesson from the wicked? It is precisely the punishment of the wicked that sheds light on the reward of the righteous. If the only result of evil was that the wicked corrupt themselves, it would be unnecessary for the law to be so severe with one who is only hurting himself. However, it is part of human nature that we influence others and are influenced by our surroundings. Unfortunately, evil people have a negative influence on the entire community, and it is for this reason that they are punished so severely.
Understanding why the wicked are punished clarifies why the righteous are rewarded. Just as the former are punished principally due to their negative influence on the community, so too, the reward of the righteous is due primarily to their positive influence. Now it becomes clear that true holiness is in the context of the organic whole. And the kedushah prayer sanctifying God’s Name may only be recited in a minyan, with a representative community of ten members.
(Gold from the Land of Israel pp. 258-260. Adapted from Ein Eyah vol. I, p. 104.)
"מנין שאין היחיד אומר קדושה".
תוכן הקדושה היא שיתרומם עי"ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ"א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפי' בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג"כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ"א רגש טבעי נטוע בכל חי. אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, הוא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהי' מעושי רצונו של מקום בשלימות. עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. ע"כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א"א שיתעלה לקדושה. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל. וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע"כ רוממות העבודה הוא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורם הזה, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה. ולא לחנם נלמד הדבר ממקום הרשע של "עד מתי לעדה הרעה הזאת". כי מן הרשע נשכיל אל הצדק. כי אם הי' תכלית הרשע רק להרע לעצמו, לא היתה מדת הדין מדקדקת כ"כ עם חוטא חומס נפשו. אבל באמת, האדם נברא להיות פועל על הכלל ונפעל ממנו. א"כ עיקר רעת הרשע הוא ג"כ מפני הרעה שגורם אל הכלל כולו. "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ע"כ היתה הקפידה גדולה במהרסי הכלל עד מתי לעדה הרעה הזאת. ומהם למדנו שמקור הטוב והצדק ג"כ במרומי מעלתו רק באוצר הכלל ינוח, ו"אלקים נצב בעדת אל."
