The Torah reading concludes with an obscure reference to the “Book of God’s Wars,” describing the Arnon canyon near the border between the Land of Israel and Moab. The verses are cryptic, and the Talmud (Berachot 54a-b) fills in the details with the following story:
Just before the Israelites were to enter the Land of Israel, the Amorites (one of the Canaanite nations) laid a trap for them. They chipped away at the rock, creating hiding places along a narrow pass in the Arnon canyon. There the Amorite soldiers hid, waiting for the Israelites to pass through, when they could attack them with great advantage.
What the Amorites didn’t know was that the Holy Ark would smooth the way for the Jewish people in their travels through the desert. When the Ark arrived at the Arnon Pass, the mountains on each side crushed together, killing the Amorite soldiers. The Israelites traveled through the pass, blissfully unaware of their deliverance. But at the end of the Jewish camp were two lepers, named Et and Vehav. The last ones to cross through, it was they who noticed the riverbed turned crimson from the crushed enemy soldiers. They realized that a miracle had taken place, and reported it to the rest of the Israelites. The entire nation sang a song of thanks, namely, the poetic verses that the Torah quotes from the “Book of God’s Wars.”
Challenges to the Torah
The Talmud clearly understands that this was a historical event, and even prescribes a blessing to be recited upon seeing the Arnon Pass. Rav Kook, however, interpreted the story in an allegorical fashion. What are “God’s Wars"? These are the ideological battles of the Torah against paganism and other nefarious views. Sometimes the battle is out in the open, a clear conflict between opposing cultures and lifestyles. And sometimes the danger lurks in crevices, waiting for the opportune moment to emerge and attack the foundations of the Torah.
Often it is precisely those who are on the fringes, like the lepers at the edge of the camp, who are most aware of the philosophical and ideological battles that the Torah wages. These two lepers represent two types of conflict between the Torah and foreign cultures. And the Holy Ark, containing the two stone tablets from Sinai, is a metaphor for the Torah itself.
The names of the two lepers were Et and Vahav. What do these peculiar names mean?
The word Et in Hebrew is an auxiliary word, with no meaning of its own. However, it contains the first and last letters of the word emet, ‘truth.’ Et represents those challenges that stem from new ideas in science and knowledge. Et is related to absolute truth; but without the middle letter, it is only auxiliary to the truth, lacking its substance.
The word Vahav comes from the work ahava, meaning ‘love’ (its Hebrew letters have the same numerical value). The mixing up of the letters indicates that this an uncontrolled form of love and passion. Vahav represents the struggle between the Torah and wild, unbridled living, the contest between instant gratification and eternal values.
When these two adversaries — new scientific viewpoints (Et) and unrestrained hedonism (Vahav) — come together, we find ourselves trapped with no escape, like the Israelites in the Arnon Pass. Only the light of the Torah (as represented by the Ark) can illuminate the way, crushing the mountains together and defeating the hidden foes. These enemies may be unnoticed by those immersed in the inner sanctum of Torah. But those at the edge, whose connection to Torah and the Jewish people is tenuous and superficial, are acutely aware of these struggles, and more likely to witness the victory of the Torah.
The crushing of the hidden adversaries by the Ark, as the Israelites entered into the Land of Israel in the time of Moses, is a sign for the future victory of the Torah over its ideological and cultural adversaries in the time of the return to Zion in our days.
(Gold from the Land of Israel, pp. 266-267; adapted from Ein Eyah vol. II, p. 101)
"אלא מעברות נחלי ארנון מנ"ל, דכתיב ע"כ יאמר בספר מלחמות ד' את והב כסופה וגו', תנא את והב כסופה, שני מצורעין היו והיו מהלכין במוף מחנה ישראל כי הוו חלפי ישראל אתו אמוראי עכדי להו נקירותא כו' אמרי כי חלפי ישראל וקטלינון להו ולא הוו ידעי דארון קא מסגי קמייהו דישראל והוה קאמאכי טורי מקיימהו, כיון דאתא ארון אדכיקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו אמרו להו לישראל ואמרו שירה, והיינו דכתיב ואשד הנחלים וגו'".
כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח-התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחניהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אש נמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים דדיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק. ובתוך ההרים העיכובים הגדולים כיצה"ר שנדמה להר יצפנו מוקשים, כדי שכשישראל יהיו צריכים לעבור גם אלה התקופות שאלו הדיעות והרוחות החדשות יצאו ממחבואיהן, יתנשאו הנה חלילה לקעקע ביצתן של ישראל.
אמנם ארון האלקים תוה"ק הסגורה, שבאוצר חכמתה כבר הוכנו כלי קרב גם לכל הדיעות היותר מסוכנות וכל הרוחות הסוערות האפשריות לצאת אל הפועל גם בדור אחרון שבאחרונים, כארון הברית דהוי ממיך טורי מקמייהו דישראל, להיות העקב למשור. ובהישרת ההרים ע"פ הדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו. ועל הגבול כבר נראה שנמחו מן העולם, כי אנו נמצא הכל ישר לפנינו אין שטן ואין פגע רע, וכל הדיעות הרעות שעמים רבים ילכו על ידם בחשיכה, המה מחויים לגמרי מפני הוד קדושת הלימודים הנשגבים והמוסרים הקדושים שהרגילתנו אליהם התוה"ק, המתחברת עם קדושתם של ישראל.
