Gaavah ["gyveh" - גאווה] has a holy root. The source of each person's uniqueness and individuality is Hashem. When we feel gaavah it is rooted in the greatness of Hashem [and misused to highlight our own independent talents and achievements]. One MUST develop his or her individuality as the central element of Avodas Hashem. Just following others will never elevate a person to where they need to be.
See the words of the Rav ztz"l:
תחושת האני: המושג הראשון שאנסה לראות במושגיה של הדינמיקה היסודית הזו הוא תחושת האני שלנו, חוויה שלפי חלק מהשיטות הפסיכולוגיות מהווה את מרכז חיינו הנפשיים (כדאי לעיין במשנתו הפסיכואנליטית של היינץ קוהוט כדי לראות כיצד הוא מעמיד את כל העולם הנפשי על החוויה שהוא מכנה "תחושת העצמי").
לא נתפלא כשנראה שלחוויה הבסיסית הזו מוצא הרב את המקור הגבוה ביותר שאפשר:
"ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אייך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר. חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתים, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל האבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפנו משיח ד', זהו גבורתו, הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפנו הוא. את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ד' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ד' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ד'." (קובץ ג', כג)
התגלות האלוקות במציאות (וכן, כמובן, הכמיהה הפנימית להתגלות כזו) מתפרטת לאינספור גוונים וגווני גוונים, ולכל פרט במציאות גוון מיוחד משלו. זהו שורשו העמוק של הפרט הזה, זהו שורש הייחודיות העמוקה שלו, חלקו המיוחד בטוב הכללי השואף להתגלות בעולם. האדם חש את הייחודיות הזו, ומכנה אותה "אני". לכן אי אפשר להגיע לשום התפתחות נפשית אמיתית אלא דרך הבנת הייחודיות העמוקה של אותו אדם ספציפי. הרב משתמש פה בניסוח שאין לו אח ורע, למיטב ידיעתי, בשום מקום בספרותנו: "את האני שלנו נבקש...אני ד' אלקיכם". האני הוא התגלות אלקית, וכשאדם אומר "אני", כוונתו- גם אם כוונתו הלא מודעת- לאלקים- "אני ד' אלקיכם". לא פחות!
נובע מכאן שאפילו לגאווה יש מקור בקדושה, והוא הכרת היותנו, בשורש השורשים של עצמיותנו, גוון מגווני האור האלקי המלא את המציאות כולה:
"שורש הגאוה היא בקדושה גדולה, היא הגאוה הקדושה. מתגאים אנו בד' באלהים הגדול, חרב גאותנו. מתגאים אנו ביחד עם כל העולמים, עם כל היצורים, כי כולנו יצורי אלהים חיים אנחנו" (קובץ ו, קנח).
עד כדי כך חשובה ייחודיותו של האדם, עד שמי שאינו מחפש את נקודתו המיוחדת כדי לבנות את עולמו לפיה דווקא, מי שמסתפק בחיים הבנויים על מסורת אבות שקיבל, או על כניעה לדעות הרווחות בחברה בה הוא חי, אינו ראוי באמת לשם אדם:
"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים, שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני..." (קובץ א', קפד). הווה אומר, העצמיות חשובה לאין ערוך מן ההתאמה לציווי חברתי כלשהו. האם אפשר לומר דברים נאים מאלה על האינדיבידואליות העמוקה האמורה לאפיין כל אדם באשר הוא? (ואולי כדאי להוסיף, הדגשה כזו של האינדיבידואליות אינה מובנת מאליה, לא ביהדות ולא בפסיכולוגיה. תאורטיקנים פסיכואנליטיים לא מעטים ראו בתחושת הייחודיות סימפטום של הפרעה נרקיסיסטית- רא' בספרו של סטיבן מיטשל 'תקווה ופחד בפסיכואנליזה, פרק 4. אפילו בחסידות, ממנה ינק הרב את עיקרי משנתו הפסיכולוגית, לא קל למצוא דברים כל כך מפורשים וחריפים).
[מתוך מאמרו של ד"ר ברוך כהנא נ"י]
