Continuing the thought from the previous post.
It is not enough to appreciate one's unique soul. One must remember that just as he or she is unique so is everyone else. The shleimus comes from the contributions of every soul to the greater collective harmony.
Some people think that the goal of life is to love oneself. Others believe that the root of all sin is self love. BOTH ARE WRONG.
Read these pearls:
ועם זאת, האדם הפרטי באמת אינו אלא גוון אחד בתוך התגלות אלקית מופלאה, שמספר גווניה כמספר הנשמות המחיות את העולם האנושי כולו. האני שלו הוא מעין 'חרך הצצה' מיוחד ממנו הוא יכול להשקיף על האינסוף, ולהעשיר את זולתו כשישתף אותו במראות המופלאים הנגלים לו אגב הצצה זו. כמה קל להתבלבל, ולחשוב את המחזה הייחודי שהוא רואה לתכלית הכל, ולבטל כל תמונה שונה של האמת, למשל זו הנגלית לזולתו!
"הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים. לפי שאין דעתן דוממות זל"ז ואין פרצופיהם דומים זו לזו. כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בנ"א יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך שהכה שורש בלב כ"א באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת ג"כ על המראה החיצוני של הגוף. ומ"מ דוקא ע"י השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו. הרי יש להתפלאות על החכמה העליונה שע"פ הרזים הפנימיים הידועים וגלויים רק לפניו ית' מתקשרים ומתיחסים כל אלו ההפכים זה לזה, עד שע"פ צירוף כל הדיעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד. ואלמלא היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם, לא הי' כ"א מושך כ"כ לחוגו בקנאה יתירה והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך בטול הפרטיות לא הי' חומר לבנות את הכלל. ע"כ שם השם ית' בטבע, שכל יחיד שבבנ"א אינו מתיחס אל העולם כ"א ע"פ פרטיותו ומתגדר בה, ע"כ הוא משלים את הראוי לו. ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חבירו כאילו הם מיותרים בעולם. ואילו הי' דעתו קרובה כ"כ לציורו של חבירו כמו שהוא קרוב לשל עצמו, הי' מתחלש אצלו התיחדותו לעצמו והי' חסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה היתה תוצאה לחסרון השלמה אל הכלל כולו. ע"כ נשארו בגלוי השינויים בכל תקפם, ובפנים בעומק רזי החכמה העליונה שם המה מתאחדים, עד שלסוף כשיושלם החינוך האנושי, לא יהי' צריך כ"כ הפרטיות שמירה מעולה כזאת, "אהפך על העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד". וכ"ז שבחילוקים וההבדלים צריכים לעולם, הרזים שעל ידם מתאחדים כל הפלגות הם נתונים בנרתיק מכוסים מעיני בנ"א, ויען שישראל יהיו הגורמים להוצאת הרזים הללו לאורם, מברך בראיית אוכלוסיהם "ברוך חכם הרזים" (ברכות ב', פרק תשיעי, רפד)
הווה אומר: הפרטיות היא נאה וקדושה, אבל חלקית. הסכנה נובעת מהפיכת החלקיות לשלמות, ודחיית כל מה שנותר מחוץ לה. האדם הרואה את עצמו – כפרט מוגבל- כתכלית הכל, מעמיד את עצמו במובן מסוים מול המציאות כולה, וסוף הגדולה להתגלגל להרסנות ממש:
"אהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל, ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכשרונית של האדם, כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל. ואותה האהבה בעצמה, יכולה להיות גם כן קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו..." (קובץ א', קטו)יוצא שלמרות מקורה האלקי הגבוה של מדת הגאווה, היא מועדת לפול לתהומות האפלות ביותר של הנפש. כדאי להביא מעט מדבריו של הרב על מדת הגאווה, כדי להבין שאין לו שום מגמה של הכחשה הצד האפל שבחיי האדם. אמת, הרב ידוע בגישתו האופטימית הבסיסית למציאות, ודבריו הממעיטים בחשיבותו של הרוע זכו לפרסום רב: "כל שחרות היא רק לבנונית מוזערת" הוא כותב, "וכל רשע הוא צדק מוזער" (קובץ ז', ד). אבל כוונתו בדברים כאלה אינה להמעיט מהרסנותו של הרוע, אלא להבין את מקורו. כל רשע הוא צדק המתייחס לפרט מסוים, המוכן להרוס עולם ומלואו כדי להשיג את שלו. כמו בדוגמה שנתתי לגבי החיה הטורפת, השואפת לטוב המוזער שלה בלי לראות את זולתה. ממש כך יכול האדם לשאוף לטוב הפרטי שלו עצמו, בלי להתייחס למציאות הכללית בה הוא חי. במצב כזה, כותב הרב, אין גבול לשחיתות אליה הוא מסוגל להגיע:
"הנפש המזוהמת, שהשפלה ממרום פסגתה, לא תדע מקור רחמים וחסד במציאות, ולא אחדות וקישור בכל היש. עומד הוא כערער בערבה, כל יצור מתגאה בהוייתו הפרטית, בגאות רשע, מלא חימה על רעהו, המתנשא גם הוא להמצא " (קובץ ו, קפז).
מה שקובע את מדרגתה של האהבה העצמית, מה שמכריע בין אהבה עצמית "קדושה ואידיאלית" ל"מושחתת", הוא מעין ייחוס מוטעה. שורשה הנשגב של תחושת העצמי ראוי באמת לכל יראת כבוד. אבל ערכו האמיתי של האדם הוא בהיותו גוון אחד, מופלא ככל שיהיה, משלל הגוונים המופלא המרכיב את המציאות האנושית, הלאומית והחברתית. האדם טועה פעמיים: קודם כל כשהוא מיחס לעצמו ערך מוחלט ולא יחסי (ובכך פוגע בעצם בערכו האמיתי, כשהוא מעמיד את עצמו כנגד המציאות ולא כגוון מגווניה), ועוד הוא טועה לייחס את הערך המוחלט הזה לכל מרכיבי הווייתו הפרטית, הנעלים והשפלים כאחת. כאילו הוא, כפרט בודד, עומד במרכז ההוויה העולמית, והכל אמור להתבטל אליו. כמו שראינו קודם, האדם מסרב לקבל את מקומו בעולם האנושי המוגבל, וזועם על כך שהטוב המתגלה בו הוא יחסי ולא מוחלט. לכן הוא שב וטועה ליחס למציאותו היחסית ערך מוחלט. 'טעות' זו היא מקורו של הרוע, שקודם זיהינו אותו כנובע ממידת הגאווה:
" על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה, בטלה היא השאלה של אהבת עצמו, שאלה שמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר. לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן המתראה לעיניים הטרוטות ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עיניים, שאינה פחות כסל מאשר היא רשע" (קובץ ג', ו)
[עפ"י מאמרו של ד"ר ברוך כהנא נ"י]