והנה כלל ישראל היודע בידיעה ברורה וקבלה אמתית את האמת הברורה שבתוה"ק, הלא לא ירגיש כלל בכל הנשגבות שעשתה תוה"ק ע"י כחה האלהי, למחות בשטף עוזה על גבולה את כל שוטני' המסתתרים. כי הלא לא ירגישו כלל כי ישנם דברים מתנגדים שיכולים להזיק לתוה"ק וכל מגמתינו בכלל. אמנם הלא נמצאו מצורעים, הנדחים מחוץ למחנה ובסוף מחנה ישראל ילכו, והמה יסתכלו בכל דרכי העמים ויכירו את רוחם. והנה ההתנגדות תבא מצד החדשות השכליות בחקירה הכללית, שהיא נטפלת אל האמת כערך א"ת מאמ"ת, ש"את" היא הוראת נטפל אל הטפל לבשרו והאמת היא עצמית וקיימת והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים.
והכח השני בא מרוח התאוה ואהבת החיים שהתחדש בציורים חדשים כאילו יחפוץ לבלוע את נחלת ד'. וזהו "והב" מגזרת אהבה, כדדרשו חז"לג"כ והב בסופה אהבה בסופה. והמספר הוא ג"כ כאהב"ה, אלא שאהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לאחד ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחי ונשגב. וגם המצורע הזה הנדחה מתוך המחנה רק הוא יכול להכיר את צד הסכנה שנמצא ברוח זה לתוה"ק ולכלל ישראל, וע"י אותם ההולכים בסוף המחנה, יתודע לישראל הסכנה שהיתה צפונה על הגבול, לולא שהארון בסגולתו העליונה השוה טוריא ונמסו כל המכשילים מאור ד', "למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבים מנהו, ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש" . ובאמת החקירה הכוללת והמקפת שהיא מכוונת להוראת א"ת שהיא טפילה, וכוללת הראשית והאחרית בסקירתה, אמנם יחסר לה התוך המבריח את הכל "תתן אמת ליעקב" . ובמ"ם סתומה ופתוחה, מאמר פתוח וסתום [הרב רומז לגמ' שבת ק"ד "מ"ם פתוחה מ"ם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום" וכותב בעין איה שם: גדולתה של תורה היא, שהיא כוללת הכל, כל המושגים, בקדושת אחדותה. ואם כי כל המדעים מתחלקים לענינים פתוחים ומפורשים ולענינים סתומים ונעלמים, אבל האחדות הבהירה שבתוך כל מאמר ומאמר יהיה נמצא גם האופי הפתוח וגם האופי הסתום, גם הענינים הגלויים ומושגים לכל וגם הענינים הנעלמים העומדים ברום חביון רזי עולם. זאת היא סגולתה של תורה, שהיא מובלטת ברמז המ"ם, שבביטויו אנו מוצאים את המ"ם הפתוחה ואת המ"ם הסתומה בחטיבה אחת, במלול אחד, להורות על ההתאחדות של המאמר הפתוח עם המאמר הסתום . מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום] , תודע כללות התורה שנקראת דרך להוביל אל התכלית מראשית עד אחרית, ושקר אין לו רגלים ללכת בדרך הארוכה, ורק בעיניו יסקור והנה רבו ההגיונות מראשית ועד אחרית. אבל "דליו שוקים מפסח" , וכשיתחברו שאיפת הדרישות והמחקרים עם אהבת החיים הבלתי מסודרת, אז תמצא האנושות עצמה נדחקת באין דרך לפנות, ורק ע"י אור ד' שבתורה תמצא מנוס ומפלט, כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם שיזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות, רק על הגבול יתראו ע"י המצורעים שהם בסוף מחנה ישראל, ותראה ע"י גבורתה של תורה ועזוזה, כאמור בנסע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" הנסתרים והגלויים. ע"כ יאמרו ישראל שירה על הבאר, שכולל ג"כ באר החכמה והתורה, שמתגלגלת עם ישראל ממסע למסע להראות להם צפונותי'. וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו ע"י הנחל היוצא מבית קה"ק, שיהי' לחטאת ולנדה. וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל, באדון הנביאים ב"הבא נא ידך אל חיקיך", שאמר "והן לא יאמינו", ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר "הרק אך במשה". ומצורעים כאלה הנפגעים מדיעות דומות לאלו, המה בסוף מחנה ישראל ישכנו, ומשם ירגישו את כל הרעות הצפונות שע"י רוח הזמן הי' מוכן לבא להשחית ולאבד. אמנם ארון ד' השוה ההרים, וכל הרשעה כעשן כלתה, ונמקו הרים מדמם. קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל.
